הִילּוּלָא קַדִּישָׁא • רבי אהרן מקארלין זי"ע

הרב אהרן פרלוב נולד לאימו פייגא ולאביו רבי אשר בשנת תק"ס בעיירה קרלין, (היום בבלארוס).

נכדו של האדמו"ר רבי אהרון הגדול, מייסד חסידות קרלין. גדל בתורה וביראה על ברכי אביו, רבי אשר מסטולין. נשא לאישה את מרת חווה, בתו של רבי מרדכי מקרעמניץ, נכדתו של רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב.

בשנת תקפ"ז , לאחר פטירת אביו, החל לשמש בקודש כאדמו"ר מקרלין. בשנת תרכ"ד עבר לעיירה סטולין הסמוכה. בהנהגתו גדלה מאוד השפעת חסידות קרלין, ועיירות שלמות על תושביהן הצטרפו לחסידות. במועדים היו אלפים מגיעים לחצרו.

כמו אביו, תמך ביישוב ארץ ישראל, שבו הייתה נציגות גם לחסידי קרלין עוד מימי עליית דודו, רבי יעקב, בנו של רבי אהרן הגדול מקרלין. הוא פעל לחידושו של בית הכנסת של רבי מנחם מנדל מוויטבסק בטבריה. קבוצה קטנה נוספת מחסידיו התגוררה בירושלים, ביניהם רבי דוד צבי שלמה בידרמן האדמו"ר מלעלוב.

רבי אהרן פרלוב מקרלין-סטולין נפטר ביום י"ז בסיוון בשנת תרל"ב

בשנת תרל"ה  לאחר פטירתו, יצא לאור בברודי ספרו 'בית אהרון'. הספר נחשב ספר הייסוד של חסידות קרלין. הוא הודפס בארבע מהדורות, והעשרות אלפי עותקים. בספר מופיעים חידושי תורתו של סבו, רבי אהרון הגדול, ושל אביו, רבי אשר מסטולין, אך רוב הספר הוא חידושי תורתו, אמרותיו ואגרותיו.

 העוסק בתהילים שישבר ליבו כמנתץ ביתו בתיקון נגעים.

'אמר דוד המלך עליו השלום: ריבונו של עולם, בשעה שעוסקים ישראל באמירת תהילים, יהיה חשוב בעינך כאילו עוסקים בנגעים ובאהלות' – והעולם לומדים הפשט, מחמת שנגעים ואהלות הוא חריפות, לזה ביקש דוד המלך עליו השלום, יהיה חושב העוסק בתהילים כאילו עוסק בחריפות.

אבל אינו מובן מה יוצא מזה, ועוד למה דווקא נגעים ואהלות? – על פי פשוט כי זאת ידוע, כי הנגעים דבר רע למאוד, ומובא בגמרא: על י"ג דברים נגעים באים, וחושב שם על לשון הרב ורכילות וכו', ועל שאינו רוצה לעשות לחברו איזו טובה או להלוות לחברו איזה כלי, וכפי שמונה שם כל הי"ג דברים.

ונמצא גם כן התיקון בתוכם, היינו שצריך להראות לכוהן, וכפי שנראה בעיניו אם צריך הסגר, ויש שצריך לנתוץ את הבית. ואהלות גם כן נמצא התיקון בתוכו – ע"י הזאה.

אשר על זה ביקש דוד המלך עליו השלום, שבשעה שיתעסקו ישראל באמירת תהילים וכו', שצריך כל איש לשבר את ליבו, ולבקש מאת השם יתברך על נגעי לבבו, בעת אמירת התהילים, ולשוב בתשובה שלמה על קלקולו שקלקל, ולבקש מהשם יתברך, שייתן לו כוח ומוח להתגבר נגד היצר הרע.

[בית אהרון, פרשת בלק, דף ט"ו ע"ב]

העוף פורח, בשביל ייסוד הרוח שגובר בו.

'והא-לוהים ניסה את אברהם' – והקשה על זה הרמב"ן: איך שייך שינסה השם יתברך את האדם, וכי אינו יודע השם יתברך, אם יעשה אם לאו?! – ותירץ: הניסיון אינו בשביל המנסה, אלא בשביל המנוסה. ושמעתי ממורי פירוש הרמב"ן הנזכר לעיל, שהנה למשל אהבת האב על הבן גדולה מאוד, וגם 'על כל פשע תכסה אהבה'. אך כשהבן הוא חכם, ורוצה לפשפש במעשיו, אז האהבה גדולה יותר. וזה שייך באדם, אבל בהשם יתברך לא שייך לומר 'יותר', רק שהאהבה נתגלה ביותר.

וזהו פירוש הפסוק: 'והא-לוהים ניסה את אברהם' – פירוש: שהניסיון הוא בשביל אברהם, שנקרא אהבה. כי 'אברהם' הוא 'אבר מה'. אבר הוא לשון התקשרות, וגם לשון אגפים, ומה הוא לשון התפארות, כידוע שהעוף פורח בשביל ייסוד הרוח שגובר בו.

[בית אהרון, פרשת וירא, דף י ע"א,]

שלא יישב בכרס מלא, ללמוד בלא חשבון.

קודם הלימוד יעשה חשבון בעצמו, לפני מי הוא לומד, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ולייחד הלימוד לפני מי שאמר והיה העולם. ואחר לימוד יעשה חשבון בעצמו, ויסתכל במידותיו, וישבור ליבו על זה. ועל זה אמר דוד המלך עליו השלום: 'לב נשבר ונדכה, א-לוהים לא תבזה'.

אבל יש בן אדם, שיושב בכרס מלא, ללמוד בלא חשבון, ואחר הלימוד מגאה לומר" אני לומד הדק היטב, וחושב בליבו: למי יחפץ המלך יותר ממני. ועל זה הדרך מובא בגמרא: 'כל המתגאה וכו'. ובמה נחשב הלימוד לפני השם יתברך. אין התורה ניתנה, אלא ללמוד ולעשות. ומה הוא מתפלל בכל יום באהבה רבה, ומתחנן לפני הקדוש ברוך הוא בפיו ואומר: 'אבינו אב הרחמן, המרחם רחם נא עלינו, ותן בפינו ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים', ואחר התפילה עושה בהיפוך, ונמצא שקר גמור. ועל זה אמר דוד המלך עליו השלום: 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד'.

[בית אהרון, סדר היום ואזהרות הקודש, דף ה ע"א]

מכנף הארץ זמירות שמענו. סוף כל העולם להודות לימות המשיח.

'נשמת כל חי' – היינו כל הנשמות יהיו מודים להקדוש ברוך הוא, שאין א-לוה זולתו, שנאמר: 'והיה יום אחד הוא ייוודע', וכתוב: 'ברון יחד כל כוכבי בוקר, ויריעו כל בני א-לוהים'.

ולזה כשבא המלאך להצילו ולהושיעו מיד עשו, להעלות הכל לשורשם, שיודו הכל להקדוש ברוך הוא לימות המשיח, ויתעלו כל הבחינות למעלה. ורצה המלאך לעלות, לא הניחו עד שהתחיל לשורר ולזמר מן הארץ, היינו מכל בחינות ארציות, וכיוון ששמעו המלאכים, כך אמרו: 'מכנף הארץ זמירות שמענו, צבי לצדיק' – כנף הוא לשון סוף, היינו לסוף כל העולם, לימות המשיח, שמענו זמירות, מסוף כל הבחינות. 'צבי לצדיק' – שיודו כולם להקדוש ברוך הוא, ויתעלה כל העולם כולו, ואז 'ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'.

[בית אהרון, פרשת וישלח, דף י"א ע"ב]

להכיר כוח מלכותו, שהוא רוצה ליתן תמיד

משל למלך שהוא נדיב מאוד, ונותן תמיד מתנות לעבדיו. והוא רוצה ליתן, ורוצה שיבינו שהוא רוצה ליתן תמיד בלי שום הפסק. והנה הקרובים מאוד אל המלך, יודעים הטובות שעושה המלך, יודעים שרוצה המלך ליתן תמיד בלי הפסק. ואותם, שאינם קרובים אל המלך, יודעים גם כן שהמלך רוצה ליתן תמיד, רק שאינם מכינים עצמם לקבל מהמלך. ואותם הרחוקים מהמלך, אינם יודעים כלל, שהמלך נותן תמיד. ועל הבחינה הראשונה, שיודעים שהמלך נותן תמיד, ורוצה שידעו ויכירו כוח מלכותו, שהוא רוצה ליתן תמיד, באהבה רבה, וחיבה יתרה, ובתענוג גדול. על אותה הבחינה אמר מורי זכרונו לברכה, שהוא פירוש הבקשה: 'אבינו אב הרחמן, הראינו אות לטובה'

[בית אהרון, גמרא, דף י"ח ע"ב]

טלית גדול וטלית קטן כשני אורות, ובאמת הכל אור אחד.

טלית גדול מצוותו דווקא ביום, אבל טלית קטן אף בלילה כמו שכתב האר"י זיכרונו לברכה. והעניין הוא שהנה בשמש, יש שני מיני אור. האחד של השמש עצמו, השני מה שמאיר ירח הוא גם כן מהשמש כנודע. והנה באמת הכל אור אחד שמאיר מהשמש, אך מצד המקבלים נראה כשני אורות. והנה יש חומר וצורה, ונודע כי לכל דבר צריך להיות שורש למעלה, והם העולם שמתגלה, ומתכסה

[בית אהרון, ליקוטים, דף כ"א ע"א]

עוד סדה"י העתקנו מכ"י הקדושה

זמן השינה לא יאוחר משעה אחד עשר:

זמן קימה לא יאוחר משעה שביעית וחצי:

קודם הברכות לא ידבר רק דבר ההכרח:

גם להתאמץ לענות אמן על כל הברכות הן ברכות השחר וברכות שמונה עשרה ועל הקדישים:

קודם התפלה למעט בדיבור כל מה דאפשר וללמוד איזה ענין בזוהר או תקונים או זוהר חדש:

וזמן התפילה לא יאוחר משעה תשיעית:

ולאחר התפילה ללמוד תנ"ך ובעת טרדה לפחות חק לישראל:

גם משניות בכל יום. ואין הקב"ה מונה דפין אלא שעות:

וסדר לימוד הלילה בערך שעה גפ"ת ומהרש"א ושעה גמרא פשוט על בורי' ושעה פוסק:

ולהתאמץ בכל כחו להתפלל עם הציבור כי הן אחת כל"י היינו להתאחד בכל כללות ישראל במצות ואהבת לרעך וגו' קודם התפילה:

מעלת רשב"י

כתב בספר הקדוש בית אהרן (לל"ג בעומר) וזל"ק: "כל מי שיש לו אמונה ברשב"י, יש לו חיזוק בר' שמעון בר יוחאי, כשם שהקב"ה הוא ד' לכל, כך רשב"י הוא רשב"י לכל, אפילו לפחותים" עכל"ק. ומקור דברי קדשו בהיקש הקב"ה לרבי שמעון בר יוחאי, הוא כנראה ממ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב דף לח.) 'יראה כל זכורך את פני האדון יי", מאן פני האדון יי' – דא רשב"י" עכל"ק.

נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון