"באופן אחר נ"ל בס"ד ע"ד מ"ש המפרשים ז"ל ע"פ אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך, כלומר אל תוכח לץ להדיא במומין שלו פן ישנאך על אשר ביישתו ואז ממילא לא ישמע לתוכחתיך, אלא הוכח לחכם שהוא נקי במומין של הלץ בפני הלץ ואז יאהבך ויהיה נשמע לתוכחתיך עכ"ד, וידוע כי החכמים מכונים בשם שמים כי מלאכתם היא מלאכת שמים וכל אחד נקרא על שם מלאכתו, אבל עמי ארצות נקראים בשם ארץ כי מלאכתם ארציית ולכן נקראו עמי ארצות, וז"ש האזינו השמים בני אדם החכמים ואדברה בדבור קשה של תוכחת ואין אתם צריכים לזה אלא אני מדבר עמכם כדי שתשמע הארץ אלו העמי ארצות אמרי פי ולגבי דידם נקראים אמרים שהוא אמירה רכה מפני שאין אני מוכיחם להדיא."

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב.

כתב הרי"ח בדרושיו וז"ל:

"י"ל למה דימה התורה למטר וגם לטל ואחר שדימה אותה לטל חזר עוד הפעם ודימה אותה למטר באומרם כשערים עלי דשא וכרביבים עלי עשב?

ונ"ל בס"ד כמ"ש מהר"א נבישון ז"ל בביאור משלי (דף פ"ח) מלך מצרים היה יושב במסיבו עם כל השרים והרמב"ם ז"ל ביניהם ויאמר המלך הגידו נא לי כמה ערכי וכמה אני שוה וכולם כבהמות נדמו כי היו יראים להמשילו לאיזה דבר פן יאנף, אך רק הרמב"ם ז"ל אמר אדוני המלך שוויך וערכך כמו המטר שהוא מחיה לכל העולם ושבח המלך את הרמב"ם וינשאהו יען שלא שם לו גבול ע"ש, ונ"ל כונתו בזה הדמיון לומר שהמלך הכל נהנים ממנו עני ועשיר חלש וגיבור דאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, וכן המטר טובתו והנאתו היא לכל עשיר ועני חלש וגיבור גבוה ונמוך, והנה לזה דימה התורה למטר דיד הכל שוה בה עני ועשיר חלש וגיבור כל הרוצה ליטול יבא ויטול, גם תדמה למטר דכמו המטר אין קונין אותו בדמים כן התורה צריך ללמדה בחנם, ולכן אמר תחלה יערוף כמטר לקחי ברם לא החליט לה הדמיון של המטר שתדמה לו בכל ענין מפני דהמטר אין נהנין ממנו אלא בימות החורף אבל בקיץ הוא קללה, לכך חזר ודימה אותה לטל ואמר תזל כטל אמרתי שאין הטל נפסק לא בחורף ולא בקיץ, וא"ת כיון דדימה אותה לטל שמא תדמה אליו בכל ענין דהטל אינו יורד אלא בלילה ואינו מצוי ביום וא"כ תאמר אין עסק התורה ביום, לכך חזר ודימה אותה למטר פעם שנית משום חסרון זה שיש בטל ואינו במטר כי המטר יורד בין ביום בין בלילה לז"א כשערים על דשא וכרביבים עלי עשב."

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.

כתב בספר הנ"ל וז"ל:

"נ"ל בס"ד דאם רואה אדם איש צדיק ולוקה ביסורין גדולים אל יהרהר אחר מדותיו יתברך כי ידע שזה אע"פ דעתה הוא צדיק הנה בגלגול הקודם היה רשע וסובל יסורין קשים על גלגול שקדם וכדהוה באיוב שהיה צדיק וסבל יסורין קשים על גלגול הקודם שהיה תרח עובד צלמים, וז"ש הצור הוא השי"ת תמים פעלו ולא תהרהר אחר פעלו כי כל דרכיו משפט כל דייקא בין לאדם שנראה עתה צדיק, בין לאדם שנראה עתה רשע, כי הוא יתברך אל אמונה בעשיית המשפט אע"פ שאין עול בזה האדם שעושה בו משפט יען כי זה האדם צדיק וישר הוא בגלגול זה בלבד ולא היה צדיק וישר בגלגול אחר ולכך עושה בו משפט כתוב."

צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ.

ביאר "המגיד מדובנא" פסוק זה על פי משל:

ראובן נקרא לדין בפני בית משפט של גויים, ואף כי ידע כי הוא חף מפשע פחד מאד פן יעלילו עליו אנשי בליעל עלילות שווא והוא יורשע בדין. בצר לו פנה אל עורך דין ובקש ממנו עצה ותושיה כיצד יוכל להנצל ולצאת זכאי בדינו. השיב לו עורך הדין: יש לי אומנם עצה טובה, אך עליך להתחייב לשלם לי סכום נכבד כתמורה. אמר לו ראובן: אם אכן תועיל הצעתך ואצא זכאי בדין אתן לך ככל אשר תשית עלי. אמר לו עורך הדין: הסכת ושמע, כאשר תעמוד בפני השופט והוא יחל לשאול מה שמך והיכן אתה גר וכו' אל תשיב לו, ובמקום תשובה לענין תצפצף בצפצפה צפצוף ארוך וממושך. הגיע יום המשפט ובשעה היעודה התיצב ראובן בפני השופט. כאשר נשמעה השאלה הראשונה מפי השופט, נהג ראובן הנאשם על פי העצה, ובמקום להשיב תשובה צפצף בצפצפה צפצוף ארוך. כך עשה גם אחרי השאלה השניה והשלישית, עד שפקעה סבלנותו של השופט וישאל: החסר משוגעים אנוכי? וציווה לסלק את האיש מעל פניו מבלי לשופטו. לאחר שיצא ראובן מבית המשפט שמח וטוב לב, פגש את עורך הדין. עורך הדין אמר לו: שמעתי שיצאת זכאי בדין, האם נכון הדבר? תחב ראובן את הצפצפה לתוך פיו ובמקום להשיב על השאלה, צפצף צפצוף ארוך. הוסיף עורך הדין ואמר: הגיעה השעה שתשלם לי את שכרי! שוב חזר האיש וצפצף צפצוף ארוך. התרגז עורך הדין ואמר לו: נבל שכמותך, הלא את העצה הזו אני נתתי לך כדי להנצל מן הדין, ועכשיו הנך מנצל את העצה הטובה הזו לרעתי?! כך, אומר המגיד מדובנא, פונה התורה אלינו ואומרת "צור ילדך תשי" כלומר, הקב"ה נתן לאדם את כח השכחה כדי שישכח כל מיני צרות שעברו עליו ועל שאר בני אדם. אלמלא טבע זה היה האדם זוכר את כל המאורעות ועלול היה להשתגע מרוב צער ויגון. והנה באים בני אדם בטבע זה עצמו שחננם ה', לשכוח את ה'! זהו – "ותשכח אל מחוללך" והרי אין לך נבלה גדולה מזו. (אוצרות התורה)

רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל.

כתב רבינו החיד"א וז"ל:

"אפשר במ"ש המפרשים דישראל יש להם תשובה דיש להם דין בנים ואב שמחל על כבודו כבודו מחול. והוינן בה בעניותין דכתבו הפוסקים דהאב אין בזיונו מחול וח"ו כתיב כי דבר ה' בזה ובזהר הקדוש על איזה עונות אמרו עבדין קלנא לשכינתא. וניחא לן דישראל מודים דכ"ע דיליה ויכול למחול דדוקא במלך פרטי אין כבודו מחול דבעינן שתהא אימתו עליך. ולגבי הקב"ה לא שייך זה. וז"ש ראו והתבוננו עת"ה שהיא תשובה לשוב. וכ"ת איכא ח"ו עונות דבזיון ואב אין בזיונו מחול לז"א כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי וכ"ע דילי ויכולני למחול."

הימים בין יו"כ לסוכות.

החתם סופר בדרשותיו (עמוד רלד) מבאר שימים אלו בין יום הקדוש לסוכות נקרא צומא רבה כי זה המשך מיום הקדוש. אומרים שהרה"ק רבי דוד צבי שלמה מלעלוב זצוק"ל לא היה הולך אפילו למקווה בימים קדושים אלו, מפאת קדושתם הגדולה שהיא המשך ישיר ליום הכיפורים, והיהודי נשאר

טהור וקדוש לפני ה' יתברך עד שאינו זקוק אפילו להיטהר במקווה, גם אם הוא נוהג לטבול מדי יום. כעין זה מסופר על החת"ם סופר שחיבר בימים אלו שירים נפלאים של דבקות וכיסופין לקב"ה.

מעלת ארבעת הימים שבין יוה"כ לסוכות.

כותב הגה"ק הרבי ר' יהונתן אייבשיץ זי"ע חידושמופלא "ובד' ימים שבין יום הכפור לסוכות אין לו לסט"א אחיזה, וגם יום ראשון של סוכות, כי בו אתרוג ולולב מנצחים לסטרא אחרא"

(יערות דבש ח"ב דרוש י'.)