נקודות בהלכה, סגולות ועובדות מרטיטים שו"ת מיוחד בעניני הקורונה מאת הגאון הגדול רבי חיים שמרלר שליט"א רב ביהמ"ד היכל צבי צאנז רודניק וראש ישיבת חיי תורה

עדתי עדה הקדושה דפה ה' עליהם ירחם, עשו כאשר הערתי אותם ליחד לבם לד' עד אשר לא יבואו ימי הרעה, ומורא מפני פחד ד' והדר גאונו, לפשפש במעשים לתקן המעוות לדפוק על פתחי ד' בתפילות ותחנונים, ולומר בקיבוץ יום יום ערב ובוקר וצהריים מזמורי תהילים כפי העת והזמן, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים וכו', ולומר בציבור יום יום ערב ובקר אחר פרשיות התמיד פיטום הקטורת וכל הסדר, ולהרבות בצדקה המצלת ממיתה וכו'. והעיקר ליתן מזה מידי שבת ושבת סכומים גדולים לעניים וביותר לאביונים אשר מלפנים היו מפרנסים עצמם בכבוד ומשפיעים לאחרים ונשאו עול הקהילה, ומעת הזה ערך שנה כאשר הוחלה השערוריה בפולין, נתמעט הפרנסה מהסרסורים ומבעלי אומנים, והמעט מסחר שם כלה לגמרי ע"י התפשטות החולי רע אשר סוגרו השערים מלילך ולבוא הסוחרים הנה והנה עד שנתרוששו ונתמוטטו כמעט עד ככר לחם, ובמסתרים בכתה נפשם לסבול דוחק מבלי לבזות את עצמם בפני אחרים….

(מתוך מכתב הגאון הקדוש רבי עקיבא איגר זי"א שנדפס באגרות סופרים בפרוץ מגיפת הכולירע רח"ל בשנת תקצ"א כשרבבות נדבקו ממחלה מדבקת זו, ונפלה אימה וחרדה על יושבי תבל וראה להלן סגולות ועובדות),

א'. האם יש מצות ביקור חולים בחולי קורונה

שאלה. אחד שחלה רח"ל בחולי חיידק הקאראנה, שאומרים המומחים שהוא מחלה מאוד מדבקת, וכאשר ראינו שכל העולם מטלטל בבהלה, ובנו שואל האם יש בו מצות ביקור חולים.

נקדים בקצרה ביסוד מצות ביקור חולים, בגמ' במסכת סוטה (י"ד א') איתא דבזה שמבקרין את החולה בביקור חולים הוא בכלל מצות והלכת בדרכיו, אמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב אחרי ה' אלקיכם תלכו, (דברים י"ג ח') וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר (שם ד' כ"ד) כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, אלא הלך אחר מידותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים דכתיב (בראשית ג' כ"א) ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים, הקב"ה ביקר חולים דכתיב (בפרשתן) וירא אליו ה' באלוני ממרא אף אתה בקר חולים.

ואילו במסכת נדרים (לט, ב) אמר רבי שמעון בן לקיש, רמז לבקור חולים מן התורה מנין, דכתיב (במדבר טז, כט) אם כמות כל האדם ימותון אלה, ופקודת כל האדם יפקד עליהם, לא ה' שלחני. מאי משמע, אמר רבא, אם כמות כל האדם ימותון אלה, שהם חולים ומוטלים בעריסתן, ובני אדם מבקרים אותם, מה הבריות אומרים – "לא ה' שלחני לזה".

ועוד דרש דרשו חז"ל במסכת בבא מציעא (ל, ב) דתני רב יוסף, והודעת להם זה בית חייהם את הדרך ילכו בה (שמות יח, ב). את הדרך, זו גמילות חסדים. ילכו, זה ביקור חולים, והיינו, דאמר מר בן גילו נוטל אחד משישים בחוליו, ואפילו הכי מבעי ליה למיזל לגביה. [וידוע בדרך צחות מה שאמרו למה למדו ביקור חולים מתיבת "ילכו" כי לעיתים מפאת חולשת החולה צריך לדעת גם מתי ללכת מלפניו, והיה סיפור שהאדמו"ר בעל הבית ישראל זי"ע נכנס לביקור חולים אצל האדמו"ר בעל אמרי חיים זי"ע ותיכף רצה לצאת מפאת מימרא זו, נענה לו האמרי חיים כשבת שחוק על שפתיו,ואמר לו, הצרה הוא שאלו שאני רוצה שכבר ילכו הם נשארים פה ואלו שאני רוצה שישארו כאן הם יוצאים].

בצפנת פענח עה"ת הביא עוד מקור מהתורה למצות ביקור חולים ממה שנא' (בראשית מח א) ויאמר ליוסף הנה אביך חולה ויקח את שני בניו עימו את מנשה ואת אפרים, ובצפנת פענח הביא מקור מזה לדברי השאילתות שכתב דביקור חולים קיום המצוה הוא המצוה ע"י שנים, ומכאן כתב יש מקור לזה, הגם שיש לעורר דלא לקח את בניו כדי לקיים באופן כזה מצות ביקור חולים רק שרצה לזכות אותם גם כל אחד בנפרד עם מצוה זו, גם הרי מבואר שלקחם להתברך מי יעקב. ויש לציין למה שכתב בגליוני הש"ס נדרים (ל"ט) שלא מיעט שלא לילך יחידי לבקר את החולה, רק הטיל חובה על המבקר לראות שילכו עוד אנשים עמו כל כמה שיוכל כי לפי מרבית האנשים יוקל מחוליו של חולי יותר, דהרי אמרו חז"ל דנוטל אחד משישים מחוליו.

אבל לדעת הרמב"ם, מצוה זו היא מדרבנן, (הלכות אבל פרק יד ה"א), שכן כתב "מצות עשה של "דבריהם", לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים. ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותם לאחיך בתורה ובמצות".

הב"י (יור"ד סי' של"ה) הביא את הרמב"ן בתורת האדם בזה"ל שמעינן מהכא דביקור חולים כדי שיכבדו וירבצו לפניו ויעשו לו צרכים הצריכים לחליו, וימצא נחת רוח עם חבריו, ועוד כדי שיכוין דעתו לרחמים ויבקש עליו וכו' עכ"ל, ומבואר דיש במצוה זו שני ענינים כלליים, א' דכשבא לבקרו יוכל לעזור לו בנקיון או בכל מילי שצריך החולה, ומה שנקרא "עזרה פיזית וממשית", ב' ענין רוחני ד"ישאל רחמים" עליו כשיכיר במצבו. ומה שכתב וימצא נחת רוח עם חביריו, הוא גם כן כנראה עוד ענין דכשבאים לבקרו הרי בכך משתפר "מצב רוחו" שהוא גם מאוד חשוב לרפואתו

בברכות (ה) אמרו שר' יוחנן בא לבקר את רבי אליעזר וראה ששכב בבית אפל, גליה לדרעיה ונפל נהורא, ובכו תרוייהו על האי שופרא דבלי בארעא, ושמעתי דהגאון בעל דובב משרים מטשעבין זי"ע ביאר, שר' יוחנן כשבא לבקר את ר"א בעת חליו ראה שביתו של רבי אלעזר מוזנח מחמת העניות, הפשיל שרווליו והתחיל לנקות הבית ונעשה אור בבית, ע"ז בכו, על האי שופרא היינו המצוה של ביקור חולים נפל לארץ ואין אנשים מתעסקים בה.

והנה מה שאין מברכים כשנכנסים לבקר את החולה, לפי מה שידוע דעת רבינו בחיי בפירושו לתורה (במדבר ס"ו ל"ח) שאין מברכים אלא על מצות שאנו מקודשים מן האומות שאין האומות עושין אותן כלל, אבל במצוות שאפילו האומות עושים אותן לפעמים לא מברכים, כי בהן אין אנו מקודשים ומובדלים מהם, אם כן גם הגויים הרי מבקרים חוליהם (והגם שכל מה דעביד לגרמייהו הוא דעביד כמבואר בתניא פ"א דאין להם כלל שייכות לחלק הטוב),ולכן אין מברכים.

ואפשר שזה גם היסוד למה שכתבו כמה אחרונים דאין מברכים על מצוה שהיא שכלית ואינה ניכרת שהיא לשם ה',כמו שהביא בשד"ח בנוגע למצות עונג שבת ואכילת ערב יוה"כ.

ואולם הרשב"א בתשובה (ח"א סי "ח) כתב שאין מברכים על כל מצוה שיכולה להתבטל, וכמו מצות צדקה שהעני יכול לסרב ונמצא ברכתו לבטלה, וכן ביקור חולים שהיא מצוה שיכולה להתבטל באופן שהחולה אינו רוצה בנוכחותו של המבקר, ולכן גם כתב דאין מברכים על קיום מצות כיבוד אב ואם, כמו כן על עמידה בפני רבו ותלמיד חכם, הואיל ויכול לעקור להאי עשה דידהו.

ואולי אפשר לומר עוד טעם על פי שכתבו הפוסקים שלא לברך שהחיינו בלבישת מלבוש מעור בעל חי, לפי שהיה בזה צער בעלי חיים, אם כן יתכן שמכיון שמצוה זו של ביקור חולים הרי תלוי בצערו של החולה, לכן לא יברך.הגם שכמובן אפשר לחלק דרק בברכת שהחיינו נאמר דין זה.

והנה כאן אנו דנים בחולי הקורונה שלדעת כל המומחים הוא חולי המדבק מאוד, ואם כן במחלה מדבקת בודאי שאסור לו להסתכן ולבקרו,

אמנם מה שיש לעורר על זה הוא ממה שהגמ' בגמ' בב"מ דף ל' אמר מר ילכו זה בקור חולים, היינו גמילות חסדים, לא נצרכה אלא לבן גילו, דאמר מר בן גילו נוטל אחד מששים בחליו, ואפי' הכי מבעי ליה למיזל לגביה, וכן הוא בנדרים שם, והביאור מה הוא בן גילו מצאנו בזה מחלוקת, כי המפרש בנדרים שם פירש בד"ה ובבן גילו "בחור כמותו או זקן לזקן", ויותר מכך כתב במאירי בב"מ דהיינו שנולד באותו רגע עצמו, אבל בר"ן בנדרים פי' דבן גילו היינו "בן מזלו" וכן ברש"י בב"מ כ"ז ד"ה בבן.

ועכ"פ משמע דאע"פ שהמבקר נוטל גם הוא ממחלתו צריך לבקרו, ואמנם בודאי צריך לומר דשאני אחד משישים כנראה דלא הוי מידה שיכולה לסכנו, עוד יש לומר בזה דכיון שהנטילה דאחד משישים הוא ענין רוחני וסגולי, מזה אי אפשר להביא ראיה לנידון דידן שמיירו באופן טבעי, ואלא דבמהר"ל (שם בנדרים) מבאר דהא דנוטל אחד מששים היינו דע"י ביקורו מתחבר אל החולה, ובפרט כאשר הוא בן גילו אז יותר יש לו חיבור אליו ועל ידי כך החולי מתפשט ממנו וכו' עכ"ד.ומשמע קצת דחלק מהמחלה ממש עובר אל המבקר. ואמנם הפעולה היא רוחנית, ואין ראיה לעניננו.

שוב ראיתי דדשו הפוסקים בנוגע לביקור חולים המחלה מדבקת, ואולי יהא תלוי בהנ"ל, הנה בשו"ת הרמ"א (סי' כ') נשאל בענין משכיר שהשכיר את דירתו לשוכר, ועשו קנין שכירות באופן שאין יכולים לחזור, ועתה אשתו של השוכר נעשית חולי במחלה מדבקת, ורוצה המשכיר לחזור בו דטוען דהויא אונס, ומסיק הרמ"א וז"ל כי מה שאומר שהוא חולי מדבק, כולו הבל, ומי שלבו נוקפו אומר כן, כי השם יתעלה הוא המוחץ ורופא, ואם היה כדברי המשכיר, נמצא בטל כל דיני ביקור חולים, כי לא מצינו בשום מקום שחילקו בין חולי מדבק לחולי שאינו מדבק. אלא ש"מ דאף בחולה המדבק יש מצוה של ביקור חולים.

ולשיטת הרמ"א ראיתי בכמה ספרים מתנבאים בסגנון אחד להסביר את המעשה המובא בגמ' בנדרים (ל"ט ע"ב) מעשה בתלמיד אחד שחלה ולא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס רבי עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבד וריבץ לפניו חיה, ויצא ר"ע ודרש כל שאינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים עי"ש, והקשו האחרונים למה באמת לא נכנסו החכמים לבקרו האם מצות ביקור חולים קשה בעיניהם, אלא שאותו חולי היה חולי המדבק, והיו יראים פן תדבק בהם החולי זה, והיו סבורים דאין כאן מצות ביקור חולים לסכן נפשם בשבילו, ולכן לא באו לבקרו, אבל ר' עקיבא שכיבד וריבץ לפניו סבר כמו פסק הרמ"א דמי שאינו מבקר את החולה משום חשש זה כאילו ביטל כל מצות ביקור חולים.

אמנם כמה אחרונים עוררו דהרי הרמ"א בעצמו (יור"ד סי' קט"ז) כתב דיש לברוח מן העיר כשיש דבר בעיר, וכתבו דזה לא משום חשש דהחולי מדבק, אלא כמש"כ בשו"ת מהרי"ל (סי' נ') משום דבעידן ריתחא הוא, והרי הגמ' אומרת בב"ק (ס') כיון שניתן רשות למשחית שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע. עי' בשו"ת באר משה (קונטרס בנין ירושלים סי' כ"ט)

ומרן הדברי יציב (חו"מ סי' ע"ט ס"ק "א) כתב להעיר על דברי הרמ"א מהגמ' בנדרים דף מ"א א"ר יוחנן בורדם (הוא חולי מעיים באופן קשה) אין מבקרין ואין מזכירין שמו וכו', ובר"ן בע"א כתב דאין מבקרין דזמנין דצריך לנקביו ומצערי ליה, ואין מזכירין שמו דלא לשון נקיה היא, אבל במפרש שם פי' מפני שהוא כמעיין הנובע שקופץ מזה לזה, "ויש בו סכנה להזכירו". ובפשטות משמע דהיינו סכנת ההתדבקות.

גם בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן רנ"א) העיר על דברי רמ"א שכתב שאם נפטור במחלה מדבקת אם כן נתבטל כל מצות ביקור חולים, אין זו טענה דכבר מבואר בשלחן ערוך (סימן של"ה ס"ח) שאפשר לבקר חולה בבית החיצון בלי להתקרב אליו ומקיימים בזה מצות ביקור חולים.

ובשו"ת נשמת כל חי (חו"מ ח"ב סי' מ"ט) כתב בדברי הרמב"ן בפרשתן (יט יז) באיסור ההבטה לסדום שציוה עליו ה', כי הראות באויר הדבר ובכל החליים הנדבקים יזיק מאד וידביקם, ולכן יסגר האיש המצורע וישב בדד, וברבינו בחיי הוסיף וכן בכל שאר החלאין הנדבקין שהראייה באויר תזיק מאד ותדביק אותם, ומזה שזה ענין של סכנה מה שנדבק, ומביא עצמו לידי סכנה. וכתב שם דשאני בביקור חולים דשומר מצוה לא ידע דבר רע יעו"ש. וכדומה לזה כתב במג"א בהלכות פסח (סי' תנ"ה) בנוגע למים שלנו שעבר עליו התקופה.

ואמנם הגם דלשיטת האחרונים אסור לבקר חולה במחלה מדבקת, מכל מקום יכול לקיים המצוה על ידי הטלפון,

ולכאורה יהא תלוי במה שהבאתי לעיל בטעמי המצוה האם יוצאים בטלפון או על ידי שליח, והנה בכל הענינים שצריך הגדרת שמיעה בזה כבר דנו גדולי זמנינו כידוע אם יוצאים על ידי הטלפון כגון קריאת המגילה וכל כדומה לזה, אך שם כל הדיון הוא אם השמיעה באמצעות הטלפון הוי כשמיעה ממנו ממש, או דנתהפך קולו על ידי הטכניקה, ואם כן מה ששומע אינו ממש הקול של המקרא אלא קול אחר,

אמנם בביקור חולים דעיקר הענין הוא בשני הענינים, הן בהקלת מצב החולה על ידי המבקר, והן דעל ידי כן יעורר עליו רחמים, אפשר לומר דאכן בנוגע לעורר רחמים עליו הרי שפיר גם בדיבור בטלפון ישמע מה מצבו ויעורר עליו רחמים, הגם דאינו דומה שמיעה לראיה, אבל זה יכול להיות גם במצב הפוך דבראיה נראה לו המצב יותר טוב מבשמיעה מרחוק,, ואילו למה שאמרנו שהענין הוא לעזור לו בפועל ממש וכמעשה דרבי עקיבא, הרי שבטלפון אינו יוצא ידי חובה.

ובמנחת יצחק (חלק ב' סימן פ"ד) ובאגרות משה (יור"ד ח"א סי' רכ"ג) ובשו"ת באר משה (ח"ב סי' ק"ד) הגם שדעתם נראה דמצוה מן המובחר אין כאן דקיום המצוה בשלימות לא הוי רק בהליכתו לבקר בפועל, דאז שייכים כל הענינים הנאמרים במצות ביקור חולים שאיתא בש"ס ופוסקים (עיין טושו"ע יו"ד סימן של"ה), מכל מקום באם אי אפשר לקיים כל הענינים המבוארים שם, מקיים ג"כ המצוה בכל פרט ופרט, ויש הרבה ענינים שאפשר לעשות לטובת החולה על ידי דיבורו עמו ועם בני ביתו על ידי הטעלעפון,

סוף דבר, לדעת הרבה פוסקים אסור לבקר חולה החולה במחלה המדבק כגון "הקורונה" וישוחח עמו בטלפון ויוצא בזה מצוה גדולה לעודדו ולחזקו במילי דמיטב, ויתפלל לפני שומע תפילות להסיר כל מחלה ומגיפה, וכל המתפלל על חבירו הוא נענה תחילה.

ב. האם מותר להכנס למקום בו נמצאים הצריכים בידוד

שאלה. כידוע שרבים נמצאים במקומות שונים במקומות סגורים מכיון שיש חשש שהם נושאים את החיידק בגופם, ונשאלת השאלה האם מותר להתחכם על השלטונות להכנס לשם, לפי שהוא אינו חושש מהמחלה. והרופאים טוענים שחשש קרוב הוא להיות בין המבודדים כאלו שנושאים בגופם את המחלה.

