הגה"ק רבי יהודה פתייא, נולד בשנת תרי"ט, לאביו המקובל ח"ר משה, ולאמו הרבנית חנה נינת הגאון שר התורה רבי ראובן דוד נאווי תלמיד מרן רבי משה חיים זקנו של מרן רבינו יוסף חיים.
בבחרותו למד בישיבת הגאון רבי ראובן בלבול שהיה מעיין גדול, ואף העתיק בבחרותו את חידושי רבו בכתב-ידו.
לישיבה גדולה נתעלה לישיבת הגה"ג רבי יצחק נכד הגה"ק הרב קול ששון.
בישיבה זו למדו לצידו ג"ע אריות שבחבורה, כדוגמת: רבי אברהם אצלאן – לימים החכם באשי של בגדאד; רבי יחזקאל עזרא הלוי – בעל ערוגות הבושם ועוד; רבי יחזקאל עזרא אליה – הגאב"ד דבגדאד; רבי שמעון אגסי – מנהיג גולת בגדאד לאחר מרן הגרי"ח; רבי שלמה תווינא – רבה של כלכותה, ועוד רבים.
בשנת תרמ"א בהיותו כבן 23 חתם עם גדולי דורו ובראשם רבינו הגדול רבי עבדאלה סומך בעל זבחי צדק, באיגרת שנשלחה להחכם באשי רבי משה הלוי מקושטא.
באותה שנה ממש, החל ללמוד בעיון את תורת הקבלה יחד עם רבו-חבירו רבינו שמעון אגסי.
בשנת תר"ס, החל לתפוס ישיבה בישיבת "בית זלכה", ומתלמידיו אז נודעו גדולי הדור האחרון – רבי יעקב מוצפי – רבה של העדה החרדית-ספרדית; רבי סלמאן חוגי עבודי – דיין בית הדין הרבני העליון; רבי יוסף רביע – מגדולי פוסקי ירושלים, ועוד רבים.
באותה שנה, החל לברך ולחלק קמיעות ולהוציא דיבוקין מאנשים חולים, כי ראה שנשי אותו דור הולכות לפלילים ישמעאלים שילחשו על אזן החולים בכוחות הטומאה, וראה רבינו שזוהי אבן נגף, ובכוחו הגדול הסב אותם אליו ובכוחות הקדושה החל מרפא אותם, והיה ידוע בברכותיו ובקמיעיו, כי מומחים המה.
ניסה לעלות מספר פעמים לירושלים, ונתיישב סופית בשנת תרצ"ה, וגם כאן העמיד תלמידים ועזר לחולים וסעדם בברכותיו.
עת התקרבו הנאצים לשערי א"י, ארגן והתפלל בכוונות עצומות לבטל את רוע הגזירה, ומסר את נפשו כפשוטו להצלת כלל ישראל, והיה אומר "או אני או הוא", וכוונתו לס"מ, ואכן כוחות הרשע הוכרעו והובסו מהמזרח, ורבינו הקדוש נפטר לב"ע ביום ז"ך מנחם-אב תש"ב.
מחיבוריו:
בית לחם יהודה – ביאור על עץ חיים.
יין הרקח – ביאור האדרות.
מנחת יהודה – ביאורים פשטיים על התורה, ובתוכם פתרוני חלומות ודיבוריו עם דיבוקים ועונשיהם.
חידושי מסכת ביצה בכת"י.
כתר צדיק – חידושים על התורה.
עטרת תפארת – פירושים על מסכת אבות. ועוד
זכותו תגן עלינו אמן
להלן סיפורים מספרו הרוחות מספרות :
הצדיק רבי יהודה פתיה ז”ל בספרו מנחת יהודה בעמ’ 143 וזו לשונו:
רימה בת פרחה
”עוד בשנת תרס”ז, בחזרתי מעיר הקודש ירושלים ת”ו, באה אלי רימה בת פרחה, והיה בה רוח הנקרא יצחק בן כתון, והוא רשע ואהב זימה, ועם הארץ גמור. ויגעתי עמו כמה שנים ולא יצא . ועודנו עד שנה זו שהיא שנת התרצ”ג , בתוך רימה הנזכרת . וסימא את שתי עיניה רחמנא ליצלן עוד בשנת תרע”א בחודש אלול בפליל ישמעאל, ולא הועיל. והיה הרוח מקלל את הפליל ואת אלהיו, והיכה את הפליל על לחיו. והיה הרוח צועק במרה, הוציאו את הטמא הזה מעלי , כי אינני יכול לסבול לראות את הנכרים הטמאים האלו . רק רחמו עלי וקראו אלי את יהודה , ואני שומע לכל אשר יצווה עלי , כי הוא יתקן אותי . ובאו אלי אביו ואמו וכל קרוביו. ובבואי לביתו ראיתיו שהוא מושכב על מטתו , וגלגלי עיניו עולים למעלה ואינו שפוי בדעתו, והרוח מדבר בגרונו. ואמרתי לרוח, מה שמך, ולא רצה להגיד לי שמו. ואחרי כמה יחודים אמר שהוא אפרים בן עאבד נצר אללהפירוש שמר-יה ואמו אסתר אשר הם היו דרים בשכנותינו
והוא בבית שאני דר בו עכשיו והוא לא נשא אשה, וימת בן ארבעים שנה.
וסיבת גלגולו הייתה כי מלאכתו הייתה מחמר ומוליך סחורות לכפרים. ופעם אחת הוליך אשה אחת להשתטח על מצבת אדוננו יחזקאל הנביא , עם שיירה גדולה . והוא עיכב עצמו באחורי השיירה ועיקם את הדרך, והפחידה במיתה אם צעוק תצעק ואנס אותה. ולהיות היא אשת חיל אסרה את עצמה על בעלה ונתגרשה מאתו.שוב פעם אחרת בהיותו במדבר מוליך סחורות, רבע את הפרדה שלו. גם ביום שבת קודש בא על הזכור בפרדס של כפר בעקובא. ואחר כמה שנים. נפלה לו קטטה עם חמורים ישמעאלים, ובעת שהיה מוליך סחורה לכפר בעקובא נתקבצו עליו ולא הניחו שום סימן על קברו. ועזבו את חמוריו ומשאם נטושים בדרך ולא לקחו מהם מאומה. ולבסוף הלך שאול אחיו ולקח את העזבון ולא החזיר לבעלים מאומה. גם לא חיפש על גווייתו.
גם לקח את כל המעות ואת כל אשר לו בבית ולא שילם לנושים בו מאומה.
גם לא עשה לו שום נחת רוח כדרך הנוהגים לעשות למתים בתוך השנים-עשר חודש . ולפי שנצטער מאד על זה , לכך גרם לו מכשולים רבים ואיבד את כל הונו , ולבסוף נפטר בענין רע וחולי קשה מאד. ודע, כי במקום שאני קבור שם קבורים גם כן יהודים אחרים. וזה לי שבע-
עשרה שנים משנהרגתי. שאלתי לרוח,האם לא שב בתשובה בעת שנהרג.
אמר לי, כי נבהל מאד ולא עלה על דעתו לעשות תשובה ובפרט שהוא עם הארץ שאינו חושש לתשובה. גם לא הניח ציצית ותפילין כל ימיו רק שלוש פעמים בלבד. גם לא היה מתפלל כי אם ביום הכפורים בלבד ולא זו תחילת ביאתי לעולם, כי תחילת ביאתי היתה באיש אחד מילדי צפת ת”ו, הנקרא שלמה בן יחזקאל. ולפי שהרביתי לחטוא, לכן נגזר עלי להתגלגל בדומם צומח חי ומדבר . ובהיותי מגולגל ברימון אחד , נזדמן שאותו רימון קנה אותו איש זקן וחסיד הנקרא שמעון, ואכלו בסעודת שבת, ובירך עליו בורא פרי העץ, ושהחיינו ועל ידי כך נתקנתי. ואחר כך נתגלגלתי בעיר איזמיר באיש אחד הנקרא חיים אבל לא הוצרך להתגלגל בחי בלתי מדבר כמו שגזרו עליו, יען כי שמעון הזקן, העלה אותו שתי מדרגות, מן הצומח אל חי המדבר. כמבואר בשער הגלגולים הקדמה דף כ”ב ע”ב יעו”ש והיה האיש ההוא חומד לאכול חֶלב כי שמע מאנשים בורים, שהֵחֶלב מבריא מאד. והיה מתיך אתה חֶלב ואוכלו בפני עצמו. ובסוף ימיו עלה לירושלים ת”ו, ושם נסגר יומו. אחר כך נתגלגל בי, אני אפרים יליד בבל.
ולא תקנתי מאומה, אלא הוספתי עוון על עווני, וקלקול על קלקולי ומעת פטירת שלמה הנזכר לעיל עד הזמן הזה, יש ארבע-מאות וחמישים שנה מעלה מטה. ובכל זה הזמן, הייתה הנפש מתגלגלת ממקום למקום בענין זה. ואחרי פטירתי, באו עלי חמישה ושלושים מלאכי חבלה, והיו מלקין אותי בכל יום חמש-עשרה שעות ותשע שעות הנשארים מהיום, היו מוליכין אותי למדבר שמם , מלא נחשים ועקרבים , והיו נושכים את בשרי ואוכלים אותו , ואחר כך אחזור להחיות. ונמשך חשבון זה ארבע שנים . ואחר ארבע השנים האלו , היו דנים אותי בגיהנם חמש-עשרה שעות . ושאר היום היו מורידין אותי תוך בור עמוק מאד,חושך אפילה . וסותמים את פי הבור באבן גדולה, ועומדים על האבן. וענין זה היה מתמיד והולך,עד זמן שנתנו לי רשות ליכנס בזה הבחור, לפי שיש בידו חטאת נעורים.
כי בהיותו קטן, הלך עם אביו לכפר בעקובא. ונכנס ביום השבת לאותו הפרדס אשר שם באתי על הזכור ותלש ביום השבת מאותו האילן עצמו אשר תחתיו באתי על הזכור ולא נתנו לי רשות להיכנס בו על היותו קטן . אבל עכשיו היתה לי שליטה עליו מסיבה אחרת , ונתנו לי רשות להיכנס בו. ונכנסתי בו בערב בעת שהיה מתקוטט עם אמו על סעודת הערב. ונכנסתי מקדקודו והרגיש כאילו דקירת מחט עבה של שק נכנס בקדקודו והתחלתי לצער אותו את הצער הזה שאתה רואה ועתה הנני מבקש ממעלתך, לתקן אותי למען השם.
שאלתי לרוח, האם שמע או ראה או ידע מענין נתן העזתי.
האם נכנס לגיהנם, או עודנו בכף הקלע. אמר לי, לא ראיתי בעיני. רק זה תשעה חודשים בהיותי בתוך הבור, שמעתי קול המולה גדולה כמו שמחת חתן וכלה. ושאלתי את פי הממונים עלי, מה קול זה ההמולה. ואמרו לי, כי נתן העזתי היום נגמר דינו מכף הקלע ועכשיו הוא הולך לגיהנום. בתוך דברים אלו, הגישה לו אמו בשר צלי לאכול. ובעת שנטל חתיכה אחת לאכול.
