הִילּוּלָא קַדִּישָׁא • הרה"ק רבי שלמה מקרלין זי"ע

רבינו שלמה נולד בשנת תצ"ח, וי"א בשנת ת"ק בעיירה טולצ'ין, לאביו רבי מאיר הלוי זצ"ל, ולאמו מרת יוטא ע"ה.

שבחי רבינו

פעם אמר רבו הרה"ק רבי אהרן הגדול מקארלין זי"ע לרבו המגיד הגדול ממעזריטש זי"ע: "יש לנו אברך שבליל יום הכפורים כשאומרים תהילים, והוא מגיע לפסוק (ח ב) ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ, כבר העלה את כל הניצוצות הקדושים שבפולין רייסין וליטא". תלמידו הרה"ק ר' אורי מסטרעליסק זי"ע אמר עליו: "מורי רבי שלמה מקארלין היה יכול להרים אפילו נפשות שפלים בשפל המדריגה בעביות וגשמיות רבה, ולהעלותם עד לרום הרקיע". (אמרי קדוש סטרעליסק)

תלמידו הרה"ק רבי מרדכי מלעכוויטש זי"ע אמר על רבינו: "לולא ראינו שהיה ילוד אשה, לא היינו מאמינים שאכן כך".

הרה"ק בעל הבית אהרן מקארלין זי"ע היה אומר: "מיר פערגינען זיך נישט צו דערמאנען דעם הייליגען נאמען אין א וואכין טאג, נאר און שבת קודש, אדער יום טוב" (תרגום מאידיש: אנו לא מתירים לעצמנו להזכר בשמו הקדוש סתם ביום חול אלא רק בשבת קודש)

התקרבותו להמגיד הגדול ממעזריטש זי"ע

בפקודת רבו המגיד הגדול ממעזריטש זי"ע נסע הרה"ק רבי אהרן הגדול מקארלין זי"ע מפעם לפעם בעיירות לומר דרשות ולעורר את העם לתשובה, ולהפיץ את תורת החסידות. פעם פנה המגיד הגדול ממעזריטש אל תלמידו הרה"ק רבי אהרן הגדול מקארלין זי"ע, ואמר לו: "אין ליטא איז דא א גרויסער אור, זעה אים בריינגען קיין מעזריטש".

באותו עת שימש רבינו כראש ישיבה בעיר לודמיר, הוא היה מתמיד עצום ולמד יומם ולילה עם תלמידיו, עד שלא הירשה להם ללכת לשמוע דרשותיהם של המגידים המופיעים מפעם לפעם. רבי אהרן הגדול הגיע לעיר משכנו של רבינו והתאכסן שם באחת האכסניות. הוא ביקש רשות מפרנס החודש לדרוש בליל שבת קודש בבית המדרש, והפרנס נענה לו. כשהגיעה שעת הדרשה התמלא בית המדרש בבני העיר, ורבי אהרן הגדול עלה על הבימה והחל לדרוש בפני הקהל. דבריו הקדושים היוצאים מן הלב משכו את לבות בני העיר. אחרי הדרשה הודיעו לקהל, כי למחרת אחרי הצהרים ידרוש המגיד פעם נוספת.

השמועה שפשטה בעיר שמגיד גדול הגיע לעיר, וכי הוא מושך את לבות בני העיר בדרשתו, הגיעה גם לאזני תלמידי הישיבה של רבינו. בשב"ק לאחר הסעודה כשרבינו הלך לנוח מעט, הגיעו ובאו גם תלמידי הישיבה לבית המדרש לשמוע את דרשת רבי אהרן הגדול, מגודל עריבות ומתיקות דבריו הקדושים התעכבו בבית המדרש עד סיום הדרשה, ועל ידי כך איחרו אל השיעור של ראש הישיבה, כשחזרו לישיבה שאלם רבינו על סיבת האיחור לשיעור, ענו לו כי היו בבית המדרש לשמוע דרשת מגיד נפלא שהגיע לעיר, והוסיפו אם רבינו היה שם, גם הוא היה נהנה מאד מדבריו של מגיד זה.

בסיום הדרשה הודיעו לקהל שגם בסעודה שלישית ידרוש המגיד בבית המדרש, התלמידים מסרו זאת לרבם, והשפיעו עליו שגם הוא יבוא לשמוע את דרשת המגיד. נענה רבינו לבקשת תלמידיו והלך עמהם לסעודה שלישית לשמוע את הדרשה, אך לא רצה להכנס לבית המדרש, ונשאר עומד מאחורי חלון בית המדרש. בהגיע זמן הדרשה החל רבי אהרן הגדול לדרוש בדברי תורה מתוקים מדבש, שמשך את לבות כל השומעים. באמצע הדרשה כשהחושך שלט בבית המדרש נכנס רבינו לבית המדרש. רבי אהרן הגדול הרגיש בכניסתו של רבינו והתחיל לומר דברי תורה בעמקות ובבקיאות עצומה, ואכן רבינו שאב תענוג רב מדברי התורה ששמע.

לאחר סיום הדרשה התפללו תפלת ערבית, ואחר התפלה ניגש רבינו אל רבי אהרן הגדול, הושיט לו את ידו, והזמינו אל ביתו לביקור. רבי אהרן הגדול נענה להזמנה, והלך עם רבינו לביתו. בבית החלו להתפלפל ביניהם זמן רב, לאחר מכן אמר רבינו אל רבי אהרן הגדול: "זה זמן רב מוקשה לי תוספות במס' סוכה, וגם פירוש המהרש"א על התוספות מוקשה לי", והוא החל לפרוס את קושייתו, ורבי אהרן הגדול תירץ כל הקושית באופן נפלא. שאלו רבינו: "פון וואו נעמט מען אזא לערנען"? אמר לו רבי אהרן הגדול: "במעזריטש אצל מורי ורבי", ובקש מרבינו להתלוות אליו למחרת בנסיעתו למעזריטש, ורבינו אכן נסע אתו, ונהיה שם אחד מגדולי תלמידי המגיד הגדול. (פרי ישע אהרן, מאורי אש)

אחר פטירת רבי אהרן הגדול מקארלין זי"ע ביום י"ט ניסן תקל"ב, הספידו רבינו מרה. ובנו רבי אשר, שנתפרסם ברבות הימים בשם רבי אשר מסטולין, גדל אצל רבינו. כן גידל רבינו את בניו של הרה"ק רבי אברהם המלאך זי"ע: הרה"ק רבי שלום שכנא מפרוהבישט זי"ע, אבי הרה"ק מרוזין זי"ע, ואת הרה"ק רבי ישראל חיים מלאדמיר זי"ע, שנשא את בתו.

על אחת מנסיעות של רבינו לרבו המגיד הגדול ממעזריטש זי"ע סיפר הרה"ק מחנטשין-עלקוש זי"ע: באחת מנסיעותיו של רבינו למעזריטש, כאשר נכנס אל הקודש פנימה אל המגיד הגדול, סירב המגיד ליתן לו שלום. יצא רבינו והתחיל מפשפש במעשיו: מה זה ועל מה זה, עד שנזכר כי בנסיעתו למעזריטש, באמצע הדרך כאשר דהרו הסוסים במורד ההר, נתקף בפחד שמא יתהפך עם העגלה, ולגבי יהודי שכמותו נחשבת יראה גרועה זו לפגם שצריך לתקנו, סבר וקיבל, נתפייס גם רבו והסביר לו פנים.

ויהי בשובו הביתה, כשעצר בפונדק, באו לפתע שודדים והתנפלו על כל האנשים שנמצאו במקום, גם את רבינו כבלו בחבלים ואיימו להורגו, הסכנה היתה מוחשית, אך הוא לא קם ולא זע, ופנה לפונדקאי באמירה: "ואני טרם התפללתי, הכינו עבורי כוס חמין", ובשלוות רוחו הפעם תיקן את היראה גרועה שהתיירא בדרך למעזריטש. (בלבת אש ח"א עמ' דש)

כשהגיעה אל רבינו הידיעה המרה על הסתלקות מורו ורבו המגיד ממעזריטש זי"ע, בכה מאד והתעלף, אח"כ התעורר בצעקה גדולה, ואמר: "מרה שחורה איז נישט קיין סחורה", רץ אל החלון וצעק: "איז וויטרא", היינו שהמרה שחורה ילך אל הרוח.

על כס ההנהגה

בשנת תקל"ב אחרי פטירת רבו הרה"ק מקארלין זי"ע, פנו החסידים אל רבינו שימלא את מקום רבו. אך ברוב ענותנותו סירב רבינו. לאחר שהפצירו בו מאד, אמר שיסע לצדיק איש אלקים אשר רוח הקודש שורה עליו, והוא ודאי יגלה רשעתו ברבים, ויעיד שאינו ראוי להנהגה. ונסע אל הרה"ק הרבי ר' מיכל מזלאטשוב זי"ע שהיה מפורסם כבעל רוח הקודש.

כאשר הגיע לזלאטשוב כיבדו הרבי ר' מיכל מאד, ונשאר לשבת קודש. לאחר השבת בקשו בניו של הרבי ר' מיכל שישאר עמם שבת נוספת. נענה ואמר להם: "שאלו לאביכם", אך בתנאי שיאמרו לו בדיוק את לשון קדשו של אביהם, כי חשב בדעתו, שבפניו לא ירצה לומר לו האמת שלא לביישו, ולהם יאמר מחשבתו האמיתית עליו. כאשר שאלו את אביהם, אמר: "איש שכל העולמות העליונים ותחתונים כולם תלוים במעשיו ובמחשבותיו הקדושים, אולי אפריע לו, ולו בתנועה קטנה אם אשאירנו לשבת אצלי, הן עלול אני בכך להרעיש עולמות". מיד הלכו ואמרו לרבינו מה שאמר עליו, מיד רץ רבינו אל הרבי ר' מיכל והתחיל להתמרמר מאוד עליו, ואמר: "מה אתם רוצים ממני, אז איר זאלט קענען זאגין אזוינע דיבורים, איז שוין דא אויך קיין אמת נישטא"? ענה הרב ר' מיכל: "מיין ליבער ר' שלמה איהר ווילט זיצין אין איין קליין שטיבעלע, אין דינען השי"ת אליין, בניו של הקב"ה כדאים שתלכו בשבילם רחוק, ותכניסו עצמכם עד צווארכם בבוץ, ובלבד להוציאם משם. סעו לביתכם והוציאו יידישע נשמות פון בלאטע". (כתבי ר"י שוב)

בשנת תקל"ב התחיל רבינו להנהיג עדה, בתחילה הנהיג את עדתו בקארלין, ואחרי שסבל רבות מהמתנגדים עקר ללודמיר.

רבינו עשה טובה למטיבו לאחר פטירתו

מסופר: טרם שנתפרסם רבינו היה דר אצל מוכר חלב, שהיה איש בלתי הגון. רבינו היה עני גדול ר"ל, ואשתו היתה כובסת. כשראה בעל הבית בעניים והלחץ זה הדחק שהם סובלים, נכמרו רחמיו עליהם, ונתן לאשת רבינו מדי שבוע בשבוע זהובים אחדים להתפרנס. ככה נהג זמן רב. רבינו לא שאל את אשתו מאין היא מקבלת די פרנסתם, אך היה לו נייחא כי זה איזה זמן אינה מטרידתו ואינה מתאוננת בפניו עבור פרנסה, ויכול לעבוד עבודתו עבודת הקודש באין מפריע, וגם היא לא גילתה לפניו מי הוא מפרנסה.

ויהי לימים חלה האיש, וכאשר תקפה עליו מחלתו ונטה למות, הלכה אשת רבינו אל בעלה הקדוש בבית המדרש, ואמרה לו: "דע שזה פרנס אותנו זה זמן כביר, וכעת הוא במצב קשה". השיב לה רבינו: "תדעי כי הוא מוכרח למות, אכן תאמרי להחברה קדישא שבשעת הטהרה יודיעו לי". היא עשתה רצון בעלה, ואמרה להחברה קדישא בשם בעלה, שיודיע לו מתי עושים את הטהרה, כיון שרוצה להיות בזמן הטהרה אצל הנפטר. אמנם אנשי החברה קדישא לא השגיחו על דבריה, כי היו כולם מתנגדים, ומה גם שהמוכר חלב היה מוכר כאיש שאינו הגון, לכן לא הודיעו לרבינו שעת הטהרה, והלכה אשת רבינו ואמרה לבעלה: "שכבר היתה הטהרה". והלך רבינו ללוותו עד חצר בית הקברות, ונעץ בקברו ענף עץ אחד.

ויהי כאשר רצו מלאכי החבלה לגשת אל קברו, נסוגו אחור ולא יכלו לגשת, ונעשה רעש, מה זה שלא נעשה בו הדין כיאות. והשיבו: כי אי אפשר לגשת, כי הרה"ק מקארלין נעץ שם ענף אחד, ונעשה רעש בשמים: היתכן שהרה"ק מקארלין יפטור את כל העולם כולו מן הדין. ואמרו שנשאל את הרה"ק מקארלין בעצמו, מה ראה על ככה, וכאשר ישב רבינו לסעוד את סעודתו, נשמע בחוץ רעש גדול ורוח סערה, ורבינו זרק ראשו לאחוריו, ושאלו בני ביתו לפשר דבר. והשיב: "אם לא המוכר חלב, לא הייתי אני הקארלינער, וכל תורתי ועבודתי שלו המה". (ספרן של צדיקים מערכת רבינו אות יג)

עבודתו הקדושה

רבינו המשיך את עבודתו עבודת הקודש, בדרך שלמד מרבו הרה"ק רבי אהרן הגדול זי"ע, והתפלל את תפילותיו בהתלהבות ובקולות וברקים, בעבודתו הגיע עד מסירות וכלות הנפש ממש.

סיפר הרה"ק מהרי"ד מבעלזא זי"ע: פעם הופיע בבית המדרש בחור עילוי, שהחסידים לא הכירוהו, ורבינו  החל לקרבו ולחבבו מאד. הבחור החל להתחבר עם קהל החסידים, ומדי פעם ניגש לאחד החסידים נשא ונתן עמו בפלפולא דאורייתא, וברוב גאונותו הראה להם שהם לא יודעים ומבינים מספיק בדברי חז"ל, כך הלך הבחור מאחד לאחד והתפלפל אתו, עד שהוכיח לו כי אינו יודע מספיק.

יום אחד באמצע התפילה ניגש לאחד המתפללים, סחב לו את טליתו, ואמר לו: "מה אתה צועק בתפילה כשאינך יכול ללמוד". הלה התבייש ממנו, והפסיק להתפלל בקול רם. כך הלך מאברך לאברך, עד שכמעט כולם הפסיקו להתפלל בקול רם כדרכם מקדם. כעבור כמה ימים נתוועדו האברכים לברר הסיבה שהפסיקו להתפלל כמנהגם בהתלהבות ובקול רם, והתברר להם כי הסיבה היא בגלל הבחור הזה, שהולך מאחד לשני ומפריע להתפלל. החליטו האברכים ביניהם, כי אמנם הרבי מקרב ומחבב מאד את הבחור הזה, אולם אנו חייבים להתפלל כמקדם, ואי אפשר להתייחס לקרבתו לרבינו, כך סיכמו כי יחזרו להתפלל כמקדם, וכאשר הבחור יגש באמצע התפילה לאחד המתפללים ויפריע לו להתפלל בקול רם, יקחוהו ויזרקו אותו מבית המדרש. ולא ישגיחו על מה שיכעס רבינו אליהם, על שזרקו את הבחור שחיבבו עד מאד מבית המדרש, באמרם: "מה נעשה, הלא אנו צריכים וחייבים להתפלל".

