ציון רבי דוד אביחצירא זצ"ל במרוקו - באדיבות הרב אביאל חיים חורי

הִילּוּלָא קַדִּישָׁא • הגה"ק רבי דוד אביחצירא זי"ע הי"ד

הילולת הגה"ק רבי דוד אביחצירא זי"ע הי"ד

הגה"ק רבי דוד אביחצירא זי"ע הי"ד

במלאות 100 שנים להסתלקותו על קידוש השם – י"ד כסלו תר"פ-תש"פ

יש ואדם נחשב כצדיק 'בדורותיו', לעומת אנשי דורו ודרי סביבתו. אולם צדקות יתירה היא, כשהיא אינה נבחנת ביחס לסביבה. הצדיק התמים באמת, הוא זה שאינו נחשב לכזה רק 'בדורותיו', אלא מי שצדקתו עומדת לעד והיא ברת מעמד וחזקה, גם בהתייחס לצדיקי אמת מדורות עברו.

גם מקרב משפחה דגולה ורוממה כמשפחת אביחצירא, שזכתה להעמיד דורות של צדיקי עליון ושרפי מעלה, שאדוקים היו בקודשא בריך הוא ושכינתיה, וכלולים בהם כל המעלות הטובות ודרכי החסידות, נשתמר מקום מיוחד לבן הדור השלישי למרן הרה"ק בעל 'אביר יעקב' זי"ע – הגה"ק רבי דוד אביחצירא זי"ע הי"ד, שבחייו היה מכונה בפי הבריות 'בבא דו' ולאחר מותו מות קדושים הוכתר בתואר 'עטרת ראשנו'.

נכד אחיו, כ"ק האדמו"ר רבי דוד חי אביחצירא שליט"א מנהריה מציין תמיד בפליאה, שכבר בחיי חיותו היו שכינוהו בתואר 'עטרת ראשנו', לאחר שהכירו בו שגב מעלותיו הרמות וגודל מדרגותיו, שהיו מעל ליכולת ההשגה האנושית. ואילו ברשימותיו של אחד המקורבים למרן האדמו"ר רבי מאיר אביחצירא זי"ע, מצאנו שכתב מפיו ש'עטרת ראשנו היה גדול המשפחה, למרות שלא היה הבכור, אבל כולם נכנעו לפניו כי היה גדול מכולם'.

כמי שהושם עטרה לראשם של צדיקים וקדושים שיראו וחרדו להזכיר את שמו ולשאתו על שפתותיהם, נקל להבין כי שרטוט קווין לדמותו, הינה משימה בלתי אפשרית בעליל. אולם, רק למען ידע דור אחרון ויכירו תפארת הנהגתו הרוממה בחיי חיותו עלי אדמות, אופן מסירות נפשו לכפרת והצלת בני עדתו, ירדנו בגנים ללקוט בשושנים, בברירת מילים קצובות ומדודות, לייחד מאמר זיכרון נצח לדמותו רבת ההוד והתעלומה של קדוש עליון זה, בידיעה ברורה שהתעלומה גדולה והנסתר רב על הנגלה עשרת מונים.

שלישי בקודש

ילדותו וימי נעוריו בתאפיללת

העיר תאפיללת ידעה אורות והארות, מדי היוולד בה אותם קדושי עליון שנשתלו במיעוטם דווקא באותו מחוז. בכל עת שזרח בה אור חדש, בן יקיר למשפחת אביחצירא, שמחו בני העיר שמחה רבה, כשלא רק ההשתתפות בשמחת המשפחה הרוממה ממלאת את הלב, כי אם גם ההכרה והידיעה, שזה עתה שתל הקב"ה שתיל קדוש נוסף בפרדסו הטמיר והנעלם.

