הילולת מרן המשגיח ר' דב יפה זצוק"ל

מרן המשגיח הגה"צ רבי דב יפה זצוק"ל נולד בשנת ה'תרפ"ח בווילנה. בשנת ה'תרצ"ה עלתה משפחתו לארץ ישראל והתיישבה בתל אביב. כבר בהיותו ילד קטן חשקה נפשו לגדול בתורה וביראה ואביו שלחו ללמוד בישיבה לצעירים. בהמשך למד בישיבה שהקים רבו בפרדס חנה. לאחר מכן למד בישיבת חברון בירושלים. בעקבות מלחמת השחרור בשנת ה'תש"ח  הוריו ביקשוהו ללמוד בסמוך אליהם ולכן עבר לישיבת פוניבז' בבני ברק. בעקבות הנחייתו של מרן החזון אי"ש זיע"א עבר ללמוד בישיבת סלובודקה שבעיר עם חבר שנצרך לכך. לאחר נישואיו גר בשכונת גאולה, בסמוך לישיבת חברון, ולמד כשלוש שנים בכולל שבישיבת מיר. החל למסור ועדים בישיבת 'כנסת חזקיהו' כששכנה בזכרון יעקב. בשנת ה'תשט"ו  כאשר רבינו היה כבן 27 הזמינו המשגיח הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצוק"ל לכהן לצידו כמשגיח קבוע ואף היה יושב מולו מאזין לשיחותיו. בתקופה שלאחמ"כ עבר להתגורר ברכסים סמוך לישיבה הקדושה כנסת חזקיהו.

לאחר פטירת רבי אליהו לופיאן זצוק"ל, מונה למלא מקומו כמנהלה הרוחני של הישיבה. בשנת ה'תש"ל ביקשו הרה"ג הלל כגן משגיח ישיבת גרודנא לכהן בה כמנהל רוחני. בשנת ה'תשמ"ז  ביקשו הגאון רבי יהודה עדס שליט"א לכהן כמשגיח בישיבתו ומאז החל למסור שיחות בישיבת 'קול יעקב' בירושלים. בנוסף מסר שיחות בישיבת 'קרן אורה' שבכרמיאל ובבית-המוסר בירושלים. בשנת ה'תשע"ב הצטרף למועצת גדולי התורה של דגל התורה. שימש כאחד מנשיאי קופת העיר בני ברק. יסד את מעמדי התפילה ביום פטירת השל"ה. והורה את הדרך של מוסדות חרדיים רבים, בשנה האחרונה לחייו יסד את רשת כוללי ערב 'מגיני ארץ' המונה כמה סניפים ברחבי הארץ בהם לומדים 365יום אף בימי בין הזמנים ערבי שבתות ומועדים כשגולת הכותרת היא לימוד מוסר יומי במסגרת הכוללים. הקדיש את כל עיתותיו לקדש את שמו יתברך. נודע כבקיא בכל ספרי המהר"ל והרמח"ל. בעל מידת חסד מופלאה. ענוותן. נודע בהתבטלותו לכל אדם. ראוהו לא אחת מאזין לשיחותיהם של צעירים ממנו בעשרות שנים. התעסק בצדקה וחסד. כיבד כל אדם וראה רק את מעלותיו. כל ימיו התנהל בעמל התורה וספרי יראה, בדבקות בה' יתברך בתמימות ובשמחה. תפילותיו נודעו לשם דבר. יראתו שקדמה לחכמתו. נפטר ב-י"ט חשוון ה'תשע"ח  .חי כ-90 שנים. ציונו ברכסים.

אביו: ר' צבי יחזקאל. אימו: מרת טובה גיטל. אשתו: מרת רבקה כהן גדלה כיתומה בבית דודה הרה"ג אהרן כהן, ראש ישיבת חברון. נישאו בשנת ה'תשי"א מרבותיו: הגאונים ר' יואל קלופט, ר' יחזקאל סרנא, ר' יעקב משה חרל"פ, המשגיח ר' אליהו אליעזר דסלר, ר' אברהם ישעיהו קרליץ החזון אי"ש, המשגיח ר' יחזקאל לוינשטיין. ילדיו: ר' צבי ר"מ בישיבת 'קרן אורה' בכרמיאל, ר' מרדכי ראש בית המדרש 'פרידמן' בישיבת מיר. חתניו: ר' שלום חיים וייס משגיח בישיבת 'זיכרון מיכאל',

ר' יונתן אבר משגיח בישיבת 'היכל יצחק' בירושלים, ר' דניאל ארנפרוינד משגיח בישיבת 'תפרח', ר' נתן שרון מחבר ספרי הלכה. מספריו: •לעבדך באמת- על התורה, שיחות מוסר בענייני חודש אלול, בענייני אמונה, תורה, מועדים, גמילות חסדים •דברי חכמים- מוסר על חודש אלול וחנוכה.

להלן סיפור המעובד מתוך 'איש לרעהו' אותו סיפר ר' אשר מילר ובו ניתן ללמוד מעט מהנהגות רבינו: יום שישי, כ"ה שבט תשמ"א, ערב ש"ק פרשת משפטים. אימי היקרה שתח' הייתה נערה צעירה. במוצ"ש התעתדה להשתתף בשמחה משפחתית שהתקיימה בעיר חיפה. לשבת הוזמנה לשהות בבית משפחת קלרמן ברכסים הגה"צ ר' אורי קלרמן כיהן כראש ישיבת 'כנסת חזקיהו – כפר חסידים' המקומית. ביום שישי יצאה בנסיעה ארוכה לרכסים. בימים ההם תחבורה סדירה לא הייתה. בדרך כלל היו צריכים לנסוע ממרכז הארץ לחיפה, ומשם לקחת את הקו המטרופוליני של כפר-חסידים. הדריכו אותה מראש באיזו תחנה לרדת, והרגיעו אותה ש'ברכסים כולם יודעים היכן מתגוררת

משפחת קלרמן'. האוטובוס, כנהוג בכפרים, חלף רק ברחובות המרכזיים. שילוט ברור לא היה ברחובות…  ירדה מהאוטובוס והתחילה לחפש, אך אין נפש חיה ברחוב. מסתבר שכולם טרודים בהכנות האחרונות לשבת-קודש הקרבה. השמש הלכה ושקעה, ובנוסף התקדרו השמים בענני גשם. והנה, כבר מתחילים לשמוע 'קבלת-שבת' מביה"כ של המקדימים- 'פלג המנחה'. "אוי ווי!",

נסערה, "עד כמה רחוק בית המשפחה המארחת? ומה עם ה'מוקצה' שעליה?". נערה צעירה שלא רגילה בנסיעות בינעירוניות. טיפות ראשונות של גשם החלו לטפטף… היא נלחצה ודמעות מעיניה החלו לזלוג… ניצבה בגשם בייאוש. אפילו מטרייה לא היה בידיה!'. והנה פונה אליה איש הדור-פנים, בעל מראה אצילי. פניו קורנות טּוב ואהבת הבריות. "מה אפשר לעזור?" שאל. סיפרה שהיא מחפשת את בית משפחת קלרמן. האיש פרש מעליה את המטריה שלו, וכל הדרך הרעיף עליה דברי עידוד וחיזוק, לאחר שנוכח במתח בו היא שרויה. בהגיעם לבית, עלה במדרגות האבן, נקש בדלת והכריז: "שלום, הבאתי לכם את האורחת לשבת!". הצבע חזר ללחייה. לאחר ש'אליהו הנביא' עזב אמרו לה: "את יודעת מי ליווה אותך לפה? הרי זה המשגיח, הגה"צ רבי דב יפה בכבודו ובעצמו"… כמה חסד היה מונח במעשה הזה! אומנם ר' דב עדיין לא היה אז בן שמונים ותשע, אך הוא עבר זה מכבר את שנתו החמישים. האם הרגיש נוח במעמדו ללוות נערה צעירה ברחוב? לפרוס עליה מטרייה? ועוד להרגיע אותה כל הדרך? 'זה לא מתאים' היו חושבים אחרים ויוצאים ידי חובה בהכוונה כללית. משהו בסגנון: "קלרמן? תלכי שמאלה וימינה, תמשיכי ישר עד סוף המדרגות…". יהיו שיטענו שזה פגם

