צילום: רפאל מורפוגו

הִילּוּלָא קַדִּישָׁא • הגה"ק רבי מרדכי בנעט זצוק"ל

היום הילולת הגה"ק רבי מרדכי בנעט זצוק"ל - י"ג אב תקפ"ט

רבינו מרדכי בנעט נולד בשנת תקי"ג בכפר שורנע (אונגארן), לאביו רבי אברהם ז"ל, מצאצאי החכם צבי. ולאמו מרת פראדל ע"ה, בת הגה"ק רבי אברהם אבריל בנעט זצ"ל דיין בק"ק ניקלשבורג, מצאצאי בעל הסמיכת חכמים, והשר רבי שאול וואהל זצ"ל.

ימי נעוריו

כל שאיפתם של הורי רבינו היה שיגדל בנם לתלמיד חכם, ובעודו צעיר לימים כבן חמש שנים, שלחוהו לניקלשבורג, שהיתה בימים ההם עיר של חכמים וסופרים. אם אמו מרת רבקה ע"ה, אלמנת רבי אבריל זצ"ל, לקחה אותו בשמחה לתוך ביתה, והובילתו כל יום לחיידר. היא היתה אשה עניה, ונדיבי העיר ריחמו עליה והחזיקו אותה.

בעיר ניקלשבורג התגורר אז הנדיב רבי גבריאל מארקברייטער ז"ל שהיה גבאי צדקה של חינוך הנערים והתלמוד תורה, הוא התרשם מאד מאישיותו של רבינו בראותו מתעלה בתורה ויראת שמים יותר מכפי ילדי בני גילו, לכן שכר בעבורו ממיטב כספו מורה ומלמד להועיל. בהיותו בן תשע שנים נתקבל בהשתדלות רבי גבריאל בישיבת הגאון רבי גרשון פולליץ ר"מ ואב"ד ניקלשבורג. כאשר הגיע רבינו לגיל י"א שנים, שלחו רבי גבריאל לישיבת אחיו הגאון רבי יעקב קאצנעלבויגען זצ"ל ר"מ ואב"ד איטינגען אשר במדינת בייערן. שם נתעלה רבינו מאד, ועוד טרם הגיע לגיל המצות חיבר ג' חיבורים.

ביום הבר מצוה עשה רבו בעבורו סעודה גדולה, וקראו לחכמי ונכבדי העיר. ואז דרש דרש מרדכי כמין חומר דברים יקרים ונחמדים, אשר הוציא בחריצות שכלו, וייטיבו בעיני האנשים ההם. ויתמהו איש אל רעהו על גודל בינתו ורוחב שכלו. ושמח רבו מאוד, באשר ראה פרי עמלו ועבודתו לתורה ולעבודה, והראה לכל הקרואים את ג' ספריו אשר חיבר כבר. אמנם אם קנאת גבר – חמה עזה, קנאת אשה – אש אוכלה היא. כראות אשת הגאון את גודל יקר תפארת הכבוד הנעשה לנער הזה, וכי גודל מעלתו וחין ערכו רבה היא בעיני האנשים בעלי מדע וחכמה, בערה בה אש הקנאה, בקנאתה על בנה, אשר גם הוא הגיע לשנת שלש עשר, אמנם לא הגיע לערכו, לקחה את ג' ספריו הנ"ל וזרקם לאש.

הדבר חרה מאד לרבינו, ומיד נסע לבראד לישיבת הגה"ק רבי משולם איגרא זצ"ל. אחרי ארבעים שנים עשה רבינו סעודה גדולה ביום חול פשוט, והסביר לקרואים: "היום עמדתי על דעת רבינו הק' משולם זצ"ל במילי דאורייתא ששמעתי מפיו זה ארבעים שנה".

עוד מסופר: בשנת תקס"ב כאשר חלה הגאון רבי משולם איגרא את חליו אשר מת בו, שכב כשני ימים והיה מרחש בשפתיו הקדושות. ולפתע שאל לסובבים: "מי זוכר את הפלפול במקום פלוני"? אולם אף אחד לא זכר. אז דיבר בקדשו: "אם היה פה מרדכי'לי שלי (הכונה על רבינו) בטח היה זוכר". והנה הזדמן כי רבינו שכיהן אז כאב"ד בנ"ש, היה אז בוויען, וכאשר שמע שמורו ורבו חולה, מיהר לפרעשבורג, וכבואו שמה שמחו כולם לקראתו, וכששאלו אותו אודות הפלפול אשר רבו מבקש, זכר תיכף כל הפלפול, ואמר לרבו דברים כהווייתן, ומיד פרחה נשמתו ונתבקש בישיבה של מעלה.

אח"כ למד רבינו אצל הגה"ק רבי יוסף הלוי שטיינהארט זצ"ל אב"ד פיורדא.

פרק האיש מקדש

בשנת תקל"א – והוא בן שמונה עשרה, כתב אליו רבי גבריאל הנ"ל, שיבא לנ"ש, ליקח לו לאשה את הנערה שרה פינקל, בתו היחידה של הקצין רבי גימפל פרוסטיץ ז"ל. וכן עשה, ונכתבו התנאים, ומפני שהכלה היתה אז בת י"ד שנה, ולא רצה להישאר בעיר ארוסתו, על כן הלך לפראג המלאה חכמים ולומדים, להוסיף חכמה על חכמתו, ולחכות שם עד שתגיע ארוסתו לגיל הנשואין. בבואו שמה ויאספהו אל ביתו הקצין רבי מאיר קארפעלעס ז"ל, וסיפק לו כל צרכיו, למען יוכל לקדש עתו לתורה ולעבודה. בעת ההיא החל רבינו להרביץ תורה לתלמידים, ורבים באו אליו לשמוע לקח מפיו. ולעתים ביקר רבינו אצל הרב מרא דאתרא הגה"ק  הנודע ביהודה זי"ע, להתעלס עמו בשעשועין דאורייתא ובפלפולא חריפתא.

ומסופר: בהיותו בבית הקצין רבי מאיר, היה לו ארוחתו תמיד מבעל בית אחד מנגידי עיר, ולא אכל כל יום פת שחרית עד הצהרים, ומחיר כספו אשר הביאו לו עבור סעודת שחרית נתן לעניי בחורי ישראל.

בשנת תקל"ה התקיימו הנשואין, בין רבינו למרת שרה פינקל ע"ה, שהיתה כל ימיה עזר כנגדו. עד פטירת חותנו היה רבינו סמוך על שלחנו. באותן הימים למד בישיבת הרה"ק רבי שמעלקא מניקלשבורג זי"ע.

על כס הרבנות

אחרי פטירת חותנו, ירשה זוגתו בהיותה בת יחידה לאביה את כל הונו של אביה העשיר, אמנם רבינו פיזר הכל לצדקה, לכן נאלץ לקבל עליו את עול הרבנות בעיר לונדענבורג במעהרין. משם נתקבל לרבנות שוסבורג.

ביום ט"ו חשון שנת תק"ן ישבו על פי פקודת הממשלה, רבני הגלילות מעהרין וביניהם הגאון רבי שמואל הלוי קעלין זצ"ל בעל מחצית השקל, לבחור ברב המדינה החדש, וכולם פה אחד בחרו ברבינו. מיני אז והלאה התחילו ימי גדולת מרדכי, ועל פיו ישק כל מדינת מעהרין, וגם מחוצה לו פנו אליו רבים בדבר ה' זו הלכה. רבינו יסד גם ישיבה, ורבים נהרו אליו, והיתה הישיבה הגדולה ביותר בארץ מעהרין.

רבינו כיהן כרב גם מטעם הממשלה, ונשא חן בעיני המלך כמדרכי הצדיק בשעתו. ויצו המלך לכתוב על גליון גדול מקלף עם חותם המלך כדברים האלה: "כי מרדכי היהודי גדול ליהודים יהיה, ובלעדו לא ירים איש את ידו ורגלו בכל מדינת מעהרין, וכל אשר פיו יקבנו בדבר דת יהודית לא יפול דבר ארצה, ואיש אשר ימרה את פיו ענוש יענש" (ראה להלן).

בין מסדרי הדת של קהלת נ"ש היה מאז ומקדם הבית האחרון בסוף הרחוב המוביל מרובע היהודי לעיר הגוים, ועל קיר החזית היה כתוב בלשון הקודש באותיות גדולות 'בית עירוב', כי שם הניחו שליחי בי"ד את העירוב תחומין, כדי שידעו יהודי העיר שמן הנקודה הזאת מתחילים האלפיים אמה להליכה בשבת, וגם להישמר מלהוציא איזה דבר לעבר הגבול שגבלו הראשונים. והנה בשנת תרס"ב מכר בעל הבית הנכרי את הבית לנכרי אחר בשם טופולאנסקי, והלה החליט להסיר את האותיות מעל הקיר. מיד הלך רבינו בכבודו ובעצמו אל הבעל הבית החדש, וביקש ממנו לא לעשות זאת, והבטיח לו: שיברך את הבית שלא תשלוט בו אש ותבערה, ונתרצה הגוי, והאותיות נשארו במקומן. והנה צדיק גוזר והקב"ה מקיים, כי אף שבזמנים הבאים היו ארבע שריפות בקירוב לבית, והרבה בתים מימינו ומשמאלו נשרפו כליל, אולם בית הזה ניצל תמיד מהאש. (פאר מרדכי)

מלחמתו נגד המשכילים

רבינו היה מגדולי הלוחמים בדורו נגד המתחדשים ומהרסי הדת, ובכל עוז לחם נגדם. בשנת תקנ"ט הדפיס אח"ר הוא אהרן חארינער מאראד, ספר בשם 'אמרי נעם' להתיר את הדג 'שטירל', וגם יצא להתיר תפילין מדובקים בדבק (עי' שו"ת פרשת מרדכי יו"ד סי' ד, ובאו"ח סי' ב). הג"ר יצחק גריסהאבער אב"ד פאקש הדפיס את הספר 'מקל נעם' בהסכמת רבינו לבטל דברי חארינער. וזה יצא נגדו במאמרו 'שריון קשקשים', שם גילה את פרצופו האמיתי, ויצא בפומבי נגד עקרי הדת (עי' שו"ת חת"ס ח"ו סי' צ). תיכף יצא רבינו נגדו ושלח מכתבים לקהילות רבות, וגם לראשי קהל אראד לגזור שריפה על ספרו, וגזר עליו להופיע לפני בית דין של שלשה רבנים חרדים, ולמסור בפניהם מודעה שחוזר בו מכל דעותיו הפוקרות שנזכרו בספריו. ובראותו כי אין לו מנוס, לא איחר לבוא ולחתום על הנייר ששמו לפניו רבני הב"ד, אולם עשה זאת רק למראית עין, בעוד שבמחשבתו התכונן לחזור מן ההודעה הזאת בעזרת הממשלה ההונגרית, וכן היה כי בשנת תקס"ו יצא מהממשלה דבר משפט לבטל פסק דינם של הרבנים בפעסט.

אח"כ השתדל חארינער להתקבל כרב בעיר וויען, לזרוע שם את ארסו, ולהפוך את הקהילה העתיקה והקדושה מקצה אל קצה. ובעזרת השי"ת הצליח רבינו לפעול אצל הקיסר יר"ה שלא יתקבל המשכיל לתפקיד זה. כמו כן ביטל רבינו את הגזירה שזממו המשכילים שלא להדפיס את הש"ס.

גדולת מרדכי

בעת הליכתו לבית הכנסת הלכה לפניו צדקתו, כשם שהיה מובדל בחכמתו ובדיבורו משאר העם, כך היה מובדל וניכר בהליכתו ובמלבושיו. הדור בלבושו, עיניו למטה ולא ראה חוץ לד' אמותיו, הלך בכפיפות קומה, כל העם ובפרט הנשים בפגעו ברחוב, עברו תיכף לצד האחר, ונחבאו כי נפל פחד מרדכי ויראת כבודו עליהם. בבואו אל חצר בית הכנסת התעטף בטלית גדול והניח תפילין, והלך אל הקודש פנימה. מימיו היה מרום מראשון מן העשרה הראשונים, ושמע מכל אחד ואחד מבעלי בתים את ברכת השחר כדי לענות אמן אחריהם, ואחר כך אמר הוא בעצמו הברכות על הסדר בקול נעים ובכוונה קודם שעמד הש"ץ בתפלה.

רבינו לא נהנה מן העולם הזה יותר ממה שהוא הכרחי לבריאות ולקיום גופו, ואת המותר החרים, ונזהר מאד בזה. וכדי שלא תשכח ולא יזח ממנו ההרגל הזה מעל לבו תמיד, היה כתוב לזכרון בתוך סידור תפלה של"ה אשר בו התפלל אלו הדברים: "הריני נודר לאלקי צבאות לבלתי אהנה מהנאת עולם הזה, זולת מה שהוא לצורך ולתועלת בריאות גופי".

וכשהיו מספרים זאת למרן החתם סופר זי"ע אמר: "הנדר כשלעצמו אין חידוש כ"כ, דאפשר לחיות ליחידי סגולה שלא ליהנות מעוה"ז כלום, אך החידוש הוא שיכול לנדור נדר כזה שקשה לקיימו, אלא אם כן הנודר הוא בעל רוח הקודש ממש, דהא אם יאכל וישתה במעט יותר מכדי חייו יעבור על נדרו, ואם יאכל וישתה פחות משהו, הא אי אפשר לחיות, ואם כן צריך לצמצם כחוט השערה כמה צריך לכדי חייו, וזה יכול רק הגר"מ בנעט וכיו"ב שהם בעלי רוח הקודש ממש".

עוד מסופר אודות הקשר בין רבינו למרן החת"ס: כאשר שהו מספר שבועות יחדיו בבאדען, אמר מרן בזה"ל: "וויער זינד דורכגעגאנגען ש"ס בבלי ירושלמי, ספרא ספרי תוספתא מכילתא, אונד די כתבי האר"י ז"ל". וכאשר סיים חזר לאחוריו, כי גילה יותר מדי, כי לא חפץ שידעו שיש לו יד ושם בחכמת הקבלה. (חוט המשולש)

הנה לפנינו סיפור נורא אודות הערצתו של מרן החת"ס אל רבינו: סיפר הגאון רבי אברהם שאג זצ"ל פעם נכנס אל רבו מרן חת"ס זי"ע, ומצא אותו שקוע ברעיונותיו, אך לא הרהיב עוז בנפשו לשאול מרבו הקדוש לפשר דבר. אולם כעבור איזה רגעים פנה רבו הקדוש אליו: "אתה יודע מה יום מיומים שאני כל כך שקוע ברעיונותי, מפני שעלי להזדמן ולהפגש בעוד שלשה שבועות עם גאון וצדיק רבי מרדכי בנעט, וכשאני מעלה זאת על רעיוני הנה כל איברי מרתתין".

מסופר: בשנת תקע"ט ביום ב' דר"ה בא לק"ק ניקלשבורג יורש העצר בן המלך עם שריו ואחוזת מרעיו, ויקבלו אותו כל שרי העיר עם כל אנשי העיר בשמחה רבה, והבטיח ליהודים שיבקר את בית הכנסת שלהם. והיהודים שמחו מאוד והכינו עצמם לקבל את האורח ברוב פאר והדר, תחת החופה עמדו ראשי הקהילה עם ספרי תורה ועטרות זהב וכסף עליהם, ונרות דולקות מסביב. ויהי כי נטו צללי ערב והגיע שעת מנחה, ואיחר בן המלך מן המועד אשר יעד לבוא. וכאשר ראה רבינו כי עוד מעט יעבור זמן תפילת מנחה, אזר כגבור חלציו, ובלב נכון בטוח כי לא יאונה לו כל און, עבר לפני התיבה והתפלל. בעומדו באמצע התפילה, בא בן המלך ושריו. נכבדי העדה הלכו לקראתם, והוליכו אותם ביראת הכבוד אל המקומות אשר הכינו להם. ורבינו המשיך תפלתו הלאה בהשתפכות הנפש בלי שום בלבול הדעת, ובלי תנועת רעדה מחמת מורא ואימת המלכות. וכך גמר את התפילה באימה ויראה עילאה ממורא שמים ואימת יום הדין. בן המלך שאל את ראשי הקהילה: "מה טובו של איש זה, ומה מעשהו"? והשיבו לו: "כי הוא הרב דקהלתם והמדינה, וכי היום הוא ר"ה, יום המשפט, והוא מבקש בעדנו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה". וכאשר גמר רבינו את התפילה, הסיב פניו אל בן המלך והשרים, והשתחוה בפניו ביראת הכבוד, ובירך ברכת המלכות שחלק מכבודו בקול רם, ופירש את הברכה בלשון אשכנז, ושפתי צדיק ידעון רצון, לרצות פני אדוניו, על שלא הפסיק תפלתו, וביקש ממנו סליחה על אשר לא יוכל לעשות לו יקר יותר, כי זה היום גדול ונורא ליהודים. בן המלך קבלוהו בפנים שוחקות, וידבר אתו טובות. וכאשר נפרד יורש העצר מראשי הקהילה, אמר להם: "מעודי לא שמעתי תפלה של התעוררות והשתפכות הנפש כזו". לימים כאשר רצו בני בליעל להמית את יורש העצר, בהיותו בבאדען ולא קלעו אל המטרה, אמר: "כי ברכת האיש הקדוש, רבי מרדכי בנעט, עמדה לו לשמרו מכל רע". (דור דעה)

