הילולת הרב בנימין בייניש פינֵקל זצ"ל

הרב בנימין בייניש פינקל זצ"ל- נולד בעיירה מיר שבבלארוס בערב יום כיפור בשנת ה'תרע"ב בהיותו כבן שנה פרצה מלחמת העולם הראשונה והוא עבר עם משפחתו לעיר סטויבץ יחד עם תלמידי ישיבת מיר. עם סיום המלחמה נפטר סבו ואביו התמנה תחתיו כראש הישיבה. הם עברו לווינה יחד עם תלמידי הישיבה ובשנת ה'תרפ"א שבו למיר ואביו חידש את פעילותה של הישיבה במקום. כבר בילדותו התבלט כבעל כישרון מופלא, ואביו לימדו חלקים ניכרים מהש״ס. בהיותו כבן תשע נהג אביו להעירו השכם בבוקר, ולמד עמו בחברותא חמישה דפי גמרא, ולאחר מכן ביקש ממנו לומר חידוש על הסוגיות שלמדו.

את רוב תלמודו קנה בישיבת מיר המעטירה. משנת ה'תרצ"ד נמנה עם חבורת הלומדים בישיבת בריסק. שמו הטוב יצא לפניו למרחקים. בשנת ה'תש"א עלה לארץ עם קבוצת תלמידים בראשות אביו. הוא נשלח על ידי אביו לחזון אי"ש, והלה התרשם ממנו עמוקות. שנים רבות התגורר בבני ברק, כשהוא מגיע לירושלים למסור את שיעורו השבועי בישיבת מיר. בשנת ה'תשכ"ה נפטר אביו ורבינו התמנה לראש הישיבה. לצדו עמד גיסו, הרה"ג חיים שמואלביץ. עשרים וחמש שנה נשא את משא הישיבה לבדו וראה את פריחתה פי כמה וכמה מהמספר המקורי של 125 תלמידים! כיום מונה הישיבה כ-8.000 תלמידים כן ירבו. ענוותן מופלא. הסתיר את עצמו כל חייו. עמוד הצדקה והחסד בגופו ובממונו. דאגתו לזולת הייתה מופלאה. נפטר ב-י"ח בשבט ה'תש"ן חי כ-77 שנים. ציונו בהר המנוחות. אחריו מונה חתנו מרן הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל.

סבא מצד האב: הגאון ר' נתן צבי פינקל הסבא מסלבודקא. סבא מצד האם: הגאון ר' אליהו ברוך קמאי רבה של מיר וראש הישיבה. אביו: הגאון ר' אליעזר יהודה פינקל ראש ישיבת מיר. אמו: מרת מלכה. מרבותיו: אביו, יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק הגרי"ז מבריסק. אשתו: מרת אסתר בת ר' שמואל גריינימן- אחיינית החזו״א. ילדיו: הותיר חמש בנות, שכולן נשואות לרבנים ילידי ארה"ב- ר' נתן צבי פינקל, ר' נחמן ליבוביץ, ר' נתן ישראל גלושטיין, ר' בנימין קרליבך ור' אהרן שרגא הלוי לופיאנסקי.

רבינו הסתיר בענווה רבה את ידיעותיו המרובות. כשאחד מנכדיו בא אליו עם שאלה הלכתית, ענה רבינו: "אני לא יודע. לך לפוסק, שאנשים שואלים אותו בדרך כלל שאלות כאלה". נכדו הציע, "אני ראיתי, שהמשנה ברורה אומר כך וכך. כנראה, זה מה שאעשה". רבי ביינוש משך את כתפיו ואמר, "מה נראה לך, שה'פרי מגדים' לדוגמה יאמר בכגון זה?". הצצה מהירה בפרי מגדים הוכיחה, שהפסק שלו היה שונה מזה של המשנה ברורה, עם הוכחה חזקה לדבריו. "אני רואה", אמר הנכד, "שצריך לעשות כמו הפרי מגדים". "האם לא נראה לך, שספר פלוני עשוי לסייע במקרה הזה?" טען רבנו לעומתו. מבט באותו ספר הוכיח, שהוא דחה את כל הוכחותיו של הפרי מגדים. ו'המשחק' הזה המשיך, עד שסוגיה הלכתית שלמה נבנתה, הכול על ידי הערות סתמיות לא ישירות. וכל זה הסתתר מאחורי ה"אני לא יודע" שלו!

