בחג השבועות שנת תק"כ כאשר שקעה שמשו של עולם, ונסתלק מרן הבעש"ט הקדוש זי"ע לגנזי מרומים, זרחה שמשו של רבינו נפתלי צבי בעיר לעשנוב אשר בגליציא, לאביו הרה"ק רבי מנחם מנדל רובין זי"ע אב"ד לינסק, ולאמו מרת ביילא ע"ה, בת הגה"ק רבי יצחק הלוי הורוביץ אב"ד בראד אה"ו (אלטונא, האמבורג, וואנדזבעק), מגזע היחס נכד המהר"ם טיקטין והשל"ה. וידוע מה שאמר הבעש"ט על משפחת הורוביץ שהם מהמשפחות המיוחסות בישראל. לימים העביר רבינו את שם משפחתו ל'הורוביץ', כשם משפחת אמו.
שבחי רבינו
הרה"ק מצאנז זי"ע מגדולי תלמידיו אמר: "היו לי שני רביים, הרב הזקן (כך כינה הרה"ק מצאנז את רבינו), וחותני הגאון בעל ברוך טעם מלייפניק זצ"ל, ואיני יכול להכריע ביניהם על גדלותם".
עוד אמר הרה"ק מצאנז: "הכרתי שלשה צדיקים שהיו כמו אדם הראשון קודם החטא, וכל מה שאכלו יותר היה בזה מצוה יותר. ואלו הם: הרב הזקן (רבינו), הרה"ק בעל אור לשמים מאפטא זי"ע, הרה"ק המאור ושמש זי"ע". (י"ג אורות מערכת רבינו פ"ד)
צדיקי דורו אמרו על רבינו כי נשמתו היא מן מצות סוכה בתורה. ובאמת היה עוסק כל השנה במצות סוכה, ובכל יום היה עושה איזה עבודה בסוכה שלו, ביום אחד היה נועץ יתד בסוכה, יום אחד למד מסכת סוכה, וכה היה משפטו כל ימי חייו. ועל כל פנים כל יום מימות החמה היה מזכיר השם סוכה, וסיבב דיבוריו עד שבא לדבר מהסוכה. (אהל נפתלי אות ג)
ימי נעוריו
אהבת ישראל למד עוד בילדותו, ומסופר: כשהיה ילד קטן ולמד א"ב ונקודות, והראו לו כי על שני נקודות י"י צריך לומר שם. והנה בתפלה בהפסק ענין או פסוק נדפס ג"כ שני נקודות המורים להפסיק הענין כזה :, ורבינו בילדותו קראם ג"כ בשם, וגער בו המלמד שאין צריך לומר שם שם. ושאלו רבינו: "מאי שנא"? והשיב לו המלמד: "אם שני היודי"ן עומדים שניהם בשוה הם יודי"ן והם שם. אולם באם אחד עומד גבוה מחבירו אין זה יודי"ן ואינם שם". מזה למר רבינו רמיזא דחכמחא, שיו"ד אחד לא יהיה גבוה מחבירו, ורק אז הם יודי"ן וקרובים לה', ובאם לאו אין זה רק גולמות מפסיקין בין הקודש. ובזה פירוש בדרך צחות את הפסוק (ויקרא יט יח) ואהבת לרעך כמוך, היינו אם הוא שוה לחבירו ואינו מתגאה עליו, אני ה', אז מקורבים אליו ית"ש. (אהל נפתלי שסט)
בעת שנעשה בר מצוה, נסע עם אביו להרה"ק הרבי ר' יחיאל מיכל מזלאטשוב זי"ע, והרבי ר' מיכל הניח לו תפילין, ואמר רבינו: כי קשר אותו אז בעולם גבוה אשר לא יוכל להנתק ממנו לעולם. (אהל נפתלי ד)
בתחילה למד רבינו אצל זקנו הגה"ק ר' יצחק המבורגר זצ"ל, וכן למד אצל אביו. אח"כ נסע ללמוד תורה אצל דודו הגה"ק ר' משולם איגרא זצ"ל אב"ד טיסמניץ ופרעשבורג (חתן זקנו הגה"ק ר' יצחק המבורגר), שם למד יחד עם הגה"ק החוות דעת זצ"ל. רבותיו בחסידות היו המגיד מזלאטשוב זי"ע, הרבי ר' אלימלך זי"ע, הרבי מלובלין זי"ע, והרה"ק הרבי ר' מנחם מנדל מרימינוב זי"ע. וכן נסע להמגיד הקדוש מקאזניץ זי"ע, והאוהב ישראל מאפטא זי"ע.