אור גדול התגלה בביתו של מרן ה'אביר יעקב' זי"ע, בהיוולד לו נכדו, בן לבנו הצדיק רבי מסעוד זצוק"ל, ויקרא שמו בישראל 'דוד'. שמחה גדולה שרתה בלבבות כל בני העיר מזרע ישראל, כשראו איך חוליותיה של השושלת הקדושה נשזרות זו בזו והסבא קדישא זוכה לראות בני בנים. בשנים שלאחר מכן, הוא יזכה גם לראותם עוסקים בתורה ובמצוות מתוך שפע רב של נחת דקדושה.

בשנת תרכ"ו, בשיא תקופת הנהגתו של מרן ה'אביר יעקב' זי"ע, נולד הנכד דוד, בכורו של רבי מסעוד. היו אלו שנות שגשוג לקהילה היהודית במרוקו, שהיתה נתונה כולה תחת מרותו של הגה"ק ה'אביר יעקב' זי"ע, שביתו היה תל תלפיות שכל עיני העדה נשואות אליו בציפייה לדבר ד' שיצא משם ברמה.

על ברכיו של הסבא הגדול גדל הנער, מהרוח הקדושה בבית ספג ואת גינוני הקדושה ינק, בעיקר את הרצון והיכולת לשקוד על דלתי תורה ולהעמיק עיון בכל מכמניה. כבר מגיל צעיר ידעוהו כל רואיו, כי אכן כל התנהגותו קודש וכל הליכותיו תואמות להפליא את הווית הבית הגדול. באותן שנים יצק רבנו מים על ידו של מרן ה'אביר יעקב' ורכש ממנו משכלות, כמו גם מאביו רבי מסעוד. ואם בתחילה הכירוהו כולם כבור סוד שאינו מאבד טיפה, עד מהרה נודע רבנו כמעין המתגבר המוסיף ומחדש מדיליה, בהתמדה עצומה וביגיעה רבת שעות דבר יום ביומו.

לאחר פטירתו של מרן ה'אביר יעקב' זי"ע בשנת תר"מ, קיבל בנו רבי מסעוד את עול הנהגת הקהילה והעמיד בראשות הישיבה. באחת, הפך הנער הצעיר בן הארבע-עשרה, מנכדו של מנהיג העדה – לבנו בכורו של הרב, שביתו שקק חיים וכל ענייני הקהילה נחתכים בו. ברם, השקדן הצעיר, שחשק בלימוד התורה ולא אבה לשית לבו לעסקי ציבור המטרידים את המוח ומפנים את הלב, קבע את עתותיו בבית המדרש. שם, הצטנף בפינתו והקדיש את כל יומו לשקידה מתמדת בלימוד התורה, בעשותו חיל לרכוש קנייני נצח בידיעת התורה. כל קנין שרכש היה לנצח וכל ענין שליבן היה סדור במוחו דבר דבור על אופניו, כי על כן מילתנו כבר אמורה, שהצטיין בהיותו בור סוד שאינו מאבד טיפה.

כל אותן השנים שהיה אביו רבי מסעוד מנהיג את עדת יהודי תאפיללת, שקע רבנו את כל כולו בעסק התורה ועמל לכבוש פסגות בעבודה תמה, כשהוא אינו מתערב בכהוא זה בענייני ההנהגה, כמי שאין לו יד ושם בכגון אלו. עם זאת, הכבוד וההערצה שרחש לאביו הגדול, חרגו מגדר הרגיל והצטיינו בנורמות שאינן מקובלות.

בן יכבד אב

גלות למשך שנה לכפרה

על מידת כיבוד אב שנהג רבנו בעצמו, תעיד העובדה המפעימה שסופרה על ידי אחיו מרן הבבא סאלי זי"ע, וגופא דעובדא הכי הווה:

ביום מן הימים, הגיעו לבית הבבא סאלי שבנתיבות, אמא יחד עם בנה שהגיע מכבר לגיל הנערות והבחרות. כשהגיע תורם להיכנס אל החדר, ביקשה האם שיתנה את צערה בפני הצדיק, כי בנה אינו מכבדה ואת אביו כראוי. אולי כאן ישמע מילות חיזוק והדרכה שינחילו לו אורחות חיים מתוקנות יותר. האזין מרן הבבא סאלי לבקשת האם ומפיו נפלטה אמירה חרישית: "לו היתה לי אמא, כי אז הייתי נושאה על כתפיי ורוקד מרוב שמחה"…

די היה במשפט זה כדי שהנער יליט את פניו בכפות ידיו ויפרוץ בבכי מר, כשהוא פונה לאמו ומרצה אותה במילות פיוסים על כל הצער שגרם לה. אלא שהבבא סאלי הושיבו על ידו וסיפר לו דברים שאירעו בימי צעירותו, בעודו סמוך על שולחן אביו רבי מסעוד, כשהוא ואחיו הגדול רבי דוד משמשים את אביהם בנאמנות.

היה זה כשכאבים עזים פקדו את רבי מסעוד והוא התאונן בפני בניו על מכאוביו. כששמע רבנו את אביו מתנה את צערו, שאל אותו: 'מור אבי, וכי למה תרבה כל כך להתאונן?!' ובדבריו נשמעה נימה חלושה של טרוניה מרוככת. כששמע רבי מסעוד את דברי בנו, נענה לעומתו ואמר: 'עד לרגע זה היה לי יהלום, בן קדוש כמותך… עתה איבדתי את היהלום!'.

כששמע רבנו את הדברים, נרעד וחרד אל נפשו ולא נתקררה דעתו עד שגזר על עצמו לעזוב את בית אביו למשך שנה תמימה, במהלכה הסתגר ולא החליף מילה עם איש, כמי שהוטל עליו חרם ונידוי. משתמה השנה, הגיע רבנו לבית מושל המחוז שהיה מיודד עם בית אביו וביקש ממנו שילך ויבקש את סליחת אביו על שככה דיבר.

המושל ששמע כבר על התבודדותו של רבנו וסיבתה, מיהר לרוץ לביתו של רבי מסעוד ודבר השליחות בפיו. כששמע רבי מסעוד את דברי המושל, נענה ואמר: "אכן ידעתי את חן ערכו של בני הקדוש, יהלום אמיתי הוא, יהלום זוהר שערכו לא יסולא בפז; אמור לו שנמחל לו עוונו והוא יכול לשוב ולהתראות עמי".

כל אותה העת ניצב רבנו בבית המושל כשהוא חל ורועד לקראת תגובת אביו הקדוש, ומששמע מפי המושל את הדברים כלשונם, אץ לבית אביו. מפתח הבית זחל על ברכיו עד שהגיע למקום מושב אביו, ובהגיעו אליו החל למרר בבכי ועיניו זולגות דמעות מאין הפוגות. מחלוקו הוציא סכין והושיטו לאביו באמרו לו: 'הא לך אבא הסכין, מוכן אני ללכת לשחיטה אם זהו רצונו'… כשמעו את דברי בנו, קם רבי מסעוד ממקומו, נטלו בזרועותיו והעתיר עליו נשיקות למכביר, עד שהשתוממו כל הנוכחים למראה באהבה והחיבה שהרעיף עליו.

"ועתה", סיים מרן בבא סאלי זי"ע את סיפורו לנער היושב לצידו, "הלא עליך להיות מאושר על שיש בידך את הזכות לקיים מצוות כיבוד אב ואם; הבטח לי שתשנה את דרכך ותכבד את הוריך, ובתמורה אברכך בכל מילי דמיטב".