ב'כבוד התורה' שמנהל-רוחני ינהג כך. מקסימום היה עליו לנקוש באחד הבתים ולבקש ממישהו אחר שילווה אותה! אבל רבינו אציל במידותיו וידע מה שנדרש, ללא התחשבות בכבוד או 'מה יאמרו הבריות'. ביצוע המצווה בשלימות, ללוות אותה עד הבית. להרגיע אותה בדברי חיזוק, ואפילו להכריז על הגעתה באוזני משפחת קלרמן!… רק אציל מידות כמוהו ידע לגמול חסד במקסימום – לא במינימום!

סיפר אחד מתלמידיו:

לפני מעט יותר מעשר שנים הזמין אותי מורי ורבי המשגיח הרב דב יפה זצוק"ל לסעוד אתו את סעודת הפורים.

כטוב לב המלך ביין וכטוב לבי גם אני,

פנה אלי המשגיח ואמר לי 'כן, חיים אריה האם יש משהו שהיית רוצה לשאול?'

ואני כילד חצוף מאז ומעולם וכתלמיד אוהב ומעריץ לרבו עניתי, כן.

יש ברשותי סיפור, שהייתי רוצה לספרו בפני הרב ובפני הרבנית והייתי רוצה לקבל אישור או הכחשה לסיפור.

*****

והתחלתי לספר,

לפני כמה עשורים, כמה שנים לאחר נישואיו של המשגיח ורעייתו, התגלה ביניהם ויכוח. שנאלצו להגיע בשל כך לדין תורה בפני הדוד של הרבנית, הגאון רבי אהרון כהן זצ"ל. ששימש לה כאב חורג ושימש גם כרבו של המשגיח בבחרותו בישיבת חברון.

וכה הרצו הם טענותיהם,

כל לילה כשהתינוקות בוכים יש לנו ויכוח מי יקום בלילה לתינוקות.

המשגיח ר' דוב זצוק"ל טען, שהוא רוצה לקום ולטפל בהם. טענתו בפיו, אני כל היום לא בבית, את עם הילדים כל היום, אז בערב כשאני חוזר ראוי שאני אטפל בהם ואת תוכלי לנוח ככה זה שותפות מלאה! הרבנית רבקה תחי' לעומת זאת טענה, שהוא כל היום יושב ולומד בישיבה ועסקו עם בחורים ובתורה והיא רוצה שיהיה לו כח ביום להמשיך בעבודת הקודש ולא מסכימה שהוא יקום. וככה כל לילה הם לא מגיעים לעמק השווה אלא שניהם קמים. רבי אהרון כהן זצ"ל שומע את הטענות, חושב מעט ופוסק את פסיקתו. מהיום, אתם עושים תורנות, לילה אחד את קמה לילה אחד המשגיח יקום. פשרה.

******

הכול היה טוב ויפה, בלילה שהיה תורה של הרבנית, התינוקות בכו והיא קמה והמשגיח המשיך לישון, כמו בהסכם. בלילה לאחר מכן כשהגיע תורו של המשגיח פתאום בשעון הוא רואה שכבר בוקר, אוי ואבוי, הוא לא עומד בהסכם! המשגיח ניגש אל הרבנית לברר למה לא העירה אותו כשהתינוקות בכו. הרבנית מכחישה שהיא קמה, אף אחד מהם לא קם. פשוט התינוקות לא בכו באותו לילה! אבל זה לא נגמר, מאז במשך שנים עד שגדלו הילדים, בתור שלה הילדים בכו והיא הייתה קמה. בלילה שלו מעולם לא בכו הילדים! מעולם הוא לא נדרש לטפל בהם בלילה!

******

סיימתי את הסיפור,

שאלתי את הרב והרבנית האם הסיפור נכון?! עונה לי המשגיח, זה לא שהם לא בכו בלילה הם פשוט לא קמו. ככה בענוותנותו מנסה לגמד את האירוע. הרבנית לעומת זו קמה ממקומה, מזדעקת, ואומרת, זה היה! בדיוק ככה זה היה! במשך שנים בלילות שלו היתה דממה בבית! ובלילות שלי עולם כמנהגו נוהג! תבינו איך בשמיים מחשיבים את התורה של בעלי!

ובנותן טעם להביא מה שהובא ששח בענין השתדלות בשידוכים  המשגיח הגאון הצדיק רבי דב יפה זצ"ל.וה"ל:

"בעת שהגעתי לפרק השידוכים, היה לי ספק האם מחויב אני בהשתדלות עצמית לחפש אחר שידוך, או שמא יכול אני להישאר בישיבה, ולהיות בטוח בד' שימציא לי זיווגי בלי השתדלות.

ושאלתי פה קדוש מרן בעל חזון איש זי"ע שהכריע ואמר לי, תמשיך לשבת וללמוד והקב"ה ישלח לך את השידוך בלי השתדלות מיוחדת.

לימים סיפרתי עובדה זו בפני יבלחט"א הגר"ח קניבסקי שליט"א והוא הביע תמיהה על הוראה זו, הנה הלא המצוה לישא אשה היא ככל מצוות התורה, וכי יעלה על הדעת שאם אין בידו תפילין או לולב לא יעשה השתדלות להשיגם, אלא יתלה בטחונו בד' שימציא אותם עבורו? ולכאורה הוא הדין גם במצות פריה ורביה, חובה היא על האדם לעשות השתדלות לחפש זיווגו כדי לקיים את המצוה.

לאחר איזה זמן הצעתי את הדברים בפני הגר"ש אויערבאך זצוק"ל , והוא ביאר את הדבר, שנראה לחלק בין כל מצוות התורה לענין השידוכים, כי אמנם בכל המצוות מחויבים אנו להשתדל ולטרוח בקיומם, ובודאי שאין מקום לבטוח בד' שיזמין לנו תפילין ולולב בלי השתדלות כי כך היא דרך הקיום שלהם לחפש ולבקש אחריהם על מנת לקיים מצוותם.

ברם שונה הדבר ביחס לשידוכים, שם רואים אנו בעינינו שחלק גדול מן השידוכים נעשים בלי שום השתדלות, ובין אדם שפונה לבקש אצל שדכנים וכיו"ב ובין מי שלא פונה, מתגלגלים בדרכים לא צפויות. והיינו משום שהשידוך הוא דבר שתלוי ועומד רק בדבר ד', ולפיכך ההשתדלות היא לא חלק מקיומה של המצוה, וישים ד' מבטחו בד' אשר ממנו אשה לאיש.

וכך הוא לשון הגר"א (היכלות), 'שווא עסק בני אדם בענין הזיווגים כי הכל מד' הוא', עכ"ל."

היה בחור שההורים שלו ביקשו אותו שיעשה איזה דבר, שהיה כרוך בביטול תורה של כמה חודשים. הבחור לא רצה להתבטל מלימוד התורה. הוא ביקש מהמשגיח זצ"ל להתלוות אליו אל מרן החזו"א לשאול בעצתו. שמע החזו"א ואמר: התורה צריכה לב. ומי שיש לו לב להתחשב ברצון ההורים – יהיה לו לב להבין את סברת התורה.

פעם המשגיח זצ"ל פגש כמה אנשים אחד אחרי השני. לכל אחד הוא מצא לומר מילה טובה: לאחד אמר "בנימין, אתה הולך תמיד בימין. בצד הטוב." לשני אמר "אני זוכר את החבורה שפרסמת בחוברת פלונית. זה היה נפלא". לשלישי אמר "אני שומע על אביך שהוא פועל גדולות ונצורות." וראו שהמשגיח מתרכז ומתעמק לתת לכל אחד מילה טובה ועידוד.

נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון.