הילולת חכם אברהם חמוי זצ"ל.

חכם אברהם חמוי נולד לאמו רחל ולאביו חכם רפאל ביום ט' בכסלו תקצ"ט בעיר חאלב, שבסוריה.

ראשית תורתו מפי אביו, שהיה תלמיד חכם ומקובל, ומפי דודו חכם שלום כסאכי.

בשנת תרכ"ד  נשא לאישה את בתו של חכם שלום שמעא. כשנה לאחר מכאן, בעקבות מותם של אשתו ובתו, ביום אחד, קיבל על עצמו גלות. הוא עזב את חאלב ויצא למסע נדודים בערים רבות בארצות שונות:

בשנת תרכ"ה הגיע לירושלים, שם למד תורה מפי חכם רחמים ענתבי. מירושלים עבר לתורכיה, שם פגש את החכם חיים פלאג'י. בשנת תר"ל הדפיס באיזמיר את ספרו הראשון 'האח נפשנו', וביקר באוסטריה, בולגריה, מקדוניה ורומניה. בשנת תרל"ג  עבר לאיטליה, והתגורר בליבורנו שם קיבל הסמכה לשחיטה. בשנת תרל"ו  הגיע לסלוניקי. בשנת תרל"ח הגיע לגיברלטר, לוב וככל הנראה גם ללבנון. בשנת תרל"ט  יצא למסע נוסף לאלג'יריה, תוניסיה ומרוקו, ומשם המשיך לתימן. בשנת תרמ"א  הגיע להודו. בשנת תרמ"ב  הגיע לפרס, ובשנת תרמ"ה, הגיע לבגדאד.

לאחר מסע נדודים של 22 שנים, בהם ביקר למעלה מ-45 ערים, וכתב 65 חיבורים, חכם אברהם חמוי נפטר בחודש סיון תרמ"ו  בעיר הנמל בושהר בפרס, בודד וערירי. שם גם נמצא מקום מנוחתו.יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ח' בסיוון תרמ"ו.

מתוך 65 חיבורים שכתב, רק 15 ראו אור בדפוס: מחזורי תפילה למועדי ישראל, בתוספת ליקוטי דינים ומנהגים השייכים לכל חג ומועד פרי עטו וביניהם: 'בית הבחירה' לחג הפסח, 'בית ה' לחג השבועות, 'בית אל' לחודש אלול; וספרי קבלה מעשית ובתוכם: 'האח נפשנו', 'דבק מאח', 'זכר עשה', 'לדרש א-להים', ו'אביעה חידות'. ספרו 'גבר ישראל', שעוסק במדע ופילוסופיה, יצא לאור בספרדית בשנת תרמ"ב, ותורגם לעברית ע"י חכם ישראל גבאי. ספרו 'זכר עשה', שנכתב בלדינו, תורגם ע"י חכם יהודה ארדיטי מסלוניקי.

רא"ח השקיע הרבה מזמנו ברפואה עממית, ועיסוק זה היה משמעותי ומהותי בחייו. הוא הפגין ידע נרחב בחומרים המסוגלים לרפאות ובדרכי הריפוי של מחלות רבות. את ניסיונו בריפוי רכש בדרכים עיוניות ומעשיות. הוא השתמש בין היתר בכתבי–יד רבים שראה בביקוריו בספריות בערי אירופה, אסיה ואפריקה, ולהרחבת השכלתו ולשיפור שירותיו הרפואיים התייעץ והסתייע אף ברופאים ובמרפאים עממיים כמותו, יהודים ולא–יהודים. ספריו עשירים בהנחיות רפואיות ובהוראות מעשיות לריפוי, אם באמצעות מאכלים ומשקים, עשבים וכל מיני חומרים המסוגלים לרפאות, אם על ידי פעולות מאגיות כגון לחשים, השבעות ושימוש בקמעות. מפעילותו כמרפא ניתן להתרשם מכמה דוגמאות, למשל:

בהיותי בעיר תהלה אזמיר יע"א יגן עליה אלוהים בא שיח' אחד… והוא היה אומר שבקי באלו הרפואות המסוגלות להביא לידי פוריות והלכתי אצלו בעבור אשה אחת ודברתי עמו בלשון ערב'י ואמר: 'יודע אתה מה אני נותן רפואה לזאת האשה?', אמרתי לו: 'לאו'. א"ל אמר לי: 'יודע אתה רחל אמנו מהיכן נתעברה? מדודאים שהביא ראובן. מזה כך! הדודאים אני נותן לזאת האשה'. והוא דבר יקר הרבה, וחיליתי פניו ליתן לי מעט בכסף מלא, ונתן לי מעט, ודמותו כמו שורש, ואומרים שהוא צורת בן אדם. ואני ראיתי אותו קרוב לצורת בן אדם ולקחתי ממנו חתיכה אחת והלכתי להראותה לחכמי הרופאים אשר באזמיר יע"א, ואמרו לי: 'המין הזה מחזיקים אותו התוגרמי'ם לדודאים של ראובן אבל אינו זה'. ושאלתי אם מזיק באכילתו, אמרו: 'אם יאכל אדם ששה דרהם מזה לקברות יובל, ישוב אל עפר הארץ כשהיה, ואם יאכל ארבע דרה'ם נכנס בסכנה, ואם יאכל שניים יהיה לו שלשול הרבה'. וכשמעי כך זחלתי ואירא, וברוך  ה' שלא הביא תקלה על ידי.

מתורתו

מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד להפוך פניהם לעומדים מאחוריהם קודם תפילת העמידה.

מה שנוהגים בארצנו – אר"ץ זבת חל"ב, וברוב מקומות: כשעומדים להתפלל, קודם העמידה מהפכים פניהם לאחוריהם, ועושים תנועה בידיים לאנשים העומדים לאחוריהם, שיבואו לפניהם, מפני הכבוד, מסתבר היינו טעם למנהג זה הוא לעשות שלום זה עם זה, כמו שואלים מחילה זה מזה, כדי שיהיו כולם באהבה ואחווה כאיש אחד עד שתקובל התפילה. אמנם ראתה עיני להרב 'שיח יצחק' בקונטרס 'תפילת כל פה' שכתב משם הרב נתן ספירא בעל 'מצת שמורים' בהגהות 'ספר הכוונות' שיש רמז וסוד גדול למנהג זה וכולי וסוף דבר שמנהגן של ישראל תורה היא.

[ספר בית-אל דף קכג עמוד א אות ד. ליוורונו תרל"ח]

[במאמר זה נעזרתי ממה שכתב הרב דב הכהן הי"ו ממכון יד בן צבי]


נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון שליט"א