כצפוי, מרתון השיחות שניהלו נציגי המשא ומתן לא הוביל לשום מקום וגם התרחיש של ממשלת מיעוט הופך להיות ריאלי פחות ופחות • סערת חקירות יועצי נתניהו הובילה לזעם ציבורי נגד הפרקליטות, ובמקביל מתמודדת ישראל עם משבר מדיני מתרחב מול ירדן

צוותי המשא ומתן של כחול לבן, היו עסוקים מאוד השבוע. הם עברו מפגישה לפגישה, מדיון לדיון ומצילום לצילום. הדרמה שהם נסכו בכל צילום ובכל דיווח שהוציאו לתקשורת העידה על הלהט בו הם נתונים במרתון המגעים הקואליציוניים שניהלו עם נציגי המפלגות השונות.

אגלי הזיעה שניגרו ממצחם של מנהלי המשא ומתן, היה דומה לאגלי הזיעה הניגרים ממצחו של אדם היושב על אופני כושר הניצבים בפינת סלון ביתו. הוא מתאמץ לדווש ולסובב את הגלגלים במהירות, הוא נהנה מהתנועה ומהפעילות הגופנית, אבל האופניים הללו לא באמת מקדמים אותו למקום כלשהו.

בדיוק כמו רוכב האופניים שיודע כבר מראש שהרכיבה לא נועדה לקדם אותו הלאה, אלא לספק לו פעילות גופנית ותעסוקה כשהוא דורך במקום, כך גם נציגי המשא ומתן של כחול לבן יצאו לריצת המשא ומתן הקואליציוני כשהם יודעים שהפעילות הזאת נועדה עבור עצם קיומה ולא כדי לקדם את המצב הפוליטי. גם אחרי סדרת הפגישות, הדיונים והחיוכים, הסיטואציה נשארה ניצבת ודוממת בדיוק במקום בו היתה במוצאי הבחירות האחרונות.

לאף אחד במערכת הפוליטית אין מה לחדש ואין בשורה לבשר, כל אחד עדיין מתבצר בעמדתו כשהציפיה היא שדווקא הצד השני יהיה זה שיעשה את הצעד הראשון ויירד קצת מעץ הדרישות והעמדות.

רוכב לשום מקום. ראש צוות המו"מ של כחול לבן, ד״ר יורם טורבוביץ. צילום: יונתן זינל, פלאש 90

בכחול לבן עדיין משתעשעים בתקווה שאולי יהיה בקע כלשהו בגוש הימין, סדק צר ראשון אותו ניתן יהיה להרחיב ובאמצעותו למשוך חלק מחברי הכנסת של הימין לממשלה בראשות גנץ וגוש השמאל. התקווה הזאת נשענת על רמזים שמשמיעים כמה מחברי הכנסת כולל בתוך הליכוד עצמו, שמעריכים כי אחרי שיסתיים המנדט של גנץ ויגיעו 21 הימים בהם ניתן יהיה להמליץ על מועמד שלישי, יהיו אי אלו תזוזות שיגרמו לכמה מפלגות לנסות ולברוח מאימת הבחירות המתקרבות.

מנגד, גם בליכוד לא איבדו את התקווה שהסדקים יתחילו להתרחב דווקא בתוך כחול לבן. התקווה הזאת נשענת על המתיחות הקיימת כבר כך בתוך המפלגה המורכבת מאוסף של אנשים שונים במהותם זה מזה והדבר בא לידי ביטוי בכל יום מחדש.

כך שבשני הצדדים מחכים לרגע האחרון ומצפים לראות מי יהיה זה שממצמץ ראשון ומוציא את האצבע מהסכר. הסיכויים שזה יקרה נמוכים גם כך אבל בכאוס הפוליטי אפשר להיאחז בכל שביב של תקוה.

במבט מעמיק יותר, אם כבר יש סיכויים כלשהם, נמוכים ככל שיהיו, שמישהו ימצמץ ויתקפל אזי הסיכויים גדולים יותר שזה יקרה בכחול לבן. את חוסר הסימביוזה במפלגה אף אחד לא מצליח להסתיר והוא בולט בכל מהלך שהמפלגה הזאת נוקטת בו. דרשני שבע ברכות יצירתיים ומחויכים, עשויים אף להשוות את המצב בכחול לבן לפרשת השבוע, לחוסר היכולת של דור הפלגה לבנות מגדל משותף יחד, באין שפה משותפת אחת.

ממשלת אות קין

בתחילת השבוע, כשהמנדט היה מאוד טרי בידיו של גנץ, עלה שוב ושוב התרחיש בו כחול לבן תחליט להקים ממשלת מיעוט בתמיכת ליברמן ובהימנעות של המפלגות הערביות. ממשלה כזאת יכולה למנות 44 חברים ולהיות מורכבת מ-33 חברי כחול לבן, ששת חברי העבודה וחמשת מנדטי המחנה הדמוקרטי ואם ליברמן יצטרף היא תגיע ל-52 חברים. ממשלה כזאת יכולה לקום אם בהצבעה בכנסת על אישורה יצביעו חברי הכנסת הערבים בעד הממשלה ויתמכו בה מבחוץ.

ממשלה כזאת אם תקום, תהיה ממשלת קישוט בלבד משום שהיא לא תוכל לקדם שום החלטה, שום חוק ושום מהלך בגלל שאין לה רוב בכנסת. מאידך, היא יכולה לשרוד זמן רב משום שכדי להפיל אותה באי אמון, תצטרך הכנסת להשיג 61 תומכים בראש ממשלה חלופי ובקווי יסוד חדשים למפלגה חדשה. כפי שזה נראה כעת, תתקשה הכנסת להשיג רוב כזה בדיוק כשם שכבר היום אף אחד לא מצליח לגבש רוב כזה ולהקים ממשלה. כך שאם תקום כאן ממשלת מיעוט היא תהיה למעשה ממשלת שיתוק, המצב יהיה בדיוק כפי שהוא כעת שהמדינה משותקת אבל רק שבאופן פורמלי תהיה ממשלה.

נתניהו מפחד מתרחיש כזה ולכן הוא מנסה ליצור דה לגיטימציה לממשלה בתמיכת המפלגות הערביות. אך הסיכוי שזה יקרה הוא אפסי בגלל שכחול לבן עצמה לא מסוגלת לגבש בתוך עצמה הסכמה למהלך כזה. ח"כ חילי טרופר שנחשב לאחד הסממנים הימניים בכחול לבן, הצהיר בתחילת השבוע שעצם הדיבור על ממשלת מיעוט הוא ספין של נתניהו משום שכחול לבן לא תסכים בשום אופן להסכמה כלשהי עם המפלגות הערביות.

לא עברו כמה דקות וחבר הכנסת עפר שלח, מאנשי יש עתיד בכחול לבן מיהר להצהיר שטרופר ממש לא צודק ומבחינתה של כחול לבן כל תרחיש בא בחשבון, כולל שותפות עם המפלגות הערביות. הפרשנים הפוליטיים לדורותיהם לא זוכרים סתירה מהותית כזאת בדעות הנשמעות מצד חברי כנסת באותה מפלגה. תמיד היו קצת שינויים ואי אחידות קלה במסרים הנשמעים מצד חברי מפלגה, אבל הבדל תהומי כל כך בגישה מצד חברים באותה מפלגה, לא זכור וזה רק מעיד על חוסר היכולת של כחול לבן לגבש לעצמה דרך. מדאיג לחשוב שכך יתנהלו הדברים אם בדרך כלשהי תצליח כחול לבן לקבל לידיה את ניהול המדינה.

בנוסף, חשוב לזכור כי ממשלת מיעוט לא תוכל לבוא בחשבון גם בגלל עמדותיה של ישראל ביתנו. כדי שממשלת מיעוט תקום, יצטרכו ליברמן ואנשיו להחליט: או להצטרף לממשלה ולתמוך בה בהצבעה, או להישאר בחוץ אבל להימנע בהצבעה על אישורה בכנסת כדי שיהיה לה רוב. ליברמן לא יכול להרשות לעצמו להגיע לבחירות הבאות עם אות הקין על מצחו המעיד שבישראל קמה ממשלת שמאל-ערבים רק בגלל שהוא היה פסיבי ולא הצביע נגד. לכן ברור שליברמן לא ייתן לממשלה כזאת לקום כי זו תהיה סוף דרכו הפוליטית. אבל בינתיים הוא נהנה לשמור על עמימות ולהכניס את נתניהו להיסטריה ולחששות שאולי בכל זאת תקום ממשלה כזאת.

חוסר היכולת של 'כחול לבן' הגיע לוועדת הכספים. יו"ר הוועדה, גפני. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

חוסר היכולת של כחול לבן לתפקד כמפלגה אחת וכגוש אחד, נראה השבוע גם בדיון שהתקיים בוועדת הכספים, כשהכנסת הרדומה התעוררה באחת לצורך דיון שנקבע להעברות מיליארדי שקלים בין משרדי הממשלה לצורך עדכוני תקציב.

בתחילה עלה החשש שההעברות הללו לא יאושרו ולא יהיה להן רוב בוועדה. הוועדה הזמנית מורכבת באופן שווה מנציגי מפלגות הימין ומפלגות השמאל, כך שיוצא שנציג ישראל ביתנו ח"כ עודד פורר יהיה לשון מאזניים וההצבעה שלו תכריע בין אצבעות הימין הצפויות לתמוך בהעברות לאצבעות השמאל הצפויות להתנגד להן.

אולם בפועל, רוב ההעברות אושרו ברוב מוחץ והיו לכך שתי סיבות. האחת היא משום שחברי הוועדה סומכים באופן מוחלט על יו"ר הוועדה ח"כ הרב משה גפני, שהצליח לשכנע אותם בנחיצות ההעברות הללו. כזכור, ח"כ הרב גפני נבחר לעמוד גם בראשות ועדת הכספים הזמנית למרות שהמפלגה הגדולה בכנסת היא כחול לבן, משום שחברי ועדת הכספים כולם הצליחו לתת אמון רק בו.

אבל מעבר לכך הסיבה בגינה הצליחו ההעברות לזכות לתמיכה ברוב היא שמפלגות השמאל המתיימרות להקים ממשלה, לא הצליחו לתפקד כאופוזיציה, לא הצליחו לגבש התנגדות להעברות הכספים ולא הסכימו כמעט על שום דבר מהנושאים שעלו לסדר היום. המפלגות הערביות הוכיחו שלא ניתן לעשות עמם עסקים משום שנציגיהם נעלמו מיד אחרי שאושרו הסעיפים שהיו חשובים להם, וגם נציגי כחול לבן עצמה ניהלו ויכוחים ביניהם על כמה סעיפים כשחלק מתנגדים וחלק תומכים.

בזירה הפוליטית, החכמה היא לא רק לדעת להקים ממשלה אלא גם לדעת בעת הצורך להיות אופוזיציה מגובשת ולוחמת. כבר כמה שנים שאין בישראל אופוזיציה כזאת, זה לא היה בימי לבני, לא בתקופת הרצוג וגם היום לא מצליחים גנץ ולפיד לגבש אחוות לוחמים מול נתניהו והימין. במצב כזה, לא פלא שהתקווה שלהם להקים ממשלה לא מצליחה גם היא להגיע לפסים מעשיים.

הירדן יסוב לאחור

השבוע החולף, לא היה השבוע האופטימלי של מערכת המשפט והפרקליטות. כשנציגי המפלגות עסוקים במשא ומתן שלא מוביל לשום מקום, עבר הפוקוס התקשורתי לסערה שהתחוללה סביב מערכת המשפט, עם חקירתם השערורייתית של יועצי התקשורת בקמפיין הליכוד והחדירה לטלפונים האישיים שלהם. לצד הפרשה המקוממת, נישא גם נאומו של שר המשפטים שתקף את הפרקליטות הכפופה לו והשתמש נגדה במילים חריפות כמו התנהלות עבריינית, פרקליטות בתוך פרקליטות ועוד.

האירועים הללו העצימו את השיח הציבורי סביב הנעשה במסדרונות הסגורים של צמרת המשפט, הגבירו את השיח על אכיפה בררנית והעצימו עוד יותר את חוסר האמון הציבורי השורר גם כך כלפי מערכת המשפט והתקשורת המגויסת המגנה עליה. בעקיפין, המצב הזה משרת היטב את נתניהו ומכין את הקרקע למצב שאם יוגש נגדו כתב אישום על שוחד, דעת הקהל תהיה בעדו ולא בעד הפרקליטות.

בשורות הבאות, לא ניכנס לעצם המתרחש בפרקליטות ובצמרת קבלת ההחלטות שם, לא נעשה ניתוח מעמיק של המצב לאשורו ולא ננסה להצדיק או להכחיש את הטענות כיצד המערכת הזאת שולטת בסדר היום של המדינה. בנקודה הזאת מעניין יהיה להביט דווקא על שתי זירות אחרות המתנהלות בימים אלה ואולי ללמוד מהן משהו על יחסי תקשורת, שלטון וקבוצות כוח.

בשבועות האחרונים, מנהלת ישראל משבר דיפלומטי מול ירדן. דווקא בימים בו מציינות שתי המדינות 25 שנים להסכם השלום, התרחשה שורה של אירועים המובילים לנקודת רתיחה ביחסים המדיניים. הסכם השלום עם ירדן מבוסס על אינטרס כלכלי וביטחוני של שתי המדינות והוא נשמר כשלום קר, זאת כאשר דעת הקהל בירדן אינה נוחה מההסכם. החתימה על הנייר לא מחקה את שנאת ישראל השוררת בקרב בני המדינה המוסלמית.

בירדן מתקבלות ההחלטות באופן רשמי ע"י בית המלוכה כאשר לצידו פועלים גם הממשלה ובית הנבחרים. בפרלמנט הירדני שוררת התנגדות עזה לישראל והנבחרים המייצגים את העם הירדני מנסים שוב ושוב להעביר החלטות אנטי ישראליות, הנותרות ברובן בתחום ההצהרתי בלבד משום שההחלטות הסופיות מתקבלות כאמור ע"י בית המלוכה.

לפני מספר חודשים, הודיע המלך עבדאללה כי הוא לא מתכוון להאריך את הסכם החכירה של ישראל על שטחי המובלעות נהריים וצופר, אותן חוכרת ישראל מירדן ומפעילה שם שטחי חקלאות ותיירות. הקרקעות הללו נמצאות בבעלות יהודית אבל בריבונות ירדנית, ובמסגרת הסכם השלום חכרה ישראל את השטחים הללו והאזרחים, החקלאים והתיירים הישראלים נכנסים לשם באין מפריע.

החלטות אנטי ישראליות נותרות ברובן בתחום ההצהרתי. מלך ירדן. צילום: פלאש 90

ההחלטה של עבדאללה שלא להאריך את החכירה היא חוקית לחלוטין ויש לו את הזכות המשפטית לעשות זאת. אבל במובן הפוליטי יש לכך משמעות רבה מאוד, של חוסר אמון וחוסר רצון לעשות עסקים עם ישראל. אין ספק שההחלטה מושפעת מדעת הקהל בירדן ובישראל כבר הבינו שאם המלך כבר הכריז כך, אין מרחב תמרון גדול מדי שיאפשר לשנות את ההחלטה.

לפני מספר שבועות, עצרה ישראל אזרח ואזרחית ירדניים המחזיקים גם באזרחות פלשתינית והם מוחזקים מאז במעצר מנהלי. הסיבה הרשמית נשמרת בחיסיון מוחלט והתקרית היתה גם היא נשמרת על אש נמוכה כמו מעצרים מנהליים רבים נוספים שמבצעת ישראל לצרכי ביטחון. אבל המעצר הזה עלה לכותרות, האזרחית העצורה החלה לשבות רעב והירדנים טוענים כי גם העצור חולה סרטן ומצבו מסוכן.

בתזמון מטריד, התרחשה השבוע תקרית נוספת כשאזרח ישראלי חצה את הגבול, נכנס לשטח הירדני ושם נעצר. במשרד החוץ הבהירו שמדובר באזרח שנמלט מרשויות החוק בישראל ושללו אפשרות שירדן תתנה את שחרורו בשחרור שני האזרחים שלה העצורים מנהלית בישראל.

התקשורת הירדנית חגגה על הסיפור ובעמאן סוערות הרוחות נגד ישראל. בעקבות כך, החליטה ירדן להחזיר את השגריר שלה בישראל להתייעצויות, מה שהעמיק עוד יותר את המשבר המדיני.

התקריות הללו אינן חדשות למערכת הדיפלומטית, זאת לא הפעם הראשונה שישראל עוצרת אזרחים פלשתינים במעצר מנהלי, כולל כאלה שהיו בעלי אזרחות ירדנית. היחסים עם ירדן אף פעם לא היו משופרים, המצב מול הפלשתינים והמצב בהר הבית אף פעם לא מוצא חן בעיני ירדן, ואפילו תקריות של החזרת שגריר או חציית אזרחים את הגבול כבר קרו בעבר. אבל הפעם כל המכלול הזה התגלגל לכדי משבר מדיני של ממש, שעושה הרבה כאב ראש למערכת יחסי החוץ של ישראל וזה הופך קשה עוד יותר באין ממשלה קבועה.

הסיבה למשבר הזה היא רק אחת: התקשורת. דעת הקהל בירדן הרי לא השתנתה, אבל הפעם היא קיבלה ביטוי רחב יותר בגלל התקשורת המקומית ביוזמת חברי הפרלמנט שעודדו את זה. המעצרים המנהליים הפכו לסדר היום והכל נעשה בולט יותר. במצב כזה, מקבלי ההחלטות בירדן לא יכולים להמשיך ולנהל את ברית האינטרסים עם ישראל באותו רוגע ובאותו שקט כפי שהיה בעבר.

כך היטתה התקשורת הירדנית את דעת הקהל, תוך התעלמות מהאינטרסים האמיתיים של ירדן ומההשפעה של כל זה על טובת המדינה. המשבר שאנו רואים עם ירדן נובע אם כן אך ורק מדעת קהל המושפעת מתקשורת.

משפט ללא צדק

סיפור נוסף שמתרחש ממש בימים אלה ולא זוכה משום מה לתשומת לב ציבורית, הוא הליך משפטי המתנהל בבית הדין של האיחוד האירופי והכרעה הרת גורל בעניינו אמורה להתקבל בעוד פחות משבועיים. ההליך החל בעקבות עתירה שהגישו מנהלי יקב ביישוב פסגות נגד סימון מוצרים המיוצרים מעבר לקו הירוק.

סאגת סימון המוצרים היא אחת מזירות המאבק המרכזיות של ארגוני ה-BDS ונכון להיום היא מתנהלת במישור ההצהרתי והתודעתי בלבד ואינה משפיעה על החוק. אבל בעוד שבועיים זה עלול להיות אחרת.

כבר לפני ארבע שנים, פרסם האיחוד האירופי בלחץ ארגוני החרם, מסמך פרשני המעודד סימון מוצרים שיוצרו במפעלים ביו"ש כדי לאפשר לפרו פלשתינים להחרים את המוצרים הללו ולא לרכוש אותם. ההחלטה נתקלה כמובן במאבק דיפלומטי קשה מצד ישראל אבל כאמור המאבק היה רעיוני ותודעתי בלבד.

צרפת הייתה המדינה הראשונה שלקחה את המסמך הזה צעד אחד קדימה, ולמרות שאין חוק המחייב סימון מוצרים, החליטה צרפת להתחיל ליישם זאת, בהסתמך על רגולציה מקומית כלשהי. בעקבות כך הוגשה עתירה לבית הדין של האיחוד האירופי נגד ההחלטה, בידי מנהלי יקב יין הממוקם ביישוב פסגות יחד עם ארגונים יהודיים בצרפת.

האיחוד האירופי

העתירה ביסודה צודקת ומוצדקת לחלוטין. סימון המוצרים אינו חוקי וישראל צריכה להיאבק בכך בכל הכוח. עם זאת, במשרד החוץ המליצו לבעלי היקב שלא להגיש את העתירה משום שברגע שזה מגיע לבית משפט, עלול להיווצר תקדים מסוכן. הרי אם בית המשפט יפסוק שסימון המוצרים חוקי, תהיה זו הפעם הראשונה שהנושא יעבור מהמישור ההסברתי והדיפלומטי למישור המשפטי והחוקי. ומכאן כדור השלג הזה יכול להתגלגל ולהתנפח לממדים לא רצויים. ישראל מעדיפה לנהל קרב הסברתי בנושא סימון המוצרים ולא קרב משפטי.

כל בר דעת מבין מה עומדת להיות הפסיקה של בית הדין האירופי, האמורה להתקבל בי"ד בחשוון. ואם אכן בית המשפט יכשיר כצפוי את סימון המוצרים, הפסיקה תחייב את כל 28 מדינות האיחוד והיא תהווה פסיקה תקדימית בעקבותיה ישתמשו גם ארגוני החרם בבתי המשפט כדי לנגח את ישראל גם מחוץ לאירופה.

והנה לנו שוב דוגמה כואבת לכך שדעת קהל ומסע תקשורתי ממומן היטב, עומדים להשפיע על מערכת המשפט ועל קבלת ההחלטות האמורה להיות אובייקטיבית וחפה מפוליטיקה. אף אחד לא חושב שבית הדין האירופי מורכב משופטים מאוזנים שיביאו בחשבון גם את הצדק ואת הצד הישראלי בסיפור. ההצלחה הגדולה של ארגוני ה-BDS היא בעיקר בזירה התקשורתית וההסברתית, ולא ממש מעניין אותם מה טובתה הכלכלית של אירופה ומה תהיה מידת הפגיעה בסחר עם ישראל.

אלו שני סיפורים עמם מתמודדת ישראל בימים הללו בזירה הדיפלומטית, תוך ניסיון לבלום את הסחף העצום ששמו דעת קהל המושפע מתקשורת מגויסת בידי בעלי אינטרסים, המצליחים להחזיק בעמדות כוח ולהשפיע על דעת הקהל ומשם על המערכת המשפטית והפוליטית. אבל האם המגמה המתרחשת בירדן ובאירופה נמצאת גם בצמרת קבלת ההחלטות הישראלית? את התשובה נשאיר לפי שעה פתוחה לשיפוטכם.

הטור פורסם הבוקר בעיתון 'יתד נאמן'