תשובה. ברור הדבר כשמש בצהריים כי אסור לו לאדם להכניס עצמו לסכנה ולא לספק סכנה, ובפירוש אמרה תורה בפרשת ואתחנן ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, הגם שפסוק זה מיירי לענין שכחת התורה, (עי' מנ"ח מצוה תקמ"ו) מכל מקום מפסוק זה גם נלמד ענין שמירת הגוף של האדם, כדכתב הרמב"ם (מהלכו' רוצח ושמירת נפש יא ד) וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר השמר לך ושמור נפשך, ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים, בכסף משנה ציין לכך את הברייתא בבא קמא (ט"ו) וברייתא דרבי נתן, רבי נתן אומר מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, תלמוד אמר לא תשים דמים בביתך.

ואפילו ביותר מזה נצטוינו שהרי כתב הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ד' ופרק ג') הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברים והמחלימים, וישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק, כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין ויסתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאבריו כואב. הרי שלא רק הפקרת הגוף הוא עוון פלילי רק שחייב לעשות הכל שיהא בריא ושלם.ובבפרט דהרי ימים אלו במקומות שיסדום לימי ההפסקה היה כל המטרה כדי ליקח ריוח להתבונן בין הדביקים לנוח קצת במטרה להתחדש בתורה ועבודה ביתר שאת ועוז, ואין לך סתירה גדולה מזו דהפקרת הגוף רח"ל לכל הרפתקאי דעדי עלה. וה' הטוב ישמרינו ויצילנו מכל רע, אמן.

בראשונים מוסבר יפה טעם הדבר למה אסור לאדם לחבול בגופו, הרי אדם הוא בעלים על כל אשר לו, דהנה כתב רמב"ם (הלכו' רוצח פ"א ה"ב) ומוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח, ואפילו נתן כל ממון שבעולם, ואפילו רצה גואל הדם לפוטרו, שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקב"ה, ולפי זה יובן גם למה לא יועיל נתינת רשות להזיק, כדכתב בשו"ע הרב בעל התניא הלכות נזקי גוף ונפש (ה"ד) דאסור להכות את תבירו אפילו הוא נותן לו רשות להכותו, כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו ולא לביישו ולא לצערו בשום צער אפילו במניעת איזה מאכל ומשתה.

הרמב"ם (פי"ח מהלכו' סנהדרין ה"ו) כתב גזירת הכתוב היא שאין בית דין ממיתין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו, אלא על פי שניים עדים, וכתב הרדב"ז, שהגם שגזירת מלך היא ואין אנו יודעים הטעם, אפשר לתת קצת טעם, לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקב"ה, כנאמר ביחזקאל (י"ח) הנפשות לי הנה, הלכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו, אבל ממונו הוא שלו, ולכן בממונות אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, וכי היכי דאין אדם רשאי להרוג את עצמו, כך אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה, לפי שאין נפשו קניינו.

והאיסור להכניס עצמו לסכנה מבואר בשו"ע חו"מ (סי' תכ"ו ס"ט) הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכו' כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד בכך, מכין אותו מכות מרדות, והנזהר מהם עליו תבוא ברכת טוב, ובסמ"ע (סקי"ב) הסמיך את הכתוב מדכתי' השמר לך ושמור נפשך מאוד. ומשמע שהוא מן התורה, ועי' בבאר הגולה דאסמכינהו אקרא ומכין עליהם כמו שאר מצוות דרבנן, או דקים להו שהוא מדאורייתא ואין לוקין עליהם כדאשכחן חצי שיעור דאסור מה"ת ואין לוקין עליו, ושם בהמשך כתב הטעם שהזהירה התורה על שמירת הנפש הוא מטעם שברא הקב"ה את העולם בחסדו להיטיב להנבראים שיכירו גדולתו ולעבוד עבודתו בקיום מצוותיו ותורתו כמו שאמר הכתוב כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו וכו', וליתן להם שכר בעמלם, וכל המסכן עצמו כאילו מואס ברצון בוראו ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן שכרו ואין לו זלזול אפקירותא יותר מזה ולהשומע יונעם וכו' יעו"ש, ועכ"פ משמע דתלי' בב' תירוציו אם איסורו מן התורה או לא.

ג'. האם מותר לאדם להכנס לקבוצת נסוי לחיסון החדש נגד קורונה

שאלה. האם מותר לו לאדם להכנס לרשימת מקבלי החיסון החדש לחולי קורונה שהומצא ע"י משרד הבריאות האמריקאי בתור שפן נסיון, שכידוע שהממציאים הרופאים לוקחים אנשים לתת להם את החיסון בתור נסיון ומשלמים עליו טבין ותקילין, וכעבור זמן הם בודקים את בעלי הניסוי לדעת האם בחרו בחיים, והנה הרופאים אמרו לו שיש בזה סיכוי חמישים על חמישים שיתכן באמת שיעזור, אבל חמישים אחוז יוכל להסתכן ע"י החיסון.

תשובה. לעיל בתשובה ב' נתבאר שאין אדם בעלים על גופו, ואם כן יוצא פשוט דגם כשאדם נמצא במצב של חולי בבחינת טוב מותו מחייו, אין לו רשות לחבול בעצמו, ודבר זה נלמד גם ממעשה רב ונורא בגמ' עבודה זרה (י"ח) שהרשעים מצאו את רבי חנינא בן תרדיון יושב ומקהיל קהילות ללימוד תורה בניגוד למה שהם אסרו, ותפסוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על ליבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה,אמרו לו תלמידיו פתח פיך ותיכנס בך האש כדי שיתקרב מיתתו, להמעיט היסורים, השיב להם מוטב שיטלנה מי שנתנה, ואל יחבל הוא בעצמו, ומכאן שסבר רבי חנינא בן תרדיון שאסור לעשות פעולה לקרוב מיתת הגוסס גם כשמצטער הרבה בגסיסות וטוב לו המות.

ובחתם סופר (חיור"ד סי' שכ"ו סק"ג) למד מהמעשה של רבי חנינא בן תרדיון שאף אם באו על החולה יסורין הממרקים כל גופו של אדם, מכיון שלא מועילה נתינת רשות של החולה לקרב את מיתתו, היות שגם הוא עצמו מוזהר על כך, הרי שאם איבד עצמו לדעת רוצח הוא משום שבמיתתו רצח את עצמו.

ועל כל פנים לשונו של רבי חנינא בן תרדיון "ואל יחבל הוא בעצמו" משמע דאיסור חבלה בגופו הוא גם באופן זה, ושאני ממה שהסכים אח"כ להצעתו של הקלוצטורין למהר מיתתו דשם לא עשה בעצמו שום פעולה רק שהניח לו לעשות פעולה הממהרת את מיתתו, אבל כאן שביקשוהו לפתוח את הפה כדי שיכנס האש הוי פעולה מצידו, וזה אסור לפי דעתו, וכן מה שאמר שיטלנה מי שנתנה רמז בזה גם למה שאמרנו דאין אדם בעלים על גופו.

והנה יש לדון בכאן שנכנס בין מקבלי החיסון בקבוצת הניסוי, אולי מכיון שמיירי במגיפה עולמית והרי על ידי שיצליח הניסוי ימנע כל מחלה ומות מרבים, ואפשר דבכה"ג שמציל אחרים מותר לו להכניס עצמו לסכנה.

אלא דהפוסקים דנו הרבה בנוגע לתרומת אברים עבור חולה, כגון מה שנהוג לתרום כליה עבור חולה כליות הנזקק לדיאליזה שהוא במצב של פיקוח נפש, ודנו בזה בנוגע האם מותר לאדם להכניס עצמו לסכנה או ספק סכנה במטרה להציל חבירו מסכנה,

והנה לפי מה שהבאנו לעיל דאין אדם בעלים על גופו, לכאורה משמע פשוט דאינו הבעלים למכור את כליותיו, דאינם שלו.

וגדולה מזו כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סי' צ') שנשאל במי שאסור לו להתענות ביוכ"פ מחמת חולשה, וע"י זריקת תרופה ע"י תחיבת מחט בגופו יוכל להתענות, אם צריך לעשות כן או לא, וכתב דלא מיבעיא שלא צריך לעשותו עיוכ"פ כלל, אלא אף אסור לעשותו ובתחילה כ' לחקור אם מה שחז"ל למידין (בב"ק פה) ורפא ירפא מכן שניתנה רשות לרופא לרפאות, אם הכוונה דבזה שהולך להתרפא אינו סותר גזירת הקב"ה, או דקמ"ל דאע"פ שסותר, מ"מ לצורך רפואה מותר, ולצד ב' א"כ בכגון הא דאינו לצורך רפואה אלא כדי שיוכל לצום, אסור לו, דהא סותר גזירת מלך, כיון דכל ההיתר הוא רק לצורך רפואה, ואמנם כתב שם, כיון שחיוב ליכא בכל אופן יש לחוש לחשש האיסור דסותר גזירת מלך, וגם שתחיבת מחט הוא חבלה שאסור לחבול בעצמו, כיון שאינו לרפואה וכו' יעו"ש. ומזה דבודאי כל היכא דעושה בדיקות למען נסיון בעלמא הגם דעל ידי כן יביא לעזר לשאר אנשים, אבל הרי אינו מוטל עליו ואפשר על ידי אחר, אפשר דאסור.

סוף דבר הן אמת דכבר דנו האחרונים האם מותר אדם להכניס עצמו לסכנה כדי להציל חבירו, ובפרט שמסכן עצמו לצורך הצלת רבים, אבל נראה דגם באופן שכוונתו להציל הרבים על ידי חלקו בקבוצת הנסיון, אמנם מכיון שאינו תלוי בו כלל, וימצאו הרבה מזרע שאינם ב"י שיתנדבו להיות בקבוצה זו, ובודאי כיון שהוי חשש סכנת נפשות, מי התיר לו להכנס לספק סכנה.

ד. אם רופא יכול לסרב מטיפול אצל החולים במחלה מדבקת

בקובץ מבית הלוי (ניסן תשנ"ב) הביא תשובת בעל שבט הלוי בענין חובת הרופא האם יש חובה לרופא לטפל בחולה עם מחלה מדבקת מסוכנת ובעיקר בזמן מגיפה, או שהעצה לברוח מן העיר כשיש דבר, כמבואר (ב"ק ס' ע"ב) וכתב פשוטם של דברים שאסור לרופאים שיכולים להועיל לחולים לברוח לסלק מתפקידם, רק ישמרו עצמם ככל האפשר שלא להתדבק כתקנת הרפואה בעתים הללו, ומביא ראיה

מתקנת רבינו הגרעק"א זי"ע בשעת מגיפת הכולירע שכ' שאנשים שיכולים לשמש החולים האלה יהיו באופן קבוע בחדר הלאצארעט, וכ' שם שהוא שכר האנשים האלה, וכן כ' שם שיקראו מיד לרופא יע"ש ונדפס באיגרת מרן הגרעק"א בס' אגרות סופרים מכתב ל'  וכתב השבט הלוי דאינו משמע לי שידבר דוקא מאנשים אשר לא מבני ישראל המה.

ה'. שכר דירה ונדבק בקורונה האם יכול המשכיר לבטל המקח

שאלה. מעשה באדם ששכר דירה בירושלים עיה"ק לקראת חג הפסח וסגר המקח עוד בר"ח אדר, והנה עתה בהגיע הזמן שסיכמו, נתגלה נגיף הקורונה אצל השוכר, וטוען המשכיר שאדעתא דהכי לא חפץ להשכיר, ודורש ביטול מקח, ואילו החולה אומר כי עד שיגיע לדור בפועל הרי יחלים.

הרמ"א בתשובותיו (סי' כ') דן בראובן ששכר דירה אצל שמעון ועשו כל הקנין כדת וכדין, ואחר כך נתברר שחלתה אשת ראובן בחולי המדבק (צהבת געל בזוכט), ורוצה שמעון המשכיר להתחרט מהשכרת הדירה, כי חושש להכניס חולה המדבק שם.