עמוד החסד

פזרן גדול היה רבינו בנתינת צדקה, ומלבד סכום הקצוב שנתן בכל שבוע לעניי עירו, נתן מלא חפניים לעוברים ושבים, ולא דאג על העתיד כלל. גם עסק הרבה בפדיון שבויים, ופעמים רבות נסע אל העיר המלוכה וויען להוציא אסירים בכושרות, ולפני מלכים התיצב לחנן בעד אחיו המדוכאים, והשתדל בעבורם להיטיב מצבם החומרי. ובשנת תקע"ט כאשר יצא הגזירה לבל תעבור רגל יהודי במדינת עסטרייך סחור סחור לארצה לא תקרב, כתב רבינו מכתב למלך, וה' נתן חנו בעיני המלך ונתבטלה הגזירה.

כאשר נפטר הגאון רבי אהרן הלוי שפיטץ אב"ד האליטש זצ"ל בהיותו צעיר לימים בן מ"ח שנים, הכניס רבינו את היתומים הקטנים לביתו, וגדלם כאב נאמן לבניו. וכשהגיעה בת היתומה לפרקה, התקשר רבינו עם מרן  חת"ס זי"ע שיבחר לו את התלמיד הכי מצוין שבישיבתו לחתן עבורה. ומרן חת"ס הציע את הגאון רבי אברהם שאג זצ"ל.

פטירתו

בשנה האחרונה לחייו נחלה רבינו מאד, והרופאים ציווי לנסוע למרחץ קארלסבאד ולשתות מהמים שם. באמצע חודש תמוז אכן נסע לקארלסבאד. אולם רבינו נחלש מיום אל יום, וביום י"ג אב תקפ"ט עלתה נשמתו הטהורה לגנזי מרומים.

סמוך לפטירתו צוה רבינו שיקברוהו בניקלשבורג סמוך להרה"ק רבי שמעלקא זי"ע, ולכל הפחות בק"ק פראג. אך הדבר נתעכב ע"י מושלי העיר קארלסבאד, כי מאנו ליתן רשיון לזה, באמרם: "מלבד שהוא נגד פקודת המלך יר"ה להוליך המת למקום רחוק בלי חניטה, הנה אין ביכלתם בלי רשות והורמנא מהפקידם אשר בפראג, מרחק שני ימים". ובנוסף לזה מפאת היותה קארלסבאד מקום רפואה, לא הלינו שום מת שם יותר משני ימים, ולכן לקחוהו את רבינו לליכטענשטאט הסמוכה, והטמינוהו שם על תנאי.

ודבר נורא סיפר הגה"ק בעל המכתב סופר זצ"ל ממה ששמע בעצמו מפ"ק אביו מרן זי"ע: כאשר הגיע הבשורה המרה לניקלשבורג מפטירת רבם הקדוש, תיכף ומיד רעשו לפנותו משם ולהביאו לעירם, אך אנשי המקום קהל ל"ש מחו בדבר ולא הסכימו לקחתו, ומענה בפיהם: "כי כבר זכו בגוף קדוש כזה, ועלינו יניח צדיק זה את ראשו, ואחר שנסבה מאת הש"י שנפטר במקומינו, אנחנו זכינו, ולמה נגרע אם בנחלתינו נפל החבל הזה בנעימים". והיה ריב גדול בין הצדדים, ומתדיינים בדבר עד שנגשו אל המשפט לפני הממשלה, עד שהגיע אל בית המלך, ולהיושבים ראשונה במלכות כדת מה לעשות בנידון זה, אשר לכל אחד משני הקהילות טענה בפיהם אשר להם משפט הבכורה בקבורת אדם גדול זה, ונפלא מהם דבר המשפט, כי לא ידעו מה הוא ומה לדון בה, ושלחה המלוכה את המשפט לשאול באורים למרן החת"ס זי"ע שהיה באותה מדינה לנס ולמופת, וכפי אשר יורה האי גדול, כן יקום.