מעשי החסד של רבינו היו מופלאים. בשני החדרים הקטנים שלו בבני ברק גידל עשרות ילדים יחד עם בני משפחתו. חלקם היו בעייתיים, אחרים היו מופרעים, אך כולם טופלו. כאילו היו ילדיו שלו, ואפילו חיתן כמה מהם. אחד משכניו איבד ל"ע את כושר הראייה לשבועות אחדים, ורבינו ישב ולמד איתו שעות על גבי שעות.

מעשה באחד משכניו, שהתפרנס מחנותה של רעייתו. והנה אירע פעם שוד בביתה, שהותיר אותם נקיים ממש מנכסיהם. לשמע הדברים לא ידע רבינו מנוח, ויום אחד נכנס אל ביתם והניח על השולחן מאה אלף דולר טבין ותקילין כהלוואה. לאחר תקופה נוספת גייס עוד מאתיים אלף דולר להקמת העסק מחדש, בלי שיזכיר מצדו תאריך מוגדר לפירעון.

הרבנית שרה יפה'ן ע"ה התגוררה בקומה מתחת לדירת משפחת פינקל בירושלים. הם דאגו לה, כאילו הייתה אימם. מספר פעמים ביום נכנס רבינו כדי לוודא שהרבנית לקחה את התרופות שלה. שהיא אכלה, שלא חסר לה משהו. פעם נכנס מישהו לבית הרבנית ומצא שם אדם שוכב מתחת לתנור, וכלי עבודה בידו. המבקר נדהם לראות, שאותו אדם היה ראש ישיבת מיר!

זהירותו בכספי הקדש הייתה ללא גבולות. אביו מרן הגאון רבי אליעזר יהודה זצ"ל הפליג פעם בשבחו של בנו וסיפר, שבהתחלה כשהחל בנו לומר שיעורים במיר, סירב ליטול את משכורתו מקופת הישיבה. ומידי חודש היה מחזיר את המשכורת בצורה מתוחכמת זו או אחרת. עוד קודם לכן בשנים הראשונות לאחר נישואיו, כשהתגורר בבני ברק, הצליח לטעת באביו את ההרגשה שחמיו מפרנסו ובחמיו, שאביו מפרנסו. פרנסתו הייתה למעשה משמירה לילית בבית חרושת לקרח.

כשירד מביתו באשמורת הבוקר של יום ראש השנה כדי ללכת לתפילה בכותל המערבי עם נץ החמה כמנהגו, פגש בדרכו אדם עני קשה יום, ושאל אותו, האם כבר שתה היום כוס חמין. השיב הלה, כי כוס אחד כבר שתה, אבל אם ישתה כוס שנייה – לא יזיק לו הדבר. רבי ביינוש לא התחשב בכלום, העלה אותו לביתו, הגיש לו כוס חמין ושוחח עמו ארוכות, עד שהתיישבה דעתו של אותו יהודי. לאחר שעזב העני את הבית מיהר הרב אל הכותל, לשם הגיע באמצע תפילת 'שמונה עשרה'.

כשלושה חודשים קודם הסתלקותו, התברר, שהרב צריך לעבור ניתוח רציני. הועלתה הצעה, שהוא ייסע לארה"ב לצורך הניתוח. הרב שקל החלטה זו רבות, ובסוף סירב. סיבתו הייתה: "תחשוב על חילול השם הגדול שעלול להיגרם, אם אנשים יחשבו, שהשתמשתי בכספי הישיבה לצרכי האישי!".

 

מתוך כתבה עליו

בכל מקום בעולם היהודי אין אדם שלא שמע על ממלכת התורה הגדולה בעולם: מבצר התורה הגדולה בעולם: מבצר התורה ישיבת מיר. הישיבה המונה כיום יותר מחמש אלף תלמידים, ומתפרסת על פני עשרות בנינים: בתי מדרש, חדרי שיעורים, אולמות אוכל, בניני מגורים, המשתרעים מכביש מספר אחת ועד לשולי שכונת מאה שערים. כל הנקלע לאזור בשעות הבוקר המוקדמות אינו יכול שלא להתרגש למראה אלפי בחורי הישיבה החולפים בין הכניסות והסמטאות. כמוהם המוני האברכים שבישיבה הבאים באוטובוסים מכל שכונות העיר, ומשתלבים בהרמונייה הנפלאה של קול התורה המהדהד באויר עשרים וארבע שעות ביממה.

לא ביום אחד הגיעה ישיבת מיר למעמדה ולגודלה הנוכחי. ראשית צעדיה של הישיבה היו רצופי מהמורות. ההתפתחות המואצת של הישיבה החלה ביותר בשנת תשכ"ה עת עלה ראש הישיבה הגאון רבי בנימין ביינוש פינקל זצוק"ל לכהן תחת אביו ראש הישיבה מרן הגאון רבי אליעזר יהודה זצוק"ל, כשהוא נוטל על כתפיו את העול הכבד ודואג להרבות ספסלי בית המדרש בכמות ובאיכות. כל זאת לצד הרבצת תורה והשמעת שיעורים כסדרם לאלפי תלמידים.

מגלה טפח ומכסה טפחיים

אולם כגדולתו כך ענוותנותו, מגלה טפח ומכסה אלפי טפחים. כל מסכת חייו היו מקשה אחת של הסתר בתוך הסתר. כעמלו ויגיעתו בתוה"ק, כך עמל ויגע להסתיא עצמו. גם כיום במלאות עשרים שנה להסתלקותו רב הנסתר על הנגלה, וכמה שננסה לנגוע בשולי אדרתו לא נגיע אף לקצה קצהו.

בימי השבעה על פטירתו, הגיעו מאות אנשים שזהותם לא ידועה למשפחה. חלק מהם הציגו את עצמם וסיפרו על הקשר שלהם עם ראש הישיבה. ומהם כאלה שישבו בשקט בתוך ההמולה, ואז עזבו. רבים מהתלמידים ומידידי המשפחה, סיפרו על מעשים שאף אחד לא שמע עליהם קודם לכן.

אחד מבניו של מרן הרב מבריסק סיפר על החביבות המיוחדת שרכש הגרי"ז סולובייצ'יק לרבי ביינוש. הרב מבריסק התרשם מאוד מגאונותו ומיראת השמים האמיתית שלו. והחזיק ממנו כאחד מבאי ביתו הקרובים. פעם הגרי"ז קרא לו, ומסר לידיו צרור כתבים שלו עצמו ואמרו לו: "ברצוני שתעבוד על החידושים האלה עד 1:30 ואח"כ נדבר". בשעה 1:30 הגיע אל הרב מבריסק, ובמשך שעה ארוכה, הקשיב לביקורת שלו על החידושים עליהם עבר. אמנם רבי ביינוש מעולם לא גילה לאיש על הדבר.

כשאחד מנכדיו בא אליו עם שאלה הלכתית, ענה: "אני לא יודע", "לך לפוסק, שאנשים שואלים אותו בדרך כלל שאלות כאלה". נכדו הציע, "אני ראיתי שהמשנה ברורה אומר כך וכך. כנראה שזה מה שאעשה". רבי ביינוש משך את כתפיו ואמר, "מה נראה לך שהפרי מגדים לדוגמה יאמר בכגון זה?". הצצה מהירה בפרי מגדים הוכיח שהפסק שלו היה שונה מזה של המשנה ברורה, עם הוכחה חזקה לדבריו. "אני רואה", אמר הנכד, "שצריך לעשות כמו הפרי מגדים". "האם לא נראה לך שספר פלוני עשוי לסייע במקרה הזה?" טען רבי ביינוש לעומתו. מבט באותו ספר הוכיח שהוא דחה את כל הוכחותיו של הפרי מגדים. והמשחק הזה המשיך, עד שסוגיא הלכתית שלמה נבנתה, הכל על ידי הערות סתמיות לא ישירות. וכל זה הסתתר מאחורי ה"אני לא יודע" שלו!

