עורך יתד נאמן הרב ישראל פרידמן במאמר מערכת חריף בעקבות ביטול האירוע של הרב אלימלך פירר: "הפיררים, הצ'ולקים ושאר ראשי ארגוני היעוץ והחסד, רובם ככולם הם אנשים חרדים. למה? כי בהעדר חיים על פי תורה והשקפת התורה, לא יכולים להיות כאלה"

פיגוע הטרור הליברלי ברב אלימלך פירר, הוא הסלמה נוספת במלחמה של העם הישראלי בעם היהודי. הרב פירר ביטל את האירוע שניסתה לארגן עבורו "אגודת הידידים" של עזרה למרפא כדי לאפשר לו להגדיל את מעגלי החסד, כי אין לו זמן להתעסק עם רשעי לב טורדניים ומררתם, אין לו דקה פנויה כי אנשים שזקוקים לו מחכים. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהכפייה החילונית הסתערה והעלתה את רף הדורסנות חסרת תקדים על אזרחי ישראל. כבר תקופה ארוכה ננעצים שיני הדחפור הרוחני באורח החיים של תושבי ארץ הקודש. מה שהחל ביללות בכייניות של חתול שורט "אכלו לי, שתו לי, מדירים אותי", הפך לשיניים מושחזות של אריה דורס. בסיוע מערכת משפטית בעלת אג'נדה שמנסה לעקור את כל קודשי ישראל מחיי העם היושב בציון, הם מנסים לכפות לגיטימציה לאורח חיים אנומליים ולהרס הבית היהודי. מדובר במערכת טרוריסטית של ממש שבאיצטלה של נאורות ובתמיכה של תקשורת מגוייסת, הם אינם חדלים לשיר את שירי הארס. מי שאיננו מוכן לשיר איתם, אחת דתו. מי שאינו מוכן לענות אמן בעל כורחו, מוקע על עמוד הקלון התקשורתי ומנודה מתוך קהלם וחברתם.

הפרשה התפרצה כהר געש בדיוק בעיתוי מתאים ותואם, כי אותם טרוריסטים-רוחניים פועלים בדיוק בשיטות של דור הפלגה. לבוני מגדל בבל היתה אג'נדה ברורה, והם ניסו לכפות באלימות את כל העולם לקבל אותה להתנהל על פיה. הם היו "הקומוניסטים הראשונים", כפי שאומר המדרש בבראשית רבה ל"ח ו': "מה שביד זה ביד זה, ומה שביד זה ביד זה" ומוסיף בעל המתנות כהונה: "אחוזים יחד בשותפות אחת וכיס אחד לכולם". הם כפרו בבורא עולם ר"ל והארץ היתה "דברים אחדים". מסביר רש"י: "אמרו, אחת לאלף ותרנ"ו שנים הרקיע מתמוטט כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה לו סמוכות". במקום להפנים שבגלל שהם מילאו את הארץ חמס, בגזל וחיי תועבות, האזהרה של נח התקיימה והקב"ה הביא מבול, הם חיפשו הסברים בדרך הטבע. הם חישבו ומצאו שהמבול הגיע בשנת 1656 לבריאת העולם ולכן הסיקו שכל 1656 שנים מגיע "אסון טבע" וצריך לעשות חיזוקים לשמים. היתה להם אג'נדה ואידיאולוגיה של כפירה, והם גם ניסו לכפות אותה. מי שסרב ללכת עם הזרם, לא הוגלה לקפוא בסיביר אבל נזרק להישרף בכבשן האש!

מרנא הנצי"ב זצוק"ל מסביר זאת ב"העמק דבר" על המילים "פן נפוץ על פני הארץ": "חששם היה שלא ייצאו בני אדם מדעה זו ויהיו במחשבה אחרת ועל כן היו משגיחים שלא ייצא איש מישוב שלהם. ומי שסר מדברים אחדים שביניהם, היה משפטו לשריפה כאשר עשו לאברהם אבינו".

אנשי הטרור הליברלי שבונים את מגדל בבל המודרני כדי להילחם בקב"ה, פועלים בדיוק כמו דור הפלגה של אז. יש להם אג'נדה מעוותת שבדו לעצמם והם מנסים לכפות אותה באלימות חברתית. הם מפעילים משטרת מחשבות, ומי שמעיז לחשוב ולהתבטא אחרת מהם, דינו לשריפה במדורת האוטו-דה-פה של דעת הקהל. גם אם אתה הוא הנורמלי שחושב בדיוק כמו שחשבו אבותיך ואבותיהם, אתה חייב להצהיר בפומבי שאתה לא. אנשי תקשורת חוששים להשמיע את קולם ומעקמים קו. פוליטיקאים מפחדים לבטא את דעתם. זמרים רבים, כמו במקרה של הרב פירר שחוג הידידים שלו החליט לקיים עבורו אירוע התרמה שיסייע לו להמשיך בפעילות החסד העניפה שלו, ללא שירת נשים, מפחדים להתייצב כחומה מול הטרור הליברלי, מחשש לפגיעה ב"תדמית הכביכול הנאורה" שהיא תרמית, ומחשש לאובדן פופולריות.

הרב אלימלך פירר יו"ר "עזרה למרפא", הוא איש שכל עולמו הזולת. מדובר באדם שאין לו שעה, ואין לו לא יום ולא לילה. בלהט העשייה למען הזולת, ה"אני" שלו נמחק לגמרי. כשמדובר בהגשת סיוע ויעוץ, הוא אינו מבדיל בין איש לאישה, בין דתי לחילוני ובין יהודי לשאינו בן ברית. כל אדם שנברא בצלם, זוכה לדלת ליבו הפתוחה לרווחה, לידע המקצועי שלו שעולה לא אחת על זה של גדולי הרופאים המומחים שמתייעצים עמו, ולקשריו חובקי תבל אותם הוא מגייס לרווחתם ולרפואתם של החולים ומשפחותיהם. אבל אי אפשר להיות הרב פירר שאינו מדיר נשים מחסדיו הרפואיים, בלי להיות הרב פירר מדיר שירת נשים. האמונה שגורמת לו להיות איש שכולו חסד, היא אותה האמונה שלא מאפשרת לו להאזין או לאפשר לנגן באירועים שנעשים למענו שירת נשים. הדת והשקפת העולם שגורמים לו לנתב את כל ישותו למען האחר כשהוא עצמו נשאר שקוף, רואה ואינו נראה, הם הדת והשקפת העולם שמדירה איסורי שו"ע מחייו. המנוע שמפעיל את המכונה האנושית המופלאה הזו ששמה "הרב פירר", זה אותו מנוע שמשתיק שירת נשים! וכאן מגיעה הקביעה הקשה, האמיתית, הנוקבת והכואבת: כשאין יראת אלוקים במקום הזה, לא יכול לצמוח הרב פירר!

הפיררים, הצ'ולקים ושאר ראשי ארגוני היעוץ והחסד, רובם ככולם הם אנשים חרדים. למה? כי בהעדר חיים על פי תורה והשקפת התורה, לא יכולים להיות כאלה! המיקרוסקופ לא יהיה רגיש דיו כדי לרדת לעומקו של המושג "חסד". לא מספיק כאן להשחיז את העדשות, נחוצות כאן כמה הגהות דקדקניות בהשקפת עולם ובאורח חיים:

אמנם גם בקרב הציבור שאינו שומר תורה ומצוות, רואים ביטויים חיצוניים של אלטרואיזם, זולתיות, עשייה עניפה למען הזולת. פעמים מדובר באנשים טובי לב, שעושים טוב כי הם נולדו עם רצון להטיב. אבל לא מדובר באידיאולוגיה, לא בעבודת מידות אלא בתכונה מולדת. אמנם, לעתים, מדובר בעשייה גדולה וחשובה, אבל מקור ההערכה של הציבור למעשים אלו, כמו גם המנוע המפעיל אותם, שונה בתכלית. העשייה הזו למען הזולת, נובעת מצורך פסיכולוגי בנתינה, כמו שקובע מידרג המניעים של מאסלו. היא יכולה לנבוע גם מחוסר יכולת אנוכית לצפות במסכנות – ככדור הרגעה למצפון. ובכלל, חברה מתוקנת שואפת לקיום יומיומי רוגע. היא משתיתה את אורחותיה על יחסי קח-תן. כל השקפת עולמה נסובה סביב זה. גם יצירת מנגנוני סיוע לנזקקים, יונקת משורש זה. "אני עוזר היום, כדי שאם אצטרך יעזרו לי מחר".

