ברוך דיין האמת: בירושלים הלך לעולמו הגאון החסיד רבי צבי גרובער זצ"ל אשר שימש במשך שנים כראש כולל 'ויואל משה' דחסידי סאטמאר זאת לאחר שסבל יסורים ממושכים והוא בשנת השבעים וארבע לחייו.
המנוח הגה"ח רבי צבי גרובער זצ"ל נולד בחודש אב שנת תש"ו לאביו הגאון החסיד רבי פישל גרובער זצ"ל אשר היה מחשובי חסידי ירושלים ומראשי בית המדרש דחסידי צאנז בבתי ראנד.
מכריו מספרים ל'חדשות JDN' כי כבר מצעירותו פקע שמיה כבקי בכל מכמני התורה, וגם בין האריות שבחבורה שבגדולי ירושלים בלטה היקף ידיעותיו, ובמיוחד היו עולים אליו גדולי התלמידי חכמים לדון עמו בהלכות שבת ובסוגיות הסבוכות בעירובין.
במהלך חייו נקשר בכל נימי נפשו במורו ורבו מרן הגה"ק רבי בנימין רבינוביץ זצוק"ל, אשר ממנו לקח דרך בעבודת ה' להתעלות בעבודה שבלב זו תפילה, בחבורה זו מצא שאהבה נפשו הטהורה סגל חבורה של עובדי ה' ועמידה על משמר הדת ועל משמר החינוך הטהור, ואחריו דבק בבנו ממשיך דרכו וממלא מקומו כ"ק אדמו"ר ממשכנות הרועים שליט"א.
במשך שנים רבות שימש המנוח כראש כולל "ויואל משה" דחסידי סאטמאר, שם העמיד תלמידי הרבה לדון ולהורות בדרך האמת.
כנצר לקדושי ירושלים ברח מכל שררה והתנשאות, וחינך את ביתו במוסדות החינוך על טהרת הקודש בדרך של ירושלים של מעלה בדרך ההתבדלות ובאורחות הצניעות, תפילתו הייתה כמונה מעות, כאשר תפילתו היתה עורכת שעות רבות בצניעות מופלגת.
כל בתי המדרש בשכונתו היו זוכים שהיה יושב בהם ורכון על הספרים שעות רבות. כל ימיו היו חיי דחקות אולם התורה הייתה משוש חייו, כאשר זוגתו הרבנית מרת ברכה שיינדל גרובער ע"ה הייתה דואגת לכלכל את הבית, כדי שהוא יוכל לשבת על התורה ועל העבודה במנוחת הנפש, וממנו לא ביקשה דבר בהסתפקות במועט מופלגת.
בתקופה האחרונה נחלש רבי צבי זצ"ל עד שבשעות האחרונות השיב הוא את נשמתו הטהורה ליוצרו לדאבון ליבם של משפחתו הכבודה ומכריו הרבים.
גיסיו הם גאון ירושלים, הגאון רבי אברהם אטיק זצ"ל ויבלחט"א כ"ק האדמו"ר ממשכנות הרועים שליט"א, ומחותנו של הגה"צ המקובל רבי גמליאל רבינוביץ, בנו הוא הרה"ג רבי דוד אריה גרובר מהאריות שבחבורה בישיבת "טבריה" קוממיות ויו"ר אכסניה של תורה.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
חבל אויף א אמת'ער ירושלימ'ער איד!
איזה יראת שמים, איזה אמת, איזה שמירת הזמן, איזה קנאות, אוי אוי חבל על דאבדין.
אחד ממעלותיו [ואולי העיקרית שבהן] של מו"ר ר' הערשל זצ"ל, היתה השמחה שהוא שפע והקרין על סביבתו. ובמיוחד בשנים האחרונות שבהם סבל ממחלת הפרקיזון ל"ע, באה לידי ביטוי מידה זו, כשלמרות יסוריו הרבים שוודאי הפריעוהו מעבודת הקודש, כשלא יכל כבר לעסוק בתורה משוש חייו, אך כאמור השמחה קרנה מעל פניו, ויהי לפלא. יהי זכרו ברוך.