עשרות פעמים סיים רבי ביינוש את הש"ס ומשניות מאות פעמים. הסטים של המשניות שלו הוא קרועים לגמרי. בוקר אחד בבית הכנסת, ניגש אליו הגבאי הרב יצחק גלצר זצ"ל וביקש את עזרו בהבנת פירוש במשניות טהרות. הוא היסס לרגע, ואז ביקש להביא לפניו משניות עם הרבה מפרשים. רבי ביינוש פתח את המשניות, והעביר עמו את הקטעים הקשים יותר. כשיימו, פנה אליו רבי ביינוש ואמר, "עכשיו תודות לך, שנינו מבינים". ולא עלה על דעתו של הגבאי, שרבי ביינוש היה יכול לומר לו את המשנה בעל פה… ושהוא למד את אותה המשנה יום או יומיים קודם.

מנין ידע על מצבי

דוק של עדינות ומבט שכולו רוך, היה נסוך על פניו בכל פעם שבא במגע עם כל אדם באשר הוא. מאות סיפורים גלויים וכמותם פי כמה שלא ידועים מתגלגלים על מעשי צדקה וחסד שעשה להיטיב עם הבריות, וביותר עם אברכעי ותלמידי הישיבה, אצלם היה משכיל אל דל כשפיקחותו היטיב לדעת את מצבם הכלכלי כפי שסיפר אחד מאברכי הישיבה: "… נקלעתי למצוקה כספית, חסרו לי דברים בסיסיים, וכסף מנלן?, אף אחד לא ידע על כך. תפסתי אומנות אבותי והתפללתי מקירות לבי לאבי שבשמים. וראה זה פלא, למחרת הגיע לביתי מכתב מהנהלת הישיבה כי זיכתי במילגה מכובדת. כששאלתי מדוע דוקא אני, הוסבר לי שכך הורה ראש הישיבה. מנין ידע הוא על מצבי, הרי לא ספרתי על כך לאיש?".

כשהגיע לידיו מצוקה כספית מעולם לא נרתע להכנס לעובי הקורה גם שהיה מדובר בסכומי כסף גדולים. כפי שסיפר אחד משכניו: "אינני מומחה לגדלות בתורה, אלא שבשבילי היה ראש הישיבה האדם הגדול ביותר. אמי היתה המפרנסת היחידה, ואגרה פרוטה לפרוטה לצורך עסקיה. ביום בהיא אירע שוד בבתינו שהשאיר אותה נקיה מנכסיה ללא אפשרות להמשיך את העסק. רבי בינוש נכנס אל הבית והניח על השולחן לא פחות ממאה אלף דולר טבין ותקילין. לאחר תקופה נוספת גייס מאתיים אלף דולר נוספים להקמת העסק מחדש בלי שיזכיר שום תנאי או מועד לפרעון".

כשירד מביתו באשמורת הבוקר של יום ראש השנה בכדי ללכת לתפילה בכותל המערבי עם נץ החמה כמנהגו מידי יום, פוגש בדרכו הילך עני קשה יום, ושאל אותו האם כבר שתה היום כוס חמין. השיב הלה, כי כוס אחד כבר שתה, אבל אם ישתה כוס שניה לא יזיק לו הדבר. רבי ביינוש לא התחשב בכלום, העלה אותו לביתו, הגיש לו כוס חמין ושוחח עמו ארוכות עד שהתישבה דעתו של אותו יהודי. לאחר שעזב מיהר במהירות אל הכותל, לשם הגיע במהלכה של תפילת שמונה עשרה.

כשהתגורר בבני ברק ניתקו לאחד משכניו את המים מחמת אי תשלום. האנשים האומללים נכנסו להיסטריה, ולא ידעו לאן לפנות. כחצי שעה אחר כך, החלו מים לזרום מתוך הברז. אחד מחברי המשפחה חשד ב'נס' ועלה כדי לבדוק את מיכלי המים שעל הגג כדי למצוא את מקור ה'נס'. התברר שצינור הוביל מים מהמיכל של ר' ביינוש למיכל שלהם, וסיפק להם מים.

דאגתו לזולת עברה מעבר לצרכים הגשמיים והחומריים של אחרים. הוא הבין את משמעות דכאון ויאוש, וניסה להקל מאלה שסבלו מהם. אחד מאלו שבאו לנחם בתוך ימי השבעה הפטיר ואמר "אתם אינכם יודעים מי הוא רבי ביינוש; רק משפחתנו יכולה להעריך את גדולתו". כשלחצו עליו לגלות פטרים, אמר בהיסוס: אבי ז"ל היה עסקן עשיר ונדבן, וביתנו היה מרכז פעילות. יום אחד קרתה תהפוכה בעסקיו, ויותר גרוע, תסבוכות משפטיות עשו אותו נושא לבדיקה משטרתית. בן רגע, אבי הפך למנודה. אנשים שהיו חלק מביתנו במשך שנים, פשוט התערו מאתנו והזניחו אותנו. ופתאום הגיעו רבי ביינוש, והחל להיכנס לבתינו מידי יום לשהות עם אבינו. הוא עזר לו בתסבוכת המשפטית, וסייע להעמיד אותו שוב על רגליו. באותה תקופה חשוכה, הוא היה המקור היחיד של אור וחום בתוך משפחתינו", סיים הלה בהתרגשות.

לא להכשל בהיתר דריבית

עקרון חשוב במסכת חייו היה סירובו להכנס לשום עסק בו היה אפילו ריח של רבית. כשקרוב משפחה הפציר בו שיתן לו היתר עיסקא, הוא העיר, "חוץ מהאיסור שבדבר, ישנה גמרא שאומרת, 'כל מי שלוקח רבית בעצם אומר שמשה רבינו היה שוטה ח"ו, כי אם משה היה יודע עד כמה זה רווחי הוא היה מתיר אותו!' והגמרא גם אומרת, שהעסקים הכלכליים של בן אדם קורסים כתוצאה מרבית, וזה גם מדאיג אותי!".

כשהיה צורך דחוף בישיבה לקומה נוספת בבנין. סיד אדם הלואה מסובסדת מאוד שלא תהא תלויה במדד לצרכן, פירושו כמעט לקבל מתנה בחינם. ר' ביינוש קיבל את תנאי התשלום בהיסוס רב, ובמשך כמה ימים חשב באילו מלים להשתמש בתוך היתר העיסקא. סוף סוף היום הגדול הגיע, והוא נסע לתל אביב עם בתו כדי לקבל את ההלואה. "אני לא יגול לעשות את זה; זה כמו לשחק עם אש". הוא אמר, על אתר הסתובב וחזר הביתה. כשמשום כך נזקק למצוא מקורות אחרים למימון הבנין, וכל זה כדי להמנע מהתעסקות ברבית.

לאחד הספקים לישיבה פעם נגנב כל כספו. לא היה שום כסף אותו יוכל לקנות מלאי חדש, ומקור פרנסתו היה בסכנה. ר' ביינוש הרגיש שהישיבה חבה לו הכרת הטוב על השנים בהן הוא שירת את הישיבה בנאמנות, והלוה לו כסף שהיה בו די כדי שיוכל להתחיל מחדש את עסקיו. תקופת מה אח"כ, ביקש רבי ביינוש לקנות ממנו כמה פריטים. הלה הציע לו מחיר מיוחד. ר' ביינוש הלבין והתנצל באומרו שנראה לו שאיננו צריך שום דבר. עבורו לא יעלה על הדעת לקבל מחיר מוזל כתגמול עבור הלואה!

יומיים אח"כ הוא חזר, "תגיד לי", הוא אמר, "איך העסקים היום?" "ב"ה בסדר", הוא ענה. "ומי קנה את הפריטים המסוימים האלה היום? ר' ביינוש המשך ושאל. "פלוני" היתה התשובה. "ובאיזה מחיר מכרת?" הוא שאל את העסקן התמים. כשהתשובה הגיעה, הוא קבע "זה המחיר בו תחייב אותי, ולא פרוטה פחות!".

הזהירות שלו מרבית, היתה הסיבה למנהגו המשונה לכאורה, של הליכה יומית לבנק. היתה לו דילמה תמידית: הישיבה היתה כותבת צ'קים לספקים, ולפעמים הם לא היו פודים את הצ'קים מיד. החזקת שקלים בבנק ליותר מכמה ימים משמעותה הפסד, בעקבות ההפרש בשער החליפין, שהשתנה במהירות מסחררת. מצד שני, לאפשר מינוס בבנק פירושו תשלום רבית – אופציה גרועה בהרבה. הפתרון? לעלות את הגבעה לבנק, יום יום, כדי להפקיד את הסכום המדויק הנדרש!

זהירותו בכספי הקדש לא גבולות. אביו מרן הגאון רבי אליעזר יהודה זצ"ל כשהפליג פעם בשבחו של בנו סיפר, כי בתחילה כשהחל בנו לומר שיעורים במיר, סירב ליטול את משכרתו מקופת הישיבה. ומידי חודש היה מחזיר את המשכורת בצורה מתוחכמת זו או אחרת. עוד קודם לכן בשנים הראשונות לאחר נשואיו, כשהתגורר בבני ברק, הצליח לטעת את ההרגשה בפני אביו כי חמיו מפרנסו ובפני חמיו כי אביו מפרנסו. כשאת פרנסתו שאב מבית חרושת לקרח שם עבד בשמירה לילית.

סיפר מנהל הבנק שניהל את חשבונות הישיבה: "עמדתי פעם והרהרתי בקול בנוכחותו אם להזמין מונית לנסיעה כלשהי על חשבון הבנק, כששמע על כך אמר, במקרים אלו השיקול צריך להיות, אילו היה זה כספי, האם גם אז הייתי משתמש במונית במקום באוטובוס".

באחד המקרים נזף במי שביקש לרכוש ציוד מסויים למשרד. "תזכור, המשרד נבנה כדילשרת את הישיבה, ולא הפוך!". מעל הכל, זה היה הבטחון בו הוא ניהל את הישיבה, שהיה מיוחד במינו. הוא ורק הוא היה אחראי לתקציב שהגיע לכמה מיליוני דולרים בשנה. הוא נשא את המשא הזה לבדו, ואפילו אם משמעות הדבר היה ללוות מאות אלפי דולרים בהלוואות קצרות טווח.

כששכב על ערש דווי נשאל איך הישיבה תמשיך להשיג כספים. ענה רבי ביינוש: "אל תסמוך על ההוא!" המאזין התקשה להבין מי הוא "ההוא" הנורא שכל כך איכזב את הישיבה. אחרי כמה דקות של מלים וביטויים, התבררה כוונתו: אל תהיה תלוי על "ההוא"ים של העולם. תזור, זה ה' שנותן, דרך אותם "ההוא"ים שהום שלוחיו הנאמנים. תלות יתר על אנשים, מערטלת מהאדם את האמונה והבטחון בה'.

כשלשה חדשים קודם הסתלקותו, התברר שנדרש לו ניתוח רציני. הועלתה הצעה שהוא יסע לארה"ב לצורך הניתוח. הוא שקל החלטה זו רבות, ובסוף סירב. סיבתו היתה: "תחשוב על החילול השם הגדול שעלול להגרם, כתוצאה מאנשים שחושבים שהשתמשתי בכספי הישיבה לצרכי האישי!".

נסיך לממלכת מיר

ראש הישיבה היה נסיך לממלכה המיראית כאשר נולד בערב יום כיפור תרע"ב לאביו מרן הגאון רבי אליעזר יהודה זצ"ל, בנו של הסבא מסלבודקא זצוק"ל, וחתנו של הגאון האדיר רבי אליהו ברוך קמאי זצוק"ל. משנות ילדותו ניכרו בו כשרונותיו העילויים, מידותיו הנעלות ושאיפותיו הנשגבות לתורה וליראה, כשאביו הגדול מאציל עליו מרוחו הגדולה. כבר בגיל תשע נהג אביו להעירו השכם בבוקר, ולמד עמו בחברותא חמשה דפי גמרא, כשבתום הלימוד ביקש ממנו לומר חידוש על הסוגיות שנלמדו. למחרת צריך היה לחזור על הנלמד ביום האתמול.

רוב תלמודו קנה בישיבת מיר המעטירה, שם בלט כארי שבחבורה בכותל המזרח של העידית שבבני העליה בישיבה. בשנים תרצ"ד תרצ"ה נמנה בין חבורות הלומדים בישיבת בריסק, ושמע שיעורים כסדרן ממרן הגרי"ז זצוק"ל. שמו הטוב יצא לפניו למרחקים והכל שוחחו אודותיו כי לגדולות נוצר.בגיל בר מצוה שהה בעירת המרפא דרוזניק, שם התפלפל ארוכות בדברי תורה עם הגאון רבי שמעון שקופ זצוק"ל, שהתפעל מרוחב דעתו של הנער הצעיר והבטיח כי עדיו לגדולות.

בפורים תש"א עלה לארץ הקודש דרך מוסקבה ותורכיה. באותה תקופה עלתה על הפרק בעיית 'קו התאריך', אצל גולי ישיבת מיר ששהו ביפן. ואביו שלחו למרן החזו"א זי"ע לדעת כדת מה לעשות. החזו"א תהה על קנקנו של הבחור הצעיר ומני אז קרבו בחיבה יתירה. באותו העת דברו נכבדות בבתו של גיסו של החזו"א הגאון רבי שמריהו גריינמן זצ"ל. טובי הלומדים היו באים לביתו של החזו"א אך כולם נדחו. משהגיע רבי ביינוש הצעיר אמר החזו"א כי אל הנער הזה התפלל.

מאז ועד להסתלקותו של החזון איש לא זזה ידו מתוך ידו. בשקט וללא כל המולה, נרקמו בינו לבין החזו"א קשרים מיוחדים. החזו"א שוחח עמו רבות בלימוד, ומהערותיו הביא החזון איש בספריו כשהוא מכנהו 'שמעתי מחכם אחד". באחד הימים התנהל ביניהם ויכוח הלכתי, כשכל אחד מצדד באופן שונה ולא הגיעו להסכמה, בין כך הגיע זמן תפלת מנחה, ולאחריה התברר שכל צד מצדד בצדקת השני…

בשנת תש"ד עמד לימין אביו הגדול ביסוד והקמת ישיבת מיר המעטירה, ומימי הקמתה נשאה בה שיעורים כלליים מידי שבוע, כשלשם כל עשה דרכו ממקום מגוריו בבני ברק. בשנת תשכ"ד העתיד את מושבו לירושלים בסמיכות לבניני הישיבה. וגם בעיר הקודש נודע עד מהרה כאחד מגדולי מרביצי התורה. גדולי ישראל עמדו עמו בקשר אמיץ. אולם ברח כמטווחי קשת מלהביע דעתו על כל ענין ציבורי או פוליטי שהובא בפניו.

ביום שלישי, ח"י בשבט תש"נ, לאחר מחלה קשה וקצרה, השיב ראש הישיבה את נשמתו בטהרה, כשהוא מותיר אחריו את בני המשפחה והמוני תלמידיו בוכים וכואבים על סילוקו של צדיק.

לאחר מכן מונה חתנו מרן הגאון רבי נתן צבי פינקל שליט"א לכהן פאר כראש הישיבה, ומיני אז הולכת הישיבה ומתגדלת בהנהגתו המבורכת כבירת המעשה והתבונה.