אוצרות החן • מדור שבועי מתורתו של הגאון החסיד רבי נח גד ויינטראוב זצ"ל על פרשיות השבוע • פרשת וירא

פרשת וירא

וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא (יח, א)

באלוני ממרא, הוא שנתן לו עצה על המילה, לפיכך נגלה אליו בחלקו (רש"י)

מעשה בר' אלחנן ז״ל, המוהל של העיירה גראכיליץ, שהגיע לשיבה. בן שמונים היה ובני העיר שלחו אברך אחד שילמד מלאכת קודש זו, מבלי שהמוהל הישיש ידע על כך. ביום מן הימים, נולד לאותו אברך בן, וכמובן הוא בעצמו מל את בנו. היה הדבר לפלא בעיני המוהל הישיש, שאברך זה לא כיבדו למול את בנו. לימים נולדו עוד בנים בעיירה ושוב לא הזמינוהו. עתה נודע לו כי אותו אברך נוטל מלאכתו ורגז מאד. מחלוקת גדולה התעוררה בעיר, שכן למוהל הוותיק היו קרובים שעמדו לימינו וגם לאברך לא חסרו תומכים.

הזמינו את הגה"ק רבי יהושע׳לי מקוטנא זי"ע לדון בין הצדדים. בא הגאון לעירם, שמע את טענות הצדדים ואמר כי למחרת בבוקר יוציא את פסק דינו. למחרת נעשה בית המדרש צר מהכיל את כל הבאים לשמוע את פסק הדין של הגאון המפורסם. נעמד רבי יהושע על הספסל ואמר: ״להוי ידוע לכם, כי המוהל דמתא הוא ר' אלחנן והאברך הוא רק עוזר שלו; לעוזר שייכים מילה, פריעה ומציצה, ולר' אלחנן שייך ליתן עץ הרקב (בלשון אידיש 'פדאכנע') על החתך״… כך פסק הגאון זצ״ל.

עמד המוהל הישיש מבויש ואף החל מדבר נגד הגה"ק מקוטנא: ״כך עושים לי?!״… שוב נעמד רבי יהושע על הספסל, פנה אל ציבור בני העיר ושאל: ״מה אתם חושבים שדבר קטן הוא, הרי כל מה שזכה ממרא שהשכינה תתגלה לאברהם אבינו ע״ה בחלקו, הוא משום שנתן לו עצה על המילה, זאת אומרת שנתן עץ הרקב על המילה, ואם כן – פנה לעברו של הישיש – כלום בשבילך כבוד קטן הוא, אם זוכים על ידי זה שהשכינה מתגלית בחלקך?!" ונתפייס אותו זקן…

וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא (יח, א)

כשחלה רבנו הקדוש בעל 'ישמח ישראל' זי"ע מאלכסנדר את חוליו האחרון לפני פטירתו, שלח אליו הגה"ק בעל 'אבני נזר' זי"ע מסאכטשוב, את בנו יחידו הרה״ק רבי שמואל מסאכטשוב זי"ע בעל 'שם משמואל', לקיים מצוות ביקור חולים וציוה עליו שיאמר לו שבא בשליחותו. עשה כן ה'שם משמואל' ושח לפני ה'ישמח ישראל' שבא בשליחות אביו הק'. נענה ה'ישמח ישראל' ואמר: ״מצינו בתורה שהקב"ה בא בעצמו לבקר את החולה, אף שהיו לו שליחים הרבה, כדכתיב (וירא יח, א) ״וירא אליו ד׳ באלוני ממרא״, ופירשו שם שבא לבקרו, אבל הרבי מסאכטשוב זקן הוא ואינו יכול"…

 

וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם (יח, א)

כתיב (תהלים צז, ה) "הרים כדונג נמסו מלפני ה'". הרים – הם הגבירים, צריכים להמיס את עצמם מפני המצוה שהיא לפני ה'. ואיזו היא, זו מצוות הכנסת אורחים, כי גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה (שבת קכז.). הכנסת אורחים היא סגולה לבנים, והעד אברהם אבינו, שהכניס אורחים והבטיחו לו בן. מצוות הכנסת אורחים היא גם סגולה לרפואה, והעד אברהם אבינו, שהכניס אורחים ונתרפא, והקב"ה הוציא חמה ונתרפא על ידה.

 

וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם (יח, א)

הרה"ק רבי יעקב דוד מאמשינוב זי״ע אמר: כתיב (יח, א) ״והוא יושב פתח האהל כחום היום״. אברהם אבינו ע"ה לימד דרך חדשה במצוות הכנסת אורחים; הוא מעמיד את עצמו בפתח הבית, סמוך לדלת ואת אורחיו הוא הופך לבעלי הבית. ובלשונו הטהור: "אברהם אבינו האט געלערנט א נייעם דרך אין הכנסת אורחים, ער שטעלט זיך ביי די טיר, און מאכט דעם אורח פיר דעם בעל הבית".

 

וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם (יח, א)

לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו (רש"י)

מעשה שהיה בכפר אחד שהיו בו כמה מניינים של ישראל ובתוכם שני מלמדים מחסידי ווארקי. שונים במידותיהם היו השניים. האחד היה לומד כל היום עם תלמידים וכשבא אליו אורח היה אומר לו: ״ותלמוד תורה כנגד כולם״ ולא השתדל עמו מאומה. השני שהיה אף הוא מלמד, עם זאת היה מכניס אורחים והיה מאכילם ומשקם ודואג להם לאכסניה ללון שם. פעם סיפרו לפני הרבי הזקן הרה״ק רבי יצחק מווארקי זי״ע את מעשיהם של אלו, ולא האמין לאותם מספרים וביקש לראותם בעצמו ונסע לכפר.

בשעת לילה מאוחרת הגיע הרבי לכפר והלך בראשונה לביתו של המלמד הראשון ודפק על חלונו. שינה הרבי את קולו שלא יכירו האיש וביקש ממנו שיפתח לו את הדלת ויכניסהו לביתו. לא פתח המלמד את הדלת ודרך החלון צעק שאינו מחויב להכניס אורחים שהרי ״תלמוד תורה כנגד כולם״. דפק הרבי שוב על הדלת עד שהכירו המלמד ופתח הדלת וביקש ממנו סליחה ומחילה ולא הועיל כלום. הרבי לא רצה בשום אופן להיכנס לביתו ופנה אל ביתו של המלמד השני. גם אצלו התנכר ודפק על החלון, ותיכף פתח לו הדלת בשמחה והכניסו לביתו, ומאד שמח שהרבי בא לביתו.

בבוקר שמעו אנשי הכפר שהרבי בא לשם בלילה ונעשה רעש גדול ובאו כל בני הכפר אל הבית עם בניהם כדי שהרבי יבחון אותם ויברכם. הילדים שלמדו אצל המלמד הראשון לא ידעו כלום מלימודם, ואילו התלמידים של המלמד השני הצליחו מאד וענו על השאלות בטוב טעם ודעת. שאלם הרבי, שיאמרו לו מדוע תלמידיו של הראשון לא ידעו ושל השני הצליחו, ולא ידעו להשיב.

אמר להם הרבי מווארקי זי״ע: ״עיקר לימוד התורה הוא כדי לקיים מצוותיה, וקיום המצוות היא גופא תורה. והנה מי שמקיים את התורה, התורה מסייעתו ותלמידיו מצליחים בעסק התורה. לכן תלמידיו של השני ידעו והבינו מה שלמדו, אבל זה שאינו מקיים מה שכתוב בתורה, אין התורה מסייעתו ולא עוד אלא שהיא בורחת ממנו, ואין תלמידיו מצליחים בלימודם״.

שמע המלמד את דברי הרבי ונעשה לבעל תשובה גמור, והכניס אורחים רבים לביתו ושוב הצליחו תלמידיו בתורה.

 

וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ (יח, ג)

גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, דכתיב "ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור" (שבת קכז.)

הרה"ק רבי מנחם מענדיל מקאצק זי"ע אמר על תלמידו החשוב הרה"ק רבי יחיאל מאיר מגוסטינין זי"ע, שהוא מאותם ל״ו צדיקים נסתרים שבדור. בעודנו אברך צעיר, ביקש הרה"ק מגוסטינין זי"ע, להכיר צדיק אחד מגדולי הדור שלא נמנה על תנועת החסידות. והנה, כאשר נכנס לאותו צדיק, אחז באמצע לימודו ושאלו: ״אברך מאין אתה?!״ אמר: ״מקאצק״. נענה הרב בבדיחותא: ״קאצק… קאצק…" הרבי מגוסטינין לא התפעל במאומה מתגובתו של אותו גדול, ופתח ואמר לו:

״רב נכבד, רבותינו למדונו ש״גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה״ (שבת קכז.), ובכן, לפי הכנסת אורחים שלכם, רואים אנו איזה פנים יש לשכינה אצלכם!״… מיד בשמעו דברים אלו יוצאים מפי האברך מקאצק, התפעל אותו צדיק, עד שצעק אל הרבנית: ״הביאי מהר לעקח ויי״ש כי השגנו אורח הגון ונכבד״.

אותו צדיק החל מכבד את הרבי מגוסטינין בכל מיני כיבודים ופייסו הרבה, ואף קיבל על עצמו שלא לשחוק יותר מן החסידים ורבותיהם. אחר החל משוחח עמו בלימוד וראה שכוחו של רבי יחיאל מאיר גדול גם בזה, ונודע לו ממנו גם את גאונותו העצומה של רבו הקדוש מקאצק.

וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ (יח, ג)

אמרו חז"ל (שבועות לה:) "ויאמר אדני" וגו' – יש אומרים קודש ויש אומרים חול, והסופר מקדש זה השם. וצריך להבין, אם הוא חול, איך מקדש אותו הסופר. אבל האמת היא, כי אברהם אבינו ע"ה אפילו כשדיבר עם איש בלשון חול, היתה כוונתו קודש, ואם דיבר עם המלאך ואמר לו "אדני" היתה כוונתו לשמים.

והנה גם אם זולתו היה סבור שמדבר עם בני אדם, לא כן כוונת אברהם אבינו ע"ה שכל כוונתו בדבוריו ובמעשיו בלתי לד' לבדו, ולכן יכול הסופר לקדש זה השם אפילו למאן דאמר חול, כי גם המאן דאמר חול, אין כוונתו שח"ו דיבר אברהם אבינו ע"ה חול, רק כוונת המאן דאמר לומר, שהגם שדיבר כמו חול, היתה כוונתו בלתי לד' לבדו.

וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ (יח, ג)

א'ם נ'א מ'צאתי – ראשי תיבות "אמן", רומז שכל העונה אמן מוצא חן בעיני ד', וכמאמרם ז"ל (שבת קיט:) "העונה אמן יהא שמיה רבה בכל כוחו קורעים לו גזר דינו", וכתב הרמ"א ז"ל (או"ח סי' קכ"ד ס"ז) "תינוק כיון שהתחיל לענות אמן, בא לעולם הבא".

וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם (יח, ה)

כ״ק אאמו׳׳ר [הרה"ק רבי יעקב דוד מראדומסק] זצ"ל אמר: סעודה אותיות סמך. לפני שהאדם הולך לאכול, ידע שעליו לסמוך בזולתו שצריך גם הוא לאכול. אחר אות ס' – אות ע׳, שיביט עליו בעינא פקיחא, כי אולי יתבייש לקחת ועל כן, כדאי שייתן לו בלי שיתבייש, דהיינו שיקנה ממנו מה שיש לו למכור או ענין אחר. אחרי אות ע׳ – באה אות ו', דהיינו, שיחבר עצמו עם העני ויצטער בצערו כמו בצער עצמו וישמחו. אחרי אות ו' – אות דלת, שתהיה דלתו פתוחה תמיד לעני וכל דיכפין ייתי ויאכל. אחר אות ד׳ – אות ה׳, כי אם יראה שהעני צריך לאכול, ייתן לו מיד ולא ימתין. הי, לשון אשור, הי.

וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּֽי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַֽל עַבְדְּכֶם (יח, ה)

היה מנהגו של הגה"ק רבי חיים מצאנז זי"ע בעל 'דברי חיים', לערוך בכל יום שולחן לקהל והיה מנהגו להביט תמיד אם נתנו לאכול לכל אחד מהמסובים. כשראה יום אחד שלא נתנו לאכול לרב אחד מהונגריה, גער הצדיק במשמש למה לא נתן לרב זה לאכול. ניסה הרב הנ"ל להצטדק ואמר: "הלא לא באתי לכאן לאכול, אלא רק לשמוע דברי אלוקים חיים". השיב לו הגה"ק מצאנז: "גם הנשמה לא באה לזה העולם לאכול ומכל מקום אם לא יתנו לה לאכול, היא בורחת מן הגוף"…

וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב (יח, ח)

פעם ביקר בראדומסק הרה"ק רבי פנחס מנחם מפילץ זי"ע והתכבד בסנדקאות אצל אחד מתושבי העיר. כשעבר בחצר כ"ק אאמו"ר [הרה"ק רבי יעקב דוד מראדומסק] זצ"ל, אמר: ״מריח פה ריח נעים, ריח גן עדן״. באותו רגע יצא אאמו"ר לקראתו, נתן לו שלום והכניסו פנימה וכיבדו לשבת. שאלו אאמו"ר: ״כבוד תורתו ישתה כוס חלב?״ הנהן הרבי מפילץ בראשו. כיבדו אבי בכוס חלב. ישבו שניהם ושתקו. אח"כ שאלו אאמו"ר שנית: ״כבוד תורתו ישתה עוד כוס?״ ונענע בראשו. שוב כיבדו אאמו"ר ואח"כ החליפו ביניהם בשקט דברים אחדים. ותיכף קם הרבי מפילץ והלך לדרכו.

וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ (יח, ח)

אמר הרה"ק רבי ישעיה מפשעדבורז זי"ע: כתיב (יח, ח) ״והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו" – מצינו בחז״ל (ברכות בו:) ״אין עמידה אלא תפילה״. בזה אפשר לפרש מאמר הכתוב שלפנינו, "והוא עומד עליהם", שאברהם אבינו ע״ה התפלל לפני אדון כל על אורחיו, ומה היתה תחינתו, ״ויאכלו״, שיהיה להם תאבון לאכילה ויוכל למלאות סיפוקם.

 

וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ (יח, ח)

פירש הרה"ק רמ"מ זצוק"ל מווארקא, אברהם לקח מהם מידת המלאך שהוא 'עומד' כדי שלא ישוב לאחור, ואברהם בעצמו היה בבחי' הולך כנאמר (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, וכיון שלקח מהם וצירף לבחינתו גם מדת עומד נמצא הוא גדול מהם בבחי' עומד והולך והם רק בבחי' עומד, זהו והוא עומד עליהם – דלאחר שדבק בו בחי' עומד נעשה מעליהם בדרגא.

וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ (יח, ח)

הגה״ק רבי חיים מצאנז זי"ע בעל 'דברי חיים' היה נוהג תמיד להביט בשעת הסעודה, אם כבר נתנו לכל המסובים לאכול. פעם אחת ישב אצלו רב אחד מהונגריה שעדיין לא קיבל מנתו. גער הרבי מצאנז במשמשו, מדוע עוד לא נתן לאותו רב לאכול. נענה אותו רב ואמר: ״הלא לא באתי לכאן לאכול, כי אם לשמוע דברי אלוקים חיים״. השיב לו ה'דברי חיים' מיניה וביה: ״גם הנשמה לא באה לעולם לאכול, ומכל מקום אם לא יתנו לה לאכול, היא בורחת מן הגוף״…

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל (יח, ט)

הגאון החסיד רבי אלעזר מביאליסטוק זצ"ל, אחרי פטירת רבו הרה"ק רבי מנחם מענדיל מקאצק זי״ע, לא ידע אנה לפנות, אם להישאר אצל בנו הרה"ק רבי דוד מקאצק זי"ע או לנסוע אל רבי אחר, מכיון שרבי דוד לא ניהל עדה ולא אמר 'תורה'. כך הסתובב בקאצק ימים אחדים אחוז מחשבות. באחד הימים נפל בדעתו, להיכנס אל הרבנית מקאצק ע"ה, אולי ייוודע ממנה דבר מה, אנה יפנה.

ברם, רגליו הוליכוהו אל חדרו של הרה"ק רבי דוד מקאצק זי"ע. כשראה אותו, פתח רבי דוד ואמר: רש״י ז״ל אומר על הפסוק (וירא יח, ט) ״איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל״ – צנועה היא. וקשה, למאי נפקא מינה. ״אלא דע״ – אמר הרבי מקאצק לרבי אלעזר – ״כי בשעת בריאת העולם, קטרגו המלאכים ואמרו 'מה אנוש כי תזכרנו'. אמר להם הקב״ה, חכו מעט ותראו שיבוא אדם אחד ושמו אברהם ובעבורו היתה כדאית כל הבריאה. כאשר בא אברהם אבינו ע״ה ונשתלם, הלכו המלאכים לראותו ולא מצאו בו כפי שדימו, כי ראוהו מתעסק בשוורים. אמרו, אם כן נלך ונשאל לאשתו, אולי ממנה נדע מה טיבו, ועל כך השיב להם אברהם אבינו ע״ה, ״הנה באהל״, צנועה היא ומצניעה עצמה ולא תדעו כלום״.

כאשר שמע רבי אלעזר 'תורה' זו והבחין שתפס הרה"ק רבי דוד מקאצק זי"ע את מחשבתו, אמר: ״אם כן, אתם רבי!״ ונשאר בקאצק.

וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ (יח, י)

מעשה בחסיד חשוך בנים ר"ל, שהיה נוסע אל אחד מצדיקי הדור. פעמים רבות הפציר ברבו עבור ילדים והבטיח שלא ירפה ממנו עד כי ייוושע. אמר לו רבו: ״שמע, אני לא יוכל להושיעך, אבל אחד מל״ו צדיקים, יכול להושיעך, אעוץ לך עצה, סע בראש השנה אל הרה"ק רבי יחיאל מאיר מגוסטינין זי"ע ושם אוכל להבטיחך שתיוושע״. שמע החסיד לרבו. נסע לראש השנה לגוסטינין ובאותה שנה נפקד בבן.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה (יח, יג)

צריך להבין מה כל הרעש הזה, הלא שרה לא שמעה מפי הקב"ה עצמו את ההבטחה, רק מפי מלאך ושמא לא היה המלאך שלם כראוי, או אפשר שהוא מלאך שנברא ממצוה והמצוה לא היתה כראוי, לכן לא יוכל המלאך להגיד דבר כראוי. אבל נראה, שהתרעומת היתה עליה מחמת שאברהם היה הרבי ומנהיג של הדור, וא"כ לא היתה צריכה להעלות על דעתה אשר ההשגות שלו אינן בתכלית ונשלח לו מלאך שאיננו בתכלית, לכן היתה השאלה עליה – "למה זה צחקה שרה".

וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ (יח, טו)

הרה"ק רבי אהרן מנחם מענדיל מראדזימין זי"ע ביאר את הפסוק (יח, טו) ״ותכחש שרה לאמור לא צחקתי כו׳ ויאמר לא כי צחקת״. יש להבין, האומנם שרה אמנו ע"ה תאמר שקר חלילה כנגד השי״ת? ונראה לבאר הענין בזה, כי הנה יש בחינה שנקראת ״תעלומות לב״ ושם יכול להיות צחוק כחוט השערה שהאדם איננו יודע ממנו כלל, וזה נמסר רק לד׳ לבדו. לכן שרה לא הרגישה בזה כלל, ואמרה ״לא צחקתי״. על כך אמר לה השי״ת, ״לא כי צחקת״, אמנם את אינך יודעת, אבל אני יודע כי צחקת.

וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם (יח, יח)

הנה במה שאמר המלאך "ועצום", שולל בזה את שאמר המלאך להגר על ישמעאל (לך לך יא, יח) "כי לגוי גדול אשימנו" אבל לא "ועצום", משא"כ בישראל נאמר (שמות א, ז) "וירבו ויעצמו", כי ישמעאל הגם שלגוי גדול יהיה אבל "ועצום" לא יהיה, וכשילחמו עם ישראל, יראו הכל את חולשתם של הישמעאלים.

 

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה (יח, יט)

רבנו הקדוש הרה"ק הרבי ר' בונים מפרשיסחא זי״ע אמר: "לא רוצים מן השמים מבונם שיהיה אברהם אבינו, רק רוצים ממנו שיהיה בונם".

וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (יח, יט)

פעם נסע הרה"ק רבי יחיאל מאלכסנדר זי״ע עם תלמידו הגדול הרה"ק רבי אלימלך מנחם מענדיל מסטריקוב זי"ע – ואמר לו: כתיב  (ישעיה נה, ז) ״יעזוב רשע דרכו״, וכי לרשע יש דרך? – אלא מה שהאדם משער בנפשו, כי מעשיו אינם טובים והוא עדיין רשע, ובזה חושב הוא לעבוד את ד', דרך זו תעזור לאדם, כי ימצא בנפשו את הטוב, ועל ידי זה יעשה את הטוב.

וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע (יח, כג)

הרה"צ רבי יהודה מפיעטרקוב זצ"ל היה מגדולי דורו, פועל ישועות מפורסם. היה בנו של הרה"ק רבי נטע'לי מאושפיצין זי"ע, חברו ורעו של הרבי ר' אלימלך מליזענסק זי"ע. כאשר בא הרה"צ רבי יהודה מפיעטרקוב זצ"ל ללעלוב ונכנס לבית הרה"ק רבי משה מלעלוב זי"ע, אמר הרה"ק מלעלוב לרבנית ע״ה: תכבדי את רבי יודעלי במגדנות ויי"ש, ״ער האט אונץ אויס געבעטן", הוא התפלל והציל אותנו.

וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר (יח, כז)

רבנו הקדוש בעל 'ישמח ישראל' מאלכסנדר זי״ע אמר: איתא בגמרא (ברכות ו:) ״כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו״. כל הקובע מקום, כלומר, שאינו מחזיק טובה לעצמו שהתפלל טוב, רק יודע שהמקום שהוא עומד עליו גרם לו, לכן אלוקי אברהם בעזרו, כי אברהם אבינו ע״ה החזיק את עצמו בבחינת ״עפר ואפר״ (וירא יח, כז), ורק המקום גורם לו, כמו שנאמר (שם יג, ד) ״אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה״, ולכן אלוקי אברהם בעזרו, וכן כתוב ״אל המקום אשר אמר לו האלוקים״, שם המקום ההוא ד׳ יראה.

וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח (יט, יא)

הרב הגאון ר' ליביש ריקער שליט"א, סיפר כי זקנו אבי אמו, היה שמו ר' מענדלי שנקיר, שהיה לו בית מסחר יין. בימים ההם כל היי"ש היה שייך לשלטונות וסוחר היי"ש לא היה רשאי לקחת משלטון אחר, אבל היי"ש של השלטונות היה חלש מאוד והיה צריך להיות לו בבית מסחר גם יי"ש חזק, לכן לקח חבית יי"ש חזק אצל אחד שלא מהשלטון.

הלכו אחרים ומסרו אותו לשלטונות, שיש לו יי"ש ממקום אחר. ויהי כאשר ראה ר' מענדיל שהשוטרים כבר באמצע הדרך ואין פנאי לקחת משם את היי"ש החזק, רץ תיכף אל הרה"ק רבי משה סטעניצר זי"ע (מגדולי תלמידי החוזה הק' מלובלין זי"ע), בקובלנא שח"ו יעשו אותו עני ורש. פתח רבי משה פי קדשו ואמר: "ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנוורים וילאו למצוא" (יט, יא). וכן הווה, שבדקו אפילו את התבן שעל המיטה, ואילו את החבית הזו שעמדה לנגד עיניהם, לא ראו. ויהי לפלא.

 

וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח (יט, יא)

שמעתי מאשה גדולה וחכמה מרת נחמה ע"ה (אחותו של הרב החסיד ר' ישראל יצחק הרשברג ז"ל), בת איש קדוש גדול המעלה הרב החסיד מוה"ר ר' יעקב שמעון זצ"ל – גיסו של רבנו הקדוש רבי מנחם מענדיל מווארקי זי"ע – ומרגלא בפיה, שלא להניח על שולחן מנעול שסוגרים בו דלת או ארון, ובוודאי שמעה זאת מהוריה הקדושים.

וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ (יט, טז)

הטעם על תיבת "ויתמהמה" – שלשלת. ונראה כמו שמצינו אצל קורח (רש"י שם טז, ז) שראה שלשלת גדולה יוצאת ממנו ועל זה סמך לחלוק על משה רבנו. כן אפשר לומר אצל לוט, שראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו שהיא מלכות בית דוד וסמך על זה להתמהמה, כי הגוים הקדמונים היו גדולים בטומאה וראו דבר מה, אלא שלא ידעו מה שראו וסמכו על זה, אבל המלאכים החזיקו בידו והצילו אותו.

 

וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ (כ, יז)

מנא הא מילתא דאמור רבנן, כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה וכו', מהכא "ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו",וכתיב "וה' פקד את שרה כאשר אמר" וגו' כאשר אמר אברהם אל אבימלך (בבא קמא צב.)

אמר הרה"ק רבי שמואל צבי מאלכסנדר זי"ע בעל 'תפארת שמואל': איתא (בבא קמא צב.) ״המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה״ – משום שהוא נעשה צינור לאותה השפעה, והשפע הזה הולך דרך אותו האיש ונדבק גם בו.

 

כִּי עָצֹר עָצַר יְהוָה בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם (כ, יח)

אפשר לפרש משמעות תיבת "בעד" שהיא לשון 'אחר', כמו "מבעד לצמתך". והיינו "בעד כל רחם", שאחר אותיות "רחם" הן האותיות "שטן", שניתן כוח ביד השטן שיעשה עמו כל זה.

 

כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע (כא, יב)

מעשה באמו של הרה"ק רבי שמואל מקאמינקא זי"ע – 'די פרומע ריבלע' – שלא ראתה את בניה כמה שנים [היה לה עוד בן צדיק חוץ מרבי שמואל] וכתבה להם שיבואו אליה לבקרה בביתה. כאשר קיבלו את מכתבה, מיד מיהרו ובאו לכבדה. בדרכם לעירה, יצאו המוני חסידים לכבודם וגם בעירה של אמם הצדקת יצאו לקראתם אנשים רבים מהעיירות שבסביבה.

ביום רביעי נכנסה הרבנית לחדר בניה הצדיקים וביקשה מהם שיתנו לה תקיעת כף שישמעו לבקשתה. שאלו אותה: ״למה לך תקיעת כף, האם תחשדי בנו שלא נשמע לך?״. אמרה להם כי ברצונה שיעזבו את העיר לפני שבת. אמרו לה: ״היתכן לעשות כן? הרי לא ראינו אותך זה כמה שנים, ועכשיו שבאנו אליך, ניסע מפה כ"כ מהר״. אמרה להם: ״לא נתנו לי בנים, כדי שיהיה לי מהם נחת בעולם הזה״.

 

וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית (כא, כז)

הרה"ק הרבי ר' בונים מפרשיסחא זי״ע, שמע בוורשה סבל אחד שואל את חברו, איך יתכן שאברהם הצדיק יכרות ברית עם אבימלך? השיב לו רעהו: כתיב ״ויכרתו שניהם״ (כא, כז), למרות שכרת אברהם ברית עם אבימלך, מכל מקום נשארו ״שניהם״ ללא שום חיבור ביניהם.

 

וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר וגו' וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה (כא, כב-כג)

שמעתי מהרה"צ רבי אברהם אלימלך שפירא זצ"ל מגרודזיסק בשם רבנו הגדול בעל 'אור החיים' הקדוש זי"ע – [זה נמצא בכתב יד קדשו על התורה] – "ועתה השבעה לי באלוקים הנה", מה היתה כוונת אבימלך באמרו תיבת "הנה", כי שמה של עבודה זרה של פעור היא "הנה", כדכתיב (מטות לא, טז) "הן הנה היו וגו' בדבר בלעם", ורצה אבימלך שאברהם יישבע בשמה של העבודה זרה ח"ו.

על זה השיב אברהם אבינו לאבימלך – "אנכי אשבע", היינו שאשבע בה' אלוקי ישראל שאמר (יתרו כ, ב) "אנכי ה' אלוקיך". והשיב לו אבימלך – "וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום" (שם כא, כו), כי מעולם לא שמעתי מ"אנכי" הזה בלתי היום ששומע כן מאברהם…

 

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם (כב, א)

הרבי הזקן הרה״ק רבי יצחק מווארקי זי״ע אמר: כתיב (כב, א) ״והאלקים ניסה את אברהם״. תימה, מדוע לא נקרא ניסיון העקידה של יצחק על שמו של יצחק אבינו, כי אם על אברהם אבינו ע״ה. ונראה, כי מאברהם לקחו את כל המדרגות ולא מיצחק, לכן ליצחק לא היה ניסיון כלל, כי האם זה דבר גדול להישחט על קדושת שמו יתברך? אלא לאברהם אבינו ע״ה שלקחו ממנו כל המדרגות היה זה ניסיון גדול.

 

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם (כב, א)

שמעתי מכ״ק אאמו״ר זצ"ל, שאחרי פטירת הרבי הזקן הרה"ק רבי יצחק מווארקי זי"ע, לא רצה בנו הצעיר הרה"ק רבי מנחם מענדיל מווארקי זי״ע להנהיג עדה קרוב לשנה. פעם אחת נסע בעגלה ואתו עמו זקני הגה"צ רבי יצחק אייזיק יו״ט זצ״ל מוורשה, עם עוד מגדולי החסידים.

לפתע פתח הרה"ק מווארקי את פי קדשו ואמר: כתיב (כב, ב) ״והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך", וכתיב (שם יב) ״אל תשלח ידך אל הנער״. מן השמים רצו מאברהם אבינו ע״ה שיעלה את בנו לעקידה, ומן השמים אף רצו שלא לשחטו. היינו, רצו שני הפכים בענין אחד. על זה – הסביר רבי מנחם מענדיל – אמרו בשמים (שם כב, כ) ״ויהי אחרי הדברים״, הלוואי שכבר יהיה אחר הדברים האלה.

מיד כששמעו החסידים 'תורה' זו ממנו, אמרו לו ״מזל טוב״, כי הבינו מדבריו כי הוא בעצמו המנהיג ובכך רצה להבהיר להם, שבאמת צריך לברוח מן השררה ובאמת העדה צריכה מנהיג, כדכתיב (פנחס כז, יז) ״ולא תהיה עדת ד׳ כצאן אשר אין להם רועה״, ועל זה נאמר ״אחר הדברים האלה״, שיהיה כבר אחר הדברים האלה.

כאשר באו וסיפרו להרה"ק רבי מנחם מענדיל מקאצק זי"ע שהרה"ק רבי מנחם מענדיל מווארקי זי״ע מנהל עדה והיו אצלו בחג השבועות כשלושת אלפים איש, שאל אם נתן לכל אחד שלום בידו, והשיבו לו: "הן!" אמר הרבי מקוצק: ״אם כן, הוא רבי, אם נתן יד לשלושת אלפים איש ולא נעשה מצורע, סימן שהוא רבי״.

 

וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה (כב, ב)

ירושלים, וכן בדברי הימים (ב ג, א) "לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה" (רש"י)

אמר הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זי"ע: תיבת "ירושלים" ראשי תיבות – י'שלח ר'פואה ו'ישועה ש'לימה ל'כל י'שראל מ'הרה.

 

יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ (כב, טז)

אמר הרה״ק רבי ישראל מטשורטקוב זי"ע: כתיב (כב, טז) ״יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך״. יש להבין, איזה דבר נוסף עשה, כי מהפסוק נראה שעשה שני דברים, ״יען אשר עשית את הדבר הזה״. ועוד, ״ולא חשכת את בנך את יחידך״. אלא נראה לבאר, שעשיית הדבר היתה, שבכוח מסירותו ועבודתו להשם יתברך נתן יראה גם בהר וכדוגמת העתיד. ועוד, "ולא חשכת את בנך"…

 

וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע (כב, יט)

הרב החסיד ר' רפאל פרידמן שמע מהרה"ק רבי שמחה בונם מאוטבוצק זי"ע, על מה שמצינו שרש"י ז"ל כתב לפרש את ענין שתי הפעמים שכתוב בפרשת העקידה "וילכו שניהם יחדיו" (פסוק ו' ופסוק ח'), ואילו בפעם השלישית שכתוב "וילכו יחדיו אל באר שבע" אחרי ניסיון העקידה, לא פירש רש"י כלום. ופירש הרה"ק מאוטבוצק, שאחר כל העבודה שעשה אברהם אבינו ע"ה, לא הרגיש בעצמו שום התנשאות והלך יחדיו כמו הנערים שלא ידעו ולא עשו כלום.


המדור באדיבות "מכון באהלי צדיקים"  להדפסת ספרי וכתבי הרנ"ג ויינטראוב זצ"ל 

להערות והארות sosisrael08@gmail.com