הִילּוּלָא קַדִּישָׁא • רבי עמרם אזולאי זצוק"ל

הגאון השקדן רבי עמרם ציון חי אזולאי זצ"ל נולד בתאריך ב' ניסן ה'תרע"ט לאחר שנות עקרות רבות ותפילה נרגשת על ציונו של רבי עמרם בן דיוואן שבמרוקו. נקרא ע"ש הצדיק ר' עמרם בן דיוואן והוסיפו לו את השם ציון- סגולה לתינוק שמתו אחיו וכן את השם חי כסגולה לחיים. בהיותו כבן חמש עלו הוריו לארץ. הפרנסה לא הייתה מצויה, והם חיו בעוני ובמחסור. בשנת ה'תרפ"ה התגוררו בחצר ישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה. כשגדל למד בתלמוד תורה של עדת המערבים ובסיום לימודיו בת"ת, נכנס לישיבת 'פורת יוסף'. בתחילת דרכו בישיבה, התקשה בהבנת הסוגיות והיו מהרבנים שביקשו לעכבו מלעלות כיתה.

באחת הפעמים, לאחר עמל אינסופי, חש עצמו קרוב לאפיסת כוחות. סבר, שבית המדרש

ריק. פתח את ארון הקודש ופרץ בבכי מטלטל. "ריבונו של עולם, אני רוצה לדעת את תורתך הקדושה! לא רוצה להיות עם הארץ! עמרם רוצה ללמוד תורה". חבריו מאותה תקופה מעידים כי מאותו עת השתנה לבלי הכר. מעיינות החוכמה שפעו במוחו. שקדנותו הייתה מופלאה, עד שבירושלים היו אומרים בדרך צחות כי מן הסתם מתחת ספסלו של רבינו כבר התהווה בור, מרוב השנים שישב ועמל שם ללא הפסק. כונה 'המתמיד של פורת יוסף'. מעולם לא יצא לנפוש.

בשנת ה'תשכ"א קיבל את משרת הדיינות בעיה"ק צפת ת"ו. לאחר מכן בחיפה ולבסוף שימש כדיין בתל אביב. הסיר את משקפיו בלכתו בדרך ונמנע מלהגביה את מבטו. היה מנסה להשכין שלום בין הצדדים בכל כוחו. גאון בנגלה ובנסתר. סלד מהשררה והכבוד. עד שנת ה'תשכ"ז למד בבית הכנסת 'אהלי יעקב' בשכונת זיכרון משה בירושלים והיה לומד ברצף במשך עשר שעות תמימות. בתקופה זו סיים את הש"ס עשר פעמים. בהמשך עבר לבני ברק שם קבע את לימודו בישיבת 'אור התורה'. הזדכך בייסורים ונפטר ב-כ"ו אייר ליל ספירת 'יסוד שביסוד' ה'תשנ"ט חי כ 81 שנים. ציונו בהר המנוחות בירושלים.

אביו: הגאון המקובל ר' שלום מרדכי (שימש אב"ד לעדת המערבים וחבר בית הדין הגדול לערעורים). אימו: מרת חיה עיישה (מצאצאי צדוק כהן גדול). אשתו: מרת רחל אלקיים. מרבותיו: הגאון ר' שמואל עזראן, הגאון ר' עזרא עטיה, הגאון ר' משה עדס, הגאון ר' יעקב עדס. חברותות: הגאון ר' שלום כהן, הגאון ר' יעקב כהן, הגאון ר' ישועה עטיה (קבלה), הגאון ר' בן ציון אטון, הגאון ר' אריה לוין, הגאון ר' חיים קניבסקי. מתלמידיו: הגאון ר' מרדכי אליהו. ילדיו: מרת נצחיה (נישאה לגאון ר' יעקב יוסף), מרת סימה (נישאה לגאון ר' יעקב טראב), מרת ברכה רוח, ר' שלום.

להלן סיפורים המובאים מתוך 'עבדך בן אמתך' שכתבם הנכד, ר' יהונתן ומהם ניתן ללמוד מעט על רבינו: פעם לקח בנו, ר' שלום את רבינו לתל אביב לגה"צ רבי שמעון חירארי זצ"ל, בעל ה'שערי שמעון' כדי לערוך הכרות בין שני הגאונים הצדיקים ושיברכו זה את זה. כאשר יצאו, הצביע רבינו על עקב נעלו של ר' שמעון והפטיר: "שם אני נמצא…". כך הראה ביטול מוחלט של כל ישותו כשראה ת"ח.

אחד מתלמידי הישיבה הצעירים באותם הזמנים היה הגאון המקובל ר' מרדכי אליהו, שהיה מוכשר ובעל מרץ, הוא חיפש מי שילמד אותו חושן משפט ואיווה לו למורה את רבינו. הצדיק הסכים וקבע עימו סדרי לימוד בחברותא בהם לימד אותו את כל תורת חושן משפט, עד שהיה רבי מרדכי מוכן לבחינות. בהגיע העת נבחן רבי מרדכי בהצלחה ובסיוע הראש"ל רבי יצחק נסים התמנה לדיין בישראל ושפט את ישראל בצדק.

כל זמן הלימודים היה התלמיד רבי מרדכי אליהו תמה: "איך זה שרבי עמרם הבקי כל כך בסבכי השיטות אינו ניגש בעצמו לבחינות?". הוא שוחח עימו על כך ורבינו דחה אותו בלך ושוב. נפשו התאוותה לשקוד על התורה ולא להיות דיין. קם רבי מרדכי ועשה מעשה נועז. הוא הלך ונרשם לבחינות של הרבנות בשמו של רבינו, ואף חתם במקומו. כאשר קרב מועד הבחינה ניגש אל רבינו ואמר לו מה שעשה.

ר' עמרם ההמום ניסה לסרב, אבל בעצת אשתו הרבנית שהתלוננה על המחסור בבית, ואמרה: "מה בכך שתבחן, ואחר כך תחליט". ניגש והתכונן לבחינות הדיינות בשינון יסודי. טרם כל מבחן היה מתפלל לה' בדמעות ובתחנונים, לבל יבייש את אביו הגדול, הדיין הנודע ר' שלום אזולאי זצוק"ל. גם לאחר שעבר את הבחינה בידיעה מקפת ויסודית, לא התאווה למשרה ורבנות. הוא ביקש להמשיך ולשבת בשלווה ולשקוד על תלמודו האהוב.

סיפרה רעייתו לחתן נכדתה הגאון רבי אברהם בן חיים שליט"א: "שנתיים קודם פרישת רבי עמרם לפנסיה, הגיעה לו הצעה מפתה להתמנות כאב"ד בתל אביב, דבר שיגדיל את משכורתו ואת הפנסיה שלו לשארית חייו. מה גם שבזה יוכל להאריך את ימי משרתו ולדחות את פרישתו לפנסיה. רבי עמרם סירב בכל תוקף. הוא טען בכאב: "בגלל דאגתך לפרנסה התמניתי לדיין ויצאתי 'בטלן', היה לי מספיק… רצוני להשלים את הזמן הקצוב לי ולחזור לתלמודי"…

גאוני דורו דיברו רבות בשבחו. חכם יהודה צדקה התבטא: "אם אפגוש ברבי עמרם ברחוב, לא אברך אותו ב'שלום' בקול רם, משום שייאלץ לענות לי, ובוודאי יש בכך משום 'ביטול תורה'". חכם בן ציון אבא שאול אמר: "שווה לבוא לבני ברק רק בכדי לחזות בפני קודשו של רבי עמרם". ואף מרן הראש"ל רבינו עובדיה יוסף, היה נרגש כולו, כאשר היה נפגש עם רבי עמרם: "באנו לקבל פני שכינה!", אמר.

תודתנו לנכדו, הרב יהונתן יוסף על ששלח לנו את החומר.

