הילולת רבי אברהם אהרונוביץ זצ"ל - ח' חשון תש"מ            

הרב הקדוש הצדיק הנסתר רבי אברהם אהרונוביץ זצ"ל: אחד מהצדיקים הנסתרים הגדולים שחיו בעיר הקודש מחסידות בויאן. ידוע כבעל רוח הקודש ובעל מופת. זכה לגילוי אליהו הנביא ז"ל ואבותינו הקדושים, ואף זכה לראות את השכינה הקדושה. רבים פנו אליו לבקשת ישועה ולביטול גזרות קשות והושיע רבים. כל ימיו התרחק מהכעס וברח כמטחווי קשת מדברים הגורמים לאדם לבוא לקפידה אפילו בלבו.

אהבתו לתורה הייתה ללא גבול, מסוגל היה ללמוד בעיון רב על הסטנדר שלו משך ארבע עשרה שעות רצופות מבלי לזוז, ולחדש אגב לימודו חידושים נפלאים, כאשר התעמק בלימודו שכח מכל הסובב אותו, עד כדי כך שלא הרגיש כי הסיגריה שהחזיק לוחכת באש שלה את כף ידו. לעצמו לא החזיק טובה על לימודו אבל כל בן-תורה שנכנס אצלו, קבלו ר' אברום במאור פנים ונתן לו את ההרגשה שהוא עולה עליו בידענותו בתורה, בחוכמתו ידע תמיד למצוא את הנקודה שלפיה בן-שיחו גדול ממנו בתורה וביראה.

באחרית ימיו סבל ייסורים קשים ומרים בפרט מרגלו שנשברה. הוא הבליג על ייסוריו וקיבלם באהבה. חיוכו הרך והענוג לא סר מעל פניו ובשמחה רבה קיבל את המבקרים הבאים שבאו לסעדו על מיטת חוליו. כל ימיו ציפה בכיליון עיניים לביאת המשיח. נפטר ב-ח' חשוון ה'תש"מ כבן שמונים שנה היה בפטירתו.

פעם ישב וקונן בבכי מר על חורבן בית-המקדש. עינו הזילה דמעות כמים והוא התפלש בעפר בעת אמירת תיקון חצות, אז זכה ובאה רחל אמנו אליו ויחד ישבו שניהם לארץ, ועשו מספד על כבוד התורה אשר גלה והשכינה שנמצאת בגלותא.

רבות עבד ר' אברום על מידותיו הנעלות עד שזכה למה שזכה. ברכותיו עשו פירות ורוח הקודש דיברה מגרונו. סיפורים רבים מהלכים בקרב אברכי ישיבה שהכירוהו מקרוב. פעם אחת שוחחו שני אברכים על גדולתו בתורה ועל קדושתו של ר' אברום. נענה אחד מהשנים ואמר: "בכל העובדות ששמעתי- אני מאמין באמונה שלמה וברה, אבל זה שלרב יש רוח הקודש- קשה לי לעכל". ענה לו חברו: "אם ברצונך, בוא ונלך לבחון את ר' אברום".יצאו השנים מהיכל הישיבה ושמו פעמיהם לכיוון רח' זכריה. הם הקישו קלות בדלת וזו נפתחה ע"י הרב. עוד בטרם נכנסו, מחא הרב בכפיו, וכבת שחוק קלה על פניו אמר לאברך המסתפק באומרו: "רוח הקודש, רוח הקודש". הלה קפא על עומדו. ר' אברום ידע ברוח הקודש היטב את מטרת בואו אליו.

הרבנית ביקשה פעם מבעלה שיעשה עמה חסד ויביא מהמכולת דבר הנצרך לה זה עתה במטבח. את בקשתה שמע אחד מתלמידיו ששהה בביתו של הרב. הוא פנה לרב שיאפשר לו לזכות במצווה זו

ולהביא את מה שנחוץ במכולת. אולם ר' אברום סירב ואמר: "לא ולא, אני בעצמי אלך למכולת, כי עתה יש לי מצווה מאשתי ואני רוצה לקיים בעצמי את המצווה הזו. ודע לך, שיש בזה בכלל משמח את אשתו", והוא בכבודו ובעצמו הלך למכולת.

מובא בספר "אברהם עבד ה' " כי בתקופה בה אושפז הצדיק רבי אברום בבית החולים לצורך טיפולים ברגלו, נחשב לחולה האהוב והמקובל ביותר במחלקה, שכן, בניגוד לחולים אחרים קיבל את ייסוריו באהבה, הבליג על רגשותיו והשרה אוירה נוחה ומשמחת סביבותיו. בגבורה עילאית בלם את כאביו ולא נתן לגניחות ולצעקות השבר להתפרץ מפיו החוצה. הוא חיפה על מחושיו וצערו בשירים רווי אמונה וביטחון ובלהט החסידי שיקד כאש בלבו. אנשי הצוות הרפואי בבית החולים אהבו לשהות במחיצתו והשתדלו גם הם להנעים לו את שהותו בבית החולים. חדרו המה ממבקרים רבים שבאו לסעדו על מיטת חוליו, היו אלו בני משפחתו היקרים, תלמידיו וחסידיו הנלהבים.

באחד הימים בשעות הצהריים נמנם רבי אברום ולפתע הקיץ בבהלה משנתו תוך שהוא משמיע קולות צעקה. צעקותיו הזעיקו למקום את צוות האחיות, ובתו שעמדה לצידו ניסתה לברר מפיו מה מציק לו? תשובתו של רבי אברום הייתה סתמית ובלתי מובנת: "אוי! אוי ואבוי! איזה דבר טמא הוכנס לחדר, כל האוויר פה מלא טומאה, סלקו והוציאו את הטומאה מהחדר, אוי! אינני יכול לומר כאן דברי תורה!". בתו בחנה את סביבות מיטתו של רבי אברום במטרה לגלות מהו הדבר הטמא שנמצא בחדר הצדיק ומדיר את מנוחתו, אך העלתה חרס בידה, שום דבר טמא לא נראה לעין. לחיפושים הצטרפו גם האחיות אשר סרקו היטב את החדר וסביבותיו, בנסותן לאתר את מקור הטומאה עליה התלונן וזעק רבי אברום, אך לשווא. במשך שעה ומחצה שכב רבי אברום באי מנוחה במיטתו כשהוא רוטן ללא הרף כי האוויר בחדרו מלא טומאה ושיחוסו וירחמו עליו ויוציאו את הדבר הטמא ממחיצתו.

והנה, בשעה שלש וחצי, תחילת זמן ביקור החולים, נפתחה דלת החדר בה שכב רבי אברום, ובעדה נכנסו שלושה ראשי כמורה מהכנסייה הקתולית. הם ענדו על חזם צלבי זהב ופסעו לעבר מיטתו של אחד החולים בחדר. או אז הוברר לכולם פשר זעקותיו של רבי אברום. בעת שהצדיק נח את מנוחת הצהריים, הוכנס לחדרו פצוע מתאונת דרכים, הפצוע היה למעשה כומר קתולי ועל גופו היו צלבים רבים. לטומאה זו התכוון רבי אברום ועליה זעק חמס שיוציאוה מחדרו.

משהוברר העניין לצוות בית החולים, התפעלו מאד מרגישותו המיוחדת של הצדיק, ומיד העבירו את הכומר לחדר אחר במחלקה, תוך שהם מבקשים את סליחתו של רבי אברום על הצער הרב שנגרם לו. ברגע שהחולה הגוי הוצא מהחדר, פנה הצדיק לבתו, שעמדה לצידו מחרישה ומשתוממת לנוכח המתרחש, ואמר לה "הביטי וראי איך רוח הטומאה מתנדפת ופגה מחדרי. עתה אפשר לשוחח בדברי תורה!".

זכה לרוח הקודש, לגילוי האבות [אברהם, יצחק ויעקב], אליהו הנביא ובעריכת 'תיקון חצות' זכה להתגלות רחל אמנו. היה מקושר בתמידות עם הקב"ה ולעיתים בעת ששוחח עם מישהו הפסיק וביקש שימתין כיון שיש לו טלפון מהקב"ה! בכל פורים מונה ל"רב פורים" ופעל ישועות.

קידש וטיהר את גופו וכאשר נכנס לחדר מלא עקרבים, הם טיילו על גופו מבלי להזיק לו. היות והתרחק מאוד מהכעס וויתר על המאכל האהוב עליו כי לעיתים היה קשה לזוגתו לבשלו ובכדי לא לגרום לזוגתו להגיע להקפדה או לגרום לה עגמת נפש לא לקח מגבת למקוה שמא ישכח להחזירה.

התגורר בבית בתו ברחוב זכריה בירושלים. ציפה ופעל להחשת הגאולה ואמר 'מי שאומר מתי תהיה ביאת המשיח – אינו יודע, ומי שיודע מתי יבוא – אינו אומר'.

נהג ללמוד שעות ארוכות בעמידה ובמשך השנים נתהווה פצע ברגלו, כאשר אושפז בבית הרפואה הגיע אדם לבקרו וסיפר כי ישנו נער יתום שחלה אנושות והרופאים רוצים לכרות את רגלו, כאשר שמע ר' אברהם פנה אל הקב"ה וביקש להיות כפרה בעדו ושהנער יתרפא. כעבור זמן קצר הנער התרפא וברגלו של ר' אברהם החל להיווצר נמק עד שהרופאים החליטו לקטוע אותה אולם ר' אברהם המשיך לעבוד את ה' בשמחה.

בפגישתו עם רבי ישראל אביחצירא [הבבא סאלי] הסכימו ביניהם שכל יהודי שיבקש את ברכתם, ברכה של הבבא סאלי תהיה משולבת בברכתו של ר' אברהם וכל ברכה של ר' אברהם תהיה משולבת בתפילתו של הבבא סאלי בכדי להמשיך שפע והצלחה לעם ישראל

כשהיו באים אצלו מבקרים להתברך ולהתחזק, היה אומר: מדוע אתם באים אלי? והלא אני איש פשוט, שאוהב מאכל מסויים (ואיני זוכר איזה סוג מאכל היה תמיד מזכיר). ולא הבנו למה כוונתו ומדוע תמיד משפיל עצמו דוקא בזה שאוהב הוא את אותו מאכל.

"ופעם נזדמן לשאול את בנו על כך, ואמר שאביו מזכיר זאת מפני מעשה שהיה. מיד לאחר נישואיו שאלתו אשתו איזה מאכל להכין לו כשיבוא מהישיבה, וענה שאוהב הוא מאכל פלוני (אותו מאכל שהיה מזכיר). וכששב אותו יום מהישיבה משום מה לא הכינה לו אשתו אותו מאכל שביקש. והוא חלילה לא אמר לה כלום על כך, אלא שהיתה לו קצת הקפדה בלב על כך. וכשהתבונן על הקפדתו בדבר זה התחרט מאד היאך מלאו לבו להקפיד על מאכל, ומיד קיבל עליו שמאותו יום לא יבוא מאכל זה לפיו יותר כל ימי חייו. ולא עוד, אלא קיים גם 'וחטאתי נגדי תמיד' להזכיר שפלותו לבני אדם עד עת זקנותו בכך שאוהב הוא מאכל מסויים זה".

נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון.