בארה"ב כאן קרה לנו היהדות החרדית אסון גדול ונורא, רשעים בני עשו שאינם מתעייפים מרציחתם, רצחו באכזריות יהודים, רק משום שהם יהודים כשרים שומרי תורה ומצוות, הבחור הקדוש משה צבי ב"ר שלום ז"ל, הקדושה מרת לאה מינדל בת רבי בנימין צבי ע"ה הי"ו, אמא שהשאירה בעולם שלשה יתומים, חיים, רבקה דבורה ויהודית, ינחמם הקב"ה ויחזקם לאורך ימים ושנים טובות, ה' ינקום את דמם השפוך, "וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'".
אין לנו שום רשות ויכולת לתת טעם למה זה קרה. דבר זה נמסר רק ליחידי סגולה, גדולי הדור, בעלי רוח הקודש, בבחינת: "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם", והרי זה על דרך שכתוב (תהלים לו-ז): "צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה". ופירש ב"ערבי נחל" (פר' בראשית): "צדקתך כהררי אל", הצדקות והחסדים שהקב"ה עושה הם גלויים ומובנים כהרים הנראים לעין כל בגודלם וביופיים. "משפטיך תהום רבה", משפטי ה' שהם הדינים שהקב"ה מביא על בני אדם, הם עמוקים כתהום שאין לנו שום השגה בו.
אך עם כל זאת הרי ידוע מה שכתב הרמב"ם דברים נוראים היורדים חדרי בטן (הלכות תענית פ"א הלכה ב' וג'): "ודבר זה מדרכי תשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם, אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהיא קרי, אוסיף לכם חמת אותו קרי".
נראה שעל כך מוכיח הנביא את ישראל (ישעיה א-ה): "על מה תוכו עוד תוסיפו סרה, כל ראש לחלי וכל לבב דוי", ומפרש התרגום: "לא מסתכלין למימר על מה לקינא, עוד מוספין למחטי". פירוש, "על מה תוכו עוד", הידעתם למה הקב"ה מכה אתכם עוד ועוד, משום שגם אחרי המכות, "תוסיפו סרה", להוסיף חטא על פשע, כי אינכם מתבוננים לחזור בתשובה מחמת המכות, אלא אתם תולים הכל במקרי הטבע, באמרכם, "כל ראש לחלי", כך טבע העולם שכל ראש עלול להיות חולה, "וכל לבב דוי", כל לב עלול להיות דוי. והרי זה כמו שאמר הנביא ג"כ (ירמיה ב-ל): "לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו".
עשרה הרוגי מלכות בכל דור ודור ה' ישמרנו
במדרש שוחר טוב משלי (פרק א ד"ה כל הון): "אמר רבי יהושע בן לוי, לא נמשכו עשרה הרוגי מלכות אלא בחטא מכירתו של יוסף. רבי אבין אומר, בכל דור עדיין החטא קיים". ובמדרש ילקוט שמעוני (משלי רמז תתקכט) מפורש יותר: "אמר רב יהודה לא נמסרו הרוגים למלכות אלא על מכירתו של יוסף, אמר רבי אבין הרי אומר עשרה, עשרה מכל דור ודור ועדיין אותו חטא תלוי". הרי מבואר שבכל דור ודור יש עשרה הרוגי מלכות על חטא מכירת יוסף.
וביאר ב"משך חכמה" פרשת אחרי (ויקרא טז-ל), כי כאשר ישראל חוטאים בדברים שבין אדם לחבירו, שאין ביניהם אחדות כי אם פירוד לבבות, אז מתעורר החטא של מכירת יוסף שהיה בגלל פירוד בין האחים, כמבואר בגמרא (ברכות ז.) פירוש הכתוב (שמות לד-ז): "פוקד עון אבות על בנים", כי זהו כשהבנים אוחזים את מעשי אבותיהם בידיהם. נמצינו למדים מזה דבר איום ודור, כי בכל דור ודור ישנם עשרה הרוגי מלכות.
ובכן מי יודע אם הרוגים אלה הם לא מעשרה הרוגי המלכות בדורנו, בגלל פירוד הלבבות ושנאת חנם שבינינו, שמעוררים את החטא של מכירת יוסף. לא נמנעים מלהתכבד בקלון חברנו, מבזים אחד את השני ושופכים את דמם על לא דבר, שוכחים מצות עשה (ויקרא יט-יח): "ואהבת לרעך כמוך אני ה'", אשר כפי המבואר בגמרא (שבת לא.) היא "כל התורה כולה על רגל אחת".
הקב"ה רוצה להזכיר לנו להיות בבחינת "הבאים מצרימה"
אולם בנוסף על כך צריך לזכור מה שאמר כ"ק מרן אדמו"ר מהר"י זי"ע לפרש הפסוק (שמות א-א): "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו". ודקדק על לשון הכתוב "הבאים מצרימה", שהרי כאן מדובר אחרי שכבר באו למצרים, וכבר עמדו על כך חכמינו ז"ל במדרש (שמו"ר א-ד): "הבאים מצרימה, וכי היום באו והלא ימים רבים באו".
וביאר בדברי קדשו, שהתורה מלמדת אותנו בזה לקח נשגב, כי דרך העולם היא שמקום מולדתו ומגוריו מוצא חן בעיני האדם, כמאמר הגמרא (סוטה מז.): "חן מקום על יושביו". ויש בזה סכנה גדולה לישראל ביושבם בגלות בין הגוים, שלא יתחילו להרגיש בנוח בין הגוים, כי אז יכולים לבוא להיות ח"ו בבחינת (תהלים קו-לה): "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם".
הנה כי כן זהו פירוש הכתוב: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב", כי כאשר ראה יעקב ברוח קדשו שנגזר על ישראל להיות שנים רבות בגלות מצרים ערות הארץ, נתיירא שמא ח"ו יתקיים בהם: "חן המקום על יושביו", לכן התפלל עליהם והשריש בהם את האמונה שלא ימצא המקום חן בעיניהם, אלא תמיד יהיו בבחינת "הבאים" כאילו באו עכשיו, אשר אז קשה מאד להתרגל למנהגי המקום, וישתוקקו לצאת ממצרים ולחזור למקור מחצבתם בארץ ישראל.
בדרך זו פירש את דברי הנביא בהפטרה לפרשת שמות (ישעיה כז-ו): "הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל". כלומר יעקב אבינו השריש בלב ישראל שיהיו תמיד בגלות בבחינת "הבאים" כאילו באו עכשיו, ובזכות זה "יציץ ופרח ישראל", יציצו ויפרחו ויעלו מעלה מעלה להיות במדרגת ישראל, בלי חשש שיתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם.
הנה כי כן צריך לעשות חשבון הנפש, שמן השמים רוצים להזכיר לנו שאנו נמצאים בגלות, יותר מדי התרגלנו להיות אזרחי אמריקאים שווי זכויות, עד ששכחנו את הלקח הנשגב שלימד אותנו יעקב אבינו להיות בבחינת "הבאים", ועלינו להשתוקק לגאולה העתידה שיחזיר אותנו הקב"ה לירושלים עיר הקודש במהרה.
האסון אירע בפרשת וישלח להזכירנו:
"הלכה היא בידוע עשו שונא ליעקב"
האסון הנורא אירע בשבוע שעבר פרשת וישלח. התורה הקדושה מספרת לנו כאשר נפגש יעקב עם עשו, וראה עשו את כל המתנות שהביא: "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צווארו וישקהו ויבכו". והביא רש"י: "אמר רבי שמעון בן יוחאי, הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו". ותמהו כל המפרשים מהו הפירוש "הלכה היא בידוע".
ונראה לפרש הכוונה בזה על פי מה שפירש הרמב"ן, כי פגישה זו בין יעקב לעשו היתה הוראה לדורות איך להתנהג בגלות, כמו שכתב בתחילת פרשת וישלח:
"נכתבה הפרשה הזאת להודיע, כי הציל הקב"ה את עבדו וגאלו מיד חזק ממנו, וישלח מלאך ויצילהו, וללמדנו עוד, שהוא לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה בכל יכולתו. ויש בה עוד רמז לדורות, כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק, שנזמין עצמנו לשלשת הדברים שהזמין הוא את עצמו, לתפלה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה, לברוח ולהינצל, וכבר ראו רבותינו הרמז הזה מן הפרשה הזאת כאשר אזכיר".
והנה כאשר נתבונן בפרשתנו פרשת וישלח נראה, כי אחרי שנתפייס עשו עם יעקב הציע לו עשו אחווה ורעות (בראשית לג-יב): "ויאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך". ופירש רש"י: "ואלכה לנגדך, בשוה לך. טובה זו אעשה לך, שאאריך ימי מהלכתי ללכת לאט כאשר אתה צריך, וזהו לנגדך בשוה לך". אולם יעקב אבינו סירב לקבל הצעה זו:
"ויאמר אליו אדוני יודע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי, ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן, יעבר נא אדוני לפני עבדו, ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים, עד אשר אבוא אל אדוני שעירה". ופירש רש"י: "הרחיב לו הדרך שלא היה דעתו ללכת אלא עד סוכות, אמר אם דעתו לעשות לי רעה ימתין עד בואי אצלו והוא לא הלך, ואימתי ילך בימי המשיח שנאמר (עובדיה א–כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו".
עשו רצה לקלקל את בני יעקב באהבתו
מתפלא על כך הגה"ק רבי יוסף חיים מבבל זי"ע בספר "בן איש חי", "ויאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך. יש לדקדק איך נהפך עשו לאיש אחר לבקש החברה עם יעקב אבינו ע"ה, אחר שתחילת ביאתו היתה כדי להרגו אלא השי"ת היה בעזרו… נראה לי בסייעתא דשמיא על פי מה שכתב הרב ייטב לב ז"ל (פרשת שמות) בפסוק ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, ואמרו רבותינו ז"ל (סוטה יא:) בפה רך.
הענין הוא על דרך שעינינו רואות עתה חדשות בארץ, שאומות העולם קראו דרור בארץ, ונתנו חירות ליהודים לקנות בתים שדות וכרמים ולהיות שרים… ובגלל זה יפתום בפיהם ויסיתו את עמי הארץ קלי הדעת, אשר צץ בהם מינות ואפיקורסות להדמות להם בפה ולשון ושם וכתב, וישנו את שמם ולשונם ומלבושיהם, וילכו בדרכיהם ויתערבו ביניהם וילמדו מעשיהם, ובזה ממש היתה עצת פרעה [לקלקל אותם בפה רך].
והנה באמת דברי הרב הנ"ל, יבואו נכון יותר על דבר זה אשר דיבר עשו עם יעקב, והוא כי תחילה רצה עשו לבוא על יעקב בחרב כדי לאבדו ח"ו, וסוף עתה בא להיפך… שעזב החרב והמלחמה עם יעקב, ודיבר להיפך נסעה ונלכה בעולם הזה בחברה ושיתוף ובהשוואה אחת, ואלכה נגדך לעזרתך ולשמור אותך, וכל זה אינו אומר מאהבה אלא משנאה, שחשב שבזה יוכל לו לקלקל דרכיו ח"ו, ואז יגבר עליו ויהיה לו תקומה בעולם.
אך יעקב אבינו ע"ה הרגיש בנזק הדבר הזה, ואמר לו אדוני יודע כי הילדים רכים וכו', כלומר ידעתי לא מאהבה וטוב לב אתה רוצה בכך, אלא כוונתך כדי להתגבר על זרעי ולשלוט בם, על ידי קלקול מעשיהם אשר יתקלקלו מחברת זרעך, דאז ידפקום המקטרגים יום אחד ומתו כל הצאן".
מעתה יאירו עינינו להבין דברי התנא האלקי רשב"י, שהזהיר אותנו לבל נטעה במה שכתוב: "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צווארו וישקהו", שעשו עזב את שנאתו ליעקב ונהפך לאח אוהב המחבק ומנשק, וזהו שאמר רשב"י: "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו".
ובכן זו היא הלכה שפסק לנו יעקב אבינו: "שעשו שונא ליעקב", ואסור להתפתות לחיבוקים ולנישוקים של עשו, רק נדע נאמנה כי אפילו אם נדמה לנו שעשו אוהב את יעקב, הרי זה רק לזמנו כל זמן שהוא מקבל מתנות מיעקב, אבל מיד בהזדמנות הראשונה מתפרצת מתוכם שנאה גדולה, כפי שסיפרו אבותינו שרידי השואה האיומה, ששכניהם הגוים שעשו עמהם עסקים נהפכו בין לילה לשונאים גדולים, ששיתפו פעולה עם צוררי ישראל להרוג ולאבד כל יהודי ה' ינקום דמם.
"גדול המחטיאו יותר מן ההורגו"
אולם בנוסף על כך צריך לזכור מה שאמרו חכמינו ז"ל: "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו". והנה בכל יום נהרגים כאן בארה"ב הריגה רוחנית, הרבה מאחינו בני ישראל ממשפחות טובות ונכבדות, טובי בנינו ובנותינו, נושרים מדרך התורה והיהדות, ואין הארץ מזדעזעת, אין פוצה פה ומצפצף להקים קול זעקה על הקרבנות הרבים. ואל יבטח האדם בראותו שאצלו הכל בסדר, כי אין לשום אדם חסינות שלא יקרה לו ח"ו כדבר הזה, וצריך להשתתף בצערם של ישראל כאילו זה קרה אצל בניו ה' ישמרנו.
הנה כי כן כשקורה אסון איום ונורא כזה, עם שאין לנו שום השגה למה זה קרא, עלינו לעשות חשבון הנפש, שמזכירים לנו מן השמים שצריך להתאחד יחד שבטי ישראל, להשאיר את כל הכבוד המדומה בצד, לא לשאול את שאלת ירבעם בן נבט "מי בראש", אלא לשתף פעולה לטכס יחד עצה ותושיה איך להפסיק את ההריגות ולהציל את צאצאינו מרדת שחת.
"ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה"
והנה בנוסף על כל האמור עלינו לזכור מה שמבואר בספרים הקדושים, ומקור הדבר בתיקוני זוהר (הקדמה א:) שצריך להתפלל על על כבוד מלכות שמים המחולל בגוים, על גלות השכינה שמאז חורבן בית המקדש אין לה מנוחה כי היא גולה ממקום למקום, ועל כך אומר הכתוב (בראשית ח-ט): "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה". והתיקון על כך הוא שנשוב בתשובה שלימה על כל מה שחטאנו, ועל ידי זה יתקיים בנו מאמר הגמרא (יומא פו:): "גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה".
נסיים במה שכתוב (בראשית שם יא): "ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה", ומבואר בתיקוני זוהר (תיקון יג כט.) שהוא רמז על נר חנוכה שמדליקים בשמן זית. ובזכות מצות הדלקת נר חנוכה, נזכה לגרש את החושך של היוונים, שהיה לא רק "בימים ההם" אלא גם "בזמן הזה", ולא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו, ובזכות נרות החנוכה נזכה שיתקיים בנו תפלתנו: "אור חדש על ציון תאיר, ונזכה כולנו יחד מהרה לאורו", בגאולה השלימה על ידי משיח צדקנו אמן.