סוף דבר אחר אריכות דברים מסיק הרמ"א לדינא דאין המשכיר יכול לחזור בו, כי מה שאומר שהוא חולי מתדבק, כולו הבל, ומי שלבו נוקפו אומר כן, כי השם יתעלה הוא המוחץ והרופא, ואם היה כדברי המשכיר, בטל כל דיני ביקור חולים כי לא מצינו בשום מקום שחלקו בין חולי מתדבק לשאינו מתדבק חוץ מלענין בעל ראתן דאסרו לישב בצלו (עי' לעיל ס' א' בדברינו) וראייה מפרק המדיר דלא חשבו למום אשה לומר שאדעתא דהכי לא קדש, רק בחולי נכפה שהוא מין ראתן אבל בשאר חולי לא אמרינן הכי,

ואמנם יתכן דבנידון דידן במחלת הקורונה דלדעת כל המומחים הוא מאוד מדבק ואינו שכיח, דלא היה עד עתה כשהובא ממדינת סין, גם לדעת הרמ"א יכול המשכיר לחזור בו, דהרי שם כתב בחולי הצהבת שעל זה תשובתו,דחולי זה שכיח מחמת עיפוש האויר הנהוג בעיר ההיא, הוה מידי דשכיח, ואין בית אשר לא היה שם חולי זה, דמסיק כל אדם אדעתיה, ואיכא למימר סבר וקיבל, אבל בנידון דידן שהבהלה סביב הקורונה היא גדולה מאוד בכל העולם, וכולם מאוד נפחדים ונרתעים לשמע המגיפה, ובודאי הרי המשכיר יוכל לטעון שלא סבר וקיבל אדעתא דהכי, ולכאורה יכול לדרוש ביטול מקח.

עוד יש לטעון כאן דהמשכיר יש לו טענה שבאמת השוכר עצמו יחלים בס"ד עד הכנסו לדירה, אולם מכיון שידוע שהמחלה מאוד מדבקת ובימים הראשונים בדגירת המחלה אינו ניכר על האדם כלל, שמא נדבקו אחד מבני ביתו רח"ל, ורק אחר כך כשיהיו בבית המושכר יתגלה המחלה, ובאופן כזה בודאי דלא היה אדעתיה להשכיר.

ו'. חולה קורונה שביקר במסעדה (קייטרינג) ולכן כולם הדירו רגליהם משם, האם חייב בתשלומי נזיקין.

שאלה. אדם שהוכנס לבידוד מחשש שנושא את הנגיף הקורנה, והתחכם האיש ויצא לקנות דבר מאכל במסעדה, כשנתברר הדבר לקהל, הדירו כולם רגליהם מהמסעדה, ובעל המסעדה זרק את כל האוכל שהיה שם באותה שעה, אחר כך נתברר שבאמת נשא את הנגיף, האם צריך החולה לשלם את כל ההפסד של המסעדה.

תשובה. האמת היא ששאלה זו הוא גם בלא נתגלה הנגיף באדם זה, רק עצם הדבר שהוא הפר את כללי הבידוד ובודאי שנכנס למקום בו נמצאים רבים, זה עצמו פשיעה, אבל כשנתגלה שאכן נושא את הנגיף, הרי הוברר הדבר למפרע כי באמת באותה שעה היה חולה והעביר את הנגיף רח"ל, ובודאי צדקו האנשים שעזבו את המקום, וצדק בעל המסעדה ששפך את כל המאכלים.

והנה קודם לכל צריך לדעת כי החובה לשמוע להוראת האנשים המוסמכים בזה שמצוים להכנס לבידוד, ובכל העולם כולו זה נהוג, וכן היה נהוג בכל הדורות להסגיר למקום מבודד מחשש התפשטות המחלה, ויש משום חובת הציות משום דיני נפשות, ומי יוכל לקבל עליו אחריות כבידה של ספק נפשות,

וראיתי בספר משפטי התורה (סי' ג') שדן במעשה שהיה בחור שלומד בישיבה חלה במחלה מדבקת, והיה רעב מאד לפיכך הוא הלך למטבח וטעם ממאכל שהתבשל בסיר המרכזי שנועד לצורך ארוחת הצהרים של התלמידים, הדבר התגלה והנהלת המוסד החליטה מחשש להדבקות להשליך את כל תכולת הסיר לאשפה, מפאת השעה הקרובה לזמן הארוחה, נאלצה הנהלת המוסד לקנות אוכל מוכן מקייטרינג דבר היקר בהרבה מאוכל שמכינים אותו במוסד, האם צריך הבחור לשלם עלות האוכל שרכשו בקייטרינג.

ויסוד הדברים מבאר שם דהנזק שנעשה על ידי החולה בעצמו הוא היזק שאינו ניכר, דהרי החיידקים אינם ניכרים במאכל, אלא דבמזיד אם עשאו קנסוהו חז"ל לשלם, כדי לחנך את המזיק שלא יתמיד במעשיו, לאור יסוד זה מזיק לחבירו בהיזק שאינו ניכר כמו מטמא ומדמע טהרותיו או פירותיו של חבירו, מכיון שע"י מעשיו נפסדו הטהרות של חבירו ואינן שוות מאומה, נמצא שהמזיק הפסיד ממון לחבירו ואע"פ שהתורה פטרה אותו כיון שלא ניכר הפסד הממון בחפץ אולם חז"ל נתנו למזיק במזיד דין של אדם המזיק לממון בהיזק גמור,

ובאמת דיש לדון בשאלתינו האם הגדרת חולה זה שנתגלה אצלו הנגיף רק אחר שהיה במסעדה הגדרתו כמזיד או שוגג, דהרי הוא הפר את תנאי הבידוד, רק שחשב שבודאי זה לא יהא אצלו, וכאומר מותר הוא,

אמנם בשאלתינו יש ב' תביעות על החולה, א'. האוכל שזרק בעל המסעדה לאשפה, כי הרי חשש שלא יעבור לסועדים. ב'. ההפסד שנגרם כתוצאה ממה ששמעו אנשים ונדדו משם, וזמן ארוך נמנעו הקליינטים מלהכנס לשם. אלא דבכל אופן בנידון דידן הרי החולה לא נגע באוכל בידים, רק שהבעל הבית חשש להדבקות, לכן זרק את האוכל, והוי רק גרמא בניזקין דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ובודאי מה שנמנעו הקליינטים להופיע לתקופת זמן, הרי בודאי אינו היזק ישיר רק גרמא.

ח'. לספר לאבי הנערה שהבחור היה מודבק

שאלה. בחור ששהה בבידוד בחשש הידבקות ומציעין לו שידוך, האם צריך לספר לאבי הנערה.

תשובה. לא רק שאין צריך לספר לו, אלא שאסור כלל וכלל לספר לו, ולא מיבעי כשרק היה בבידוד שזה רק אמצעי זהירות, והרי מאן יימר דיש לו הנגיף, אלא אפילו גם במי שנדבק במחלה, אם יצא מזה בעהשי"ת בשלום ללא פגע ומחלה, אסור לספר דבר זה לצד השני, כי למעשה הרי הוא בריא אולם כאחד האדם ואין זה שונה ממי שהיה חולה בשפעת רגילה והחלים, רק מטבע הדברים נעשה בהלה גדולה סביב הענין, ויתכן שהצד השני יבהל ויפסיק השידוך. ולכן ברור שאסור לספר דבר זה שאינו נצרך כלל

◊ ◊ ◊

סגולות לעצירת המגיפה ועובדות נוראות

הצעת הגה"ק רבי עקיבא איגר זי"ע למול מגיפת הכולירע המדבקת

כל העולם כולו עוקב בדאגה ופחד מפני מחלת "הקורונה" ל"ע שחשך אורו מסין והתפשט לשאר חלקי תבל, מעצמות חזקות ומדינות אדירות משדרים בהלה מפני הבאות, ומצב הכלכלה בעולם על סף הידרדרות ח"ו,

אבל אנו יהודים זרע אברהם יצחק ויעקב כאשר ביקשנו בסוכות תש"פ הושענה נפש מבהלה נכלל גם בהלת הקורונה, ובכן יהודי עושה מה שצריך לעת כזאת, מוציאים את ספר התהילים ומתחננים בדמעות שליש ומבקשים אבינו מלכינו מנע מגיפה מנחלתינו.

ומה עושים כאשר רוצים להתכנס בבתי כנסיות ובתי מדרשות לזעוק זעקה גדולה והרשויות אוסרות כינוסי רבים למנוע הדבקות המונים.

בשנת  תקצ"א כאשר רבבות נפלו בחולי הכולירע שהיתה חולי המדבק מאוד, וכמובן שאז לא היו עדיין חיסונים נגדו, חיל ורעדה אחזו יושבי תבל ובצוק העיתים היה זה גאון ישראל וקדושו רבי עקיבא איגר זי"ע אשר נשא על לבו הטהור את צערם של בני ישראל ונדפסו כמה מכתבים בספר אגרות סופרים, בו אנו רואים ההתיחסות של אותו גאון וקדוש תפארתו של העולם למצוקי הזמן.

הגרע"א זי"ע מתיחס במכתבו בדרכי המלחמה נגד מחלת החולירע שהדביק רבבות בימים האלו והטילה פחד ובהלה על כל העולם, והרי להתכנס בבתי כנסיות לעורר רחמים אסור עצם ההתקהלות, ולכן כתב כך (אגרות סופרים מכתב כ"ט)..לדעתי זה אמת שהקיבוץ במקום צר אינו נכון, אבל אפשר להתפלל כתות כתות ובכל פעם במתי מעט, ולומר אחר תפילה ערב ובוקר תהילים איזה מזמורים שיבחר מעכ"ת, ואח"כ הנוסח א ל רחום שמך, ענינו ה' ענינו, מי שענה, ויהי רצון אחר תהילים, ולהזכיר בתוכו גם על המלך ירום הודו וזרעו ושריו וכל שוכני ארצו, ולומר בבוקר ובערב אחר פ' התמיד בציבור כל נוסח פ' הקטורת אתה הוא שהקטירו כו', ולומר אח"כ נוסח הריבון הנדפס במעמדות ביום א' אחו הקטורת וכו'.

כמו כן הגרע"א מציע "פדיון נפש"…יקובץ למעכ"ת בעד כל נפש ונפש למקטון ועד גדול ואף בעד עובר במעי אמו ששה גדולים פאלניש (היינו שש מטבעות גדולות של פולין), ומהמקובץ יעשה מעכ"ת פדיון נפש, ואם הרצון לשלוח גם לי מזה סך מה לעשות פדיון נפש, אעשה בלי"נ והמעות תחולק לעניים.

הרי לנו דרך תפילה אשר הורה לנו רבינו כתובה בידי אומן צדיק יסוד עולם לזמן המגיפה ובג' דרכים נקט תפילה סגולה וצדקה תפילה מזמורי תהילים, סגולה אמירת הקטורת שהיא כידוע סגולה בדוקה למגיפה כמופיע בכתבי האריז"ל,  שהאריז"ל היה נוהג לאומרו אחר חצות הלילה, וצדקה פדיון נפש אפילו לעובר במעי אמו.

הגיינה (נקיות) באדם ובבית

אמנם לא רק בעצות על צורת התפילה ודרכה מסתפק הגרע"א זי"ע, אלא דאגת אב דאג לכלל ישראל די בכל אתר ואתר, וטרח לישב ולכתוב הוראות ברורות כיצד לנהוג,  מה ללבוש מה לאכול ועם מה לשטוף את הפנים.וכך כותב שם…

ולהישמר מאד מלהתקרר, טוב להתלבש כל אחד במפה לפאנעל חגור על הבטן, שלא לאכול מאכלים רעים וביחוד גורקען (מלפפונים), ולמעט באכילת פירות ודגים ושתית שכר, שלא לאכול על השובע, וטוב יותר לאכול פעמים הרבה ובכל פעם שלא במרובה, להיות נקי שלא להשהות טינוף וליכלוך בבית, ובכלל הזה להחליף איזה פעמים בשבוע כתונת מכובס ונקי, שלא לדאוג ולהרחיק כל מיני עצבות, שלא לילך בלילה באויר העיר, ובצהריים כשהחמה זורחת טוב לטייל על פני השדה לשאוב אויר, ולפתוח חלונות בבוקר שיבוא אויר בחדרים, שלא לילך לביתו אליבא ריקנא (על בטן ריקה), לאכול איזה גרגרים חרדל אליבא ריקנא, וליקח קליפת עץ אלון לשאוב במים ולרחוץ בזה שחרית פניו וידיו, לזלף החדרים איזה פעמים בחומץ חזק וטוב מעורב במי ורדים.

חובת ציות לרשויות הרפואה

ובדבר הציות להוראות רשויות הבריאות והרופאים. הנה מה שכותב הגרע"א (אגרות סופרים מכתב ל')..גם הזהרתי פעמים הרבה באזהרה אחר אזהרה שיהיו הנהגתם באכילה ושתי' כפי אשר סדרו ואשר שפטו הרופאים להזהר מזה וירחקו כמטחוי קשת כאילו הם מאכלות אסורות ולא יעברו על דבריהם אף כמלא נימא, ..והעובר על ציווי הרופאים בסדר ההנהגה, חוטא לה' במאוד, כי גדול סכנתא מאיסורא, ובפרט במקום סכנה לו זלאחרים, שגורם ח"ו התפשטות החולי בעיר וגדול עונו מנשוא.

הסתלקות הבת עין זי"ע סיימה את המגיפה

בספר אספקלריא המאירה מביא דבר נורא מהסתלקות הרה"ק הבית עין זי"ע, בשנת תר"א פרצה בצפת מגפה איומה שנקראה בפי ההמון בשם "עפוש" שהפילה חללים רבים רח"ל, גם הרה"ק רבי אברהם דוב מאווריטש זצוק"ל חלה במחלה אנושה זו, ומכיון שזו היתה מחלה מדבקת מאד, הטילו השלטונות הסגר חמור על החולים במחלה זו ועל כל אלו שבאו אתם במגע, מחלתו של הרב הקדוש הלכה והחמירה וכאשר הרגיש כי שעתו קרובה שלח לקרוא אליו את רבי שמואל, ברם בני ביתו של רבי שמואל שחששו לסכנת ההדבקה ממחלה זו העלימו ממנו את הדבר ולא מסרו לו את הזמנת רבו, כשראה הרה"ק מאווריטש שרבי שמואל בושש לבוא הביע את צערו על כך באמרו כי ברצונו היה למסור לו את כל מעיינות החכמה ורזין דאורייתא שקבל מרבותיו, כל ימיו של רבי שמואל היה מצטער על אשר העלימו ממנו את הדבר ולא זכה להענות אל קריאת רבו, ביום י"ב כסלו תר"א נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש, לפני הסתלקותו הבטיח הרה"ק מאווריטש לבני העיר כי הוא יהיה הקרבן האחרון של מגפה זו אשר לא תוסיף לפקוד יותר את העיר.

בן המלך שחלה במחלה מדבקת

מכיון שבימי הפורים אנו נמצאים וכל הנושא שלפנינו הוא ממחלת הקורונה המאוד מדבקת, אביא מה שכתב בספר חזון אליהו, ששאלו למגיד מדובנא על מה שאמרו חז"ל דמבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק (גיטין נז), וקשה מפני מה זכה המן הרשע שנכדיו יעסקו בתורה,

אמר להם המגיד אפתח במשל פי, בנו של מלך גדול חלה במחלה ממארת ומדבקת, נתאספו הרופאים והחליטו, להמית אותו אי אפשר, מפני שהוא בן מלך, ולהשאירו בתוך הקהל גם כן אי אפשר, מפני שיש לו מחלה מדבקת והמחלה עלולה להדבק בשאר אנשים, החליטו לבנות ארמון גדול ונהדר מחוץ לעיר ושמה יהיה בן המלך תחת השגחת מפקח אחד שיהיה אצלו יומם ולילה, ואסור לו לעזוב את הארמון לרגע אחד,  אוכל וכל צרכיו יבאו לו מבחוץ עד פתח הארמון, ואסור לשום אדם להכנס לארמון, וכן עשו המפקח שימש אותו ולא זז ממנו, עברו כמה שנים ובן המלך לא הבריא, התחיל המפקח לחשוב בלבו מה יהא בסופו הוא נמצא כאן כמו בבית הסוהר, איננו רואה שום מכיר וידיד משום שאסור להכנס אצלו, ולו אסור לצאת מהארמון,  נמלך בדעתו וקנה סם המות להאכיל את בן המלך, כשימות בן המלך יוכל לצאת מן הארמון ולהמצא בין אנשים, כשהאכיל לבן המלך את סם המות פעל על החולה לטובה והיה רפואה בשבילו,

רופאי בן המלך ידעו מתרופה זאת, ומה  שמנעו אותה מהחולה, מפני שצריך לתת אותה במידה מצומצמת ומדוייקת מאד, ואם יתנו פחות או יותר משהו מסכנים את החולה, ולכן חששו הרופאים לסמוך על קביעותם, אבל המפקח נתן במקרה את המדה המדוייקת, ולכן היה רפואה לבן המלך.

והנה הרופא בא לבדוק את בן המלך החולה ומצא שמצבו הולך וטוב מיום ליום, כשסיפר את זה למלך הושיב ועדת חקירה לברר מה קרה כאן, ונודע שהמפקח נתן סם המות לבנו בכדי להמיתו ובמקרה מצא את המדה המדויקת הדרושה לרפאותו, הזמינו את המפקח לבית המשפט לשפוט אותו על כונתו להמית את בן המלך, המפקח טען איך תוכלו לדון אותי למיתה הלא על ידי פעולה זו הצלתי את בן המלך ממות בטוח, אחרי דיון רב במשפט זה החליטו השופטים שהמפקח חייב מיתה מפני שעשה פשע גדול בזה שרצה להמית את בן המלך, אבל מצד שני מגיע לו גם פרס גדול שהציל את חיי בן המלך, והוציאו פסק דין לתלות את המפקח, ואת בנו למנות לשר גדול וחשוב בממשלה כן היה אצל המן, הוא גזר להרוג ולאבד את כל היהודים, עבור זה חייב תליה, אבל מגיע לו גם פרס מפני שחז"ל אמרו שלישראל היו ארבעים ושמונה נביאים ושבע . נביאות וכולם לא הצליחו להחזיר את ישראל למוטב רק על ידי המן וגזירותיו חזרו למוטב, הפרס שניתן להמן הוא שנכדיו ילמדו תורה בבני ברק.