למחרת בתפילת שחרית התחילו שוב להתפלל כמנהגם בהתלהבות גדולה, והנה ניגש הבחור הזה לאחד המתפללים סחב את טליתו והפריע לו להתפלל בקול רם, לקחו כולם את הבחור זרקוהו אל מחוץ לבית המדרש והמשיכו להתפלל בהתלהבות ובקול רם. לאחר התפילה אמר להם רבינו בפנים שוחקות: "טוב עשיתם שזרקתם אותו", והוסיף: "תפילתכם לא מצאה חן בעיני השטן, שטען ואמר: שזה שאתם מתפללים בהתלהבות הוא רק בגלל המורא והפחד שיש לכם ממנו, לכן ביקש השטן רשות לרדת לכאן ויעשה מה שיעשה, ונראה אם זה שאתם מתפללים בהתלהבות הוא בגלל שאתם רוצים באמת להתפלל כך, או בגלל הפחד ממנו". והוסיף רבינו: "הבחור הזה היה השטן בעצמו, וכמובן שהוצרכתי לקרבו ולחבבו, ובזה שזרקתם אותו אל מחוץ לבית המדרש למרות הפחד ממני, וחזרתם להתפלל כראוי ובהתלהבות, ביטלתם מכם הקטרוג". (מאורי אש)

הרוצה שהקב"ה ימלא משאלותיו, צריך להאמין בלב שלם שעל ידי תפילתו ימלא ה' את בקשתו, כי האמונה היא תנאי לברכה, וסיפר הגה"ק בעל תורת חסד מלובלין זצוק"ל מעשה נפלא: פעם טייל רבינו בצדי דרכים, כאשר ממולו בצדו השני של הרחוב טייל כנגדו סגי נהור עם מלווה, שהגיד לו על רבינו ההולך בקרבתו. מיד ביקש העיוור ממלווהו שידריך את צעדיו ויוליכו אל מול פני רבינו כדי להתברך מפיו.

כשהגיע לפניו הושיט ידו לשלום, והרבי החזיר לו שלום. זכה הלה לשעת הכושר ורבינו שאלו: "האם מאמין אתה באמונה שלימה שביד הקב"ה לרפאותך, ולהשיב לך את כח הראייה"? מיד השיב הסומא בחיוב. אך רבינו לא הסתפק בכך, והוסיף לשאלו: "האם הוא מאמין באמונה שלימה, ובלא שום פקפוק שהקב"ה יכול להאיר עיניו ברגעא חדא". התעמק הלה בהרהוריו לזמן קצר, ולבסוף הכריז בקול: "ה' הוא האלקים, ואין עוד מלבדו, ואין לי שום ספק כלל שהקב"ה יכול להשיב לי כח הראיה ברגע כמימרא". ויהי אך סיים לומר את דבריו, ולפתע שבה אליו ראייתו, וחזר לראות כאחד האדם. (מפי ספרים וספרים אבות פ"ב הע' קטז)

עינים צופיות למרחוק

עקב העניות הגדולה ששררה בחצר הקודש בקארלין, החליטו החסידים בהזדמנות מסויימת, כי המשב"ק לא ירשה להכניס לרבינו עניים. אחד העניים שהיה צריך לחתן שתים מבנותיו, ולא ראה לעצמו שום אפשרות שיוכל להשיאן מחוסר כסף, רצה מאד להגיע אל רבינו ולהשיח את לבו על מצבו הקשה. הוא החליט לבוא אל רבינו לאחר חצות הלילה, בחשבו שאז המשב"ק ישן, וכך יוכל להתקבל על ידי רבינו, כן עשה, חיכה ליד בית רבינו עד שהגיע חצות הלילה, וכל הקהל עזב כבר את הבית, הוא נכנס לחדר רבינו ושטח את בקשתו בפניו: כי עני מרוד הוא אין לו פרוטה לפורטה, ובפרט לחתן את בנותיו. אמר לו רבינו: "לך והעיר לי את המשב"ק שישן בחדרו", כששמע מהעני הלא קרוא שרבינו קוראו, חרה לו על העני שנכנס ללא רשות, אבל שום ברירה לא עמדה כבר בפניו, והוכרח לקום ממשכבו ולהכנס לחדרו של רבינו.

כשנכנס אל רבינו אמר לו רבינו: "הדלק את העששית, ובוא נלך", כן עשה הדליק את העששית, ושלשתם הלכו יחד. הם יצאו מהעיר והגיעו לאחד הארמונות שליד העיר, נעצר שם רבינו, ואמר למשב"ק: "לך והער את בעל הבית, ותזמינו לבוא אלינו". כששמע הבעל הבית שרבינו ממתין לו ליד שער הבית, התעטף במעיל וירד, וביקש שרבינו יעלה אל ביתו, ולמה לו לעמוד ליד השער.

אך רבינו מיאן לעלות ואמר לבעל הבית: "שמע נא מה שאספר לך: לאחר פטירת רבי ומורי רבי אהרן הגדול זי"ע, הגיע אלי מורי וביקשני שאקבל עלי את הנהגת העדה, אך לא הסכמתי. אחר כך ביקשני רבי ומורי הרב המגיד ממעזריטש זי"ע, לקבל עלי את הנהגת העדה, ושוב לא הסכמתי. לכן הגיע אלי מרן הבעל שם טוב זי"ע וגם הוא ביקשני לקבל עלי את עול הנהגת העדה, וגם הפעם לא הסכמתי", רבינו הוסיף ואמר על צדיקים נוספים מדורות עברו שבאו לבקשו לקבל את הנהגת העדה ולא הסכים, "עד שהגיע אלי האר"י הקדוש זי"ע, וגם הוא ביקשני לקבל את הנהגת העדה, ושוב לא הסכמתי. לאחר מכן הגיע אלי התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, וביקשני לקבל עלי את הנהגת העדה, ולא הסכמתי. עד שכביכול בעצמו ביקשני לקבל עלי את ההנהגה ולא הסכמתי, הבטיח לי כביכול שאם אקבל עלי את הנהגת העדה, אזכה לעינים שאוכל לחזות בהם מסוף העולם ועד סופו". המשיך רבינו: "א יונגער מאן זענען מיר געווען, והסכמתי, וקבלתי את ההנהגה".

והמשיך ואמר: "לאחר מכן ראיתי כי דבר זה מפריע לי לעבודת הבורא ב"ה, ביקשתי שיקחו ממני את הכח הזה, אולם בכל זאת משהו מזה נשאר לי, לכן אני מזכירך, כי לפני כך וכך שנים היה לך שותף לעסק, השותף נסע למרחקים בעניני העסק ול"ע נפטר בדרך, ואתה ירשת את כל חלקו של השותף הנ"ל, ולא העברת את חלקו למשפחתו, לכן אני מודיע לך, כי זה האיש העומד לידינו הוא בנו של השותף שלך, עלה אפוא אל ביתך, והכן החשבון כמה שמגיע לשותף, ותן לו את החלק של אביו המגיע לו". העני קיבל במקום את כל ירושת אביו, והצליח לחתן את בנותיו וגם נשאר לו כסף די פרנסתו. (מאורי אש)