פרק האיש מקדש
בהגיע לפרקו, נשא את בתו של אחד מנגידי העיר בראדי. ומסופר: פעם אחת מצא את אשתו עומדת נגד המראה ומקשטת עצמה. ואמר לה: "שבשבילו היא לא צריכה להתקשט". ותען לו: "האם לך לבד אני רוצה למצוא חן, רצוני לשאת חן בעיני אחרים ג"כ". בשמעו זאת ברח תיכף משם לעיר זלאטשוב אל הרבי ר' מיכלי זי"ע. ותיכף כאשר נכנס אליו, שאלו לו: "רבי זאל איך מיך געטין". והשיבו הרבי: "הן". רבינו גירש את אשתו, ונשאר בזלאטשוב שנה תמימה.
אחרי תקופה בא הנגיד רבי צבי הירש גאלדהאמער מדוקלא אל הרבי ר' מיכלי, והזכיר לפניו את בתו מרת רבקה שיושבת גלמודה. ואמר לו הרבי שיקח את רבינו לחתן עבור בתו, ואת התנאים עשו בזלאטשוב. אחרי החתונה התגורר רבינו בדוקלא. (אהל נפתלי ה)
על כס ההנהגה
בעיר רופשיץ רצו לקבל עליהם רב אב"ד, ונסעו להרה"ק הרבי ר' מנדלי מרימנוב זי"ע לשאול עצתו, והתעכבו שם עד שבת. בעת סעודה שלישית התחיל הרבי ר' מנדלי לדבר מענין רבנות רופשיץ. פתאום יצא קול בזה הלשון: "ווען ר' נפתלי דוקלער (כך קראו לרבינו בימי חורפו) זאל וועלין אוועק לייגין זיין גישעפט, וואלט גלייך גיוועזין איהם אופצונעהמען". ותיכף אמר הרבי ר' מענדלי לברך ברהמ"ז ולהדליק נרות, ושאל למסובים: "מי אמר זאת"? וכולם ענו ואמרו, כי הם לא אמרו. ואמר הרבי ר' מענדלי: "אם כן, נראה שהוא כרוזא משמיא נפיק", וצוה להם לנסוע לדוקלא ולקבל את רבינו לרב, וכן עשו. (אהל נפתלי ח)
רבינו קיבל סמיכה מהרבי מלובלין, וכפי שסיפר הרה"ק ר' אלעזר מקאזניץ זי"ע: פעם היה הרבי מלובלין זי"ע אצל הרה"ק ר' מרדכי מנעשכיז זי"ע בזמן שהיו שם קיבוץ גדול מגדולי הדור. באותו עת עדיין לא נתפרסם שמו של הרבי מלובלין. בשעת הסעודה הושיבו את הרבי מלובלין בקצה השולחן. באמצע הסעודה נשאלה לפני הגדולים האלה שאלה, אחד אסר ואחד התיר, עד שנצמח מזה פלפול גדול בין החבריא, ונשאו ונתנו בהרמת קול. וקם הרבי מלובלין ממקום מושבו, ויעל אליהם לראש השולחן, והרכין ראשו עליהם, ואמר להם: "וויי וויי, וויא פערגעסט מען עס אזוי געשווינט בכבוד רבו". והיו הדברים לפליאה בעיניהם, כי לא הכירו אותו מעולם. בין המסובין ישב גם רבינו, וכשמוע דברים אלו, אשר יצאו מפה קדוש הרבי מלובלין, נתן עיניו בו, והכיר בו שאדם קדוש הוא.