מעט מדברי נכדו הרב עובדיה יוסף שליט"א

כשבא מו"ז לבבא סאלי לבקש ממנו ברכה עבור בנו הרב משה שלא היה לו ילדים עשרים וארבע שנים, ובבא סאלי קם לכבודו וכבדו מאוד מאוד, והזכיר את אביו עוד ממרוקו ושהיה מקים עולה של תורה עם תלמידים שם וכן, ואמר לו אל תדאג יהיה לו ילדים, ורק לאחר שסבא נפטר נפקדו בשני בנים תאומים, ומדבריו לא נפל ארצה. וביקש בבא סאלי ממנו לא ליגע יותר בזקן, שהיה קצת מסדרו, ומאז לא נגע בזקן כלל.

סיפר חכם שלום כהן ר"י פורת יוסף עיר העתיקה, לאבי זצ"ל, שבצעירותו ראהו מו"ז ואמר לו בעדינות, יום שישי גדול מה יש לך כל כך לעשות בזמן כזה גדול בא ואלמד עמך מסכת שבת ולמדו כן את כל מסכת שבת. וזה חיזקו מאד ללמוד וכו' (ונודע שעיקר עיסוקו וידיעתו הוא בהלכות שבת),

ולאחר פטירת מו"א בא לנחם אותנו חכם שלום כהן, וראה תמונת ר' עמרם, ואמר החכם הזה מירר לי את החיים, ומאוד התפלאנו, וסיפר שהייתי משחק כשהייתי ילד בן שתים עשרה והוא היה אברך, וקרא לי בא בא ונלמד יחד, והיינו לומדים מסכת שבת, ובחיי לא ראיתי כזה דבר, שהיה לו מח סתום לגמרי, ולומדים קושיא כשמגיעים לתירוץ לא זוכר את השאלה, והיה קשה לי ללמוד איתו, וכשהוא נהיה דיין אמרתי כולם יכולים להיות דיינים, שאם הוא שלא יודע נהיה דיין מה יש לומר.

ואז סיפרתי לו שסבתא אמרה שאביו ר' אפרים הוא ביקש תלמד עם בני במקום שישחק, ואז אמר חכם שלום, עכשיו נודע לי שאבי מירר לי את החיים. והיה ממש לפלא עצום.

בשבעה סיפר הגר"מ אליהו לאבי, שבצעירותו לא היה מבין וסגר את הישיבה ופתח את ההיכל ובכה בדמעות שליש והגיעו בינתיים התלמידים ואמרו לו לפתוח ולא רצה וקראו להוריו ואימו קראה לו מבחוץ וכו' עד שפתח וראו שכל פניו מיופחים,

פעם חזרנו מלונה פארק שהיינו ילדים כו' וחזרנו וסיפרנו וכו' אמר שהוא מכיר, שאלתי אותו האם ביקר שם אמר כן, אמרתי מתי התחלת ללמוד ולא לצאת? אמר מגיל עשר. וע"ע בראשית חכמה שער הקדושה פרק ב' אות כ"ה שהביא משם ר' אברהם הלוי שהביא שהכוונה במימרת חז"ל מחד שביך לשבתיך, שאדם יש לו שבע ימים שהם כנגד שבעים שנה, וצריך לקדש עצמו במותר לו שהוא ענין קדושת השבת בימי החול כבר לפני שנעשה בן עשר שנים, וזהו כבר ביום הראשון חד שביך, יכין לשבתיך. עיי"ש.

לפי זה מגיל עשר היה לומד עד לפחות גיל עשרים ושש אם לא יותר בלי להבין, שאז היה הסיפור עדיין עם חכם שלום, והזמן של פתיחת ההיכל לא ידוע, יוצא שלפחות כחמש עשרה שנה שלמד בלי להבין. איזה עקשות נפלאה שאין כמותה בעולם. ואז הבנתי דבר מוזר בהספד עליו שסבא[מרן הגרע"י זצ"ל] אמר הוא היה דיין ועבר את כל המבחנים, וכי מאי רבותא, אלא שלא היה בלי מבחן וכו' אלא למרות הקושי עבר הכל בהצלחה.

 היה מקפיד מאוד מאוד על שמירת העינים בצורה מיוחדת במינה, ומנהגו היה בבית הדין שהיה מניח ערימת ספרים לפניו והוא מתחבא לאחורי זה, והיו חושבים שיש רק שני דיינים. (שמעתי מטוען רבני), זיע"א.

נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון שליט"א