פטירתו

הרה"ק רבי ירחמיאל משה מקאזניץ זי"ע אמר בשם צדיקים שרבינו היה משיח בן יוסף, והקוזאק שהרג אותו היה שמו ארמילוס ימח שמו. וכשעבר הקוזאק דרך עיר קאזניץ וראה את הרה"ק המגיד מקאזניץ זי"ע, אמר הקוזאק: "יהודי כזה הרגתי", והמגיד התחבא מפניו כי היה ירא לנפשו. (ספרן של צדיקים אות ד) רבינו אמר פעם: "מתי יבא כבר משיח בן דוד, משיח בן יוסף אני כבר הייתי. אין לי פחד משום אדם, רק מן הקוזאק הצולע". (כתבי ר"י שו"ב)

בשבת קודש י"ז בתמוז שנת תקנ"ב השתוללו והתפרעו הרוצחים הקוזאקים בעיר לודמיר. ירו בכולם ללא רחם וללא הבדל. רבינו העמיד שומרים ליד פתח בית המדרש, וציוה עליהם: שלכל אחד מה'חברה' שיתקרב אל בית המדרש, יגידו לו מילה אחת: "שבת", כן עשו, כל אחד מהערלים הקוזאקים שהגיע אל פתח בית המדרש, ושמע את המילה 'שבת', חזר לאחוריו ולא עשה שום נזק. אולם משום מה לא העמיד רבינו שומר ליד הדלת של העזרת נשים. הקוזאק הרוצח ארמילוס הרשע ימ"ש נכנס צולע אל עזרת הנשים, והשתולל. בעת שרבינו עמד בתפילת מוסף ואמר קדושת כתר, נכנסה בתו של רבינו לבית המדרש וצעקה: "טאטע וואס שווייגסטו",(מדוע אתה שותק) רבינו הפסיק מעט מדביקותו, ובאותו רגע ירה ארמילוס הרשע אל תוך בית המדרש, היריה פגע ברבינו שנפצע קשות, ודם רב ניגר ממנו, אולם הוא סירב להתפנות, ולא רצה להכנס אף למיטתו.

אחר התפילה קידש על היין וניהל את השלחן, בעת סעודת השבת שכחו בגלל המצב להגיש אל השולחן את הלפתן. נענה ואמר רבינו: "אם קורה משהוא עפעס פערגעסט מען שוין צו דערלאנגען א מאכל פון שבת קודש". החסידים הזעיקו מיד את טובי הרופאים שבעיר, שניסו לרפאותו. רבינו שכב על מטתו, שתק ולא הגיב על מה שנעשה סביבו, אלא ביקש שיגישו לו את ספר הזוהר, פתחו וכך החזיקו מול עיניו, והגה בו עד יום המר יום חמישי בשבת כ"ב בתמוז, ואז ביקש לסגור את הזוהר, ואמר: "וינטלם וינשאם כימי עולם", וכך השיב את נשמתו הקדושה הטהורה ליוצרו במעמד קהל החסידים.

צאצאיו

רבינו השאיר אחריו דורות ישרים ומבורכים, ואלו הן: בנו וממלא מקומו הרה"ק רבי משה מלאדמיר זי"ע,  חתן הרה"ק רבי יהודה לייב הכהן מאניפולי זי"ע בעל אור הגנוז. בז"ש חתן המגיד מסטעפין זי"ע. בנו הרה"ק רבי דוב בער מטולטשין זי"ע, חתן הרה"ק רבי ברוך ממעזיבוז זי"ע. בתו מרת יוטא ע"ה, אשת הרה"ק רבי ישראל חיים מלאדמיר זי"ע, בן הרה"ק רבי אברהם המלאך זי"ע. בתו אשת רבי דוב ב"ר זוסמן זצ"ל. בתו אשת הרה"ק רבי משה בער מסטאלין זי"ע, בן הרה"ק רבי אהרן שותק מזעליחוב זי"ע.

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן

נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון שליט"א