אמר ליושבים, הביטו וראו איך בחתיכה פלונית מגולגלת אשה זקנה בת שמונים ושבע שנים, מסיבת שהייתה סורקת שיער ראשה בחצר, נגד הפתח הפתוח לרשות הרבים. כלומר שאף על פי שהיתה הולכת תמיד בכיסוי ראש אך היות שבעת סירוק שערה לא היתה מקפידה שהעוברים ברחוב לא יראו את שיער ראשה לפיכך התגלגלה גם בחתיכת הרימון שבקערה השניה מגולגלת בת אחת. גם בצפור זה היושב על ענף האילן שמצד הימין, מגולגלת בו ריבה אחת בהיותה בת שלושה ימים. וכל זה אני רואה בעיני, ותמה אני עליכם איך אינכם רואים. ולכן צריך שאחד מכם יברך על חתיכות אלו בכוונה וכל העומדים יענו אמן כדי לתקנם. וכן עשינו כדבריו, אמרתי לרוח, האם תבחר לצאת בשופי ובנחת, או בהכרח וחרפה ובוז.
כי על כל פנים, צריך אתה לצאת היום הזה. ואם תקשה לצאת, אני מוציאך בעל כרחך, וקולר שמות הקדושים והשבועות, תלוי על צוארך. אמר לי, הן, אעשה כדבריך, כי גם אני רצוני לצאת.
אמנם לא אצא, כי אם בשעה שתים-עשרה ושליש כעת הכנסי בו אמרתי לו, מן הנמנע הוא זה, יען כי היום הזה הוא ערב שבת וערב ראש השנה, וצריכין אנחנו לעסוק בצרכי שבת וצרכי ראש השנה, ואי אפשר להתעכב אצלך. יותר טוב לצאת עתה שהוא זמן עליית הנשמות לגן עדן, כדי שתזכה לעלות עם הנשמות. השיב הרוח, כל השבת הוא קדש, ואוכל לעלות בכל עת שארצה. והתחלתי להכריחו על ידי היחודים. וצעק בקול מר ואמר, אם כן, אצא בשעה אחת-עשרה וחצי מהיום. אמרתי לו, גם זה לא אוכל שאת, אלא עכשיו תצא. אמר לי, אם כן, לך קנה צרכי שבת, ושוב אלי בשעה שמינית, וירחם ה’ ונראה מה נעשה. אמרתי לו, אם כן, אין לך שום רשות להזיק את אפרים או לעלפו עד שובי אליך, והודה לי בזה. וחזרתי אצלו בשעה שמינית, והתחלתי ליחד עליו, ותקעתי אצל אזנו שנים עשר קולות. והרעים הרוח וצעק ואמר, רצוני לצאת בלא הכרח.
אמרתי לו, מאיזה אבר אתה יוצא אמר לי, מעיניו וגערתי בו שלא יצא מעיניו, יען כי ביציאתו הוא מסמא את עיניו. אמר לי אם כן אצא מפיו. וגערתי בו. אצא משיניו ולא אעקור לו רק את המלתעת שאצא בדרך שם.
וגערתי בו אמר לי,אם כן מאיזה אבר רצונך לצאת,אמרתי לו מאצבע קטנה של רגל שמאלית מבין הציפורן לבשר. השיב כי זהו צער גדול עלי לצאת מסיום הגוף שהוא מקום אחיזת הקליפה ומקום טמא. והכרחתי אותו ביחודים ובהשבעות, ובגזירת נח”ש נדוי חרם שמיתה,. שלא יצא כי אם מאצבע הקטנה של רגל שמאלית, ולא יזיקו בשום אבר אפילו באותה אצבע הקטנה שהוא יוצא ממנה ולא יכנס עוד בשום אחד מישראל,ולא יזיק לשום אחד מישראל. ונתרעם מאד ואמר, כי איך אפשר שלא יעקור,או לפחות יבטל את אצבע הקטנה שיוצא ממנה. והוצרכתי לדבר עמו בלשון רכה. כדי שלא יצא בכעס ויזיקהו.
ואמרתי לו כפי הנראה שנשמתך היא גדולה מאד רק מסיבת העוונות הוכרחה להתגלגל. ואתה עניו וביישן ואוהב את התורה ומוקיר רבנן. והואיל וכן, אין רצוני להזיק לבחור זה כלל. כדי שלא תכנס בכלל מ”ש רז”ל זוהר שמות קיח, נשמות הרשעים הם מזיקי עולם, ותהיה גם אתה כאחד מהם.
אז נכנע הרוח והשיב דבריך טובים ונכונים מאוד, ואני מזומן להכריח את עצמי ולהתגבר על מידתי שלא אזיקינו כלל . אבל על כל פנים ישאר חולה חמישה-עשר ימים ואחר כך יבריא. אמרתי לו ,ענין זה לא יתכן להיות יען כי ימים אלו הם נשגבים ויקרים מאד , ורובי המצוות תלויים בהם. שהם ראש השנה, שבת , תקיעה, עשרת ימי תשובה יום הכפורים, סוכה ולולב,
הושענא רבא וסיום התורה. ואתה גורם להפריעו מכל אלו המצוות וגם ממצוות ציצית ותפילין ומן התפילה וזה מוקש לנפשך בעולם הנשמות. אמר, כי זה צער גדול הוא לי אם לא אעשה לו מאומה רע.
אמרתי לו, ראוי לך לסבול הצער הזה לכבוד הקב”ה ולכבוד מצוותיו. אמר הרוח, אוי לי, אם אעשה כדבריך . אבל מוכרח אני לסבול כל זה , לכבוד הקב”ה . ובתוך דברים אלו אמר הרוח, עתה הגיעה שעה עשירית מהיום ואני רוצה לצאת.
בבקשה ממך שתלמוד כדי שתצא נפשי מתוך דברי תורה ותיתקן. והתחלתי ללמוד מזמור יענך ה’ ביום צרה וכו” תהלים כ’ ב’ יושב בסתר עליון וכו שם צ”א א’ בקראי ענני וכו’שם ד’ ב'[. אלפא ביתא שם אפרים בן אסתר . דברי ע נות גברו מני וכו’ ]שם ס”ה ד ‘[, עד קדוש היכלך. מרכבת יחזקאל. מי-אל כמוך וכו’ ]מיכה ז’ י”ח. אדרא רבא מן פתח רבי שמעון ואמר ווי מאן דאושיט וכו’, עד סוף י”ג תיקוני דיקנא. זוהר ויקהל דף רי”ט ע”ב מן רבי שמעון ורבי אלעזר בריה הוו יתבי וכו’ עד הקיצו ורננו שוכני עפר. פיטום הקטורת, שמע ישראל. אנא בכוח וכו’ ואחר כך אמרתי יהי רצון וכו ‘ הכתובה לעיל בישעיה סימן ל ‘. ובהיותי לומד אמר הרוח הרי אני יוצא. ואמר שלום עליכם, ויצא – לפי דבריו – מהבחור, ולא עשה לו מאומה רע . ותיכף ישב הנפגע, וחזרה דעתו עליו, כי לא הרגיש מכל הנעשה בו.
ותמה ואמר, על מה קבוצת האנשים והנשים אלה פה, ועל מה אבי ואמי בוכים. אמרו לו, אין דבר כי נתעלף מעט מזער ובאו לבקרו . ותיכף נתפזרו אותם האנשים וילכו איש לדרכו . וניגשו אביו ואמו ונשקוהו , ואמר להם תהילות לאל , שאין בו מאומה רע . ואני כבר הזמנתי קמיע לנפגע, לנושאו עליו אחר יציאת הרוח, כמ”ש האר”י ז”ל. וכן אמר הרוח קודם צאתו כי הממונים אשר עליו אומרים, שצריך להזמין לאפרים קמיע ולכתוב בו ארבעה שמות הנודעים לך ותתלה אותו בצוארו. אמנם לפי דעתי שיערתי שלא יצא הרוח מהבחור רק ערום הערים ונחבא בגופו.
