ככל שנוקפים הימים, מוצאת הכנסת את עצמה מנסה להיאבק בשעון החול האוזל במהירות, לקראת המועד האחרון להעברת תקציב המדינה בעוד פחות מחודש, עם חלוף 100 הימים מהקמת הממשלה לאחריהם אם אין תקציב הממשלה נופלת והכנסת מתפזרת על פי חוק.
למרבה האבסורד, לצד משבר הקורונה המאיים עולה שוב ושוב השאלה האם פניו של נתניהו לבחירות וככל הנראה התשובה חיובית. במפלגת הליכוד המשוסעת והמתפוררת נשמעים יותר ויותר קולות הטוענים כי בליבו של נתניהו גמלה ההחלטה לפרק את השותפות עם גנץ ולהגיע לבחירות כבר בתחילת החורף. נתניהו מחפש מוצא מהסכם הרוטציה ולמרות שמצבו בסקרים לא טוב, מצבו של גנץ הרבה פחות טוב ולכן הוא מעוניין לנצל את המומנטום, מה גם שהליך משפטו אמור להתחיל ורק מערכת בחירות יכולה לעכב אותו עוד קצת.
התירוץ הרשמי כרגע להליכה לבחירות הוא כמובן תקציב המדינה. בהסכם הקואליציוני נאמר במפורש שיועבר תקציב דו-שנתי כדי לשמור על יציבות לפחות עד כניסת גנץ לתפקיד ראש הממשלה, אולם בליכוד אומרים כי במצב הקורונה כיום עדיף להעביר במהירות תקציב קצר מועד ולאחר מכן לחשוב הלאה. בשתי המפלגות מתבצרים בעמדותיהם והפיצוץ נראה כבלתי נמנע.
התירוץ הרשמי בליכוד הוא שתקציב דו שנתי זה סיפור מורכב שידרוש הכנה של חודשיים או שלושה לפחות, עד שייבנה כמו שצריך ויובא לחקיקה ובמצב החירום כרגע אין לישראל את הפריבילגיה הזאת. אך התירוץ הזה נשמע לא אמין בעליל כשהוא מגיע לצד האיום כי אם כחול לבן תתעקש – נלך לבחירות. וכי אם הדאגה של הליכוד היא שאסור לחכות חודשיים או שלושה לתקציב בגלל הקורונה, אז איך יתכן שהאלטרנטיבה היא בחירות, שמשמעותן חצי שנה של בלגן יותר גדול ללא תקציב בעיצומו של משבר קורונה?
בינתיים, כלל ראשי המפלגות, שרים וח"כים מזהירים מול כל מצלמה ומול כל מיקרופון פתוח שאסור, אבל אסור ללכת לבחירות במצב החירום בו נתונה ישראל. ודווקא האזהרות הללו נשמעות מפחידות יותר מהכל. שנה וחצי של משבר פוליטי ארוך לימדו אותנו, שכשפוליטיקאים מזהירים שבחירות זה מסוכן, זה סימן שהבחירות כבר כאן.
תקלה במערכת ההיגוי
אבל בואו נניח לרגע בצד את השאלה האם באמת יהיו בחירות או לא. בימים כאלה נראה שלא זו הנקודה העיקרית. הנקודה היותר מרכזית, מעיקה ומטרידה בסיפור הזה היא עצם העובדה שבמערכת הפוליטית שומעים בכלל את המילה בחירות.
עוד לא התאוששנו משנה וחצי של משבר פוליטי חסר תקדים, שנה וחצי של קיפאון בו המדינה נעצרה, המערכת לא עבדה, לא היה תקציב מדינה ולא זז שום דבר מהותי בהיעדר ממשלה וכנסת, וכבר נכנסה ישראל לקלחת חדשה ומסוכנת יותר של משבר הקורונה. כבר למעלה משנה וחצי שהבלבול והאנרכיה הופכים להיות קשים יותר ויותר מרגע לרגע.
הטריגר המרכזי שאיפשר סוף סוף את הקמת הממשלה הוא הצורך ביציבות כדי לטפל במשבר הקורונה. הרי בלי זה לא היתה כאן בכלל ממשלה, בלי הקורונה גנץ לא היה נפרד מלפיד וחובר לנתניהו וסביר להניח שכבר עכשיו היינו בסיומה של מערכת בחירות רביעית, שמן הסתם היתה מסתיימת בדיוק כמו שלוש קודמותיה וזורקת אותנו לתוך הסיבוב החמישי. רק בגלל הקורונה קמה ממשלה תחת התואר הרשמי של ממשלת חירום שתטפל במשבר, אבל בחודשי קיומה הספורים היא עשתה הרבה דברים חוץ מלטפל באמת במשבר.