ולאשר היה הזמן דחוק, היה מרן ער כל אותה הלילה, וחשב לשלוח תשובתו בבוקר השכם. ולהוציא כנוגה צדקת אנשי ניקלשבורג, כי גם לו נגע הדבר אל לבו אם יגנוז צדיק זה בארץ לא לו. והנה בטרם כלה להעלות דבריו על הכתב, נפלה עליו תרדמה, והנה רבינו נתגלה אליו בחלומו, ואמר לו: "אתה כבר העלית ע"פ הלכה שאנשי ניקלשבורג זכו בדינם, אבל דע כי לא תתקיים מחשבתכם, יען שאני מוכרח לשכב פה, כי כך נגזר עלי מן השמים לעונש על שנתתי פעם אחת פיטורים בעסק שידוך, הגם שהיה ע"פ דין תורה, בכל זאת דקדקו עמי בזה שלא הצרכתי לעשותו. והאות על זה שאותה הכלה שנתתי עליה פיטורים, שוכבת במקום זה, וקברי סמוך אצלה ממש, והודעתיו מזה למען תדע להשיב דעתך לשם שאקבר פה". וייקץ מרן משנתו בחרדה. הבוקר אור והאנשים שולחו מאתו לבדוק אם כנים הדברים, ואכן נמצא כדברי רבינו. (צוף  הרים)

וכעבור חצי שנה התגלה רבינו שוב אל מרן זי"ע, בפנים מאירות ומצהיבות, ואמר לו: "שרצונו שיוליכוהו לעיר ניקלשבורג", וכשסיפר מרן החת"ס זאת לתלמידיו התבטא בזה הלשון: "מי יתן ויהיה אחריתי כמוהו". אז הוציא מרן את הפסק להעביר את רבינו לניקלשבורג. וביום י' אדר שנת תק"ץ ביום עש"ק הגיע רבינו בכבוד גדול אל עירו, ומפני כבוד השבת ומפני כבוד רבינו המתינו עם הקבורה ליום א' י"ב אדר, ונטמן סמוך לרבו הקדוש הרבי ר' שמעלקא זי"ע. (עי' שו"ת חת"ס ח"ו סי' לז באריכות)

דברים נשגבים אמר עליו מרן החת"ס זי"ע בהספידו (דרשות חת"ס שפג-שפד): "נתבקש בישיבה של מעלה בהיותו במרחץ קארלסבאד, ונקבר בקהילה סמוכה ליכטן שטאט במדינת פיהם, ובבוא השמועה הספדנו אותו ביום ד' ז"ך מנ"א. מה נאמר ומה נדבר, כי רע ומר יום הספד מר על צדיק גדול הדור רבן של ישראל, שהנהיג מדינתו ארבעים שנה, ופרנס כל ישראל בתורה ויראת ה', וגדור גדריהם, מארי דכולי תלמודא, לא הניח דבר גדול ודבר קטן, ובן יחיד לשכינתא קדישא".

צאצאיו

רבינו השאיר אחריו דורות ישרים ומבורכים, ואלו הן: בנו הגאון רבי יעקב אברהם אבריל זצ"ל מו"ץ ורב בקלויז נ"ש, מח"ס תולדות מהר"ם בנעט. בנו הגאון רבי נפתלי זצ"ל אב"ד שאפע במעהרין, מח"ס ברית מלח, וספר הספד גדול וכבד מאד על רבינו. בנו הגאון רבי ישעיה זצ"ל אב"ד קאלוב, בנו הגאון רבי יהודה זצ"ל. בתו מרת רבקה ע"ה, אשת הגאון רבי חיים טעלטש זצ"ל. בתו אשת הגאון רבי שמעון צבי מארקברייטער זצ"ל אב"ד דרעזיץ ולאשברון.

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן

מקורות: תולדותיו בספר מחשבת מרדכי, תולדות רבי מרדכי בנעט


נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון שליט"א


הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *