אוצרות החן • מדור שבועי מתורתו של הגאון החסיד רבי נח גד ויינטראוב זצ"ל על פרשיות השבוע • פרשת יתרו

פרשת יתרו

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ (יח, א)
שבע שמות נקראו לו, רעואל, יתר, יתרו, חובב, חבר, קיני, פוטיאל (מכילתא יתרו פ"א). יתר, על שם שיתר פרשה אחת בתורה, ואתה תחזה (רש"י)
מעשה שהתכנסו אנשים באסיפה פומבית וביקרו את הוועד שאינו פועל כהוגן. נענה הרה"ק רבי אברהם מרדכי מגור זי״ע והגיד: ״יש לתקן ולהיטיב להבא, לא רק לבקר״. והביא ראיה מתורתנו הק׳, שיתרו נקרא גם בשם 'יתר' על שם שיתר פרשה אחת בתורה ״ואתה תחזה״ (רש"י יח, א), אם כן, הענין צריך ביאור, הלא יתרו התחיל ב"לא טוב הדבר אשר אתה עושה" (שם יח, יז), וא"כ היו צריכים אפוא לקרוא לו ״לא טוב?" – אלא מכאן נלמד, שמתחילים ב"ואתה תחזה״, מה שיש לתקן ולסדר להבא.

וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב (יח, יג)
סיפר לי הרה"ק רבי משה מרדכי בידרמן מלעלוב זי"ע, שבא אצלו היום איש פשוט ושוחח עמו. בתוך אחד השיחים סיפר, שהיה פעם באלכסנדר אצל רבנו הקדוש בעל 'ישמח ישראל' מאלכסנדר זי״ע, ומשמשו של ה'ישמח ישראל' החל לארגן סדר בין הקהל. פנה אליו הרבי ואמר לו: ״ראה, בין העולם כאן, יש לי אנשים מכירים ויש שאינם מכירים, וגם לך יש פה מכירים, אבל על זאת אתפלא, כשבאים אלי, באים רק המכירים שלך? שמא לא תעשה סדר ותראה שהכל יהיה בסדר״. וסיים האיש: באותו רגע שהרבי ציוה שלא יעשה סדר, מיד השתרר שקט וסדר.

מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים (יח, יד-טו)
דברים שאמר הרה"צ הרי"מ טיברג שליט"א (הגה"ק בעל ה"אמונת משה מאלכסנדר זי"ע) ביום א' יתרו י"ד שבט תש"ח, יומא דהילולא של כ"ק אדמו"ר הגדול רבינו יחיאל זצוק"ל הרבי הזקן מאלכסנדר זי"ע, בסעודת הילולא בפעה"ק ירושלים תובב"א.
כתיב (שמות יח, יד) מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב ויאמר משה לחותנו כי יבוא אלי העם לדרוש אלקים. ופירש"י: מן הבקר עד הערב – דכל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק בתורה כל היום וכאילו נעשה שותף להקב"ה במעשי בראשית.

ונראה מדברי רש"י ז"ל בפרשה זו, דעיקר שאלת יתרו למשה רבינו היה על ענין מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך ואתה מזלזל בכבודן של ישראל, דעל מה שאמר מן בקר עד ערב פרש"י ענין כל דיין שדן דין אמת לאמתו וכו'. ולפ"ז יש לדקדק על מה היתה תשובת מרע"ה כי יבוא אלי העם לדרש אלקים, וכי בשביל זה לא הי' יכול לכבדם בישיבה.
ויש לבאר הענין, עם מעשה שהיה אצל רבינו הקדוש אור טמיר ונעלם מוהרמ"ם זצק"ל הרבי מווארקי זי"ע, שדרכו היתה לבקר אצל גדולי החסידים שבאו אצלו לחסות בצלו באכסניא שלהם בעיר ווארקי. כן למשל היה מבקר את תלמידו הגאון האלקי רבינו דוב הרבי מביאלע זצוק"ל זי"ע וכן היה מבקר את תלמידו הרב הדומה למלאך ד' צבאות רבינו יחיאל הרבי הזקן מאלכסנדר זצוק"ל זי"ע בעל ההילולא של היום, ועוד מגדולי ישראל תלמידיו החוסים בצלו.

פעם אחת בבקרו את תלמידו הרבי מביאלא הנ"ל, בבואו של הרבי מווארקי להרבי מביאלא נתלוו אל הרבי הרבה חסידים, אבל מה מאד נשתוממו בראותם כי הרבי מביאלא לא עמד מפני רבו הרבי מווארקי וכל משך הזמן ששהה שם הרבי מווארקי ישב הרבי מביאלא והרבי מווארקי עמד, ואח"כ כשהלך הרבי מוורקי חזרה לביתו, אמר הרבי מביאלא להעומדים לפניו, בטח פליאה בעיניכם מפני מה לא קמתי מפני הרבי, תדעו כשבאים ביחד הגדול שבגדולים עם הקטן שבקטנים זהו יחוד השם לאמיתו, ובזמן יחוד השם אי אפשר לזוז מן המקום, עכדה"ק.

משה רבינו ע"ה החזיק עצמו להקטן מכל ישראל כמו שהעיד עליו הכתוב (במדבר יב, ג) והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, לעומת זה החזיק לכל איש מישראל לגדול וקדוש, ובבוא אליו איש מישראל היה בעיניו שבאים ביחד הגדול שבגדולים עם הקטן שבקטנים, והרגיש ביחוד השם לאמתו שלא הי' לו אפשרות לזוז מן המקום. וזהו שהשיב ליתרו כי יבא אלי העם – כלומר כאשר העם באו אלי – זה לדרוש אלקים – זה יחוד השם לאמתו בבחי' גדול שבגדולים עם קטן שבקטנים ואי אפשר לי לזוז מן המקום, ומן ההכרח אני נשאר יושב והם עומדים.

ידוע ומפורסם שהרבי הזקן זי"ע בעל הילולא של היום, כל ימיו היה בשפלות רוח ולב נשבר והיה מתמרמר שהוא הגרוע שבגרועים, ודרכו היתה לומר שמפני זה בחרו בו למנהיג ישראל לפי שבטוחים היו הבוחרים בו שלא יבוא להתפארות, כי כשאדם נמצא במצב שפל כזה לא יעלה על דעתו לטעות שיש לו איזה מעלה, אבל אם היו בוחרים באדם בעל מדרגה אז היה יכול לבוא להתפארות ופניות, ופי' בזה הכתוב (שה"ש א, ו) שמוני נוטרה את הכרמים מפני שכרמי שלי לא נטרתי.
לעומת זה ראה את האלפים ורבבות החסידים החוסים בצלו במעלה רמה וגדולה, והי' אומר "אונזערע חסידים זענען ביי דעם רעכטין אמת איין דריטעל פין זיי זענען זאלכע רביים ווי אללע רביים". [החסידים שלנו באמת הינם אחוזים באמת, שליש מהם הם כאלו רביים כמו כל הרביים].

מובן מזה שכל אחד מהבאים אליו ראה בזה פגישת הגדול שבגדולים עם הקטן שבקטנים, יחוד השם לאמיתו, וביומא דהילולא מתעוררת קדושתו והייחודים הקדושים של אותו צדיק אשר זה המקור לכל מיני השפעות טובות ברוחניות וגשמיות, וזכותו תגן עלינו שנזכה לראות במהרה ישועת ישראל ולהינצל מפגעי הזמן ולביאת משיח צדקנו בב"א.

וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים (יח, יד-טו)
הרה"ק רבי מנחם מאמשינוב זי"ע אמר: מצינו אצל יתרו ששאל את משה רבנו – ״מדוע אתה יושב לבדך?״ והשיב לו משה רבנו – ״כי יבא אלי העם לדרוש אלוקים״ (יתרו יח, טו) – ותימה, מה ביקש יתרו באמרו זאת, שמשה יבקשם לישב? ועוד, מה פשר תשובת משה?
ותירץ הרבי מאמשינוב: "כאשר שמע יתרו שחתנו נעשה לרבי, בא יתרו ללמוד אצלו תורה וכשראה שכל העם עומדים ומסתכלים עליו, והוא אינו אומר להם דבר, לא הבין יתרו דרך לימוד כזו. על כן שאלו, מדוע אתה יושב לבדך ולא אומר להם דבר, והם אינם לומדים כלום? על זה השיב לו משה רבנו: ״כי יבא אלי העם לדרוש אלוקים״, בואם בלבד, שהם באים להביט בצורתי, זו היא דרישת אלוקים"…

וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב (יח, יד)
פעם אחת נכנסו חסידים בקודש פנימה אל רבנו הרה"ק בעל 'ישמח ישראל' זי״ע מאלכסנדר, ושהו שם זמן ממושך. כאשר יצאו החוצה, פנה אליהם אחיו הרה"ק בעל 'תפארת שמואל' זי"ע ואמר להם: ״האברכים של היום צריכים להיות אצל הרבי כל כך הרבה זמן, זוכרני שהיה חסיד אחד – רבי יואל מראדומסק זצ"ל – וכאשר בא פנימה אל אבי [הרבי הזקן הרה"ק רבי יחיאל מאלכסנדר] זי״ע לקח את קצה זקנו בידו, הראה לאבי ולא דיבר מאומה, כאומר, ראה זקני לבן ועוד לא עשיתי מאומה. לקח גם כן אבי הקדוש את סוף זקנו בידו והראהו לרבי יואל, ובזה נסתימה השיחה ולא דיברו מאומה, ואילו היום צריכים לשבת כל כך הרבה אצל הרבי״…

כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו (יח, טז)
הרב הגאון רבי ישעיה אוברמן זצ"ל היה משמש בקודש אצל הסבא קדישא הרה"ק רבי אלימלך מגרודזיסק זי"ע. פעם אחת אמר לו הרבי: ״ישעיה, מחר לפני שאתה נוסע לוורשה, בוא אלי, כי אני צריך אותך לענין מסוים שם״. למחרת, טרם צאתו את גרודזיסק, נכנס רבי ישעיה לקודש פנימה. באותה שעה קיבל הרבי אנשים עם פתקאות וענה לכל אחד מבוקשו. בכל עת שקרבה השעה, ניסה רבי ישעיה לגשת אל הרבי ולהזכירו מהענין, אבל לא הרהיב עוז בנפשו.
כיון שהגיעו רגעים ספורים לפני יציאת הרכבת ממסילת הברזל, ניגש רבי ישעיה אל הרבי ואמר: ״הזמן מאוחר״. הביט עליו הרבי במעט הקפדה, ותיכף חזר רבי ישעיה לאחוריו. אחר כך, כשהלכו האנשים מאת הרבי, קרא אליו את רבי ישעיה ואמר לו: ״ישעיה, אם הייתי עומד באמצע שמונה עשרה, ג"כ היית אומר לי שהזמן מאוחר?!״…
[אמר המחבר והמסדר: הנה מעכשיו נוכל ללמוד הענין של קריאת פתקאות וענייה על בקשת אנשים הנצרכים לישועה אצל רבותינו הקדושים, שזה הענין היה אצלם כמו 'שמונה עשרה', כי בלי ספק היתה השכינה עמם ורוח הקודש הופיעה עליהם להשיב לאיש כתשובתו, והיתה אצלם היראה כ"כ גדולה, כיון שזה השולחן אשר ישבו הוא לפני ד׳ תמיד].

כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי (יח, טז)
מעשה בחסיד אלכסנדר, תושב העיר בז'זין הסמוכה ללאדז', שנסע לאלכסנדר אל רבנו הקדוש בעל 'ישמח ישראל' מאלכסנדר זי״ע להזכיר לפניו את ילדו החולה. כשבא לאלכסנדר התכונן כבר הרבי לעלות לחדרו לנוח מעט מעבודתו הטהורה. הציע 'רבי אברהם משמש' לאותו חסיד להיכנס בפתח האחורי. ״ממול גר כתבן הפתקאות (דער קויטלעך שרייבער) גש אליו ויכתוב לך פתקא״ – אמר רבי אברהם.
פנה החסיד אל חדר המשמשים ומצא שהכתבן שוכב על המיטה. אמר לו המשמש: "קרב לי השולחן אל המיטה ואכתוב לך פתקא". הגיש לו החסיד את השידה וכתב לו פתקא להזכירה אצל הרבי. הזדרז החסיד ונכנס אל הרבי. והנה, כאשר הגיש אל הרבי את פתקתו, מיד התרומם בעל 'ישמח ישראל' ממיטתו בהתרגשות גדולה וקרא: ״מה הוא חושב – המשמש הכתבן – שהוא כותב בקשות לבית המשפט… לך וקרא לו הנה״.. נכנס המשמש החדרה והרבי הרעים עליו בעוז: ״מה אתה חושב שאתה כותב פראשעניס, לפני שכתבת הפתקא לא נטלת ידיך, היתכן זאת?!״…

כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וגו' וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו (יח, טז)
הרה"ק רבי מרדכי מלעכוויטש זי"ע אמר: ״אנחנו לא באנו לעולם לעשות טובה בענייני גשמיות, כי אם להכניס אמונת ד' ויראת שמים בליבות ישראל, אך עם כל זה, אם בא אלינו איש ישראל שצריך טובה בגשמיות, נצוה עליו שיהיה אצלנו ובשבת קודש אנחנו מכניסים בלבו אמונת ד' וממילא יתמלאו כל משאלות ליבו לטובה.

כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וגו' וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו (יח, טז)
סיפר הרה"ח ר' חיים רפיפורט הי"ד מראדומסק, שאמו מרת בריינדיל ע"ה אמרה אל אביו הוא בעלה הרה"ח ר' רפאל זצ"ל ב"ר חיים [היה ת"ח מופלג בתורה ובחסידות]: "מדוע כולם כשנוסעים לרבי נושעים ואתה לא?" השיב לה: "אנחנו לא נוסעים לרבי עבור כסף, רק לראות ממנו מידות טובות ולעשות כמותו וללמוד ממנו איך לירא את ה', וישועת פרנסה זה עניין ששייך להשי"ת, שהוא יושיע ולא נצטרך למתנת בשר ודם"…
הוא היה אומר: "אנחנו לא נוסעים לרבי ללמוד לעבור על הדין, כי מה שעושה הרבי, יודע הוא מה הוא עושה ואין לנו להביט אחריו, אבל אנחנו אנשים פשוטים צריכים ללמוד את הדין ולקיים כפשוטו כמו שהוא נפסק בשו"ע". וכן עשה הוא בעצמו, הגם שהיה חסיד גדול ופעם היה לו מחוש בבטנו ולא היה יכול לילך לסדר את הסדר בליל פסח עד חצי שעה קודם חצות, והנה בחצות כבר היה אחר אכילת אפיקומן, כ"כ מיהר כדי לקיים את הדין שנפסק בשו"ע.

כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי (יח, טז)
מעשה באחד ששאל את הרה"ק רבי מנחם מענדיל מאוטבוצק זי"ע, בענין שידוך פלוני שמציעים לאחד מבני משפחתו. הביע הרבי את הסכמתו בענין, אך הקרובים אל השידוך סבורים היו שאין זה זיווג הגון, ולימים התגלה הדבר למפרע שהשידוך לא עלה יפה. נסע אותו אדם אל הרבי בטענה, איך הסכים לשידוך. השיב לו הרבי: "מצינו אצל דוד המלך ע״ה שהיו לו אורים ותומים. אם כן, מדוע היה צריך לשאול את אחיתופל טרם צאתו למלחמה. מכאן, אמר הרבי, שאפילו אם יש אורים ותומים, צריך לשאול בעצת 'מבין' (פאכמן) היודע בזה, אבל אתה עשית להיפך ומה אני אשם?!״…

עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ (יח, יט)
באחד הימים נכנס אל רבנו הקדוש בעל 'ישמח ישראל' מאלכסנדר זי״ע אברך צעיר שעמד לצאת בעל כרחו לשרת בצבא הרוסי. ציוה עליו רבנו שיעסוק בטהרות. חשבו החסידים שעמדו שם, כי יש בתשובה זו עניני חסידות וכדומה (רעבישע זאכן). אולם, האברך נסע לצבא, ובשובו עשה דרכו דרך עיירה שכפי הנראה גרו בה מספר יהודים. הוא נכנס אל השטיבל והתיישב ללמוד בחשק ובהתמדה. לימודו הנעים משך את תשומת ליבו של אחד מעשירי העיירה אשר ניגש אליו ושאלו במה עוסק. אמר האברך: "בטהרות". החל הנגיד לפלפל עמו בעניינים אלו וראה שהוא מלא וגדוש ובר הכי. שאלו למעשיו פה. החל האברך לספר כי נתגלגל לכאן בעקבות המלחמה, ועתה רוצה לשוב לביתו, רק אין כסף בידו. מיד הוציא אותו אדם סכום כסף נכבד ומסרו לאברך ובזה ניצל ושב לביתו.

הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹקים (יח, יט)
הרה"ק רבי מרדכי מטשערנאביל זי"ע אמר: "לפי הספר הקדוש 'אור המאיר' להרה״ק רבי זאב מזיטומיר זי"ע – אין שום יהודי יוצא זכאי כנגד הקב״ה, ולפי הרה״ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע – אין הקב״ה יוצא זכאי כנגד יהודי.

וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן (יח, כ)
תני רב יוסף, "והודעת להם" – זה בית חייהם, "את הדרך" – זו גמילות חסדים, "ילכו" – זו ביקור חולים (בבא קמא ק.)
פעם חלה הרבי הזקן הרה"ק רבי יצחק מווארקי זי"ע באופן מסוכן, וכאשר שמע זאת ידידו הגה"ק רבי יצחק מאיר מגור זי"ע בעל 'חידושי הרי"ם', מיהר לנסוע לווארקי לבקרו ולהתפלל בעדו. ברם, לא היו לו מטבעות להוצאות הדרך וביקש את משמשו שילך לפרגא, פרבר וורשאי, אולי נמצא שם מי שנוסע לווארקי ויקחו עמו. הלך המשמש לפרגא וקרא: ״יהודים, מי שרוצה לקנות לעצמו עולם הבא, יקח את ה'חידושי הרי״ם' לווארקי״. מיד בא פלוני ולקחו.

ביום שישי לפנות בוקר הופיע הרבי מגור בווארקי ומצבו של הרבי היה מסוכן מאד, ולא סר הרבי מגור ממיטתו ונעמד להתפלל שם עד חצי הלילה של ליל שבת ואז החל הרבי להזיע. אמר ה'חידושי הרי״ם': ״הן עתה כבר נושע, אפשר להתפלל מעריב״. ה'חידושי הרי״ם' נשאר בווארקי עד יום שלישי באותו שבוע, עד שהוטב לרבי לגמרי. לפני שנפרדו, אמר הרבי מווארקי לבעל 'חידושי הרי״ם': ״בשביל שעשיתם לי טובה כזו – התפללתם בעדי ותפילתכם פעלה – אם יהיה כבודו בשעת צרה, יודיעני״.

לימים, כשחלה בנו הרה״צ רבי אברהם מרדכי מוורשה זצ״ל והגיע עד שערי מוות, אמר ה'חידושי הרי״ם' לרבנית: ״יש לי הרי הבטחה מהרבי מווארקי, סעי אליו״. קמה הרבנית ונסעה לווארקי, ותישא קולה בבכי באמרה לו: ״הלא הבטחתם לבעלי שתעשו לו טובה״. ברכה הרבי מווארקי ברפואה שלימה ואריכות ימים, ונסעה הרבנית לביתה. אחר כן החזיר הרבי פניו אל החסידים ואמר: ״רפואה שלימה ישיג, אבל אריכות ימים איני רואה״. וכך הווה. רבי אברהם מרדכי התרפא מחליו, אבל ר״ל לא זכה לאריכות ימים.

וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ (יח, כ)
מעשה שבא פעם עשיר נכבד לראות את הגה״ק בעל 'חפץ חיים' זי"ע בביתו בראדין. קיבלו ה'חפץ חיים' בסבר פנים יפות. ברם, אותו עשיר התאכזב מאד מהדלות בבית ה'חפץ חיים' שניכרה לעין. כלי הבית, הרהיטים, וכיוצא בהם. נוכח ה'חפץ חיים' לראות כי נפלו פני אורחו, ושאלו לפשר הענין. תמה האיש: ״היכן הרהיטים וכלי הבית של כבודו?״ החזיר לו ה'חפץ חיים' בשאלה: ״ואיפה הרהיטים שלך?״ אמר האיש: ״הלא אני בדרך?!״ נענה ה'חפץ חיים': ״אף אני בדרך, העולם הזה הוא פרוזדור לעולם הבא״… (אבות פ"ד מט"ז).

וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם (יח, כא)
פעם פתח הרבי הזקן הרה״ק רבי יצחק מווארקי זי״ע ואמר: כתיב (יח, כא) ״ואתה תחזה מכל העם״, מה שיש לרבי רוח הקודש, זה ״מכל העם״, על ידי החסידים שמתקבצים אצלו, ״תחזה״, לשון רוח הקודש ונבואה. ועד"ז שמעתי שהרה"ק הזקן מקוצק אמר, הגם שאני רודף אותם [את החסידים] ומגרש אותם, אבל כשהם נוסעים ממני הנני נשאר כמו אדרונג (כעץ לבד).

וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע (יח, כא)
הקשה הגה"ק רבי מאיר שפירא זי"ע מלובלין: מצינו במשנה (אבות פ"ו מ"א) ״שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם״, מה טעם נכתב כאן ״בלשון המשנה״, ואילו אצל הגוים, כשכותבים ספרי מוסר, אינם כותבים שמותיהם על הספרים האלו? ברם התירוץ הוא, שאינם חותמים שמותיהם על ספריהם, משום שכל ימיהם היו בעלי תאוה, משחת המין האנושי, משום זה התביישו לחתום שמותיהם על ספריהם, מה שאין כן, ספרי המוסר של חכמנו ז״ל, ״ברוך שבחר בהם ובמשנתם״.

אַנְשֵׁי אֱמֶת (יח, כא)
הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זי"ע אמר: כתיב (תהלים קמד, טו) ״אשרי העם שד׳ אלוקיו״. "העם" ראשי תיבות – מ'ודה ע'ל ה'אמת.

וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ (יח, כב)
הרה"ק רבי מנחם מענדיל מווארקי זי"ע ביקש מתלמידו הרה"ק רבי דב בעריש מביאלא זי״ע שייסע עימו לקאצק אל הרה"ק רבי מנחם מענדיל זי"ע, ולא רצה. שתי פעמים ביקשו שיבוא עימו והוא סירב. שאלו: ״מדוע?" השיב: ״אינני רוצה לראות איך הרבי שלי יכניע את עצמו לפני אחר״. אמר רבו: ״אף על פי כן״, ונסע עמו.
כאשר באו לקאצק ונתנו 'שלום' לרבי, שאל הרה"ק מקאצק את הרה"ק מווארקי: ״מי האברך הזה?" אמר הרבי מווארקי: ״זה בנו של הרב מטשכנוב!" בשבת קודש, כאשר אמר הרה"ק מקאצק 'תורה', הקשה קושיה גדולה וביקש מכולם שישיבו לו תשובה, ואיש לא יכל להשיב. עד שבא אל הרה"ק מביאלא ואמר: ״יונגערמאן, אומרים שאתה יודע ללמוד, נו״. השיב הרבי מביאלא: ״לפי דעתי אין זו קושיה כלל״, ותירץ את הקושיה כמין חומר, ושיבחו הרה"ק מקאצק זי״ע.

אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה (יח, כו)
מסופר על הרה"ק רבי שלום שרעבי זי"ע שהיה נושא מים בישיבת 'בית אל' ולא הכיר בו שום אדם שהוא בן תורה, ועשה שם כל מלאכה בזויה. פעם אחת נתקשה החכם שלמד עם החבריא שלו בענין אחד בדברי האר׳׳י הקדוש זי"ע והניח הענין למחרת, כי השעה היתה מאוחרת והכל נתפזרו והלכו לבתיהם.
נכנס רבי שלום אל בית המדרש ותיקן שם בספר דבר קטן. כיון ששב החכם לבית המדרש וראה התיקון, אורו עיניו ומיד שאל: ״מי היה כאן, מי כתב זאת?״. חקר ודרש היטב עד שנודע לו שנושא המים הוא שתיקן את הדבר. מיד קראו אליו וגזר עליו בכוח התורה ובכוח מרא דאתרא שיאמר לו מי תיקן את הדבר, והודה שהוא האיש. אמר אותו חכם לתלמידיו: ״מעתה שוב אינני רבכם, אלא רבי שלום הוא יהיה המנהיג והחכם שלכם, ואני יושב לפניו כתלמיד לפני רבו״.

וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר (יט, ב)
כאיש אחד בלב אחד (רש"י)
אמר הרה"ק רבי מנחם מענדיל מווארקי זי״ע: ״ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים״ (אסתר ג, ח) – יש-נוי, כלומר, יש יופי, בזה שהם עם אחד, באחדות.

וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר (יט, ב)
כאיש אחד בלב אחד (רש"י)
פעם אחת כשהייתי אצל הרה"ק רבי אליעזר דוד מראדושיץ זי״ע ולא היה מנין, אמר לנו: ״הבה ונתפלל יחדיו״. אמרתי לו: הלא אין מנין? השיב לי: ״אף על פי כן״. ואמרתי לעצמי דבריו הקדושים, "הבה ונתפלל יחדיו", כלומר שנהיה בלב אחד וממילא יושפע עלינו כח התורה והתפילה.

וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר (יט, ב)
כאיש אחד בלב אחד (רש"י)
אמר הרה"ק רבי גרשון חנוך מראדזין זי"ע בעל 'אורחות חיים': ״א'שת ח'יל מ'י י'מצא״ (משלי לא, י), ראשי תיבות 'אחים'. ״אשת' חיל'״ סופי תיבות 'תל'. לאחר ת"ל שנה מברית בין הבתרים ניתנה התורה, כי "ויחן שם ישראל נגד ההר", ופירש"י, "כאיש אחד בלב אחד", ועל ידי זה ניתנה התורה לישראל.

וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר (יט, ב)
"ויחן שם ישראל" – כשאחד חונן את חברו, בזה הוי "נגד ההר" – זהו כנגד היצר, כי איננו רוצה זה.
"ויחן שם ישראל" – על ידי חנינה מאחד לחברו, יוכלו לעמוד "נגד ההר" – נגד הרשעים, ודורו של אחאב יוכיח.
"ויחן" – כשתראה חנינה שמחונן, אז תדע כי "שם ישראל" – שמוכרח להיות שזה ישראל, כי זה משלושה מידות שהם סימן לישראל. ואם תראה "נגד", אם הינך רואה אפילו בישראל שאיננו רוצה לחונן, והוא "כנגד" מידת "ויחן", אזי דע שהוא מחמת "ההר", היינו שהוא מערב רב מכוח היצר.

וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר (יט, ב)
אמר הרבי הזקן הרה״ק רבי יצחק מווארקי זי״ע: כתיב (יט, ב) ״ויחן שם ישראל״, היינו, כל אחד השיג חן אצל חברו. הוסיף אחריו תלמידו הגדול הרה"ק רבי דב בעריש מביאלא זי״ע: ״נגד ההר״ – מה שהאחד נושא חן בעיני חברו, היה נגד היצר הרע, שנקרא הר (סוכה נב.).

וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקים (יט, ג)
ומשה עלה, ביום השני, וכל עליותיו בהשכמה היו, שנאמר (כי תשא לד, ד) "וישכם משה בבוקר" (רש"י)
הרה"ק רבי יוסף אהרן מסלוצק זי"ע שהתגורר בוורשה – הסביר הענין שמצינו בפת שחרית שאפילו ״שתין רהיטא רהיט ולא מטו לגברא בצפרא כרך״ (בבא מציעא קז:), דהנה, כשהאדם קם בבוקר ממיטתו, האוויר עודנו זך ונקי מכל טומאה, נמצא שאוכל את פיתו בטהרה, לכן, משום קדושה זו, יש כח בפת שחרית לבטל כל מיני חלאים התלויים במרה.

וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקים (יט, ג)
הרה"ק רבי אהרן דוד מטריסק זי"ע אמר: איתא (קידושין כא:) ״לא דיברה תורה אלא כנגר יצר הרע״, כל דיבורי התורה המה, שהאדם ילחם כנגד היצר הרע, ויש צדיקים שדווקא עם היצר הרע עובדים את ד׳, כמו שמצינו אצל משה רבנו ע"ה, ״ומשה עלה אל האלוקים ויקרא אליו ד׳ מן ההר״, הוא היצר, שנקרא הר, ודווקא עמו, "עלה אל האלוקים״, וזו המדרגה הגבוהה מכולם.

כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב (יט, ג)
אלו הנשים, תאמר להם בלשון רכה (רש"י)
אמרו חז"ל (ברכות יז.) "אמר ליה רב לרבי חייא, נשים במאי זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן".ולכאורה קשה, הלא יש להן מצוות שמחויבות מצד עצמן, וא"כ מה היה קשה לרב "במאי קא זכיין". ותירץ ש"ב הרה"ג החסיד מוה"ר עמנואל זילברשטיין זצ"ל, כי אמרו חז"ל (קידושין ל:) "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", והנה לנשים אין תורה, א"כ "במאי קא זכיין", איך יוכלו לנצח את היצר הרע, ועל זה בא התירוץ בגמרא "ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן" וכו'.

כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב (יט, ג)
אלו הנשים, תאמר להם בלשון רכה (רש"י)
שאל אותי תלמיד חכם אחד, למה אצל הפסוק (תהלים קטו, ט) "ישראל בטח בהשם" לא כתיב "בית", ואצל "בית ישראל ברכו את השם" כתיב (קלה, יט) "בית". והשבתי לו ב"ה, כי מילת "בית ישראל" הוראתו כנאמר (יט, ג) "כה תאמר לבית יעקב" – אלו הנשים. והנה אמרו חז"ל, שאשה עיניה תלויות בבעלה ובעלה עיניו תלויות במי שאמר והיה העולם. א"כ אצל "ברכו" כתיב "בית ישראל ברכו את השם", כי לברך את ד' לכולם נאמר אפילו לנשים, אבל "בטח בהשם" נאמר רק לזכרים – "ישראל בטח בהשם" – כי אשה עיניה תלויה בבעלה והוא בוטח בהשי"ת.

אכן ב"בית אהרן" ו"בית הלוי" נאמר "בטחו בהשם", כי על אף שנזכר בהם "בית", בהכרח שנאמר זאת רק על הזכרים, כי הנקבות מצד עצמן אין להן יתרון על בית ישראל האחרים, כי מותרות להיטמא למתים ואין פוסל בהן מום שלא להיות כוהנות. ומה שמותרות אשת כהן ובת כהן בתרומה, זה רק משום שהיא קנין כסף של כהן ולא מחמת עצמן. ונוכל לומר עוד, שאפילו אם תאמר ש"בית אהרן" ו"בית הלוי" קאי על נשים, ג"כ שפיר כתיב בהו "בטחו" ג"כ, כי שבט לוי הוא בלתי לד' לבדו, "אהרן קודש קדשים" (דברי הימים-א כג,יג) ומוטל על נשיהם להביא את הפרנסה, לכן נאמר גם על הנשים של אהרן ולוי בטחו בהשם.

וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי (יט, ה)
אמר הגה"ק רבי יוסף חיים זוננפלד זי"ע: אין אדם רשאי להתחכם על גזירות השם והעיד על זה יונה בן אמתי, שאמר לו הקב"ה שיתנבא שנינווה נהפכת, ואילו יונה הנביא היה ירא שמא ישובו אנשי נינווה בתשובה ולא תיהפך העיר חלילה והתוצאה תהיה חילול השם, כי אנשי העיר יאמרו שיונה נביא שקרן הוא, או חלילה אין ד׳ אמת. לכן ברח מהעיר, ומה יצא מזה? יונה הוטל אל הים והיו שם סוחרים מכל פינות העולם, ואחר כך כשניבא בנינוה ואותם הסוחרים שהטילוהו ראוהו עומד ומתנבא, והם ידעו האמת שמלפני ד׳ בורח ועכשיו הציל אותו כדי שילך עוד הפעם, הלכו וסיפרו כל המעשה לאנשי נינווה, וכששמעו דבר זה מיד נפל עליהם אימה ופחד ושבו אל ה׳ בכל לבבם, ועי״ז הצילו את עצמם ואת נינווה.
מכאן – שאסור להתחכם על גזרות ד׳, שאם יונה הנביא לא היה מתחכם על ציווי השם, רק היה הולך מיד, בוודאי לא היו שמים לב לדבריו ואלמלא שמעו מזריקת יונה לים ומהצלתו – בוודאי היתה אז נינווה מתהפכת ולא היה שום חילול השם.

וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי (יט, ה)
אם עתה תקבלו עליכם, יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות (רש"י)
הרבי הזקן הרה״ק רבי יצחק מווארקי זי״ע אמר: איתא (אבות פ"ד מי"א) ״רבי יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר״. פירוש, המתחיל ללמוד ללא חשק ורצון, סופו לקיימה בעושר, פירוש, יזכה ללמוד את התורה מתוך חשק והתלהבות.

וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ (יט, ה)
והייתם לי סגלה מכל העמים וגו' (שמות יט ה). אותיות המילוי של התיבה "סגלה", עולה "קץ". כיצד ס"מך", ג"מל", ל"מד", ולאות ה' יש ג' אופנים של מלויים "איה", והסך הכל עולה "קץ" (190). כי כיון שהקב"ה אמר לנו והייתם לי סגלה, הבטיח לנו הקץ שנגאל בב"א. והבטיח לנו ע"י יחזקאל (לו כז) ועשיתי את אשר בחקי תלכו, ונשמור חקיו והקב"ה יגאלנו בב"א, ואז יראו כל הגוים שישראל עם סגלה מכל העמים.

הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן (יט, ט)
הנה אנכי בא אליך בעב הענן (שמות יט, ט). יובן עם מה ששמעתי בשם הרב הקדוש ר' אברהם יעקב זצקלה"ה מסדיגורא, אשר אם האדם מדבר עם זולתו באהבה וחבה, אזי ההבלים של פיהם מתערבים ונעשה מזה ענן. וכיון שאהרון הכהן עשה שלום בכל ישראל נעשה מזה ענן גדול של כבוד ישראל, וזה היה ענני הכבוד שהיו בזכות אהרן, עד כאן דבריו.
ונראה, דלכך לא נקרא ענן כבוד רק ענני כבוד לשון רבים, מחמת שזה היה מכל ישראל ועל כל אחד מישראל היה הענן חופף כפי האהבה שהיה לו לזולתו, אם גדלה האהבה היה הענן כבוד לו יותר וזך ומזוכך וסיכך אותו בהרבה.

הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן (יט, ט)
אמר הרה"ק רבי מנחם מענדיל מווארקי זי״ע: כתיב (תהלים פא, ח) ״אענך בסתר רעם״. הרעם שלך ה׳, בסתר. פירוש בלשון אידיש: "שטילער הייט זאל עס דינערן"…

הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן (יט, ט)
יש לפרש כי תיבת "בעב" – ראשי תיבות – ב'רוך ע'ושה ב'ראשית. בזכות זה שהינכם אומרים "ברוך עושה בראשית", בזכות זה תראו מעמד הר סיני.

וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם (יט, ט)
אמר הרה״ק רבי יצחק מסקווירא זי"ע: כתיב (תהלים סט, טו) ״הצילני מטיט ואל אטבעה״ – שלא אפול לטבע.

וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה' (יט, ט)
אינו דומה השומע מפי שליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו (רש"י)
הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע אמר: ״אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף״ (שיר השירים ח, ט). פירוש, אם ח"ו מבדילה חומת ברזל בינינו לבין הקב״ה, נבנה עליה ״טירת כסף״, טירה של געגועים וכיסופין להשי״ת (כסף, מלשון "נכסוף נכספתי").

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר (יט, י)
וקדשתם היום ומחר, אמר ר' יוסי, יום אחד הוסיף משה מדעתו (שבת פז.)
בחג השבועות האחרון לחייו, שנת תרכ״ח, אמר הרה"ק רבי מנחם מענדיל מווארקי זי״ע, בשולחנו הטהור: ״הוסיף משה יום אחד״ (שבת פז.) ופסק. אח״כ אמר: ״מדעתו!״ ולא הוסיף יותר. כאשר שמע זאת תלמידו הגדול הרה״ק רבי דב בעריש מביאלא זי"ע, מיהר ויצא החוצה ובכה. אח"כ הסביר: ״הוסיף יום אחד״ – היינו, ״שוב יום אחד לפני מיתתך״ (אבות פ"ב מ"י), וביקש שיהיה ״מדעתו״. [ואכן, כעבור ימים ספורים, ט״ז בסיון, נסתלק לעולמו. ומדעתו, בדעה צלולה, עד לזיבולי בתרייתא].

וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ (יט, יב)
אמר הרה"ק רבי דב בעריש מביאלא זי״ע: הקב"ה ניסה את ישראל במצוות (יט, יב) ״והגבלת את העם״, כי בני ישראל הם בבחינת רצוא ושוב.

אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה (יט, טו)
אמר הרה"ק רבי משה צבי מסאווראן זי"ע: איתא ״אשה חמת מלא צואה והכל רצין אחריה״ (שבת קנב.). פירש רש״י: א״כ למה רצין אחריה, אלא גזירת מלך היא. ואמר, "מי שיכול לבטל גזירה זו של 'רצין אחריה', יכול לבטל גזרות אחרות״.

וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר (יט, יז)
א"ר אבדימי בר חמא בר חסא, מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם, אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם (שבת פח.)
אמר הרה"ק רבי מנחם מענדיל מקאצק זי״ע: הצעירים אם ישעבדו את מוחם לגמרא, מוטב ואם לאו ילקחו לצבא.

וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ (יט, יח)
א"ר יוסף, לעולם ילמד אדם מדעת קונו שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני (סוטה ה.)
אמר הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע: בזמירות יום שב"ק אנו אומרים – ״ונגלה להעלותם מעומק בור ודות״. הרה"ק רבי משה אליקים בריעה מקאזניץ זי״ע אמר: ״כי רם ד'", אבל ״ושפל״, אדם שהוא בשפלות והכנעה, ״יראה״, הוא (הקב"ה) רואה אותו. כך גם אמר החוזה הק' מלובלין זי״ע, שהוא אוהב יותר את הרשע משום שהוא יודע שהוא רשע, מצדיק שיודע שהוא צדיק. וזה – ״ונגלה", הקב"ה מגלה את עצמו לאותם שיודעים שצריכים להעלותם מעומק הקליפה, שהוא ״בור ודות״.

וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ (יט, יח)
א"ר יוסף, לעולם ילמד אדם מדעת קונו שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני (סוטה ה.)
הרה"ק רבי צבי מגידזל זי"ע היה עניו גדול מאד והרה״ק רבי יצחק מווארקי זי״ע ועוד צדיקים ביקשו לעשותו אלוף לראשם, ולא רצה בשום אופן. נפטר כ״א מנחם אב תקצ״א.

פעם אחת בא הרה"ק בעל 'תפארת שלמה' זי"ע מראדומסק לבקרו וראה שבביתו תולים עורות לייבוש. שאלו לפשר הדבר. השיב לו הרה״ק מגידזל כי בניו סוחרים בעורות ותולים אצלו העורות. אמר לו ה'תפארת שלמה': איתא (סוטה ה.) למה ניתנה תורה על הר סיני, כדי להורות ממנו מידת ענווה, מכיון שהוא הר קטן כנגד הרים אחרים. ותימה, אם כדי להורות ענווה, הרי היה עדיף ליתן את התורה בתוך בור עמוק? אלא – סיים הרה"ק מראדומסק – נראה מכאן, כיון שלא ניתנה התורה בבור, עכ"פ צריך לדעת שלא לתת לזולתו לדרוך על ראשו…

וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ (יט, יח)
הרה"ק רבי מרדכי חיים סלונים זי"ע מטבריה אמר: איתא בגמרא (בבא בתרא עד.) "אמר ליה תא אחוי לך הר סיני, אזלי חזאי דהדרא לה עקרבא וקיימא כי חמרי חוורתי״. עקרב מיסוד הקרירות וחמור רומז לתאוה. הקרירות והתאוה אינם מניחים לראות את אורו של הר סיני, אור התורה.

אָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים (כ, ב)
בבעל הטורים, אנכ"י בגימטריא כס"א, שקרע כל הרקיעים עד כסא הכבוד. יש לומר, כי הנה כל זמן שישראל עם סגולתו שרויים בצער, גם כביכול הקב"ה בצער, כדכתיב (תהלים צא, טו) "עמו אנכי בצרה", לכן אין שמו שלם ואין כסא שלם, כמו שכתוב (בשלח יז, טז) "כי יד על כס" וגו' (וברש"י שם). אבל כשיגאלנו השי"ת ויתעלה וישיב אותנו לארצנו, ויבנה בית מקדשנו ותפארתנו, אז ישמח ה' במעשיו ויקוים (תהלים ט, ח) "וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו". וזה הפירוש – "אנכי", כשיכירו כולם אותי, שאני "אנכ"י" ואין אתי זולתי, אזי יהיה "כסא" שלם ושמי שלם. ונכון הוא. (מאחי מוהר"ר מרדכי הי"ו).

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ (כ, ג)
שח לי רבי מענדל פייערמן מראדומסק, שכאשר היו הוא ואחיו בחורים, היתה להם עגלה וסוסים, והמה היו גיבורי חיל. בעת ההיא התגוררו בעיר קאמינסק ויום אחד נודע להם, כי בעיר נמצא יהודי שרוצה להשתמד ר"ל ולשאת נכרית, וכי יום השמד נועד להתקיים למחרת היום. מה עשו? – הטעו את הרוצה להשתמד ומשכוהו אל מחוץ לעיר, כבלוהו באזיקים, השליכוהו לתוך העגלה ונסעו עמו לראדושיץ אל הרה"ק רבי דב בער הסבא קדישא זי"ע. במהלך כל הנסיעה צעק האיש אל הגויים לעזרה, אבל הם אמרו שהוא 'דיבוק' ונוסעים עמו לראדושיץ, והיו הגויים יראים מלגשת אליו.

בבואם ראדושיצה, לא הניח להם השמש להיכנס תיכף אל הסבא קדישא, אך תיכף ניגש אחד מהם אל המשמש, דחקו מן הדלת ודחף את הדלת פנימה, עד שהרה"ק מראדושיץ נזדעזע, ושאל: ״מה זה?" סיפרו לו שניהם את מי שהביאו עמם ואמר להם: ״הביאו אותו הנה!" מיד הכניסוהו פנימה, עקוד כשה אצל הסבא קדישא וציוה עליהם להתירו. ויעשו כן. שאלו הסבא קדישא לשמו ושם אמו, ופתח את ארון הקודש שלו, וכתב את שם האיש ושם אמו על הדלת בפנים, ואמר להם: "מעתה לא ייקח אותו גם השד"…
אמי הרבנית מרת פרימט ע"ה סיפרה לי, שהכירה גם את נכדיו של האיש שהיו יראים ושלמים, ושכרם של האחים פייערמן גדול מאד.

כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ אֵל קַנָּא (כ, ה)
אמר הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע: בזמירות ליל שב"ק אנו אומרים – "משוך חסדך ליודעיך א-ל קנא ונוקם״. מה ענין החסדים לקנא ונוקם? ותירץ לפי פירושו של מרן הבעש"ט הק' זי"ע על הפסוק (תהלים צד, א) ״א-ל נקמות ה׳ א-ל נקמות הופיע״, שאמר – רבש"ע נקמתך תהיה אם תופיע לנו (דו וועסט אריין שיינען) טובה וחסד – ואז ייסרו אותנו כליותינו על חטאינו – שבכל זאת משפיע אתה לנו טובה. בדרך זו פירש הרה"ק מלעלוב – ״משוך חסדך ליודעיך א-ל קנא ונוקם" – זאת תהיה נקמתך, באם תמשיך לנו חסדים אע״פ שאין אנו זכאים לזה.

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ (כ, יב)
שאלו לו להרה"ק רבי יהושע מבעלזא זי״ע, איך זה שילדי גרמניה הגוים מקיימים מצוות כיבוד אב, ולא כן נערי ישראל? והשיב: ״הללו מקיימים כיבוד אב, מפני שאביהם הביא אותם אל עולם שהכל מותר בו (כל מיני איסורים) וכדומה, אבל לא כן נערי ישראל, שאביהם אוסר להם הכל״…

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ (כ, יב)
הרה"ק רבי ישכר בעריש מוואלברוז׳ זי"ע נהג להתענות משבת לשבת והיה מטבעו איש מצונן מאד. מעשה שנסע למוגלניצא, אל רבו הרה״ק רבי חיים מאיר זי"ע, כמנהגו מדי פעם ולקח עמו את בנו האי סבא קדישא מופת הדור הרה״ק רבי יעקב משה מוואלברוז׳ זי"ע, שהיה עוד ילד קטן.
והנה, התיישב בנו הקטן מתחת לשולחנו של הרבי ממוגלניצא, כדי שאביו רבי שכר בעריש יניח עליו את רגליו הקדושות ולא יצטנן חלילה. שולחנו של הרבי ממוגלניצא נמשך כארבע או חמש שעות, וכל אותו זמן ישב הנער הצעיר תחת השולחן ובלבד שאביו הצדיק לא יצטנן. פוק חזי כיבוד אב של הרה״ק רבי יעקב משה מוואלברוז׳ זי"ע, שהיה בקדושה וטהרה מילדותו לכבוד השי״ת ויתעלה.

וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק (כ, יד)
וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן (שמות כ טו), נראה שראו אז את הגאולות של ארבע גליות.
את הקולות – זה גאולת מדי. והם קולות. קול של מרדכי, ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה (אסתר ד א). ושל המן, וקראו לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו (אסתר ו ט).
ואת הלפידים – זה גאולת יון, ששרפו את ישראל מחמת ששמרו את השבת. ונרות חנוכה שתקנו מתתיהו ובניו וחכמי אותו הדור.
ואת קול השופר – זה שופר של משיח.
ואת ההר עשן – מפלת בבל. כי הר נקרא המלך [דרשו חז"ל על הפסוק: "ההר הטוב הזה" – זה הר המלך" מכילתא דרבי ישמעאל בשלח]., ובלשצר נהרג, ונאמר וזיוהו שנין עלויהי (דניאל ה, ט). אבל בבבל זה לא היה גאולה כי מבבל לא נגאלו, רק ראו מפלת בבל. ולכן ממשיך הפסוק "וירא העם וינועו" שראו הגלות, אבל "ויעמדו" שנשארו עומדים, כי ראו "מרחוק" – אשר אפילו מרחוק ד' נראה לנו , שהש"י יושיע לעמו בב"א.

דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת (כ, טז)
פעם למד הרבי הזקן הרה״ק רבי יצחק מווארקי זי״ע עם העולם 'מדרש'. לפתע נפל אחד השומעים והתעלף. ניסו החסידים לעוררו ולהקיצו משנתו וללא הועיל. באותה שעה עמד הרבי מווארקי על רגליו ולחש לאיש באוזנו: ״דע, שאיש מבלעדיך לא שמע״. ויקץ האיש מתרדמתו.
והענין בזה, כי כל אחד שמע ממנו בעת לימודו מה שנוגע לו, וזה שנחלש שמע ממנו בוודאי דבר שנוגע לו, וחשב שגם אחר שמע ונתבייש ונחלש מזה, וכאשר רבנו הק' לחש לו באזנו ששום איש לא שמע, אז תיכף נתרפא.

וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה (כ, טז)
שמעתי שרבנו הקדוש החוזה מלובלין זי"ע אמר: ״אדם גדול, צריכים לבקשו שיאמר תורה; איש פשוט אם אומר מעצמו, צריכים לשמוע לו; ומין ואפיקורס אסור לשמוע ממנו״.

וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ (כ, יז)
שאלני הר"ר שמואל מינץ שאגיד לו, מה זה שבא פעם אחת אל הרה"ק רבי מרדכי שלום יוסף מסדיגורא זי"ע ונתן לו פתקא, לקחה הרבי והביט בה ושאלו: ״נו!״ ושתק, ולא יכול היה להשיב דבר. שוב לקח הרבי את הפתקא, הביט בה ושאלו עוד הפעם: ״נו!״ ואז החל לדבר אליו. ואמרתי לו: "לבעבור תהיה יראתו, זו הבושה, שהצדיקים בכוחם להטיל יראה ובושה על זולתו, עד שלא יוכל לדבר, וכל זה עשה לו כדי שילמד איך לירא ולפחד מהשם, אבל בפעם השנייה שראה שאין לו עוד כוח לדבר, אמר עוד הפעם "נו", כדי להתיר לו פס אלם.

וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם (כ, יז)
הרה"ק רבי דוד מלעלוב זי״ע אמר: טעם הדבר שאנו מוצאים במשנה ובברייתא, פעמים שהגמרא מתרצת ״חסורי מחסרא והכי קתני״, ופעמים אמרינן ״לא זו אף זו״, או ״זו ואין צריך לומר זו״, יש שמחסר התנא מדבריו ויש שמאריך בלשונו יותר מן הראוי, הלא דבר הוא. ונראה לפרש הענין, שתלוי באיזו בחינה עמד התנא בעת לומדו המשנה או הברייתא. כשעמד התנא בבחינת אהבת ה׳, הרי אהבה היא התפשטות והרווחה, ומשום כך גם בלימודו האריך וכתב לישנא יתירא. לא כן אם עמד התנא בבחינת יראה והרי יראה היא התכווצות וצמצום, לכן צמצם בדבריו.

וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ (כ, יז)
הרב הצדיק רבי דוד לובינער זצ"ל מצפת אמר: אנו אומרים בתפילה ״ושם נעבדך ביראה״, וקשה, מדוע לא מוזכרת גם העבודה "באהבה". ונראה, כי באהבה יכולים גם כיום בגלותינו לעבוד את ד׳ כשלימות, שאף שמוכרחים להראות אותות אהבה לגויים אשר בתוכם אנו שוכנים, אין זו רק לפנים ובאמת איננו אוהבים אותם כלל. משא״כ היראה היא בגלות, כי יראתנו מהגוים היא אמיתית.
נמצא שאם רצוננו לעבוד את ד׳ באהבה, אין לנו אהבה אחרת המעכבת בעדנו ויכולים גם כיום באהבה בשלמות. משא"כ ביראה, שהיראה מהגויים טבועה בלבנו וקשה לנו לעבוד את ד׳ כשלימות במידת היראה, כיון שלמעשה טבועה בנו גם יראה זולתו. משא"כ לעתיד לבוא כאשר תחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים, לא נירא יותר מן הגויים ושם נוכל ״לעבדך ביראה״ כשלימות.

וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק (כ, יח)
פעם ישב הגה"ק רבי יהודה אריה לייב מגור זי"ע בעל 'שפת אמת' בשולחנו הקדוש ונוצר דוחק גדול בין ה'עולם'. התלונן הגה"צ רבי פנחס אליהו רוטנברג זצ"ל אב״ד פילץ, על הדחקות העצומה באמרו: ״וכי בקבלת התורה היה דוחק כזה?!" שאל ה'שפת אמת': ״מה כבודו אומר לזה?״. שתק רבי פנחס ולא השיב דבר. אמר לו ה'שפת אמת' זי״ע: "הלא כתיב ״וירא העם וינועו״ (יתרו כ, יח)…"

וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו (כ, כג)
אמר הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע: כתיב (כ, כג) ״ולא תעלה במעלות על מזבחי״. פירוש, אפילו אם רצונך להקריב עצמך על מזבחי – "לא תעלה במעלות" – היזהר והישמר לבוא עם זה לידי התנשאות.


באדיבות "מכון באהלי צדיקים"  להדפסת ספרי וכתבי הרנ"ג ויינטראוב זצ"ל.  כל הזכויות שמורות

להערות והארות sosisrael08@gmail.com