מחיאות הכפיים הסתיימו, תקתוקי המצלמות שככו והחיוכים נמוגו, תם הטקס הרשמי והחגיגי במדשאות הבית הלבן, טקס שנכנס להיסטוריה וייזכר בדברי הימים. ישראל עשתה שלום עם כמה מדינות מוסלמיות שנמנעו עד היום מלהודות בקשרים עמה.
זה היה אקורד הסיום לשנה החולפת, שנה עמוסה וגדושה בתהפוכות גם בזירה הפוליטית, גם בזו המדינית והביטחונית ובעיקר בשתי הזירות שנכרכו זו בזו. אין סיום סמלי יותר לשנה כזאת מאשר טקס מדיני נוצץ הנערך בוושינגטון כשבאותו זמן אזרחי ישראל כורעים תחת איומי הקורונה והטרור.
בשורות הבאות לא ננסה לערוך יומן סיכום שנה, אין היריעה רחבה דיה כדי להקיף את שלל האירועים הדרמטיים באמת שאפפו את תש"פנו שהסתיימה לה בשעה טובה, אבל רגע לפני סיום כדאי להביט לאחור על השביל הארוך בו פסעה ישראל לאורך השנה ולהבין את התמונה המלאה, תמונה שתבהיר גם את מה שבאמת התרחש השבוע על מדשאות הבית הלבן.
בדיוק לפני שנה בזמן הזה, התמודדה מדינת ישראל ללא הצלחה עם הניסיונות שנעשו בפעם השניה ברציפות להקים ממשלה. המנדט להקמת הממשלה אחרי בחירות סבב ב' היה נתון בידי נתניהו והוא קרא מידי יום מול כל מיקרופון פתוח לבני גנץ לבוא ולהצטרף לממשלת אחדות. המילים ממשלת אחדות היו נראות אז מופשטות ומנותקות מעט בפרט על רקע העבודה שנתניהו וגנץ שיננו אותן שוב ושוב אבל בפועל עשו הכל, אבל הכל, כדי שזה לא יקרה. המגמה היתה ונותרה לגרור לבחירות אבל שהצד השני יהיה אשם בהן.
מעט לאחר חג הסוכות הסתיימו ימי המנדט של נתניהו, הנשיא העביר ברוב חגיגיות את המנדט לבני גנץ ועכשיו היה התור שלו לדבר אחדות (אבל לגרור רגליים כדי שזה לא יקרה). בינתיים המשיכה מפלגת הליכוד לספק כותרות כשיועצי התקשורת של נתניהו נעצרו ומכשירי הטלפון שלהם הוחרמו בעקבות חשד להטרדת עד המדינה שלמה פילבר.
נתניהו וגנץ חותמים בבלפור על ההסכם הקואליציוני
בתוך המפלגה נמשכו גם הזרמים השקטים שהטרידו את מנוחתו של נתניהו, שחשש כל הזמן מ'פוטש' במפלגה ומניסיון להדיחו. בליכוד נערכו בחירות חשאיות לתפקיד יו"ר הסיעה, מיקי זוהר מקורבו של נתניהו ניצח ברוב גדול אבל לא פחות מ-11 ח"כים הצביעו בחשאי עבור יואב קיש שנחשב למועמדו של גדעון סער, אויבו הבלתי הרשמי של נתניהו במפלגה.
בבלפור התחילו מיד להכין רשימות שחורות בניסיון להבין מי החשודים הפוטנציאליים שעלולים לסייע להפיכה עתידית במפלגה, חשש שהפך להיות רלוונטי בהמשך החורף כשנתניהו ביצע תרגיל והכריז על פריימריז במפלגה, סער מיהר להודיע "אני מוכן" וזכה מיד למתקפה מתוזמנת שגרמה לו לרדת מהעץ. נתניהו הכריז על ביטול הפריימריז והצהיר כי "נמנע ניסיון הפיכה בליכוד".
גם מחוץ למפלגה הורגשו זרמים רותחים כשבין בנט לשקד עבר חתול שחור והאחרונה התחילה ללכת לקראת ליברמן, העוף המוזר בפוליטיקה שלא החליט לאיזה גוש הוא שייך ולא הצליח להחזיק בעמדה עקבית אחת יותר מכמה שבועות. בין השניים נכרתה ברית פוליטיקאים הנלחמים על קיומם, אלא שלבסוף שקד היתה היחידה שנקטה בצעד מעשי וחזרה למשבצת הריאלית במפלגת ימינה.
אבל עד שזה קרה, היא הצליחה להרגיז כהוגן את כל הצדדים, כשיחד עם ליברמן היא הכריזה שהחרדים צריכים לוותר מעט על עקרונותיהם, משום שרק זה יגרום לליברמן להתרכך ולחזור לגוש הימין תמורת כמה וכמה פגיעות משמעותיות בחומת הדת ובסטטוס קוו. שקד שכבר צברה ניסיון בהכעסת החרדים כשהובילה בעבר את 'ועדת שקד' לטיפול בחוק הדיחוי בזמן ממשלת לפיד, המשיכה ללכת על הקו הדק, לעצבן קצת את החרדים אבל עדיין לא לשרוף עמם את הגשרים.
ליברמן לעומתה, המשיך לזגזג ולעשות קולות כאילו הקמת הממשלה הבאה תלויה רק בו ובהחלטה שלו, הוא משך כמויות של תשומת לב תקשורתית מבלי שתהיה לו משנה פוליטית סדורה שתצדיק זאת. הקו היחיד שהוא הצליח להחזיק בו זה התחרות החדשה שיצר לעצמו מול לפיד מי יהפוך יותר לאויב הרשמי של החרדים. הוא אימץ את קמפיין ההסתה כשיטה והצליח לעשות זאת יותר טוב מלפיד עצמו עד שהיו כאלה שהרהרו בקול האם אפשר כבר לכרות ברית עם לפיד ובלבד שאפשר יהיה לנטרל את איום ליברמן.
חורף חם בעזה ובירושלים
ובינתיים, בישראל כמו בישראל סדר היום לא עסק רק בפוליטיקה והוא נמהל בקביעות עם העיסוק הקבוע בנושאי ביטחון. הדרום החל שוב לבעור בפעם המי יודע כמה, במסורת הקבוע של סבבי הסלמה קבועים שהפכו לשגרה. חייהם של תושבי הדרום אינם חיים אבל שאר חלקי המדינה דווקא חיו עם זה בסדר.
ימי המנדט של גנץ וימי המנדט שעבר לאחר מכן לכנסת, היו מלווים באזעקות צבע אדום בכל אזור הדרום, ירי טילים, תקיפות תגובה של צה"ל ברצועה וכמובן בטרור הבלונים שהתחיל לפרוח תרתי משמע. נתניהו כמו נתניהו ידע לנצל זאת היטב ובבוקר בהיר אחד הוכנסה כל מדינת ישראל לכוננות מלחמה, הלימודים בכל הארץ בוטלו עקב מצב חירום מיוחד בעקבות חיסול ממוקד שבוצע בעזה.
אזרחי ישראל המופתעים נשארו בבית והחלו לשנן את השם החדש שהכירו זה עתה: בההא אבו אל עטא, מפקד הג'יהאד האסלאמי שחוסל באותו לילה בירי ממוקד לחדר השינה שלו, חיסול ממוקד ראשון ובינתיים גם אחרון שהתבצע בעזה מאז צוק איתן והיה מנוגד למדיניות החדשה שהונהגה מאז שלא לבצע סיכולים ממוקדים כדי לא להסלים את האזור. באופן רשמי הוחלט על הצעד יוצא הדופן משום שאבו אל עטא היווה פצצה מתקתקת אבל בפועל נתניהו שוב הרוויח את תדמית הביטחוניסט המוביל, מול גנץ שעדיין התמודד עם ניסיונות הנפל לייצב את תדמיתו ולהקים ממשלה.
ישראל נכנסה אז ל-48 שעות של לוחמה מאסיבית בעזה, שהסתיימו בהפסקת אש מהירה שהושגה בתיווך מצרי. עוד סבב מהיר ופתאומי הסתיים, חלק מהמדיניות החדשה באזור שהפכה להיות נוחה לשני הצדדים: מכים זה בזה מבלי לגרור למלחמה של ממש. לשני הצדדים ובעיקר לישראל מאוד נוח לשמור על עזה שקטה גם במחיר של הזרמת מיליארדי דולרים מקטאר לכיסי הטרור של חמאס. כך יכול היה נתניהו להמשיך בקמפיין "ימין חזק" מול מדיניות שמאל שהוא מנהל דה פקטו בכל הקשור לעזה.
Abed Rahim Khatib/Flash90
בעיצומם של ימי ההסלמה ביצע ביבי את האחד התרגילים הגדולים שלו לסיכול ממשלת מיעוט ממנה חשש כל כך. נתניהו חשש שהאופציה הריאלית של גנץ היא הקמת ממשלה צרה כשהערבים וליברמן תומכים בה מבחוץ בלי להיות שותפים לה. שיתוף פעולה שקט כזה היה יכול להיות ריאלי נוכח הקיפאון הפוליטי, אף אחד מהצדדים לא הכחיש זאת ורמת הפרנויה בבלפור הרקיעה שחקים.
נתניהו הופיע במפתיע בפני מליאת הכנסת והחל לפרט את השיקולים שהביאו את ישראל לבצע את חיסולו של אותו בההא אלמוני בעזה תוך פגיעה בחפים מפשע שהיו איתו בבית. הח"כים הערבים נפלו למלכודת ומיד החלו לתקוף את נתניהו בחריפות, בקריאות ביניים רמות שהפכו את המליאה לשדה קרב צעקני. נתניהו החל להכות בהם ללא רחם כשהוא מדגיש שוב ושוב שהם תומכי טרור וגיס חמישי בתוך כנסת ישראל. כך גרר אותם נתניהו להגן על אותו טרוריסט שחוסל בעזה. כעת, ליברמן כבר לא יכול לחלום אפילו על שיתוף פעולה עקיף ככל שיהיה עם הערבים.
מיד אחר כך, שעות ספורות לפני תום המנדט של הכנסת והליכה סופית לבחירות, מכנס נתניהו את כל סיעות הימין לישיבה משותפת ומתוקשרת, בה הוא שב וקורא לגנץ להתעשת ולהתקפל, להצטרף לממשלה יחד עם כל המפלגות היושבות בחדר. בלוק הימין נשאר חזק מתמיד מה שגורם לכך ששעון החול אוזל וישראל יוצאת לבחירות שלישיות. ההזיה הופכת למציאות.
מפה פוליטית קשיחה
היציאה למערכת בחירות חדשה מזרימה דם חדש ורענן בעורקיו של נתניהו. הוא נכנס לרכבו ומתחיל לחרוש את הארץ לאורכה ולרוחבה, להגיע לכל ריכוז של מצביעי הליכוד ברחבי הארץ, אוסף את תומכיו לכנסי בחירות מלאי התלהבות ואוויר חם. כל מי שחשוד על אי תמיכה בנתניהו נשאר בחוץ כך שהתמונה המתקבלת בתקשורת היא של אהדה חסרת תקדים ותמיכה חד משמעית מקיר לקיר בנתניהו.
המתח עולה ככל שמתקרב מועד הגשת הרשימות לכנסת. נתניהו חושש מאיבוד כל קול בימין והוא מנסה למקסם את קולות הימין ע"י יצירת חיבורים חדשים. בציונות הדתית, הסאגה מסתיימת במפץ מהדהד כשברגע האחרון לפני הגשת הרשימות מכריז השר רפי פרץ על איחוד בין מפלגתו הבית היהודי לימינה של בנט ושקד, תוך שהוא מפר את הברית הטריה שחתם עם בן גביר על ריצה משותפת.
בינתיים טרור הבלונים מתעצם, הדרום בוער וצה"ל תוקף שוב ושוב את אותם פחונים ריקים בעזה. המאמץ מתרכז במישור המדיני בהזרמת עוד כספים לחמאס ובינתיים לא נשארת בדרום פיסת אדמה שאינה חרוכה.
Fadi Fahd/Flash90
ועל רקע העשן בדרום, בעיצומו של חודש שבט מגיע המפץ הגדול: נתניהו נוסע במפתיע לארה"ב שם ניצב טראמפ מול המצלמות ומכריז על עסקת המאה. דוברו של נתניהו ממהר לכתוב "ריבונות על כל השטחים ביום ראשון" וממהר למחוק, פעילי ימין פוצחים בריקודים ברחובות וושינגטון למשמע הבשורה על החלת הריבונות המלאה שהובטחה להם ביהודה ושומרון.
להשלמת ההצגה, נתניהו חוזר מארה"ב דרך רוסיה ומביא עמו את נעמה יששכר, צעירה ישראלית שנכלאה ברוסיה ושוחררה כעת רק אחרי מאמצי על שהפעיל נתניהו מול פוטין. נתניהו חוזר לישראל עטור ניצחון כמלך בגדוד ומתקבל בתשואות. לראשונה מזה זמן רב נשמע משק כנפי ההיסטוריה והתחושה היא שמשהו גדול קורה.
אבל האופוריה מתפוגגת עד מהרה עם גל פיגועי טרור בירושלים וביו"ש ועם התעצמות הטרור מעזה כתגובה על ההכרזה המדינית. גם המתיישבים ביו"ש מבינים שהסיפוח לא כזה נוצץ כמו שהובטח והוא לא עומד לקרות כל כך מהר.
ישראל מגיעה לקלפי בפעם השלישית עם תמונת מצב פוליטית זהה לחלוטין לזו שהיתה בשתי הפעמים הקודמות. מסתבר שהמפה הפוליטית קשיחה כל כך, שום דבר לא גרם לה לזוז. נתניהו לא הצליח להמריא בסקרים למרות הקמפיין האגרסיבי שכלל את שרשרת הכינוסים ואת המהלכים המדיניים ההיסטוריים ומצד שני הוא גם לא איבד מכוחו למרות שלושת כתבי האישום שכבר הוגשו נגדו ולמרות המסע התקשורתי נגדו. איש לא יזיז את האזרח הישראלי מעמדתו בקלפי. הבחירות השלישיות הסתיימו באותו מבוי סתום בו הן התחילו.
ואז, אז מגיע הנגיף הקטן שטורף את הקלפים.
קואליציה על כרעי תרנגולת
נגיף הקורונה שנוחת בישראל בתחילת חודש אדר פוגש את נתניהו בעיצומו של המאמץ להקים ממשלה יש מאין. נתניהו מזהה את ההזדמנות ומסתער עליה בכל הכח בהתלהבות ובאחריות שאינה אופיינית לו או בכלל לאופי הישראלי ולתרבות ה'סמוך' הידועה.
נתניהו חייב להצטייר כמנהיג אחראי מול גנץ שמאבד את הלשון מול מצלמות ומיקרופונים, והוא ממהר להכניס את ישראל למצב חירום בצעדים דרסטיים ומהירים. המאמץ מוכיח את עצמו בחסדי שמים והמגיפה נבלמת. התחזיות השחורות לא מתממשות והקרדיט מגיע כמובן לנתניהו, הכל רק בזכות הקונסטלציה הפוליטית שנוצרה אז והראיה לכך היא שכיום כשאין לנתניהו את האילוץ הפוליטי ההוא, ישראל איבדה שליטה לחלוטין על המגיפה ונכנסה לאנרכיה.
וכך אנו מגיעים לתחילת ניסן עם רעידת אדמה בכחול לבן כשגנץ מכריז על פרידה מלפיד וחבירה אפשרית לנתניהו. הצעד חסר התקדים גורר אחריו חודשיים של כיפופי ידיים בהם הליכוד מקשיח עמדות ולא מוכן לתת לגנץ עד חצי המלכות וגנץ מצדו מנפנף באיום לחוקק חוקים שימנעו מנתניהו להקים ממשלה בגלל כתבי האישום נגדו.
בינתיים משתוללת הסתה נגד הציבור החרדי על רקע הקורונה ובמפלגות החרדיות מתחילים להאשים בשקט את נתניהו שהוא זה שמכוון בשקט את המגמה הזאת, מתוך רצון להסיט מעליו את הזעם הציבורי על הסגרים ועל הכשלים שמתחילים להתגלות בהתמודדות הלאומית עם הקורונה.
בשלהי אייר קמה סוף סוף ממשלת האחדות הבלתי אפשרית, ממשלה ברוכת שרים ובעיקר מרובת סעיפים קואליציוניים מוזרים וחסרי תקדים. אזרחי ישראל לומדים מילים חדשות כמו ראש ממשלה חלופי, ממשלה פריטטית או משרדים חדשים כמו מים או קידום קהילתי. חלוקת התיקים בליכוד מתבצעת באכזריות ואין שם כמעט ח"כ אחד שקיבל את מה שרצה, כל ההבטחות המוקדמות הופרו. אך האבסורד הכי גדול הוא שאף אחד ממשרדי הממשלה החדשים לא באמת מיועד לטיפול בקורונה, הסיבה המרכזית בגינה הוקמה ממשלת החירום.
Nati Shohat/Flash90
הממשלה המקרטעת יוצאת לדרך כשאין אפילו אדם אחד על פני האדמה כולל בני גנץ עצמו, שמאמין שהממשלה הזאת תאריך ימים ושהרוטציה תקוים אי פעם. המשברים הקואליציוניים מגיעים מהר מאוד והשיגרה הופכת לשיגרה של משברים.
חודש לאחר מכן נפתח משפטו של נתניהו בקול רעש גדול. נתניהו מנצל היטב את האירוע לקמפיין תקשורתי רחב כמו שרק הוא יודע לעשות כדי להזכיר לכולם שהוא נרדף בידי המערכת. בינתיים מתקרב הראשון ליולי, התאריך אותו ייעד נתניהו להחלת ריבונות והארץ מתחילה לסעור. הימין פותח בקמפיין נגד היוזמה מאחר ומדובר בעקיפין בהסכמה להקמת מדינה פלשתינית בעתיד. מתיישבי יו"ש מבינים שמישהו עשה עליהם סיבוב.
בתחילת תמוז הופכת שגרת המשברים לקרע של ממש, כשהרכבת מתחילה לדהור לעבר התאריך האחרון להגשת תקציב מדינה עם תום 100 הימים להקמת הממשלה. נתניהו מתעקש על תקציב חד שנתי וגנץ מנופף בהסכם הקואליציוני, שם התחייב נתניהו לתקציב דו שנתי שיבטיח יציבות לקראת מועד הרוטציה.
בינתיים מתחילות גם הפגנות בלפור להשתולל מידי שבוע, מפלגת ימינה שנותרה באופוזיציה מאתגרת את הקואליציה מימין והצעות החוק של סמוטריץ' גורמות לקרע בין המפלגות החרדיות לגנץ ונתניהו, במפלגות החרדיות מותחים על ראה"מ ביקורת קשה.
בתחילת חודש אב מתפתחת מתיחות בצפון מול חיזבאללה וסוריה, נתניהו מתחיל בדיוק אז לסמן את לפיד כמנהיג גוש השמאל כי להבטיח לעצמו שלא יהיה לחרדים עם מי ללכת זולת עם הליכוד. הכנסת מגיעה לרגע האחרון לפני מועד פיזורה האוטומטי ומעבירה את החוק שידחה את הגשת התקציב, כך היא בולמת ברגע האחרון לפני התהום, עוד פלסטר הודבק על הקואליציה המתפוררת.
בשבועות האחרונים מוצא נתניהו את עצמו מול סקרים בהם הליכוד נחלש ובנט ממריא ונוגס בו בכל פה, למרות החשיפה המטלטלת של העיתונאי עמית סגל על האופן השערורייתי בו התנהלה הפרקליטות בכל הקשור לפרשות נתניהו. שוב מוצא נתניהו את מפלטו בזירה בה הוא חזק יותר מכולם וכך הגענו לטקס ההיסטורי שנערך השבוע בבית הלבן.