יען, כי לא עשה הנפגע שום תנועה בגופו או ברגליו כנהוג. אבל העלמתי עין. והראיתי את עצמי כאילו גם אני סובר שיצא הרוח לגמרי.יען, כי נטה היום לערוב, וצריך לילך לבית הכנסת. וגם כדי להטעות את הרוח, שיסבור שאנחנו מאמינים שיצא. ועל ידי כך יזהר להסתיר את עצמו בכל יכולתו, ולא יזיק את הנער לפחות בשני ימים של ראש השנה, ואחר כך ירחם ה’. והנה אחרי שני הימים של ראש השנה, התחיל הנער לחלות מעט מעט עד שגילה הרוח את עצמו בשבת שובה, והתחיל לעלפו. ובליל מוצאי שבת ערב יום הכפורים,הלכתי אצלו. ואמרתי לו הוי משקר ומהתל איך אמרת שיצאת בערב ראש השנה ואתה נתעלמת בגוף הנער.
ואמר לי כי כבר הוא יצא בערב ראש השנה. אך לפי שיצא קודם זמן השעה שנכנס בה, מפני זה חזר ונכנס אלו דברי שגעון והוא מוכן ומזומן לצאת במוצאי יום הכפורים . ושאל מאביו של הנער, שיסבב ארבעה תרנגולים על ראש אפרים ולשחוט אותם כנהוג. ולא רצה הרוח שיפחתו מארבעה תרנגולים גם לא רצה לומר הטעם ואולי שרצה לסבב שלושה לשלושת גלגולים שלו ואחד לבחור. וכאשר הביאו הארבעה תרנגולים לפניו, תפש אותם בידו ואמר, כי בזה התרנגול מגולגל בו נפש אחד, וחילה פני שאני אשחוט אותו, ולברך עליו על השחיטה ועל כיסוי הדםכי אני הכותב מוסמך בשחיטת התרנגולים משנת התרמ”ב, וכן עשיתי והרוח קיים את דיבורו כי במוצאי יום הכפורים כאשר הלך הבחור אל בית הכנסת של משה דהאן הרגיל להתפלל שם, סיפרו לי האנשים שהיו מתפללים שם כי אפרים הנזכר נתעלף בעת תפילת הנעילה וצעק הרוח על האנשים המתפללים בהיכל ההוא שיצאו מההיכל.
והצבור מקצתם יצאו ומקצתם לא יצאו,כי רצו לראות. ואמר להם הרוח אם לא יתרחקו מאצלו הוא יגלה לפני הקהל את כל עוונותם, ואז כולם ברחו מאצלו כי היה חס עליהם לעמוד אצלו פן יפגע בהם בעת צאתו ויוזקו. וצעק על התוקע ואמר לו, שיכוון עליו בעת שיתקע. ובעת התקיעה אמר הרוח לצבור כי עתה ירד מלאך מטטרו”ן לקבל התפילות והתקיעות של כל ישראל ואני הנני יוצא עמו, כדי שאכנס לגן עדן. וצעק הבחור צעקות גדולות, מרוב כאב רגלו. והיכה את רגלו השמאלית על הרצפה הכאות נמרצות וחזקות מאוד . ואחר כך יצא הרוח לגמרי , וישב הבחור שלם בדעתו ובגופו. אמנם לא היה יכול ללכת מרוב כאב רגלו, וישאוהו ויביאוהו לבית, ובבקר נעשה בריא ושלם. עד כאן .המבקש לדעת פרטים הנוגעים לארחותיהן של הרוחות ושל הממונים עליהם, ובית דין של מעלה וכו’ ,
יעיין ב”מנחת יהודה ” שם בענין הרוח רוזה מעמ’ 148 והלאה.
שיר של הרב לכבוד רחל אימנו
זְכוּת רָחֵל זְכוֹר הָאֵל לְבָנֶיךָ הַנְדוּדִים
שֶׁהִכְנִיסָה אֶת צָרָתָהּ לְחוּפָּתָהּ בְּלֵיל שִׁמּוּרִים
וְהִיא נֶחְבְּתָה תַּחַת מִטָּתָהּ וְעָנְתָה מִשָׁם דְּבָרִים
אֶת קוֹל שַׁוְעָתָהּ וְזַעֲקָתָהּ הַקְשִׁיבָה נָּא מִשְּׁחָקִים
קוֹל בְּרָמָה מַפִּיל חוֹמָה הַנִּשְׁמַע לְמֶרְחַקִּים
מְיַלֶּלֶת וְשׁוֹאֶלֶת הַנִּקְבֶּרֶת בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים
אַיֵּה יוֹסֵף אַיֵּה חוֹפֵף אֲהָהּ לִי עַל בֶּן נְעוּרִים
אַיֵּה בֶּן אוֹנִי לֹא רָאַנִי וְלֹא יָנַק מֵהַדַּדִּים
הָלְכָה לִשְׁאוֹל מֵאָבוֹת כֹּל אֵיפֹה בָּנַי הַיְקָרִים
לְכִי שַׁאֲלִי לְבֶן עַמְרָם קָבוּר בְּהַר הָעֲבָרִים
בְּנִי מֹשֶׁה אַל תֶּחֱשֶׁה אָן נָטַשְׁתָּה הָעֲדָרִים
וְקוֹל מִקֶּבֶר נִשְׁמַע מְדַבֵּר בִּנְהִי וְקוֹל תַּמְרוּרִים
לָמָּה דּוֹדָה אַתְּ נוֹדֵדָה לְחַפֵּשׂ בֶּהָרִים
אֲנִי נְחוּצָה לִגְדוֹר פִּרְצָה לֹא עֵת הַרְבּוֹת דְּבָרִים
מֹשֶׁה עָנָה בִּמְגִנָּה לִיהוֹשֻׁעַ בְּנֵךְ מְסַרְתִּים
יְהוֹשֻׁעַ בְּנִי עֲנֵנִי אָנָה הֵמָה הַשְּׁבָטִים
לְמוּל בִּכְיָתָהּ וְצַעֲקָתָהּ בָּכָה גַם הוּא לְעֻמָּתָהּ
וְקוֹל בִּכְיָתָם וְשַׁוְעָתָם עָלְתָה לִשְׁמֵי מְרוֹמִים
דּוֹמִּי אִמִּי מְעַט רֶגַע פֶּן אָמוּת וְאֶגְוַע
אֲנִי מְסַרְתִּים לַזְקֵנִים וּלְמַלְכֵי דָוִד הָרוֹעִים
הָלְכָה מִשָׁם בְּחִפָּזוֹן וּבָאָה לְקִבְרֵי עִיר צִיּוֹן
וְאָמְרוּ לָהּ בְּמִקְדָּשׁ מָכוֹן שָׁם תְּבַקְשִׁים וְשָׁם תִּמְצְאִים
וְכִרְאוֹת רָחֵל כִּי אֵין חוֹמוֹת וָחֵל וְאַבְנֵי מִקְדָּשׁ הֵם שְׂרוּפִים
וְאֵין כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים וְאֵין אָרוֹן וּכְרוּבִים
צָעֲקָה מָר חֲמַרְמַר וְחָלְצָה מֵרַגְלָהּ מִנְעָלִים
וְקָרְעָה אֶת כְּתוֹנֶת פַּסִּים וְהַצָּעִיף וְהַמְּעִילִים
וְשַׂק חָגְרָה עֲלֵי בְּשָׂרָהּ וְנִתְגַּלְגְּלָה בֵּין סְלָעִים
וְטָפְחָה יָד עַל בֵּן נִכְבָּד אֲשֶׁר נֶאֱבָד בֵּין הָעַמִּים