ישראל נגררה למצב לא פשוט. מערכת הבריאות בסכנה, למעלה ממיליון ישראלים רעבים, פשוטו כמשמעו למרות שכבר היה שר בממשלה שלגלג על כך והתנצל חלקית, מאות אלפי אזרחים מעידים שהם אוכלים פחות מתוך מחסור אמיתי ומתוך דאגה שלא יישאר למחר, הנחיות מערכת הבריאות אינן מסודרות ולא ברור מה צריכים לעשות ומה התכנית הלאה, נתוני ההדבקה מדאיגים ומבשרים את בואם של ימים עוד יותר לא פשוטים, במצב כזה באמת שאין מקום לחשוב על שום נושא אחר מלבד ההתמודדות עם מצב החירום.
משום כך, כל כך קשה ובלתי אפשרי לשמוע פוליטיקאים מדברים על בחירות. הרי מערכת בחירות במצב כזה היא לא רק אסון, היא התמוטטות ונזק בלתי הפיך. אי אפשר לדמיין מדינה בלי תקציב שנאלצת להתמודד עם קריסת מערכת הבריאות, ממשלת מעבר משותקת שלא יכולה לקדם שום אופק כלכלי, עיסוק אובססיבי במשחקי כסאות במקום לדאוג לאנשים רעבים ועוד לא דיברנו על הענין הטכני, איך בדיוק מוציאים מיליוני אזרחים לקלפיות בתנאי קורונה ואיך בכלל תעבוד מערכת בחירות כזאת?
ולכן, עוד לפני שנעסיק את עצמנו בשאלה האם באמת יהיו בחירות, מוציא מהדעת לשמוע שיש כזה דיבור בכלל. אי אפשר לסבול את העובדה שיש פוליטיקאי, מבכיר ועד זוטר שבכלל מסוגל להעלות על דל מחשבתו את האופציה הזאת – שוב לפרק הכל בעיצומו של המשבר הנורא הזה.
הבעיה העיקרית שלנו לפני הכל היא לא הבחירות אלא עצם זה שהמנהיגים שלנו מסוגלים לדבר ככה. אם עד היום ידענו שבצמרת ההנהגה יש קבוצת אנשים שבעה ומנותקת, הרי שהדיבורים האחרונים מלמדים אותנו שעד היום לא באמת הבנו את עוצמת הניתוק שלהם. זה כבר לא סתם שהם דואגים לעצמם במקום לבוחריהם, הם כבר פועלים נגד בוחריהם, נגד המצביעים שהביאו אותם לבית הנבחרים.
זה לקחת את הסמכות שניתנה להם כדי לעזור לאזרח – ולהשתמש בה נגד האזרח, להתעלל בו, לתקוע אותו עם הבעיות שלו ולומר לו: תחכה, חכה עד שכמה מדושנים עם משכורת של 40 אלף שקלים בחודש יסיימו לריב שוב על התפקידים והסמכויות שלהם ואז אולי מישהו יחשוב עליך. ממשלת ישראל נגד אזרחיה.
כשיש תקלה במערכת ההיגוי של מכונית והיא נוסעת בזיגזג, אדם שפוי לא ייסע בה גם אם היא לפעמים נוסעת ישר כי כשמערכת ההיגוי מקולקלת, אז גם כשהמכונית נוסעת ישר היא עדיין מקולקלת. כשממשלה כזאת מטפלת גם בנושא הקורונה אבל יחד עם זאת מסוגלת להניח את אופציית כאוס הבחירות על השולחן, זה מוכיח שגם הטיפול שלה בקורונה אינו נכון ואי אפשר לסמוך עליה. ההגה שלה עדיין פגום.
נסראללה חוזר לשטח
בלי הרבה ציניות אפשר לומר שאחד התסמינים למערכת בחירות מתקרבת בישראל, היא התפתחות כלשהי בנושא הביטחוני. עם או בלי קשר לפוליטיקה, כמעט ולא היתה מערכת בחירות בלי שקדמה לה איזו מתיחות, מבצע צבאי או לכל הפחות עיסוק תקשורתי במצב הביטחוני.
בתזמון מעניין יחד עם הדיבור על בחירות אפשריות, חזר שוב לסדר היום האיום מצפון והסיטואציה מול חיזבאללה. בעת כתיבת שורות אלו (מוקדם יותר מבכל שבוע עקב הצום) עדיין נתונה ישראל בכוננות גבוהה אחרי תקרית האש ביום שני בה נהדפה בחסדי שמים חוליית מחבלים שניסתה להסתנן לישראל באזור הר דב. למעשה, האיום הנשקף מחיזבאללה הוא איום אמיתי שדווקא בתקופה זו הוא חוזר להיות רלוונטי ומיידי יותר מאשר בעבר.
כך למשל, בשנה האחרונה חיזבאללה כבר החל לדבר במפורש על עימות מול ישראל ובשבועות האחרונים התרחשו תקריות רבות בהן הגיעו הולכי רגל לגדר הגבול וניסו לחצות אותה, רובם התבררו כחולי נפש, מהגרי עבודה או אזרחים תמימים שככל הנראה נשלחו ע"י חיזבאללה לבדוק את ערנות צה"ל ולמשש את הדופק בשטח לקראת חדירת חוליות טרור אמיתיות.
במשך 12 שנים היה גבול הצפון שקט ורגוע בחסדי שמים, מאז תום מלחמת לבנון השניה. אך מתחת לשקט המדומה, האיום הביטחוני כלפי ישראל רק הלך והתעצם, עד אשר כיום מתמודדת ישראל עם גזרה מורכבת ומסוכנת אשר האיום הנשקף מרצועת עזה מתגמד לעומתו.
מאז מלחמת לבנון השניה, למרות השקט היחסי על הגבול, התרחשו תקריות נקודתיות של ירי לעבר חיילים או ניסיונות חטיפה. אך הדילמה המרכזית עמה התמודדה ישראל היא הידיעה שחיזבאללה לא עבר לעסוק בחקלאות או במדע. הוא מנצל היטב את השקט כדי להתבסס בדרום לבנון. במהלך השנים, הפך הארגון את כל האזור לבסיס צבאי מסוכן ובישראל עקבו בדאגה כשתשומת הלב היתה נתונה בעיקר על "שמורות הטבע" באזור הכפרי בדרום לבנון.
ב- 2012 החל חיזבאללה בתכנית מיוחדת לכיבוש הגליל, שמטרתה העברת הלחימה לתוך שטח ישראל. ב-2013 כבר החל המודיעין הישראלי לבדוק חשדות שחיזבאללה מבצע חפירות, החשדות נבדקו בכלים הנדסיים וטכנולוגיים אבל לא נמצא אז שום דבר. ב-2014 פרץ מבצע צוק איתן שם למדה ישראל לא מעט על מנהרות והידע הזה הביא את המודיעין הישראלי לגלות שגם חיזבאללה מעתיק את המודל. שנה אחר כך הקים צה"ל באופן רשמי צוות מודיעיני טכנולוגי המתמקד בחקר האיום התת קרקעי של חיזבאללה ואז התגלתה תמונת האימה: השקט המוחלט מצד חיזבאללה נועד להסתיר את מבצע חפירת מנהרות הענק לאורך כל הגבול, לתוך שטח ישראל.
בינתיים החל חיזבאללה לטבוע בבוץ הסורי כשהוא מסייע שם לציר הרשע של צבא אסד והמיליציות האיראניות, אבל לצד הלחימה הקשה והאבידות הרבות ממשיך ארגון הטרור לקבל את התמורה האיראנית למאמציו בדמות מימון וסיוע לפרויקט הדגל: חפירת מנהרות שיאפשרו את כיבוש הגליל בהפתעה.
בחסדי שמים הפרויקט הזה קורס בקול רעש גדול כשישראל יוצאת לפני כשנה וחצי למבצע מגן צפוני וחושפת במהירות את רוב המנהרות. הנשק הסודי של נסראללה התגלה, תכנית כיבוש הגליל סוכלה כמעט כליל ולכן נאלץ ארגון הטרור לחשב מסלול מחדש.
בשנה האחרונה, חיזבאללה כבר פנוי יותר והוא מנסה לבנות מחדש את מערך האסטרטגיה שלו מול ישראל. השקט היחסי השורר בצפון הוא תוצאה של מבוכה אבל זה רק ענין של זמן עד שהדרך תימצא והגבול אכן יתחמם. חיזבאללה הוא רק זרוע אחת ומאחוריו עומדת מנהיגת ציר הרשע –איראן. גם אם נסראללה יחליט שהוא לוקח פסק זמן להתארגנות, הוא לא תמיד יוכל לעשות זאת והוא תלוי באינטרס האיראני. ומסתבר שלאיראן יש אינטרס גדול להזיז את חייליו של נסראללה ממחבואם ולהוציא אותם לשטח.