 

איש על העדה

גומל חסידים לימין אביונים

לאחר הסתלקות אביו רבי מסעוד לגנזי מרומים בשנת תרס"ח, ובהתייתמות הקהילה מרועה הנאמן שנשאה על כפיו והדריכה בנתיבי יושר, נאלץ רבנו לקבל על עצמו את עול ההנהגה. לא היתה זו הנהגה שבתואר בלבד, היתה זו הנהגה שמלבד הנשיאה בעול הקהל היו לה גם תפקידים רבי מעש, כמו הרבצת תורה בישיבה שייסד מרן ה'אביר יעקב' זי"ע וקביעת עתים לדיני תורה בבית הדין של תאפיללת, כשכל הדבר הקשה יביאון אל שולחנו והוא הפוסק והוא המכריע, הוא הכופה את בעלי הדין לקיים את הפסק והוא הנוטל על עצמו להשכין שלום בין בעלי הדין לאחר ההכרעה.

כאבותיו הקדושים ראה רבנו גם את העזרה והסעד לעניים כחובתו של רב הקהילה והתייגע רבות כדי להקל מעליהם את סבלם ולסייע להם לצלוח את משברי החיים. תמיכה בממון כעידוד בשיחה מרגיעה, כל אלו נחשבו בעיניו כחלק בלתי נפרד מתפקידיו של רב הקהילה.

בן דודו הקרוב אליו, הגה"ק רבי יחיא אדהאן זי"ע [בנו של רבי מכלוף חתנו של מרן ה'אביר יעקב'] מציין בספרו 'אני לדודי', כי קול התורה של רבנו לא פסק כי אם לצורך מצוות גמילות חסדים, יען כי לא יכלו פרנסי הצדקה להסתדר בלעדיו, שכן 'היה מחזיק ביד לומדי תורה והיו תלויים בו הרבה תלמידי חכמים, עניים ואביונים, אומללים ודלים, יתומים ואלמנות, רחוקים וקרובים, והיה משתדל להזמין להם כדי צורך פרנסתם מבית ומחוץ, מכיסו, זוכה ומזכה אחרים על ידו להשתתף במצוה דרבים… וכל העם באו אליו וישבור יוסף בר'.

רבנו אף היה מזיל מכספו לטובת העניים ויצא לכתת רגליו בין בתי העשירים כדי לגבות מהם את חלקם אשר יתנו למאכל אביוני העיר. כשנודע לו על עני בן טובים המתבייש להיות ניזון מן הצדקה, היה מלווהו מכספו וגומר בדעתו שלא לגבות אותה הלוואה מעולם. אחותו הצדקנית מרת פרחה ע"ה סיפרה, שמדי ערב שבת קודש היה רבנו עומד בביתו ומכין מזון לסעודות שבת עבור העניים, ולא היה מתיר לערוך את השולחן בביתו עד שידע שכל העניים קיבלו את מנותיהם.

לא רק לצרכי צדקה הזיל רבנו מכספו, כי אם גם לצרכי צדקות רבים. בראותו שהמקוואות אינם מתוקנים די הצורך, עמד והעמידם על מכונם בתכלית הצניעות, בלי שהוא מידע איש מפרנסי הקהילה באשר למקורות המימון, כשלמעשה היה זה ממונו הפרטי שהושקע לטובת הרבים ולזיכוים.

גם זכרונם של עניי ארץ ישראל לא מש ממנו והיה מחפש דרכים לעזרם ולסייעם, כדי שיוכלו לשרוד את תלאות הייסורים שארץ ישראל נקנית בהם. גם בתקופה האחרונה לחייו, כשהמלחמה שניטשה במרוקו גברה וכמעט שלא יכלו שלוחי ארץ ישראל לצאת ולבוא, חיפש ומצא דרכים עוקפות כדי לשגר לארץ ישראל מעות עבור העניים.

 

בקדושה של מעלה

בעליית הגג שש שנים

לא חלפה שנה מיום פטירת אביו רבי מסעוד, וכבר חש רבנו שכבד העול למשא והוא אינו יכול להמשיך בו לבדו. לא שחסרו לו כוחות ובוודאי שלא רפו ידיו, על אחת כמה וכמה שלא ביקש להשתמט מחובותיו כמנהיג העדה. אלא שמעודו הורגל רבנו בחיי פרישות ובדידות בינו לבין קונו, ועתה נאלץ לצאת ממסתורי שפריר חביונו ולהתעסק בצרכי ציבור בפרהסיא.

כיון שראה שאינו יכול לשאת את משא העדה, בשל הקושי להסתגל לפומביות המלווה את כל צעדיו, החליט רבנו לקבוע את מקום מושבו בארץ הקודש. שם סבר, יוכל לעבוד את קונו בהיחבא מבלי שיטרידוהו בענייני ציבור ומבלי שיפריעוהו בדברים שמחוץ לארבע אמות של הלכה. את מחשבתו הסמיך למעשה, כשקם והלך מתאפיללת לעיר בצאר. אולם עד מהרה, כשהרגישו בני הקהילה בהתבדלותו מהם ונודעה להם כוונתו לעלות לארץ ישראל, עמדו ושיגרו משלחות שיפייסוהו וירצוהו לשוב לעירם לבל יעזבם.

על אף שנעתר רבנו לבקשת השליחים שהביאו בפניו את תחינת כל בני הקהילה והואיל לשוב לתאפיללת ולהמשיך לעמוד בראשות ההנהגה, מנוי וגמור היה עמו לשתף את בני משפחתו בניהול ענייני הקהילה, למען יוכל להקדיש את עיקר זמנו לעבודת השי"ת, כאשר היתה באמנה אתו עד הנה. כיון שכך, ביקש רבנו מדודו רבי יצחק אביחצירא [בנו של מרן ה'אביר יעקב'] שיטול על עצמו את ניהול ענייניה הכספיים של הישיבה, מלבד עיסוקיו הרבים בהרבצת תורה בישיבה. בן-דודו רבי אליהו אביחצירא [בנו של רבי אהרן] ששימש כדומ"ץ בקהילה, הועמד על הקשר על הממשל והיה המוציא ומביא את ענייני הקהילה בפני הרשויות השונות.

תקופה קצרה לאחר מכן, מינה רבנו את אחיו הצעיר מרן בבא סאלי זי"ע להיות זה שיעמוד בראשות הישיבה ולנהל את כל ענייניה. למרות שהבבא סאלי היה אז רק בן שמונה עשרה שנה בלבד, סמך רבנו את ידיו עליו שיכלכל את צעדיו בראשות הישיבה כאילו בן שבעים שנה.

אליבא דאמת, לא רק רבנו היה שותף להחלטה להעמיד את אחיו הבבא סאלי בראשות הישיבה. גם מי שעד אז עמד בראשות הישיבה, מי שהיה תלמיד חבר לרבנו ורבו המובהק של הבבא סאלי, הגה"ק רבי משה תורג'מאן זי"ע – המכונה 'בבא סי בן יוסף' – הובא בסוד ההחלטה והיה שותף מלא לקבלתה. סיבה משותפת היתה לשני הצדיקים… בשנים הבאות לא ייראו השניים בציבור ויסתגרו יחד בעליית הגג של רבנו, שם יערכו את 'תשובת הקנה'…

'תשובת הקנה' – היא תיקון גדול המובא בספר קדמון בשם 'ספר הקנה', המיוחס לתנא הקדוש רבי נחוניא בן הקנה. ספר זה, כולל את מרבית סודות הנסתר המשוקעים בו בחכמה בלולה וכלולה מעניינים טמירים ונעלמים. מתי מעט באו בסודו של הספר הזה ורק יחידי סגולה יכלו לעמוד בתנאי 'תשובת הקנה' המובאת בין בתריו. תיקון זה מתייחס לפסוק 'שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי', לאמור, באם יזכך האדם את עצמו במשך שש שנים תמימות ויפריש עצמו מכל ענייני העולם הזה, יצליח בכך לשבור את חומריותו ולזכך את מהותו, עד שלגוף העכור לא תיוותר כל שליטה עליו ויצרו הרע יעזבנו לנצח.

נמנו וגמרו ביניהם הני תרי צדיקי עליון וצירפו עמהם את הגה"ק רבי אליהו הכהן זי"ע [חותנו של רבנו], נכנסו להסגר גמור לשש שנים בעליית הגג, לבלתי צאת מפתחה כי אם לטבילה במקווה. שם התבודדו בסיגופים ובתעניות, בהגותם יומם ולילה בתורה בנגלה ובנסתר, ובערכם תיקונים נשגבים שאין דעת אדם מן השורה יכולה לדעתם. חדר ההסגר היה צמוד לבית הכנסת וחלון קטן קישר בין החדרים, למען יוכלו להצטרף לתפילה במנין. בסיומה של תפילת העמידה, היה הקהל ממתין עד שהיתה נשמעת נקישה על החלון, לסימן כי סיימו הצדיקים את תפילתם. רק אז החל שליח הציבור את חזרת הש"ץ.

מראשית שנת תרס"ט ועד סופה של שנת תרע"ד, הסתגר רבנו עם חמיו ורעו הצדיקים, כשכל ענייני הקהילה מנוהלים בלעדיו והוא אינו מעורה בכל אשר נעשה. מפליא היה וראוי לציין זאת, שבני קהילת תאפיללת, למרות שלא התראו עם רבם ולא ידעוהו בכל הקורות איתם, ועל אף שהיו כצאן אשר אין להם רואה… המשיכו להחשיבו כמנהיגם וציפו בכיליון עיניים עד שישוב לסדר היום הרגיל בהנהגת העדה.

 

עין ד' אל יראיו

דילוג מגג לגג בשמירה עליונה

זהירות מופלגת היתה לו לרבנו בשמירת העיניים, עד שנמנע לצאת מן הבית אל הרחוב. בית מדרשו וחדר לימודו היו בביתו וגם מקווה טהרה התקין לו, שלא יידרש להציג כף רגלו על מדרכות ה'מלאח', מקום הילוכן של הנשים. נכד אחיו, כ"ק האדמו"ר רבי דוד חי אביחצירא שליט"א סיפר, שגם בשעה שהיתה נערכת ברית מילה בעיר והיה רבנו מבקש להשתתף בה – כדי להאזין לברכות ולהשלים באמצעותן מנין 'מאה ברכות' שחסרו לו עקב תעניותיו המרובות – לא היה הולך ברחוב, אלא היה מדלג מגג לגג, עד שהיה מגיע לבית שהתקיימה בו הברית ומאזין מהארובה שבגג החדר. ובאותה שעה שהיה רבנו מדלג על גגות המלאח, היו מכריזים לבל תהין אשה לצאת מפתח ביתה עד אשר ישוב רבנו לביתו.

ברבות הימים, שילם רבנו מחיר יקר על שמירת העיניים שנהג בעצמו. בעודו צעיר לימים חלה בעיניו עד שחדל לראות. באותה תקופה התעוור גם גדול תלמידיו וידידו הקרוב, רבי משה תורג'מאן, שאף הוא החמיר ודקדק בשמירת העיניים, הרבה מעבר לגבול היכולת. אלא שלרבנו נעשה נס ולאחר חמש שנים תמימות נפקחו עיניו.

כפי שרשם כ"ק האדמו"ר רבי דוד חי אביחצירא שליט"א, היה זה בהילולא שנערכה לכבוד התנא האלוקי רבי מאיר בעל הנס, כשלפתע ביקש רבנו שיביאו בפניו את הספר הקדוש 'מחשוף הלבן' למרן 'אביר יעקב' זי"ע. משהובא לפניו הספר, כיוון בו כוונות עצומות ותיכף נפקחה עין אחת. כשחזו תלמידיו בגודל הנס שנעשה לו, הפצירו בו שיוסיף לכוון עד שתיפקח העין השנייה. סרב להם רבנו באמרו, שבשביל ללמוד די לו בעין אחת… והעידו על אותן שנות עיוורון, שהם היו שוות לטובה כיתר השנים, בעסקו בתורה בהתמדה וביגיעה, בעיון ובעמקות, כאשר היתה באמנה אתו כל ימיו אשר חי מאז עמד על דעתו.

פן נוסף בקדושתו המיוחדת של רבנו, היה בהתנגדותו להצטלם בשום פנים ואופן. כאמור, הועיד רבנו את פעמיו לארץ ישראל והחליט לשוב לתאפיללת לאחר שהיה כבר בדרכו. מפליא עד כדי השתאות להתוודע לסיבה האמתית שבגינה לא המשיך בנסיעתו, כפי שמעיד נכד אחיו, כ"ק האדמו"ר רבי דוד חי אביחצירא שליט"א:

בהגיעו לעיר הספר התוחמת את הגבול שבין מרוקו לאלג'יריה, נדרש רבנו לתעודת מעבר רשמית המעידה על נתינותו והשתייכותו האזרחית. מאחר ולא היה בידו פספורט, הוצרך רבנו להזמין באחת הנציגויות תעודה שכזו. אולם, משנאמר לו שלצורך הנפקת התעודה עליו להצטלם כמקובל, סרב בתקיפות עד כדי הסכמה לוותר על כל הנסיעה. ברוב קדושתו ופרישותו, נזהר רבנו אף בגדרים דקים שכאלו תוך וויתורים גדולים כיוצא באלו.

יצוין כי מרן 'אביר יעקב' זי"ע, כשהוצרך לנסוע פעם מעבר לים ונאמר לו שעליו להצטלם לצורך הנפקת הדרכון, סרב להצטלם ואף נימק את סירובו באמרו, שאין חפצו שתגיע תמונתו לידי הערלים הניצבים במעברי הגבול. אולם, מרן אביר יעקב שהיה מפורסם בכל הגלילות, הצליח לקבל אישור מעבר מיוחד בלי להזדקק לתמונה מצולמת, ולעומתו רבנו נאלץ לוותר על נסיעתו לארץ חמדה בגין סירובו להצטלם.

סופו שחזר למרוקו ושם נהרג על קידוש השם, בי"ד כסלו תר"פ. סיפור הריגתו מצמרר ומזעזע ביותר, אולם קצרה היריעה בזאת ועוד חזון למועד אי"ה לספר בשבחו של קדוש עליון זה שהשתייך לדורות קדומים בשגב רוממותו המקודשת.

פטירתו

בליל שבת קודש י"ד כסלו שנת תר"ף, נכנס רבי דוד אבוחצירא לבית הכנסת לקבלת שבת, והציבור נאחז כולו בבהלה רבה. רבי דוד לא החליף את גלימתו השחורה של ימי החול, בגלימה לבנה צחורה המיוחדת לשבת… כאילו באֶבֶל הוא שרוי כעת.

כמובן שלדבר בבית הכנסת לא עלתה על דעתם – אפילו לא בלחש, ובחוסר מנוחה המתינו לסוף התפילה בכדי לברר אם יש מי שיודע מדוע נהג כך הרב. אך איש לא ידע פשרו של דבר. ואת הגה"ק רבי דוד לא העז אף אחד לשאול.

בליל שבת ראו בני ביתו של רבי דוד, שהקידוש שהוא עורך שונה משאר הקידושים בכל ימות השנה. הם ציפו בחשש לבאות.

בשבת בבוקר הגיעה פלוגה מחייליו של המושל האכזרי, אסרה את רבי דוד ועימו עשרה נכבדים מחשובי העדה, ונטלום לכיכר העיר המרכזית. את עשרת הנכבדים הלקו לעיני הגויים שצהלו ושמחו על המחזה המביש, ואילו לרבי דוד בחרו גורל שונה.

תלו אותו על קנה של תותח שעמד בכיכר העיר, ובהינתן האות נורה פגז בודד מתוך לועו של התותח ונטל עימו את נשמתו של רבי דוד הי"ד לגנזי מרומים. זקני מרוקו מספרים מפי עדי ראייה שכמין יונה צחורה יצאה ופרחה לה מקנה התותח בעלותו בסערה השמימה…

את נשמתו של רבי דוד נטלו הגויים, אך בגופו הטהור לא שלטו ידיהם הטמאות. בהוראת אחיו הצעיר "בבא סאלי" יצאו יהודים לאתר את חלקי גופתו, ולהפתעתם מצאו את גופו שלם ונקי משל לא נורה עליו זה עתה פגז שאמור היה לרסקו לרסיסים.

ביום ראשון בבוקר נערכה הלווייתו בהשקט ובצנעה, יען כי חששו היהודים להראות נוכחות ברחובות העיר עדיין. אך לאחר ימים ספורים נוכחו היהודים לראות כי במותו – כיפר עליהם רבי דוד והמושל שכח מגזירתו האכזרית.

לאחר זמן מה נגלה רבי דוד לאחיו ה"בבא סאלי" בחלום, והראה לו כי מקומו בגן עדן גבוה הוא מאוד, וציוה עליו שיפסיק להתאבל עוד על פטירתו הטראגית.

גדולה ראייה משמיעה

"בהסתכלי עליך אני רואה הכל'

על קדושתו הנוראה של רבנו עוד בטרם עלותו להנהיג את קהל עדת ישורון, תעיד העובדה הבאה שהתרחשה עוד בימי אברכותו בחיי חיותו של אביו הגה"ק רבי מסעוד אביחצירא זצוק"ל, והוא כבן שלשים ושבע שנים בלבד:

היה זה תקופה קצרה לאחר שאחיו הצעיר מרן בבא סאלי זי"ע נכנס בעול התורה והמצוות, והחליט להתענות 'תענית הפסקה' משבת לשבת. הוא לא נועץ באף לא אחד מבני המשפחה ולא נטל את רשותו של מי מהם. הוא גם לא סיפר על כך לאיש וכמרבית ענייני הפרישות שהצנעה יפה להם, העלים את דבר התענית מידיעת סובביו.

ביום שישי, לקראת סיום התענית, הלך לטבול במקווה לכבוד שבת קודש ובעלייתו מן המקווה פגע בו אחיו הגדול – רבנו. בעיני הבדולח שלו, שחדרו לראות גם את הפנימי והנעלם, הבחין רבנו באחיו הצעיר שהוא מסיים עתה 'תענית הפסקה' וגער בו על כך, באמרו, כי צעיר הוא לימים ועוד לא טעם טעם חטא, ואין לו להכניס עצמו בתעניות חמורות שכאלו, אלא עליו לעסוק בתורה מתוך יישוב הדעת ומנוחת הנפש. הוא הוסיף לצוותו כי לא יוסיף לנהוג כך עד אשר יגדל ויהיה לאיש.

ניסה הבבא סאלי להכחיש את הדבר והיתמם, כמי שאינו יודע על מה סח אחיו הגדול. ברם רבנו קטע אותו ואמר לו: "אל נא תתווכח עמי… בהסתכלי עליך אני רואה הכל"…

זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

[תודתנו נתונה בזאת להנהלת ישיבת 'אביר יעקב' בנהריה ולסופר הדגול הרב חנוך ריגל שיחי' על עזרתם המרובה בהכנת המאמר ולסופר הדגול הרב יוסף מאיר האס שליט"א]

נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון.

2 תגובות

עם ישראל חי וקיים לנצח אף אחד לא יזיז אותנו מיהדותנו רבי דוד מסר את נפשו למען עם ישראל וכך התבטלו כל הגזרות זה המיוחדות של עם ישראל ערבים זה לזה

ממש מרגש. שנזכה להידבק במעשהם של צדיקים

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *