הגאון רבי יהודה צדקה ראש ישיבת פורת יוסף - י"ב חשון תשנ"ב

הגאון רבי יהודה יהושע צדקה זצ"ל- נולד בירושלים ב-ג' שבט ה'תר"ע .הוא נקרא על שם סבו רבי יהודה סומך מבגדד והשם יהושע נתווסף על פי חלום של אמו. בילדותו התחנך בת"ת בני ציון ולאחר מכן המשיך בישיבת "פורת יוסף". בשנת ה'תש"ל  התמנה כראש ישיבת "פורת יוסף". בעל גמילות חסדים מופלאה. ענוותן. נזהר בכבוד הזולת בצורה מדהימה. דאגתו לכלל ולפרט הייתה לשם דבר. נפטר ב- י"ב חשוון ה'תשנ"ב  חי כ-81 שנים.

אב: ר' שאול. אם: מרת שמחה בת אחותו של הרב יוסף חיים בעל ה"בן איש חי. נשותיו: מרת פהימה בטאט זווג ראשון- נישא בשנת ה'תרצ"ד-  ,מרת תמר סודרי זווג שני- בשנת ה'תשל"ט  .מרבותיו: הגה"צ ר' עזרא עטיה. מתלמידיו: הגאונים ר' בן-ציון אבא שאול זצ"ל, ר' עובדיה יוסף, ר' מרדכי אליהו בן אחותו, ר' יהודה מועלם, ר' עמרם אזולאי, ר' ברוך בן חיים, ר' עזרא עדס, ר' יוסף עדס. ילדיו: ר' משה ממשיך דרכו כראש-ישיבת 'פורת יוסף', ר' דוד רבה הראשי של פרדס חנה , ר' אליהו ר"י דורשי תורה ברמת-גן, ר' שאול, ר' שלמה. חתניו: הגאונים ר' יעקב שכנזי מו"צ בעדה החרדית הספרדית, ר' אבנר מרציאנו ראש כולל בירושלים. ספריו: קול יהודה- דרושים על פרשיות השבוע חידושים על הש"ס ומאמרים.

הגאון ר' יהודה צדקה, מחנך היה את בניו ותלמידיו להיגמל בכל יכולתם מסיפור לשון הרע ומרכילות. באחד המבחנים הפומביים, שערך לתלמידים, אשר גרסו על-פה מסכתות שלמות, לאחר שקרא הבחור המסיים את "הדרן" והגיע למילים "שתהא תורתך אומנותנו בעולם הזה, ותהי עמנו בעולם הבא", הפסיק אותו רבנו וישאלהו בתימהון: "מה פשר הבקשה הזאת: 'ותהי עימנו לעולם הבא?', וכי לא פשיטא, שאדם הגורס ושונה מסכת לשמה, שהתורה תהיה עמו בוודאי גם לעולם הבא?".

נאנח הרב קמעא והמשיך ופירש: "אלא לפי שמובא ב'חובת הלבבות', שהמדבר לשון הרע, לעתיד ייטלו ממנו את כל זכויותיו אשר עשה: מצוות ומעשים טובים, וייזקפו כולם לזכות אותו האיש שדיבר עליו. נמצא, אפוא, שיש מציאות כזאת שאדם לומד תורה בעולם הזה, ואינה עומדת לו בעולם הבא, כי תילקח ממנו ותינתן לחברו. אם כן, שפיר קא מצלינן הכי 'ותהי עמנו לעולם הבא', דהיינו שלא ניכשל ח"ו בלשון הרע".

מתנזר היה מהבלי העולם הזה ומסתפק במועט. פעמים רבות היה נוהג בשעת אכילתו לעשות את "סיגוף הראב"ד" כלומר שמפסיק באמצע אכילתו. ובימי שני וחמישי אף היה נמנע מאכילת בשר. ביתו היה צנוע ופשוט ואף ספה לא הייתה בה. פעם הציעה אשתו לקנות מקרר. ענה לה רבנו: "מצות כתיבת ספר תורה לא קיימתי עדיין, ואלך ואקנה מקרר?". ואכן, רק לאחר שזכה לקיים מצות כתיבת ספר תורה- קנה מקרר.

באחרית ימיו, כשהיה כבר חלוש, נצרך לנסוע למקום מרוחק ובני הבית ביקשו להשיג עבורו מכונית ממוזגת, היות שהיו אלו ימי קיץ חמים ביותר. אולם רבנו סירב לכך בתוקף ואמר, כי אין לו צורך במזגן היות שאפשר לפתוח את החלון ודי לו בזה. והוסיף ואמר: "האם ברצונכם שאקבל את שכרי בעולם הזה ח"ו?. הרי כל מה שהאדם נהנה בעולם הזה, יורד לו משכרו לעולם הבא, ועל כן, צריכים אנו רק את צרכינו, ולא יותר!". רבנו חי את העולם הזה כפרוזדור ותו לא, כיוון שידע, שחיי העולם הבא הם העיקר. וכך גם היה מחנך את תלמידיו, שינהגו בצניעות ויסתפקו במועט ולא ירדפו אחר מותרות.

מעשה שירד הרב מירושלים עם פמליה מבני המשפחה לעיר הרצלייה, בחבל השרון, כדי להשתתף בשמחת נישואין של אחד מקרוביו. כשחזר לירושלים אחרי החתונה, באישון לילה ואפלה, כבר הראו מחוגי השעון שהשעה קרובה לחצות. אף על פי כן, אמר הרב לנהג המכונית, שהסיעה את הרב ופמלייתו, כי יוריד תחילה את בני לווייתו איש-איש סמוך למעונו, ורק לאחר מכן יביאנו אל אולמי "נוף ירושלים", אשר במערב העיר, בפאתי שכונת בית הכרם. לאחר מכן ביקש, מבן אחותו שיתלווה אליו.

שאל אותו אחיינו: "להתלוות? להיכן?" השיבו: "לשמח חתן וכלה". חזר ושאל האחיין: "כעת? בחצי הלילה?". ענה והסביר לו הרב: "כן, בוודאי, גם אם יראה אותנו רק אחד מבני המשפחה – דיינו!". נתמלא הצעיר סקרנות: "מי הם החתן והכלה?". סח לו רבנו, שהחתן הוא בחור מסכן, יתום מאמו, ואלמלא דחקו בו הקרובים מהרצלייה לבוא ואלמלא שלחו מכונית להסיעו מן הבית, היה בלי-ספק נשאר בירושלים. והכול כדי להשתתף בחופת היתום. עם הגיעם לאולמי "נוף ירושלים", מצאו את קהל הקרואים יושב עדיין אצל השולחנות וכולם מברכים ברכת המזון. אחר כך נודע להם, שבזמן החופה אבד שטר הכתובה, ועד שהשיגו טופס אחר חלפו יותר משעתיים, לכן התאחרו כל כך בסעודה.. הופעת רבנו בשעה כזאת גרמה להתרגשות רבה. החתן בכבודו ובעצמו קם ממקומו וחש לקראתו בשמחה. עוד הרבה אנשים קמו מכיסאותיהם כדי להקביל פניו. הושיבוהו בראש. מיד פנה לבן-לווייתו ואמר: "ניטול ידיים ונאכל כזית, הלא כן?". מיד הביאו לפניו נטלה עם ספל מים. הרב בצע על הפת. אחר הורה לבן-אחותו שישב לצדו, שיברך על המזון, בעוד הוא עצמו נוטל בידיו את הכוס, ומברך בגילה ומרנן את כל שש ברכות הנישואין. הרב גם נשא דברי ברכה קצרים, דרשה מלבבת, ותיכף יצא במחול ושירה עם החתן וכל הקהל סביבם, והשמחה פרצה מן הלבבות עד השמים. אבי החתן ודודיו היו כל כך נרגשים, עד שזלגו עיניהם דמעות של אושר וגיל. אמר אז רבנו: "גם את הדמעות האלה, הקדוש ברוך הוא סופר ומניח בבית גנזיו". ובפנותו אל מלווהו הזכיר לו: "הנה זכינו

באמת לשמח חתן וכלה".

גם לאחר שתקפו את הצדיק חוליים קשים, בערוב ימיו, לא שינה ממנהגו לשאת מדברותיו בקרב העם. שאלוהו: "מדוע אינו חדל מכך כדי לשמור על בריאות גופו, אחר שנצטווה על ידי הרופאים להרבות במנוחה?" השיב הרב צדקה: "וכי ידעתם איזו אחריות אני מקבל עליי אם אנוח? וכי אפשר לדעת אלו תוצאות ישנן לדרשה אחת? הנה זה מקרוב בא אליי יהודי בעל חזות חרדית מובהקת, כשהוא מוקף בילדיו, זרע ברך ה', והוא מספר לי, שבעבר הלא רחוק היה חילוני גמור, אבל בהשפעת דרשה אחת שלי, בשכונת 'קטמון', חזר בתשובה והציל עצמו וביתו מרדת שחת…"

מתורתו

מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד כי העשיר לא ירגיש גאווה במעמדו.

'כי תשא את ראש בני ישראל …העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט' – עיין בפירוש אבן עזרא, הטעם שזה בא 'לכפר על נפשותיכם', ונפש העני ונפש העשיר כולם שווים, לכן כתב 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט' ודייק להשמיע לנו – כי העשיר לא ירגיש גאווה במעמדו, כי נפשו שווה כנפש העני.

קול יהודה, שער האגדה, עמוד קע"ח.

מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מבאר מילת 'כמוך' – שיאהבו בזה שהוא דומה לו, ולא צריך לו.

העשיר אוהב את העני כדי להשקיט מצפונו, כי יודע שהוא מזכהו לעולם הבא, וזה נובע מחמת שאוהב את עצמו וכדומה. אמנם עיקר האהבה האמיתית, שאדם יאהב את חברו הדומה לו, שלא משיג ממנו שום תועלת, ולא זקוק לו, ובכל זאת אוהבו. זהו נדר האהבה האמיתית, ובזה ביארו 'ואהבת לרעך כמוך' כלומר, רעיך הדומה לך 'כמוך' ואתה אוהבו – זה אהבה אמיתית.

קול יהודה, שער האגדה, עמוד קצ"ט.

מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד מעלת המלמדים, הנראים בעיני הבריות קטנים ככוכבים.

'ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד – אלו מלמדי תינוקות' – אפשר להסביר עוד כי המלמדי תינוקות נראים בעיני הבריות כקטנים כי המשרה שלהם לא כל כך גבוהה, אבל לאמיתו של דבר הם מעולים מאוד מאוד, כמו שאמר רבינו הקדוש על רבי חייא 'גדולים מעשי חייא' על שהיה מלמד תורה לילדי ישראל, וזוהי הזכות הגדולה שיכולה להיות, כמו שהכוכבים נראים בעינינו כקטנים, אבל לאמיתו של דבר, כל כוכב הוא עולם מלא, וידוע שישנם כוכבים גדולים שגודלם פי כמה מכדור הארץ

קול יהודה, שער האגדה, עמוד רע"ד.

 מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד לכל אב מישראל לדאוג שבניו ילכו בדרכי אבותיו.

'כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי' – המפרשים אומרים בדרך רמז כי קריאה כזאת מופנית לכל ההורים, לכל אב מישראל לחשוב 'כי איך אעלה אל אבי' שבשמיים, לאחר אורך ימים ושנים 'והנער איננו אתי' כלומר, שבניו אינם הולכים בדרכי אבות.

קול יהודה, שער האגדה, עמוד קנ"ב.

מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שחשיבות ארץ ישראל בתורת ישראל.

'פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה' – ונראה לומר שידוע שהשמש המאור שלה הוא עצמה, ואילו הלבנה אין לה אור עצמי, רק מקבלת אותו מהחמה. ועוד ידוע שמשה רבינו נתן לנו את התורה ויהושע הנחיל לנו את ארץ ישראל.

ורמזו כאן רבנינו זכרם לברכה שכמו שאין חשיבות ללבנה בלתי אור החמה המאיר אותה, כך ארץ ישראל שהנחיל לנו יהושע הדומה ללבנה, אין לה חשיבות ללא התורה.

קול יהודה, שער האגדה, עמודים קס"ג- קס"ד.,

מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שאומות העולם חכמתם מעצמם, ואין כן בישראל.

אומות העולם חכמתם ועוצמתם מעצמם, לכן כל מה שהדורות היותר מאוחרים הם יותר חכמים ומפותחים, ולכן הצעירים שלהם יותר חכמים ונבונים.

מה שאין כן בעם ישראל, שכל תורתם וחכמתם מהר סיני לכן כל מה שמוקדם יותר, חכם ונבון יותר, וזה אנו רואים בחוש מתורתם של ראשונים כמה הם עמוקים, ובדבריהם הקצרים גנוזים שם כל פלפולי האחרונים, מפני שכל מה שקרובים יותר להר סיני, שממנו קיבלנו את התורה, הם יונקים מהשורש, יותר מכוונים לאמיתה של תורה. קול יהודה, שער האגדה, עמוד קפ"ט

מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מביא טעם המנהג שנטילת לולב בימינו ואתרוג בשמאלו.

'אמר רבא לולב בימין ואתרוג בשמאל, מאי הטעם? אלו שלוש מצוות, וזה מצווה אחת' – אפשר לבאר בדרך רמז, כי הגמרא שואלת, מה הטעם אתרוג בשמאל? הרי האתרוג רומז לתלמיד חכם השלם כפי שהזכרנו, והוא המשובח שבכולם שיש בו טעם וריח, אם כן יותר ראוי היה ליטלו בימין?

ועל זה משיבה הגמרא – כי בלולב יש בנטילתו שלוש מצוות – לולב, הדס וערבה, ואילו האתרוג מצווה אחת לכן הם עדיפים מאתרוג.

הגמרא באה לרמוז לנו, כי תלמיד חכם השלם שיש בו כל המעלות, אם אינו מושך עמו גם את הבעלי בתים והמון העם הדומים להדסים וערבות, דהיינו שאינו נותן שיעורים לקהל, אף על פי הוא גדול, בכל זאת לולב שהוא קטן ממנו – עדיף, כיוון שמושך עמו גם את ההדס והערבה.

קול יהודה, שער האגדה, עמוד פ"ד.

נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון.

תמונות היסטוריות מחיי מרן רב רבנן רבי יהודה צדקה זצ"ל