אחר הסעודה נסעו כולם לביתם, וגם הרבי מלובלין נסע לביתו. ומיהר רבינו ורץ אחרי עגלת הרבי מלובלין, וקפץ על העמוד היוצא מאחורי העגלה, ויחזק את עצמו עליה, וככה ליוה את הרבי מלובלין. היה זה באמצע החורף, הקור היה חזק מאד, ורבינו מרוב זריזותו לא הספיק ללבוש בגד חם, והיה עליו רק חאלאטיל דק. ותמה עליו הרבי מלובלין, הן על שתלה את עצמו בעגלה, מה שלא היה לפי כבודו לאיש כמו רבינו, וביותר תמה שבקור חזק כזה אינו מלובש במלבוש חם. ושאל אותו הרבי: "מדוע לא תשוב העירה, כי הקור חזק, ואינך מלובש כראוי". ענה לו רבינו: "לא קשה, צריך אני לאותו כפר הסמוך". ויהי כאשר נסעו כעשרה וויארסט, אז הבין הרבי שאינו צריך לשום כפר, ושאל אותו הרבי שוב: "מדוע לא נטל עליו לכל הפחות איזה מלבוש חם"? ענה לו רבינו: "כי נחפז הייתי אחריכם, מפני שיודע אנכי שעתידים אתם להיות רבי, ולמה זה תברכו אשה בראשונה, מוטב שתברכו אותי לראשונה". ויברך אותו הרבי מלובלין. לימים כאשר הקפיד עליו הרבי מלובלין אשר מתנהג ברבנות, אמר לו: "הלא נתתם לי סמיכה בנעשכיז". (שיחות חיים ה:)
מידת הענווה
ענותן ושפל ברך היה רבינו ומסופר: פעם בסעודה שלישית אמר תורה וגילה רזין דאורייתא. אמנם אחר כך בכה מאוד, היות שגילה רזי דאורייתא, וברוב שפלותו חשב את עצמו שאינו ראוי לזה, לכך ירא לנפשו, אולי הוא ח"ו מצד אחר. תיכף בליל מוצאי ש"ק ביקש מאת החסיד ר' פישל סופר שילך עמו להרבי ר' מנדלי מרימנוב. כאור הבוקר כאשר נכנסו אל הקודש פנימה, שאל הרבי ר' מנדלי: "מה אתם עושין כאן כ"כ בהשכמה, השלום לכם ולבני ביתכם"? ואמר לו: "שלום". והתחיל רבינו לבכות מאד, ואמר לו את סיבת ביאתו. והלך הרבי ר' מנדלי עם רבינו לחדר מיוחד. ואמר לו: "יאמר מר התורה לפני, ואדע אם הוא דרך השם או ח"ו להיפך". וכאשר חזר בפניו התורה, הכה על כתפו והראה לו אהבה, ואמר: "אשרי לכם, אשרי חלקיכם, שב"ה הגעתם למדריגה גדולה בדרכי השם לגלות רזין דאורייתא". (דביר המוצנע פר' שמיני)
הסתר בתוך הסתר
כידוע הסתיר רבינו מאד את מדרגותיו. נוראות כתב אודותיו תלמידו הרה"ק מקאמארנא זי"ע (זוהר חי ויחי דף שצה.): "וכך ראיתי למורי ורבי רבינו הקדוש מורינו הרב נפתלי, שבכל דבריו היו יחודים שכליות נפלאות עד שהייתי מרעיד עליהם. פעם אחת עמדתי אחריו ולא ראה אותי, והיה יושב בערב שבת קודש בעת שרצה לילך למקוה למרחץ, והיה מדבר עם אשתו בסיפורים. והבנתי שמדבר בכוונת רחיצת מים חמין ומקוה. והייתי מרעיד, האיך יהיה זה בכח אנושי להלביש ענינים כאלה בסיפורי מעשיות ודיבורים. והרגיש והחזיר ראשו אלי, ושתק. והיה מספר עד שגמר הענין, כל היחודים, וכוונת מים חמין, ומקוה. ומיומי לא שמעתי ממנו שיהיה מדבר איזה דיבור שיהיה נוטה לצער שום בר ישראל".
רבינו היה רגיל לילך לחתונות של בני עניים ולשמחם במילי דבדיחותא, אבל חותנו שהיה גביר נכבד, ראה בזה בזיון ופחיתות הכבוד לעצמו ולחתנו היקר. הוא פנה במכתב למחותנו הרה"ק מלינסק, ובו שפך את לבו על הצער והביזיונות שנגרם לו על ידי הנהגת חתנו. והציע לאבי רבינו שיבוא לדיקלא לראות במו עיניו במה מדובר, בחתונת עני שיתקיים ביום פלוני.
כשקיבל הרה"ק מלינסק את המכתב, נענה לבקשת מחותנו, ונסע יחד עם הרבנית לדיקלא ביום המיועד של חתונת העני. בהגיעו לחתונה, היה כבר רבינו באמצע אמירת הבדחנות. אבי רבינו הסתתר מאחורי הדלת והקשיב לבדחנות בנו שאמר על פי סדר א"ב, והבין עמק דברי רבינו שהיו מיוסדים על סודות התורה ויחודים קדושים, אחרי שהאזין לדבריו זמן מה פנה אל הרבנית, ואמר לה: "נוסעים אנחנו חזרה לביתינו, כי עד אות יו"ד עוד הבנתי דבריו, אבל משם והלאה איני מבין עוד". כך נודע לו על גודל מדריגת בנו הקדוש. ועי' בספרו של רבינו 'אילה שלוחה' (פר' וירא, ועי' גם זרע קודש פר' וירא ד"ה וירא השילשי): "וזה היה כוונתי בימי חורפי, כשהייתי בדחן על החתונות, ואמרתי להחתן וכלה, שיהא הזיווג עולה יפה. היה כוונתי, שיאריכו ימים עד ביאת המשיח, שאז יהיה הזיווג של שני השמות הוי"ה אדנ"י עולה צ"ה, כמנין 'יפה'". (י"ג אורות מערכת רבינו פ"ב)
סיפר נכדו הרה"ק מבארנוב זי"ע: בימי נעוריו היה רבינו סוחר. פעם אחת נסע בדרך ולן בכפר אחד ובמלון שעמד בו היה שם שמחת נישואין אצל בעל המלון, והמחותנים ידעו ברבינו שהוא רגיל לומר מילי דבדיחותא, וביקשו ממנו לשמח את החתן והכלה, ונעתר לבקשתם. ויתנו לו יי"ש לשתות, והוא היה אז בתענית הפסקה משבת לשבת, ולקח את היי"ש מידם, ובלא שיראוהו שפך את היי"ש אל הצואר מתחת לכתנתו, וכה שפך י"ג כוסות יי"ש לתוך צוארו, ושמח אותם בדברי בדיחותא כל הלילה. לפנות בוקר נסע לדרכו, והיה אז קור גדול מאוד ונקרש היי"ש על בשרו. ואמר שהיסורים שסבל אז מהיי"ש הנקרש על בשרו היו גדולים יותר מכל הסיגופים שסיגף עצמו בימי נעוריו. כך ידע להסתיר עבודתו הקדושה, ששום איש לא ידע מעבודתו הקדושה. (סיפורי נפלאות מגדולי ישראל רכג)
גם את בניו הדריך רבינו שיסתירו את מדריגתם, ומסופר: פעם הגיע אורח נכבד לבית רבינו, ולא היה שם כי אם בנו הרה"ק רבי אליעזר מדז'יקוב זי"ע בהיותו צעיר לימים. הרה"ק ר' אליעזר כיבדוהו בשתיית כוס תה, אך הוא סירב מלשתות, באומרו שהכלי לא נטבל, ומכיר זאת ע"י שהשם הוי"ה ב"ה אינו שורה על הכלי. הרה"ק ר' אליעזר רצה לנסותו, ועירבב כמה כוסות הטבולים ושאינם טבולים, ועשה סימן עליהם שיכירם. והאורח קלע אל המטרה להבחין בין כלי לכלי. אח"כ סיפר הרה"ק ר' אליעזר הדברים לאביו בהתפעלות. ואמר רבינו לבנו: "זהו מהדברים הקטנים, ואם תזכה לעינים טהורות, גם אתה תוכל להבחין. אבל אומר לך שבעת שתכיר בכלי שלא נטבל עדיין, אל תאמר שהנך נמנע מלשתות בו מטעם ההכרה הלזו, כי אם תסתיר את הדבר בנימוק אחר". (שיחתן של עבדי אבות ח"א)
וכדי להעלים עבדותו וקדושתו החזיק אצלו משרתים תמימים שלא ישיגו אורחותיו. ומסופר: בימים ההם היה נהוג, שבכל לילה היו מתחלפים התושבים להשאר ער ולהסתובב ברחובות לשמור מגנבים. העשירים שלא ערבה להם עבודה זו, היו משלמים כמה פרוטות לעני שישמור תחתם. פעם הלך יהודי תמים בשם יהושע לשמור במקום איזה עשיר. רבינו יצא לחוץ באמצע הלילה, כשנפגש את יהושע דנן, שאלו: "עבור מי אתה שומר"? ענה לו: "עבור גביר פלוני". ומיד שאל יהושע את רבינו: "ובשביל מי כבודו מקבל שכר כדי להסתובב בחוץ בשעה כזו"? אמר רבינו: "משמש כזה אני צריך שלא יבין מאומה". (החכמה מאין, י"ג אורות פ"ד)
עושה פלא
דרכו של רבינו היה כאשר השכים בבוקר, התפלל כי כל הצריכים לישועה יושעו בבתיהם, ולא יצטרכו לבא לראפשיץ, שלא יחשבו כי נושעו ע"י רבינו. כי לא היה דעתו נוחה שיספרו מופתים ממנו. (אהל נפתלי מ) מסופר: פעם בא רבינו לעיירה הסמוכה ליערסלוב, והיה שם יהודי שנחלה במחלת השיתוק ר"ל, ולא היה יכול לזוז ממקומו. ולפי עצת ידידיו השכיבוהו על גשר קטן, מקום שרבינו היה צריך לעבור בדרכו, בתקוה שיכמרו רחמי רבינו עליו ויהיה לו ישועה. כשהגיע רבינו לשם, ורצה לעבור את הגשר, ראה את האיש השוכב שם, וחשב שרוצה להפריע לו מלעבור, והרים רבינו את מקלו לעברו, ואמר: "קום, כי אחרת אכבדך במקל שבידי". והנה לפלא, שתיכף ומיד קם האיש ורץ לביתו. כשנודע לרבינו ממחלתו ושנושע על ידו, נשאר בביתו שלשה ימים, כי התבייש מאד מן הפרסום, כי תמיד היה מסתיר את מעשיו, וכעת נודע כחו הגדול לכל. (י"ג אורות פ"ה)
סיפר נכדו הרה"ק ר' אלחנן היילפרין מראדומישלא זי"ע פעם היה עשיר שירד מנכסיו עד הדיוטא התחתונה, וזוגתו השפיעה עליו שיסע לרבינו להתברך ממנו, והוא שלא נמנה על עדת החסידים לא הסכים בתחילה, ורק לאחר הפצרות מרובים הסכים לכך. והיה המנהג שהיו קונים עלית השישי לרבינו, ואחר הקריאה היה עושה מי שברך ומוסיף ברכות בלה"ק ובלשון המדוברת. ויעצוהו שם שיקנה העליה לרבינו, וגם אפשרוהו שיקנה זאת. ואכן בירכו רבינו בעשירות גדולה לדור דורים ובנים טובים. לאחר השבת נכנס לרבינו עם קויטל ופדיון מפרוטותיו האחרונים. רבינו קיבלו כשם שמקבלים פני עשיר ונכבד, ואמר אליו: "הרי הנכם עשיר גדול, ועליכם להתנהג כמנהג נגידים להתאכסן במלון מכובד, ולנסוע בעגלות יקרות כדרך הנגידים", והוציא סכום נאה להלוותו לקנות דברים אלו, והיה בטוח שישלם לו כי הרי עשיר הוא האיש. ברכת הצדיק התקיים אצלו בשלימות, וכל עשירי הסביבה השקיעו אצלו כספם וזהבם, שיצא הקול שהוא עשיר המצליח בנכסיו. ומסיים הרה"ק מראדומישלא: "מקובל שלספר עובדא זו מסוגל לעשירות". (שיחתן של עבדי אבות ח"א)
פעם אחת בא לפני רבינו שאלה על עוף, ופסק: כשר. והתחילו התלמידים לפלפל עמו שהעוף טריפה, אך הוא התווכח עמהם בסברות חדשות להחזיק דבריו. ואמר להם: "אני פוסק שכשר, ואחרי דברי לא ישנו". אח"כ בא לפניו איש אחד עם קוויטל וכתוב עליו, שיהיה לו רפואה על חולי פלוני. ענה ואמר לו: "כעת בא לפני שאלה על עוף שהיה בו כזה והכשרתי, הרי שיכולין לחיות בחולי זה, וא"כ בודאי יהיה לכם רפואה". (עשר צחצחות אות יב)
אחרית ימיו
באחרית ימיו הפסיק רבינו מלדבר שום דבר, ממש כאלם, והיה מזה צער גדול לב"ב ולמקורביו, כי לא ידעו מה היה לו. וגם כי בעת שהיה צריך לאיזה דבר לא יכלו לשמשו, כי לא ידעו מה מבוקשו מאחר שלא דיבר כלום. וכן היה זמן רב. ופעם אחת נכנס אליו בנו הרה"ק ר' אברהם חיים זי"ע ואמר אליו: "אבי יקירי, לפי ראות עיני אתה יכול לדבר, רק שאין אתה רוצה לדבר. אמור לי מפני מה אינך רוצה לדבר". ופתח פיו הקדוש וענה: "בני, מיום עמדי על דעתי לא דברתי שום דבר קטן או גדול בלי יחיד, ועכשיו נחלש מוחי לעת זקנתי, אמרתי טוב לי לבלום פי מלדבר מבלי יחודים". (אהל נפתלי פט)
כאשר היה רבינו בלאנצהוט אצל רבו הקדוש הרבי מלובלין זי"ע (שהתגורר באותו עת שם), שמע מהרבי שאמר על הבית החיים: "ההר מריח טוב". ומאז רצה רבינו להיקבר שם. כאשר נחלה רבינו את חליו האחרון, לקחו אותו לרופא מומחה בריישא. אך כאשר באו לריישא, נודע להם, שהרופא נסע ללאנצהוט, ונסעו אחריו ללאנצהוט. אך שם הורע מצבו. לפני פטירתו אמר רבינו: "ביז יעצט האט דער בעל דבר געמיינט אז איך בין פון זיינע מענטשען". (י"ג אורות פ"ט)
ביום י"א אייר שנת תקפ"ז עלתה נשמת רבינו לגנזי מרומים. בעת הלויה אמר הרה"ק הבני יששכר זי"ע: "הוא כבר בגבהי מרומים", דהיינו שהוא כבר בגן עדן. ונטמן בבית החיים בעיר לאנצהוט. רבינו ציוה לפני פטירתו שלא יכתבו עליו שום שבחים, אלא: "יחיד בדורו בחכמת אלקים".
צאצאיו
רבינו השאיר אחריו דורות ישרים ומבורכים ואלו הן: בנו הרה"ק רבי אברהם חיים מלינסק זי"ע, מילא את מקומם של אביו וזקינו ברבנות לינסק. בנו הרה"ק רבי יעקב ממעליץ זי"ע. בנו הרה"ק רבי אליעזר מדז'יקוב זי"ע, אבי שושלת דז'יקוב. בתו מרת רייצא ע"ה אשת ממלא מקומו הרה"ק רבי אשר ישעי' רובין מראפשיץ זי"ע.
זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן
נכתב ונערך ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון שליט"א