עד היום, איש לא הנפיק תעודת ביטוח לשלווה. משום כך, כדי לרכך נפילות עתידיות וכמגננה מפני יום שחור ח"ו, נוצרים מפעלי סיוע. לעוסקים בזה, לעתים, יש גם דיווידנדים של כבוד. הם מועלים על נס, מצוינים לשבח ומונצחים על לוחות שיש. משום כך, כל מי שמרגיש את עצמו שהוא משהו, תורם את שמו לנשיאות או לאגודת ידידים של ארגון כלשהו. נכון, נעשים הרבה מעשים גדולים, ראויים לשבח כשלעצמם. אבל המנוע של הפעילות הוא אגוצנטרי. יצירת מערכות גיבוי ליום של תקלה באושר, חלילה וחס. הנתינה הזו, אינה נתינה בלבד. היא גם קבלה, לקיחה. גם אם מדובר בלקיחה באשראי, שזמן שהפירעון שלה אינו ידוע – והלוואי שלא יבוא. הנתינה הזו, זה לא חסד, זו פילנטרופיה! כך במקרה הטוב, במקרה הגרוע זה פשוט אינטרס פוליטי, הבטחות מפלגתיות למשל, שנועדו לקושש השפעה וקולות.

לא זה החסד של הרב פירר ו"עזרה למרפא". אין זה החסד של "עזר מציון" של הרב חנניה צ'ולק ושאר הארגונים הרפואיים כמו "מגן לחולה" של הרב בנימין פישר. זה לא המנוע של ממלכת הצדקה "קופת העיר", זה לא סוד הנתינה של "זכרון מנחם", זה לא דופק הלב של "חסדי נעמי" ושאר ארגונים הפועלים כזרועות של חסד בתחומים רחבים של החיים כמו "ידידים", "יד שרה", "זה לזה" ועוד. החסד היהודי הוא ביטול האגו. החסד היהודי חושב בערוץ אחד בלבד: הזולתיות. הזיק הזה של החסד, הוא ניצוץ של נשמה יתרה שנובעת מהשקפת עולם איתנה מיציקת בטון: "עולם חסד ייבנה". זה לא כדי שזה יחזור אלי כבומרנג של הטבות, אלא מתוך רצון להידמות לבורא עולם – "מה הוא אף אתה":

"ע"י החסד האדם מעמיד את עצמו מעל לגדרי האנוכיות המקננת בכל הנבראים, כי בכולם מצויה הנטייה לקיום עצמם. יסוד האנוכיות טבוע גם באדם, כמו בכל שאר באי עולם, ובכל פעולותיו המכוונות לטובת עצמו אין הוא נבדל מהם. רק במעשים של חסד, הנעשים בלא תערובת של חשבונות עצמיים ובלא לחץ של חוק חיצוני או פנימי, מתגלה האדם שהוא מסוגל לפעולה חופשית, הנובעת ממקור רוחני טהור. מכיוון שבחושיו של בשר ודם אין מקור למידה זו, הרי מתחייב שהמקור הוא ביוצר האדם… נמצא שבכל גילוי של מידת החסד יש הוכחה לתחילת הבריאה. וכמו שהבורא התחיל בבריאת עולמו בטרם היה כל חוק שחייב את הדבר, אף האדם, כשהוא עושה מעשה חסד ללא כל דחיפה מחייבת, הוא מתחיל מנקודת הבראשית שבה הוא מתדמה ליוצרו, וצלם הא-לוקים שבו מבהיק בכל זיוו" (רבי יוסף ליפוביץ זצוק"ל, הקדמה למגילת רות).

ארגוני החסד הגדולים של הציבור החרדי שמעניקים את שירותיהם ללא הדרה וללא אפליה לכל המגזרים, זכו להכרה של מדינת ישראל שהעניקה להם את פרס ישראל. אבל ההכרה הממסדית בחסד של הרב פירר, על מעשיו הדגולים ומפעלו הכביר, אינה מכירה בחסד האמיתי שבו, שלא זכה לשום הכרה גם בעת הענקת הפרס. ההכרה שלהם נובעת כתודה על שהוא נותן, כהוקרה על שיש ממי לקחת. הנתינות שלהם הן לקיחה, כדי לעודד, כדי שיהיה מי שיושיט יד במקרה הצורך, ח"ו.

מי שרוצה להכיר ולהוקיר את החסד של הרב פירר, צריך לזהות את הדלק המפרנס את מעשיו. הוא צריך להבין שפעולותיהם הבלתי נשכחות של הד"ר רוטשילדים זצ"ל ויבדלחט"א הפיררים והצ'ולקים, הם חלק ממכלול, מפאזל רב חלקים. הם עושים את מה שהם עושים, לא לשם מטרה, אלא כחלק מייעוד. זה לא הומניזם, זו מצווה והידבקות במידותיו של הקב"ה. ישראל גומלי חסדים הם – אבל זה רק פן אחד מהמכלול: מי שמוקיר את החסד הזה, חייב להוקיר גם את מה שהרב פירר עושה בשעה 7.00 בבוקר כשהוא עטור בטלית ותפילין. מי שמעריך את החסד של ארגוני החסד, חייב לבטא הערכתו גם למה שהם עושים ונזהרים ביום שבת קודש או כשהם קובעים עתים לתורה ולהפנים שזו שירת חייו של הרב פירר גם כשהוא מדיר שירת נשים! זה אותו מנוע שמניע, זה אותו נתיב המראה רוחני אל על. החסד הוא רק פן נוסף, גם אם רחב ידיים, חובק זרועות ושופע אהבת אדם, מבית היוצר של "ישראל, רחמנים ביישנים וגומלי חסדים".

הטיב להגדיר זאת רבי מאיר ליהמן זצ"ל בביאורו להגדה של פסח (עמ' ק"א): "אהבת האדם, גמילות חסדים – יסודות נעלים הן. כל יהודי מאמין חייב בקיומן. אך אל לנו לראות את כל תוכן חיינו – בהן בלבד! אם יפזר האדם את כספו לצדקה מלוא חופניו, אך גם חילל במזיד את השבת – הריהו מחויב מיתה! מסירות נפש עבור הזולת – אין בה כדי לכפר, למשל, על אכילת מאכלות אסורות! ידענו! השקפות אלו אינן תואמות את 'רוח זמננו', ההמון הנבער מדעת לועג להן! אולם גם השקפותיו של אברהם אבינו לא תאמו את רוח זמנו".

אי אפשר לבודד רכיב אחד מהפאזל, כדי להוקיר איש חסד. אסור לתלוש דף אחד, מתוך הפרוטוקול השלם, זה עיוות. כשהעניקו בעבר את הפרס לרב פירר, הוא לא זכה להערכה על מה שהוא באמת. הם לא מעריכים את הרב פירר בגלל מה שהוא מייצג, אלא בגלל מה שניתן לקבל ממנו! בסערה הצבועה והמלאכותית של הדרת שירת הנשים באירוע של אגודת ידידי "עזרה למרפא", המיליטנטיות העומדת מאחורי הטרור הליברלי הוכיחה בצביעותה שאפילו כשסוף סוף יש להם הערכה ואהבה לחרדי אחד, גם היא באה מאינטרס, ממקור נמוך וממקום כדאיניקי, הערכה ואהבה שתלויים בדבר. מה ביני לבין אחי!

דבר אחד בטוח: שנאת עמי ארצות לתלמידי חכמים היא מחלת נפש חשוכת מרפא. הויכוח בסוגיה הפיקטיבית של "הדרת נשים" באירוע של ידידי עזרה למרפא, לא שייכת למחלקת הפילוסופיה אלא למחלקת הפסיכיאטריה! אם הרב פירר היה יכול, הוא היה מטפל גם בה. אירוע מתקיים, אירוע מתבטל, שנאת ה"ואנשכנו" לעולם עומדת. רפואה שלמה.
י.נ.