הילולת רבי יוסף זונדל מסלנט זי"ע"א - ג' חשון

הגאון הצדיק רבי יוסף זונדל סלנט זצ"ל נולד לאביו הגאון רבי בנימין ביינוש זצ"ל בר"ה תקמ"ו ברוסיה, בבחרותו למד בישיבת ולאז'ין והיה מעשרה התלמידים הראשונים בישיבה, וזכה לקבל תורה מראש הישיבה מרן הגר"ח מולאז'ין בעל "נפש החיים" אשר קירבו עד מאד ושם את מקומו בין התלמידים הסמוכין לשולחנו, ומסר להם הרבה מדרכי רבו אדוננו הגר"א זללה"ה בנסתר ובנגלה. בשנות תלמודו בולאז'ין קנה הגרי"ז לעצמו, מתוך התמדה ויגיעה עצומה, בקיאות עצומה בכל מקצועות התורה בש"ס וארבע חלקי שו"ע, וכן בנסתר, היה שוקד על תלמודו ימים ולילות וממעט באכילה שתיה ושינה.

בשנת תקפ"א עת נסתלק רבו הגר"ח, הלך לדרוש את אלוקים בבית מדרשו של מאור הגולה הגרע"א. את עול  הרבנות לא חפץ לקבל אף שהציעו לו משרות רבות ונכבדות, העדיף להיות נהנה מיגיע כפיו, והיה עוסק שעה עד שעתיים במסחר, ושאר היום היה מוקדש לתורה ועבודת ה'.
בספר "אור ישראל" כתב רבי נפתלי אמסטרדם וז"ל הנה מש"כ אדמו"ר [רבי ישראל מסלנט] "ויצקתי מים על ידי מורי הרב מ' יוסף זונדיל היושב בירושלים תוב"ב, ועד כה לא הגעתי לקרסוליו וכו' למען ישמעו וילכו באורחותיו.
והיה רגיל על לשון תלמידיו רבי ישראל מסלנט וחתנו רבי שמואל סלנט זיע"א בכל עת מצוא לספר בשבחו של האדם הגדול בענקים, על גודל קדושתו פרישותו וגדלותו בכל מידה נכונה, שהיה מכונה פה שלישי להגר"א כגדול תלמידי הגר"ח תלמיד הגר"א. ושכל מעשה דיבור ומחשבה של רבנו היה מדוקדק עד להפליא בדקדוק עצום בהלכה, וכמו שסיפר רבי ישראל שכאשר רבנו הסיח בחנוכה עם תלמידיו, ובתוך הדברים הזכירו איזה דבר צער, אמר להם רבנו הס! כי אין להזכיר בחנוכה דבר אחד של צער כיון שחז"ל אסרו ימים אילו בהספד. וכמו שכתוב במסילת ישרים שזהו עיקר החסידות שתארוהו חז"ל, שעושה נחת רוח ליוצרו להבין דבר מתוך דבר מהו רצון השי"ת.
כששאל רבנו את רבו הגר"ח איזה ספר מוסר טוב ללמוד, השיב לו בזה"ל "כל ספרי מוסר טוב ללמוד, אך ספר "מסילת ישרים יהיה מנהלך".
עוד ידוע שרבנו מסר בשם רבו הגר"ח שכל החומרות לא שוות כנגד מילה אחת של תורה, דהיינו אם זה גורם ביטול תורה זה לא שווה. כמו כן אמר משמו שאת כל תפילותיו היה נותן עבור חידוש אחד לאמיתה של תורה.
בירושלים כפו עליו להיות מורה הוראה, והיו באים גם הספרדים לשאול את רבנו, אף שהיה מורה של עדת האשכנזים, ומאד חס על ממון ישראל ונזהר מלהחמיר לאחרים.
בשנת תר"ז ייסד את חברת "אור תורה" ללמוד תורה במשמרות כל העת, בביהמ"ד הישן "מנחם ציון" שם קבע רבנו את מקומו.
משנות לימודו של הגריז"ס בואלוז'ין שמור הסיפור הבא, תלמידי הישיבה ראו אותו הולך בכל בוקר וערב ברחוב הגויים ומקטרתו בפיו, מידה שאינה יאה כלל לאיש הישיבה. ספרו זאת להגר"ח מולאז'ין. הזמינו רבי חיים לביתו ואמר לו, זונדל שלי, מרננים אחריך כי מטייל אתה ברחוב הנכרים ומקטרתך בפיך, היש בזה משהו של אמת?
השיב רבי יוסף זונדל, הכל אמת ויציב וטעמי ונימוקי עימי, הלא ידוע לרבנו שרעב שורר בולאז'ין, ובלית ברירה נאלצים רבים מיהודי העיר לאכול פת נכרי, החלטתי איפוא לטייל שחרית וערבית ברחוב הגויים, ובדרך טיולי אני נכנס לביתו של האופה הלא יהודי, נוטל ממנו רשות לקחת גחלת מתנורו כדי להדליק בה את מקטרתי, ואגב אורחא אני משליך קיסם לתוך התנור הבוער, ובזה הנני מציל את יהודי ואלוז'ין מאכילת פת עכו"ם.
פעם מצאו את רבנו בעיר סלאנט  שעושה בלילה מרצפת אבנים ברחוב אחד מלוכלך בטיט ורפש לכבוד אמו, שהייתה מהלכת ועוברת שם תמיד לבית המדרש.
חתן רבנו רבה של ירושלים רבי שמואל סלנט, סיפר שהמשכנות יעקב היה אוהב את תלמידו רבי זונדל יותר מכולם, ולא ידענו את טעמו והדבר היה לחידה בעינינו.
ופעם תלמידים ערערו על כשרות סוכה וטענו שצריך לעשות בה תיקון, ענה רבנו, אם רבי זונדל עשה את הסוכה אין צריך בה שום תיקון.
ואמר רבי שמואל סלנט שעניו כמו רבנו לא היה כמו דורות וגם מסתמא לא יהיה. ובמידת הענוה והבטחון היה רבנו מיוחד, והפליאו את שגב מידת בטחונו, אפילו בשידוכי ילדיו, שבת אחת שלא נמצא לה שידון בירושלים, אמר רבנו שהראשון שיבוא לירושלים יקח אותו חתן,  והיה נראה בחור אכר ועובד פשוט בתוך השיירה, ורבי זונדל שואל אותו מהיכן באת? ענה לו הבחור אין זה מעניינך, מאיזה משפחה אתה? ענה לו החתן למאי נפקא מינה, באיזה ישיבה למדת? ענה לו הבחור שוב בהתחמקות.
האם  תסכים להתחתן עם בתי? שאלו רבנו. כן, ענה הבחור ובזה נגמר השידוך. כתבן תנאים ונקבע זמן החתונה, ולב רבי זונדל נוקפו אולי נפלתי בפח?
עד כי קרבו ימי החתונה, וגיסו רבי שמואל סלנט למד בביהמ"ד, ונשאלה שאלה בבית המדרש, והתפלפלו הלומדים, פתאום פתח החתן הלא הוא רבי נטע נטקין פיו וענה בחוכמה זקני השאגת אריה תירץ באופן אחר, וחזר על מערכה מהשאגת אריה בע"פ, מיד רץ רבי שמואל סלנט לחותנו, והודיע לו על ההתגלות הגדולה, ואחר כמה ימים נחגגה בשמחה שמחת הנישואין.
רבנו נסתלק ממגפת החולי רע, בבוקר אמר לסובביו ביאור מרבו הגר"ח על הפסוק "ויהיו המתים במגפה", ובאותו יום תקפתו המחלה ועלה בסערה השמיימה. וכאשר שכב על ערש דוי לחש באזנו ידידו רבי נחום משאדיק זצ"ל "זאג דארטן סאיז שוין גינוג" [תגיד שם שזה כבר מספיק] וכונתו למגפת החולי רע שגבתה קרבנות רבים.
הלויתו עברה כמעט בלי הספד בהוראתו, וכך ציוה שיעשו לו ארבע מיתות בי"ד, שלא ישאוהו במיטה אלא יקשרו חבלים לרגליו ויסחבוהו על הארץ. כשנודע ימים מועטים קודם פטירתו לנכדו הג"ר ביינוש בן רבינו שמואל סלנט מההצוואה, בכה נכדו לפניו לשנות את הצוואה, ולא שמע לו, ואז סיפר לאביו רבי שמואל סלנט על הצוואה, ועלו לרבנו לשכנעו, ולבסוף ניאות שעד שער האשפות ישאוהו במיטה, אבל לא בידיים אלא על הכתפיים, ובשער האשפות יקשרו את רגליו ויסחבוהו להר הזיתים, וכשהגיעו לשער האשפות אף אחד לא העז להניח את מיטת רבנו, עד שכולם גזרו פה אחד על הזקן שבחבורה, שעליו לקיים את דברי המת, ובדמעות ובבכיות שהרטיבו את תכריכי רבנו, עשו לו כאשר ציוה אחרי בקשת סליחה ומחילה.
האמרי בינה הספידו במילים קצרות על יד בית הכנסת הגדול "החורבה" ויפן בדבריו לייסר את העם ולעוררם לתשובה, ובקול מר צרח בקולו קול האריה "הוי אחי! גשו נא אל ראש הקודש, סמכו ידיכם על ראש יוסף העולה התמימה, יחד נתוודה על עונותינו, הוי אחי, מי יודע ישוב וניחם אלוקים ולא נאבד".
על מצבתו כתוב כפי רצונו רק "פ"נ ר' יוסף זונדל ב"ר בנימין בייניש מסלאנט. נלב"ע יום ב' ג' מרחשון ש' תרכ"ו. תנצב"ה.