כמו בשידור חוזר מהחורף האחרון, נתניהו עומד בוושינגטון ועושה היסטוריה כשבינתיים ישראל סובלת מטרור התגובה של הפלשתינים בדמות מטחים על יישובי הדרום אלא שהפעם נוספת לזה גם אנרכיית הקורונה המאיימת.
אזרחי ישראל יושבים בבית ממתינים לסגר, הדאגה היא קיומית ולכן כרגע ההישגים המדיניים פחות מעניינים אותם. אף אחד אמנם לא מפחית בערכו של המהלך ההיסטורי והשלום המפתיע עם מדינות רבות במזרח התיכון, אבל התזמון איך לומר – פחות נח.
לשמור על פרופורציה
ובנקודת זמן כזאת של סיכום שנה פוליטית, מדינית וביטחונית, עולה שוב אותה מסקנה הנשזרת כחוט השני לאורך כל מאורעות השנה בכל הזירות.
נתניהו הצליח לשלוט לא רק בסדר היום אלא גם בתודעה הישראלית. הוא הביא הישגים אמיתיים מצד אחד בזירה המדינית, אבל הביא לכך שמי שימתח עליהם ביקורת עניינית או ישאל עליהם שאלות, יהפוך אוטומטית ל'חמוץ' או גרוע מכך: לשמאלני. לאורך השנה בלטה מאוד התופעה שכבר קנתה לה כאן שביתה לפיה הפוליטיקה הישראלית קיימת רק סביב נתניהו ומתחלקת לאוהביו ולאויביו. אין פוליטיקה אחרת. מי שתומך בנתניהו נקרא בפי הצד השני ביביסט, ומי שמתנגד לנתניהו נקרא בפי הצד שכנגד – חמוץ, שמאלני או סתם 'אנטי ביבי'.
ומשכך, גם כאן מעל במה צנועה זו התקשינו מעט לנתח מידי שבוע את תמונת המצב כפי שהיא מבלי לגרור ביקורת מדוע אנו תוקפים את נתניהו. אז זהו שלא, אף אחד לא תוקף חלילה. כל מה שאנו מנסים לעשות זה להיות עניניים. לפרגן כשמגיע ולמתוח ביקורת כשמגיע.
Marc Israel Sellem/POOL
מילת המפתח היא פרופורציה והיא נכונה גם לקונפליקט שבין הסכמי השלום לקורונה, וגם להשוואה האכזרית שאנו נאלצים לעשות בין המצב הביטחוני למצב הפוליטי. נתניהו עשה השנה צעדים נכונים, חשובים ואף בלתי נתפסים, הוא הצליח להישאר בכסאו כנגד כל הסיכויים ובמשמרת שלו נעשו השנה מהלכים היסטוריים כמו עסקת המאה, הסכמי השלום, בלימת הגל הראשון של הקורונה ועוד. הכל רשום על שמו, אף אחד לא יקח לו את זה, מה ששלו –שלו ובצדק.
אבל כל זה לא הופך אותו לחף מטעויות ולחסין מביקורת. וכשישראל סובלת מטרור בלתי פוסק מעזה, ומקורונה שיצאה משליטה ומאיימת על חיינו פשוטו כמשמעו בין היתר בגלל כשלי הממשלה שהוא עומד בראשה, הביקורת הזאת צריכה להישמע ולבוא לידי ביטוי. ההישגים לא מכבים את הכשלים והכשלים לא מכבים את ההישגים. מותר לשיח הציבורי לצאת ממחוזות כן ביבי או לא ביבי, ולהפוך לשיח ענייני. זה לא הופך את אף אחד מאיתנו לביביסט או לחמוץ.
כך נכון לעשות וזה תפקידה של עיתונות. ושתהיה שנה טובה ומתוקה, גם לחמוצים.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
👏👏👏