וְקָשְׁרָה חֶבֶל עַל עַם חֶבֶל וְעָשְׂתָה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים
קָפְצָה בְּחִפָּזוֹן לְאֵל עֶלְיוֹן וּבָקְעָה אֶת כֹּל הַרְקִיעִים
וְעָלְתָה לִמְעוֹן לְרוּם חֶבְיוֹן וְעָמְדָה לִפְנֵי צוּר עוֹלָמִים
וְתָבְעָה עֶלְבּוֹן שֶׁל עַם צִיּוֹן בְּשַׂק וּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים
אָנָּא אָבִי לְקוֹל כְּאֵבִי תִּפְנֶה אֵלַי בְּרַחֲמִים
צוּר תְּעוּדָה הֲאִם עֵדָה תִּהְיֶה אֲבוּדָה לְעוֹלָמִים
וְאֵיךְ כַּלָּה מֵחֵיק בַּעֲלָהּ תְּגָרֵשׁ אוֹתָהּ לְמֶרְחַקִים
וְאֵיךְ שִׁלַּחְתָּ הָאֵם מִקֵּן וְלֹא לָקַחְתָּ הַבָּנִים
וְאֵיךְ נָטַשְׁתָּ הַצֹּאן תּוֹעִים בֵּין אֲרָיוֹת וּלְבָאִים
וְאֵיךְ תִּדּוֹם לִבְנֵי אֱדוֹם הַמַּקְרִיבִים מֵהֶם זְבָחִים
הַאִם לֹא תַּם עֲוֹן פִּשְׁעָם בִּידֵי מַיִם הַזֵּדוֹנִים
הַאִם מִצְעָר לְפָנֶיךָ אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ
וְאֶלֶף שֵׁנִי נָטָה לַעֲרוֹב וְלֹא חָדַל הַמַּכְאוֹב
וְאַיֵּה אוֹת הַפְּלָאוֹת וְחֶשְׁבּוֹן מוֹעֵד מוֹעֲדִים
מָתַי תְּרַחֵם מָתַי תְּנַחֵם וְאַתָּה דוֹחֶה מִיּוֹם לְיָמִים
אֵל אָיוֹם תְּנָה פִּדְיוֹם וְלֹא תִדְחֶה עוֹד בִּדְבָרִים
קוֹל יוֹצֵא מֵעַל כִּסֵּא דּוֹמִּי בִּתִּי כַּלַּת אֵיתָנִים
מִנְעִי דִמְעָה מֵעֵינֵךְ וְאֶת חִכֵּךְ מִתַּחֲנוּנִים
כִּי מֵרוֹב שִׂיחֵךְ וּבִכְיָתֵךְ נָדְדוּ כָּל הָעֶלְיוֹנִים
וְהוּא עָלָה עַד מַעְלָה וְנִכְמְרוּ הָרַחֲמִים
וְלֹא אֶדּוֹם עֲדֵי אֶקּוֹם דְמֵי עֲבָדַי הַנִשְׁפָּכִים
וּבִזְמַן קָצֵר אֶהְיֶה קוֹצֵר וּבוֹצֵר כָּל הָרְשָׁעִים
אֶגְזוֹר אַבְנָא תַּמְחֵי צַלְמָא וְתַדִּיק יָתֵיהּ לִרְסִיסִים
וְאֶפְתַּח תֵּיבוֹת הַסְּתוּמוֹת שֶׁל נִשְׁמוֹת הַבְּלוּעִים
קוּמִי אוֹרִי הִתְנַעֲרִי וְלִבְשִׁי בִּגְדֵּךְ הַיְקָרִים
גַּם קוֹל עַמִּי וּלְאֻמִּי הֵם מִתְוַדִּים וְאוֹמְרִים
אִם עֲוֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ עֲשֵׂה נָא לְמַעַן שְׁמֶךָ
זָכְרֵנו ה' בִּרְצוֹן עַמֶּךָ
אשריכם שהבאתם את המעשה של חכם יהודה פתיה צדיק הדורות