מנדט לשומקום: ההפקה המושלמת של טקס הענקת המנדט מריבלין לגנץ, הצליחה להסתיר לרגע את האמת הפשוטה: לגנץ אין באמת אפשרות להקים ממשלה. שותפות של ליברמן והסיעות הערביות לא באה בחשבון, אז למה בליכוד מוטרדים בכל זאת?

בשעה שאתם אוחזים בידכם את הגיליון הזה וקוראים את השורות הללו, במקום אחר בארץ אי שם לא הרחק מאלעד ופתח תקוה, יושב בני גנץ ומחזיק בידיו את המסמך הרשמי שקיבל מהנשיא ריבלין, המעניק לו את המנדט להרכבת הממשלה.

כשאתם תסיימו לקרוא את העיתון, תהיו בדיוק באותו מצב בו נמצא כעת בני גנץ כשסיים לקרוא את ההסמכה שקיבל מהנשיא. בדיוק כפי שקוראי יתד השבוע לא יכולים להקים ממשלה חדשה בישראל – כך גם בני גנץ לא יכול. הסיכויים שלו והסיכויים שלכם לעשות את המהלך הזה, לא כל כך רחוקים זה מזה.

גנץ קיבל את המנדט מהנשיא בטקס אותו יחצנה מפלגת כחול לבן בהתרגשות רבה. לעומד מן הצד נראה היה שמדובר בלא פחות ממשק כנפי ההיסטוריה. אז נכון, קשה להתעלם מהעובדה שמדובר בפעם הראשונה מזה 11 שנה שמישהו אחר זולת נתניהו מקבל את המנדט מהנשיא להקמת ממשלה, אבל עדיין כולם מבינים שמדובר במצג שווא.

כבר כמה שעות לפני הטקס בבית הנשיא בערבו של יום רביעי, פרסמה מפלגת כחול לבן תמונה של ארבעת הקודקודים, גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי מסובים על ספות סביב שולחן קטן ומעמידים פנים חרושות קמטים ועסוקות מאוד. על מסעד הספה לצדו של לפיד פתוחה מחברת ונראה שהוא רושם בה במרץ. הכיתוב שלווה לתמונה הסביר כי ראשי כחול לבן נערכים להקמת הממשלה, מלאכה בה הם מתכוונים להתחיל מיד כשיקבלו את המנדט.

מחזיק בידיו את המסמך הרשמי. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

הטקס עצמו שנערך במעון הנשיא, היה אחד משעותיו היפות של גנץ, אחד מרגעי התהילה הלא רבים שהוא זוכה להם. גנץ נשא שם נאום מצוחצח עליו היה לו די זמן להתאמן במשך 28 יום כשהתכונן לרגע הגדול וכך הוא הצליח לצלוח אותו כמעט בלי מעידות הלשון המפורסמות המאפיינות אותו. הנאום הועבר בשידור חי במהדורות החדשות והזכיר נאום ניצחון של מוצאי בחירות יותר מאשר נאום תודה של מועמד שקיבל מנדט.

גנץ דיבר שם בפאתוס על הצורך בהקמת ממשלה לאומית רחבה שתאחד את כל חלקי העם, על הצורך לעשות הכל כדי להימנע מבחירות שלישיות ועל כך שהוא מתכוון לדבר עם כל סיעות הכנסת כולל אלו שבוודאות הוא לא יישב איתן בממשלה.

ההצגה אם כן היתה מושלמת, ההפקה היתה נהדרת ויועצי התקשורת שכוונו את כחול לבן בימים הללו ראויים לכל מחמאה. הכל טוב ויפה מלבד בעיה אחת: ההתנהלות של כחול לבן, איך נאמר זאת בעדינות, לא כל כך מתכתבת עם המציאות.

הסדקים טרם נפערו

כמעט ואין אזרח בישראל, מראשון הפוליטיקאים ועד אחרון נהגי המוניות, שמאמין כי תיתכן פריצת דרך הגיונית שתאפשר לגנץ להקים ממשלה. הסיכויים שלו קטנים בהרבה מהסיכויים שהיו לנתניהו כשקיבל את המנדט ונכשל.

גנץ מגיע למשחק ההרכבה הזה עם המפלגה הגדולה ביותר בכנסת החדשה ולרשותו 33 מנדטים. מפלגות העבודה והמחנה הדמוקרטי הנחשבות לשותפות הטבעיות שלו מעניקות לו עוד 11 מנדטים ומכאן הוא צריך לבחור את דרכו. כדי לגבור על גוש הימין הוא צריך לאחד גם את הרשימה הערבית המשותפת וגם את ליברמן לאותה קואליציה וזה כבר בלתי אפשרי.

ממשלת אחדות עם הליכוד לא אפשרית בשלב זה משום שכחול לבן לא מסכימה לקבל את בלוק הימין כחטיבה אחת ובקושי משלימה עם העובדה שנתניהו הוא זה שעומד בראשות הליכוד. גם על המקום הראשון ברוטציה אף צד לא מוותר כך שגם האופציה הזאת אינה מעשית.

בליכוד טענו כי גנץ מסוגל ללכת על מהלך של ממשלת מיעוט. כלומר: ממשלה שאין בה 61 חברים אבל היא מצליחה לקום על ידי כך שבמליאת הכנסת יש רוב התומך בהקמתה. את המהלך הזה יכול גנץ להשיג אם יצרף את ליברמן לממשלה ויגיע להסכם עם הערבים שיצביעו בעד הממשלה מבלי להצטרף אליה בפועל. גנץ מסוגל אמנם להסכים למהלך כזה משום שאם כבר הולכים לבחירות בקרוב, לפחות שזה יהיה במצב בו הוא מגיע למערכה כשהוא יושב על כיסא ראש הממשלה ואילו נתניהו הוא ח"כ מן השורה או מקסימום יו"ר אופוזיציה.

בלוק איתן. ראשי בלוק הימין-חרדים בלשכת רה"מ, השבוע

מבחינתו של גנץ, מדובר בסיכוי לשבירת המשוואה ובמהלך שעשוי להעניק לו כח מול נתניהו ולהגדיל את סיכוייו לניצחון. מצד שני, לתרחיש כזה יש סיכויים נמוכים מאוד בגלל הנזק התדמיתי האדיר שכחול לבן תסב לעצמה אם תממש אותו. ממשלת מיעוט לא יכולה להחזיק מעמד והיא תצליח לתפקד שבועות ספורים לכל היותר משום שבכל הצבעה היא תפסיד ולא תצליח לשרוד הצבעות אי אמון שיגיעו מהאופוזיציה הרחבה.

נתניהו מצדו ינצל היטב היטב את המהלך ואם בבחירות האחרונות הוא רק איים שגנץ מסוגל ללכת עם הערבים ולכן הוא שמאל חלש, הרי שכעת זה אכן קרה הלכה למעשה. קמפיין כזה יכול להפוך שוב את הקערה על פיה, ליצור דה לגיטימציה לכחול לבן ולהביא את נתניהו בחזרה לבלפור ברוב מוחץ.

לכן מבהירים אנשיו של גנץ כבר היום, כי אופציה של ממשלת מיעוט לא באה בחשבון מבחינתם, בוודאי שלא בשלב זה. כך שבשורת התוצאה, לגנץ אין כל תאוריה להקים ממשלה אלא במקרה בו יחול איזה שינוי דרמטי כמו בגידה של פוליטיקאי כלשהו, הפרת הסכמים או הפרת הבטחות לבוחרים, סכסוכים לא צפויים או תמורות דרמטיות כמו מרד בליכוד או פיצול בכחול לבן.

שינויים כאלה לא יחולו בשלב הזה משום שבמצב הנוכחי, כל הצדדים עדיין מתבצרים בעמדותיהם ומפגינים כח. הסיכוי לשינוי דרמטי כזה יכול אולי לעלות מעט רק כשיסתיימו 28 הימים שניתנו לגנץ ויחלו 21 הימים בהם חברי הכנסת יכולים להמליץ על מועמד שלישי הזוכה לתמיכת 61 ח"כים. ככל שיתקרב המועד בו ראשי המפלגות יראו את הבחירות מתקרבות ואת הקרקע נשמטת תחת רגליהם, כך יגבר הסיכוי שמישהו יעשה צעד דרמטי ויפתח פתח למוצא מהסבך הפוליטי.

בליכוד עדיין מקווים שברגע האחרון הקרע בכחול לבן יתרחב וגנץ ייפרד מלפיד ויצטרף לממשלת אחדות עם בלוק הימין. בליכוד מנסים בימים האחרונים להפנות את זרקורי התקשורת למתיחות בתוך כחול לבן ולעובדה שגנץ חושש שלפיד ידיח אותו ולכך שלפיד הוא זה ששולט למעשה במהלכי המפלגה. התקווה היא כי גנץ יבין ברגע האחרון שאם הוא חפץ בשלטון הוא חייב להיפרד מלפיד ולצאת לדרך חדשה. אולם כאמור, גם תרחיש זה נחשב לא ריאלי בשלב זה.

ההתקוממות והפוליטיקה

כפי שזה נראה כעת, אין מוצא אחר מהמצב חוץ מהליכה לבחירות חוזרות בפעם השלישית, מה גם שמתקבל הרושם כי נתניהו עצמו חותר לשם בניסיון להגיע לימי ההכרעה בתיקיו המשפטיים כשהוא עדיין על כיסא ראש הממשלה.

נתניהו מצדו לא הולך לשבת עכשיו בשקט, גם אחרי שהמנדט הועבר לגנץ. לנתניהו נשאר עדיין משהו שאי אפשר לקחת לו וזה כישרון הליהטוט הפוליטי. גם אלו שכבר מספידים את נתניהו ורואים את קץ ימיו בבלפור מודים שהוא לא הולך לעשות לגנץ חיים קלים ובזה הוא מומחה יותר מכל יועצי התקשורת שכחול לבן משלמת להם.

ראשית, עצם בניית בלוק מפלגות הימין הוא מהלך ראשון שנתניהו עשה כדי לחסום את דרכו של גנץ למשרד ראש הממשלה. נעילת האפשרות של זליגת מפלגות ימין לממשלת שמאל היא אבן הנגף הראשונה שגנץ נתקל בה.

כעת זה עומד להמשיך. בימים האחרונים התחיל נתניהו שוב להעלות לסדר היום את הנושא הביטחוני ואת הצורך הנגזר מכך בהקמת ממשלה יציבה במהירות האפשרית. סביר להניח שבימים הקרובים נראה עליה בכמויות הדיווחים והסיקורים של המצב הביטחוני וזה לא בא בחלל ריק. לנתניהו יש על מה להסתמך.

לפני הכל, יציאת הכוחות האמריקניים מסוריה שאיפשרה את ההתקפה בה פתחה טורקיה נגד הכורדים, מעידה כי לטראמפ אין כל כוונה להתערב בנעשה במזרח התיכון, יש לו בחירות על הראש בעוד כשנה והעיסוק המדמם בנעשה באזורנו הוא לא הנושא שעומד בראש מעייניו בלשון המעטה.

התמונות הקשות המגיעות מהטבח שביצע ארדואן באויביו הכורדים על אדמת סוריה, ממחישות כי ברגע האמת ארה"ב לא תמהר להגן על ישראל במקרה של תקיפה איראנית. הכורדים נחשבו לבעלי הברית של ארה"ב אך טראמפ בגד בהם והפקיר אותם לגורלם מבלי למצמץ. לפי זה, מה הסיכוי שהוא יטרח להתערב אם ציר הרשע יתקוף את בעלת בריתו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון?

במקביל, בלבנון החלה התקוממות עממית נגד שלטון הטרור של חיזבאללה. ארגון הטרור שולט על סדר היום הפוליטי בביירות והאזרחים סובלים מכך. בשלב זה, המחאות מתקיימות בצורה מוגבלת וכוחות הביטחון מכילים אותן ומשליטים סדר, אבל זה רק ענין של זמן עד שהאש שם תגבר וחיזבאללה יאלץ למצוא פתרונות כדי לדכא אותה.

אזרחי רצועת עזה רואים את המתרחש בלבנון ומחליטים לנסות גם. המצוקה שם היא גדולה בהרבה מאשר בלבנון, השלטון המושחת של חמאס רודה באזרחיו, מחרים את הסיוע הכלכלי וההומניטרי שישראל, קטאר ומדינות המערב מכניסות לרצועה, הכסף הולך לטרור ולכיסי ראשי חמאס במקום לרווחת האזרחים והם נאנקים תחת מצוקת הערב והמחסור.

כל זה לא מונע מחמאס להסית את הצעירים ולשלהב אותם להגיע לגדרות ולהתפרע בצעדות השיבה נגד ישראל, רבים מהם חוזרים משם פצועים, נותרים נכים וקטועי רגליים אבל באופן מפליא, בניהם של ראשי חמאס לא נראים בהפגנות הללו ולא נמנים עם מאושפזי בתי החולים ברצועה. הם נשארים ספונים ומדושנים בארמונות הפאר של הוריהם.

מתיחות ביטחונית. עזה, השבוע. צילום: חסן ג'די, פלאש 90

תנועת פת"ח החליטה לנצל את המצוקה הזאת ואת העובדה שכל מחאה עממית שניסתה לקום עד כה בעזה דוכאה בכח ע"י חמאס, ובימים הללו הכריז פת"ח על פתיחת מחאה עממית נרחבת נגד חמאס. עצרת המחאה הראשונה בה נורתה יריית הפתיחה תרתי משמע התקיימה בליל שישי האחרון.

במצב כזה, הפתרון הטוב ביותר של ארגוני הטרור מול המחאה נגדם הוא הפתרון בו השתמשו שונאי ישראל לאורך כל הדורות, בכל המדינות והתפוצות: כל מצוקה שהיא, באה על פתרונה אם האש רק מופנית כלפי היהודים.

גם חיזבאללה וגם חמאס, ירוויחו בחזרה את אהדת הקהל ואת אהדת הרחוב הערבי, אם יסלימו את המצב מול ישראל ויתקפו אותה. כך הם יזכירו לאזרחיהם מי האויב האמיתי מבחינתם. כך שככל שנראה את התגברות המחאות האזרחיות בעזה ובביירות, יגדל הסיכוי לכך שאחד הארגונים או שניהם יחליטו לתקוף את ישראל.

יתרה מכך: במסגרת ההבנות השקטות שהושגו מול חמאס בתיווך מצרי, שמר חמאס על שקט יחסי בתקופת הבחירות ובתקופת החגים וגם ישראל נמנעה מתגובות חריפות מידי כדי לא להסלים את המצב בתקופה רגישה כזאת. כעת, כשכל זה מאחורינו ועדיין אין ממשלה יציבה בירושלים, גדל הסיכוי שארגוני הטרור ינסו להחריף את המצב וגם צה"ל מצדו כבר יגיב בצורה קשה וחריפה יותר על כל תקיפה, ירי רקטות או פיגוע.

כך שנתניהו צודק בכך שהוא מזהיר כי במצב נפיץ כזה שיכול להידרדר בפתאומיות ובבת אחת, יש צורך בממשלה יציבה ובקבינט מתפקד, כדי לתת מענה לאיומים. גנץ מצדו לא מכחיש וגם הוא מדבר על הצורך בממשלה יציבה נוכח האיומים הביטחוניים, אין חולק כי לא מדובר באיומי שווא.

בינתיים, נתניהו משתמש במצב הזה כדי לחשק את גנץ מכיוון נוסף. אחרי שכבר הציב מולו את גוש הימין החוסם, יעבור נתניהו לסכל אפשרות שגנץ יחליט בכל זאת ללכת על ממשלת מיעוט בתמיכת הערבים.

ככל שיגבר השיח על הנושאים הביטחוניים וככל שאזרחי ישראל יבינו וירגישו את האיומים הללו, שכאמור אינם דמיון, כך תקטן הלגיטימציה הציבורית של גנץ להגיע לשיתוף פעולה עם הערבים. גנץ לא יוכל להציג ממשלה שנתמכת ע"י חברי כנסת תומכי טרור, בעוד שתושבי הדרום חוטפים טילים וארגון חיזבאללה מחמם את הנשק שלו לכיוון חיפה ומרכז הארץ. גם מצביעי כחול לבן לא יקבלו צעד כזה.

נתניהו השתמש אם כן בכל הכלים הכבדים כדי לדחוק את גנץ לפינה ולומר לו: או שתיכנע, או שנכריע אותך. להקים ממשלה אתה לא יכול ולכן אלה הן שתי הברירות שלך. או שישראל תלך לבחירות וזה יהיה בגללך, או שתיפרד מלפיד ותזחל לממשלה עם הבלוק שלי. זאת הסיטואציה מנקודת המבט של נתניהו.

עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שנתניהו לוקח כאן סיכון גדול משום שהליכה לבחירות יכולה להכריע את הכף גם לצד השני, בפרט במקרה שנגד נתניהו יוגש כתב אישום בגין שוחד. גם איום המרד בליכוד כבר לא נראה רחוק כל כך והוא עלול להתרחש אם לא עכשיו אז בממשלה הבאה אחרי הבחירות השלישיות, אבל בנקודת הזמן הזאת נתניהו בנה טקטיקת מלחמה פוליטית מבריקה והעמיד את גנץ בפני מציאות שהוא יצר.

איש קטן, צל גדול

בשולי המתרחש בזירה הפוליטית הנבוכה והגועשת, אי אפשר להתעלם מגורם אחד נוסף שדואג להרעיש שוב ושוב כדי להישאר רלוונטי למרות שבפועל הוא אינו כזה. וזו בדיוק הבעיה איתו: העובדה שאי אפשר להתעלם ממנו.

יו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, העניק לנו בחודשים האחרונים דוגמה חיה למושג 'דל גאה', עליו אמרו חז"ל שהוא אחד מהארבעה שאין הדעת סובלתן. האיש שהמציאות שלו היא הכי מיותרת במפה הפוליטית, מנסה וגם מצליח להצטייר כגורם מרכזי, משפיע ומכריע ללא כל צידוק אמיתי ומציאותי.

למרות העלייה של ליברמן בבחירות וההישג הנאה של שמונה מנדטים שגרף, הוא לא מהווה נכס פוליטי לאף אחד. אחרי שעזב את מקומו הטבעי בגוש הימין והביא לכישלונו, הוא לא הצליח להטות את הכף לצד השני. גם אם יחבור היום לגוש השמאל, עדיין לא יהיה שם רוב להקמת ממשלה אלא בשותפות מלאה עם המפלגות הערביות.

אבל ליברמן לא יכול ללכת עם הערבים, משום שאז הוא באמת יאבד את עולמו ואת כל המצביעים שלו. אפילו בימים בהם ישב באופוזיציה יחד עם הערבים בתחילת כהונת הכנסת ה-20, הוא הצביע עם הקואליציה בהצבעות אי אמון רק כדי לא להצביע יחד עם הסיעות הערביות, שמצדן מחרימות אותו גם כן.

האיש שהמציאות שלו היא הכי מיותרת במפה הפוליטית. צילום: נועם ריבקין פנתון

ליברמן מדבר כבר כמה חודשים על הצורך בהקמת ממשלת אחדות של הליכוד, כחול לבן וישראל ביתנו, ללא מפלגות הימין והחרדים. הוא ממשיך לפמפם את המסר הזה גם היום וטוען כי זה התרחיש היחיד האפשרי. הוא רק לא לוקח בחשבון את העובדה הפשוטה שמדובר בתרחיש הכי לא הגיוני והכי מיותר. הרי אם הליכוד וכחול לבן היו מצליחות להתפשר על המחלוקות ביניהן, הן היו מקימות ממשלת אחדות רחבה בלעדיו. גם נתניהו וגם גנץ לא ממש סובלים את ליברמן והם בעיקר לא צריכים אותו כדי להקים ממשלה רחבה בלעדיו ולהשאיר אותו הרחק מאחור.

אבל התקשורת עדיין ממשיכה לתת במה ללהג שליברמן מציף ברשתות החברתיות ואף מעניקה לו במה רחבה לראיונות, רק מתוקף העובדה שהאיש הפך את עורו והוא כבר לא בצד של נתניהו. כך נוצר מצב שהאיש שיש לו הכי פחות מה להציע, האיש ששני הצדדים לא רוצים אותו והאיש שכמעט ולא מצליח לנופף בהישג אמיתי כלשהו, שהשיג במהלך הקריירה הפוליטית שלו, הופך להיות האיש שכולם מדברים עליו כל הזמן. וכשחושבים על זה, זה פשוט מקומם.

מה שליברמן עושה בהצלחה גדולה זה לעשות הרבה רעש ובעיקר לעצבן את נתניהו, ובזה הוא מצליח. כך למשל קרה השבוע שליברמן וחברי הכנסת שלו נשאלו שוב ושוב האם יקחו חלק במהלך של ממשלת מיעוט בראשות גנץ ובתמיכת הערבים, וסירבו לאשר או להכחיש. השתיקה מצדם הכניסה את הליכוד ללחץ ולחשש שתרחיש כזה אכן יקרה.

אבל במחשבה אחת נוספת, כל אחד יבין שליברמן לא באמת יכול לעשות מהלך שיגרום להזדהות כלשהי מצדו עם הסיעות הערביות, זו תהיה טעות חייו. אבל זה לא מפריע לו ליצור היום מסך ערפל ולהפריח את הספינים הללו, רק כדי להרגיז את הליכוד ולהכניס אותו ללחץ.

הבעיה האמיתית עם ליברמן היא עצם העובדה שאנחנו נאלצים לדבר עליו. הוא לא באמת מהווה איום למרות דברי ההסתה המכוערים שהוא משמיע. הוא לא מסוגל לפגוע באף אחד בגלל שאין לו את היכולת הטכנית לכך. הוא לא מסוגל להציע שום פתרון למצב הפוליטי משום שהוא הפך את עצמו ללא רלוונטי מכל כיוון אפשרי. ליברמן הוא נמר של נייר שהצליח לעשות צל ענק ומאיים, צל שייעלם בבת אחת כשמישהו ידליק את האור. ואת זה חשוב לזכור. אם רק נתעלם מקיומו, הוא באמת ייעלם. זאת צריכה להיות ההתייחסות התקשורתית אליו ויפה שעה אחת קודם.

הטור פורסם הבוקר בעיתון 'יתד נאמן'