את הניסיון האיראני להתבסס בסוריה, ישראל מנסה לסכל באמצעות תקיפות חוזרות ונשנות כנגד משלוחי נשק ומפעלי טילים. בשבועות האחרונים נוספה לכל זה סדרת פיצוצים מסתוריים שלאיראן נח מאוד להאשים בהן את ישראל למרות ההשפלה כי זה מצדיק תגובה נגדה. ועוד לפני שאיראן תחליט לצאת בעצמה למלחמה מול ישראל היא מעדיפה לעשות זאת באמצעות הזרועות שהיא מחזיקה ומממנת בשטח: חמאס בדרום וחיזבאללה בצפון.
אבל בעוד שבחמאס לא ימהרו לצאת לעימות משמעותי בגלל המענקים הקטאריים והמאמצים המצריים, הרי שלחיזבאללה אין מה להפסיד ולכן בתקופה האחרונה אנו רואים את חזית הצפון מתעוררת יותר מאשר את חזית הדרום. זאת הסיבה שהעיניים נשואות צפונה והגבול שהיה שקט במשך שנים רבות מתחיל להתעורר ולהתחמם. האיום האיראני מתנקז לשם, התגובה האיראנית לפעולותיה של ישראל מכוונת לזירה הזאת וזה מה שהביא להתלקחות השבוע.
כפתור השליטה בטהרן
נכון להיום, ישראל מעדיפה לנהל את הזירה הזאת על אש קטנה עד כמה שניתן. האירוע שהתרחש ביום שני השבוע כמו האירוע הדומה שהתרחש באביבים בסוף הקיץ שעבר, הסתיימו ללא נפגעים לחיזבאללה וזאת בכוונה תחילה מצד ישראל, כדי שלא להסלים את האווירה ולאפשר לחיזבאללה לרדת מהעץ. יחד עם זאת, בצבא גם הכינו תכנית מגירה למקרה שהמצב ייצא משליטה וישראל תיגרר למלחמה של ממש.
משיחות שלא לייחוס עם גורמי צבא בכירים עולה כי בניגוד למה שהיה במלחמת לבנון השניה, המודיעין שנמצא כיום בידי ישראל הוא טוב יותר ומעודכן יותר וכחלק מכך ההבנה היא שהמנהרות שנחפרו לתוך שטח ישראל הן רק חלק קטן מהמערך התת קרקעי שחיזבאללה כבר הכין בדרום לבנון כך שאם תידרש ישראל להיכנס פנימה, רוב הלחימה תתנהל מתחת לאדמה.
לחימה כזאת היא לא פשוטה ובצה"ל מתאמנים עליה כבר היום ביחידות מיוחדות שהוקמו לשם כך. המנהרות שנחשפו במגן צפוני שימשו את ישראל כדי ללמוד לעומק תרתי משמע את היכולת החדשה של חיזבאללה ולהבין את הזירה החדשה ולכן גם לא כל המנהרות הושמדו מיד עם חשיפתן, חלקן קיימות שם עד היום למטרות שהשתיקה יפה להן.
גם נסראללה מצידו לא מעונין בעת הזאת בעימות כולל מול ישראל. אחרי שהתכנית עליה עמל במשך כמה שנים נכשלה הוא עדיין לא בנה מחדש את האסטרטגיה שתעניק לו עליונות מול ישראל. במודיעין הישראלי נשמעות גם דעות שדווקא משום כך זה בדיוק הזמן ליזום מלחמה מול חיזבאללה ולחסל אותו כשהוא עדיין חלש, אבל בישראל לא אוהבים ליזום מלחמות למרות שהמחיר יהיה התעצמות של האויב בחסות השקט, בדיוק כפי שקרה בעזה.
בסופו של דבר, השיקול הישראלי לא מתחיל ונגמר בחיזבאללה משום שארגון הטרור הוא רק זרוע המחוברת לאיום המפלצתי הגדול יותר בטהרן. לנסראללה אין שיקול דעת בלעדי ולא הוא שולט בגובה הלהבות. כשישראל בוחנת את הנעשה בגבול היא צריכה להביט לכפתורי ההפעלה הנמצאים באיראן ולפי זה להחליט על צעדיה בזירה הרגישה הזאת. מלחמה מול נסראללה היא לא מלחמה מול נסראללה, היא מלחמה מול איראן וזה כבר סיפור אחר לגמרי.
בירושלים מתאמצים להפוך את המתיחות שהתפתחה השבוע בגבול לבנון לאירוע נקודתי אבל גם אם זה יצליח הרי שהוא יהיה רק רמז, רמז אחד המצטרף לשורת רמזים ההולכים ומתעבים לקראת בואו הבלתי נמנע של הדבר האמיתי: מערכה אמיתית שישראל תצטרך לנהל מול האיום האיראני.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
