הילולת הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל:
נולד בעיר המבורג שבגרמניה בשנת ה'תרפ"ז עלה לארץ ישראל בגיל 11. בגיל 14 למד בישיבת לומז'ה שבפתח-תקווה משם עבר לישיבת פונביז' היה משבעה תלמידיה הראשונים ולמד שם כשמונה שנים. נחשב לעילוי. בעל רוח הקודש.נשלח בצעירותו ע"י הרב יוסף שלמה כהנמן לחזק את היהודים בארצות ניכר. בשנת ה'תשי"א נתמנה למגיד שיעור בישיבת מונטרי שבשוויץ. לאחר מכן שהה חודשים ארוכים בקזבלנקה שבמרוקו והקים ישיבה גבוהה וסמינר חרדי לבנות. בהמשך עבר לעיר טנג'יר שבמרוקו – ולאחר מכן חזר לישראל. בשנות ה-50 כיהן כר"מ בישיבת "בני עקיבא" בכפר הרואה ולאחר מכן ייסד את "ישיבת הנגב" בנתיבות, בה השקיע את תכלית ייעודו החינוכי. 9 שנים תמימות למדו האברכים בצריף עד שה' הרחיב את גבולו. שימש כראש הישיבה עד לפטירתו. דאג גם להקמת תלמוד תורה לבנים וסמינר לבנות. הקים ישיבות נוספות בשדרות ובמושב זרועה. היה עמוד התווך בעיר נתיבות במשך יובל שנים. כל ימיו סבל ייסורים קשים ומרים, בהיותו סובל מסוכרת נעורים. בצעירותו, היה יושב במשך עשרות שעות לימוד בתורה ונרדם על הסטנדר, כשהוא אוכל חבילת עוגיות וממשיך בלימודו. כשרופאיו הסבירו לו על הסכנה באי אכילה בריאה, החל להקפיד על בריאותו. אולם זה היה מאוחר מדי. הרב לא זכה לילדים.
למרות האירועים שעברו עליו לא נכנעה רוחו. יגע בתורה ובעבודת ה' בחדווה ושלמות. העמיד תלמידים במסירות נפש במשך עשרות שנים. הרביץ תורה לאלפים. לכל תלמיד ותלמיד טרח להדריכו במהלך החיים ביחס הנכון לרעיה ולילדים ובשאר ענייני החיים. קיבל את התואר 'יקיר העיר' נתיבות על פועלו. נפטר בליל שבת-קודש וארא, כ"ה בטבת ה'תשע"א חי כ-83 שנים. ציונו בבית החיים בנתיבות.אביו: ר' יעקב מאיר מרבותיו: ר' יוסף שלמה כהנמן, ר' אליהו אליעזר דסלר, ר' אלעזר מנחם מן שך. מתלמידיו: ר' יעקב הורוביץ, ר' יעקב פרידמן. מספריו: • שכר שכירעל העובדה, כי הרב היה בעל רוח-הקודש יעיד הסיפור המופלא הבא מפי ר' משה אליהו, תושב נתיבות: "לפני כשבע שנים ביקשתי לעקור דירה לעיר אחרת. מאחר והמהלך אינו פשוט כלל ועיקר, רציתי להיוועץ עם אחד הרבנים ולקבל ממנו ברכה. לצערי, הרב היה עסוק ולא יכול היה לקבל אותי באותו זמן. מאחר וכך היו פני השטח, רציתי לפנות לרבנים אחרים, אולם נכונה לי אכזבה, גם הם היו עסוקים. התהלכתי מתוסכל. ראה אותי אחד מהסובבים וסיפר לי שיש עוד צדיק, שעדיין לא פניתי אליו, הלו הוא רבנו ומורנו, ר' יששכר מאיר"."על אתר שמעתי אליו והגעתי לביתו הצנוע של הצדיק. לפתע פנה אליי הרב ואמר: 'דע לך! יש לך כוחות עצומים ואני צריך אותך כאן. אתה לא עוזב את נתיבות! אתה עומד לעבור אירוע שישנה את כל חייך' ואף ביקשני ללמוד עימו בחברותא. לא הבנתי, על מה הרב מדבר. אולם, להצעתו- הסכמתי בחיוב. לא חלף שבוע אחד, ולצערי, עברתי תאונת דרכים קשה. הוגדרתי כמת קליני. את אותו אור גדול שסיפרו אלו שחוו מוות קליני, חוויתי אף אני. הגעתי למעין אולם המשמש לבית-דין של מעלה. במקום היו שלושה אנשים, שהתייעצו ביניהםמה לעשות עימדי. לפתע ראיתי את ראש-הישיבה, הגאון ר' יששכר מאיר פונה לשלושת האנשים ואומר: 'אני צריך את משה אליהו לידי!' ופניו זרחו באור יקרות".

"באותו רגע התעוררתי באמבולנס בדרכי לבית-החולים. להפתעתי המרובה, העידו אנשים לאחר מכן, כי באותה שעה הלכו עם הרבבקצה האחר של העיר. לפתע בלי שום הסבר, פרש הצדיק את ידיו השמיימה ואמר: 'היכן משה אליהו? אני מתגעגע אליו'. כאשר הגיע הרב לבקרני, שאלתי, האם דמיינתי את המחזה. והרב ענה לי: 'דע לך, כי הכל אמת. בעוד זמן קצר בעז"ה תשתחרר מבית-החולים לביתך!'. ובאמת כך היה. החלמתי מן התאונה ושבתי לביתי".

על העובדה, כי הרב נזהר בכבודו של כל אדם, ניתן ללמוד מהסיפור הבא, שסיפר תלמידו ר' גדעון הרמן: "לאחר שראיתי בדרך קבע כי הרב שהיה ידוע כסובל מסוכרת נעורים לוקח את התרופה במינון פחות מהצריך, שאלתיו מדוע נוהג כן? והרב השיבני: 'פעם אחת, בהיותי בחו"ל, עלה לי הסוכר. ובאותו זמן אחד מהאנשים ציער אותי. ולצערי הרב, הקפדתי עליו. כמובן לאחר מכן פייסתי את אותו צעיר – ומאותו זמן החלטתי להפחית מהתרופה, מאחר שבעליית הסוכר, ישנה נטייה לכעוס כאשר מצערים את האדם. ולמרות שדבר זה גורם לי חולשה, מעדיף אני לעשות כן מאשר לפגוע ביהודי".

אהבתו לזולת הייתה מופלאה, וכאשר גמל חסד עם הזולת- עשה זאת בשלמות. פעם ניגש אליו אחד מתושבי העיר וגולל באוזנו את מצוקתו הכלכלית. ראש הישיבה החל לגלות עניין בעיסוקו ולאחר מכן שאל לעיסוקה של אשתו. התברר, כי האישה נגנית במקצועה. כאשר שאל הרב: "מדוע רעייתך אינה מנגנת לפרנסתה?" השיב הלה, שאין לו את הכסף הדרוש לרכישת כלי הנגינה. כבר למחרת בבוקר,

התייצב ראש הישיבה בכבודו ובעצמו, כשהוא נושא אקורדיון בידו. הלה ניסה והפציר ברב, שיסכים לקבל ולו מעט מן הכסף, שעלה לו האקורדיון, אבל הרב סירב.

אחד הבחורים סיפר, כי באומרו פעם להגה"צ רבי נתן ווכטפויגל זצ"ל, שהולך הוא ללמוד אצל ר' יששכר מאיר בישיבת הנגב. התלהב הצדיק והתבטא בזה הלשון: "אהה, הולך הנך לרבי יששכר מאיר. דע לך, כי כל פמליה של מעלה רועדים ממנו!!!".

היה זה באמצע שיעור של הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל בישיבה שבמושב זרועה. לפתע באמצע השיעור לא חש בטוב ואיבד את הכרתו, ומיד הושיבוהו על כסא והזעיקו עזרה. לאחר זמן התעורר,  וכיוון שהגיע זמן תפילת מנחה סימן בידו לאחד הבחורים שיגש להתפלל, ואף הוא עצמו נעמד להתפלל עמהם.

באותו יום אחר הצהריים רצה אחד הבחורים לשוחח עם ראש הישיבה, ונסע לישיבת הנגב. והנה כשהגיע לשם ראה להפתעתו את ראש הישיבה מתפלל מנחה בישיבה. לאחר שסיים תפילתו ניגש הבחור אל ראש הישיבה ושאלו מדוע התפלל מנחה – והרי כבר התפלל בישיבה בזרועה?

ענה לו ראש הישיבה: אחרי שהתעוררתי ראיתי על פניהם של הבחורים שהם מבוהלים ממה שקרה אתי, וחששתי שאם אלך במצב הזה הם לא יהיו רגועים. מאידך, להתפלל מנחה לא יכולתי, כיוון שעדיין לא היה בכוחי לכוון כראוי. לכן עשיתי עצמי כאילו אני מתפלל, כדי שהבחורים ירגעו, ועכשיו לאחר שנחתי, התפללתי מנחה…

סיפר הגרי"ג אדלשטיין שליט"א ששמע מהגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל ראש ישיבת הנגב, שהיה נוסע לחוץ לארץ לאסוף כסף לישיבתו, והיו נדבנים שריחמו עליו, מפני שהיה אדם חולה וחלש, וכשראו איך שהוא טורח ובא אליהם במסירות נפש למרות חולשתו, תרמו לו מתוך רחמנות, לא מתוך אהבת תורה אלא מתוך רחמנות ואהבת חסד, וסיפר לו רבי יששכר זצ"ל כי הסוף היה שקיבלו גם אהבת תורה, כיון שזיכו את הרבים בתורה, שנתנו כסף לישיבה, ועל ידי זה עסקו בתורה, זכו בעצמם לאהבת תורה, מידה כנגד מידה בזכות התורה.

נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון.