ניחוח רע מאוד המעורר דאגה עמוקה, עלה השבוע מההדלפות שלא הפסיקו לזרום מדיוני ישיבות הממשלה וישיבות קבינט הקורונה, שעסקו בסגר ההרמטי שמישמש ובא על ישראל עם התקדש התשפ"א החדשה.
ההדלפות הללו חשפו כי מקבלי ההחלטות מצליחים לנהל את משבר הקורונה בדיוק כמו שהם מצליחים לנהל את הפוליטיקה בשנתיים האחרונות. פרצופה של הקורונה כפרצופו של המשבר הפוליטי הארוך והבלתי פוסק המוביל את מדינת ישראל כבר שנתיים, רק שהפעם הכשלים עלולים לעלות ל"ע בחיי אדם.
הממשלה החלה את השנה החדשה באותה גרירת רגליים בה סיימה את השנה הקודמת, עם אותם משברים, מתיחויות, שגרת פיצוצים וכיפופי ידיים בעיקר בין הליכוד לכחול לבן, שגרת משברים שנכנסה כולה על כל כובד משקלה גם לתוך עומק דיוני הקורונה והסגר, והביאה לכך שגם הם התנהלו באותה כבדות ואף הפקרות בה מתנהלת הפוליטיקה כולה בשנתיים האחרונות.
ההדלפות הקבועות שזרמו מתוך ישיבות קבינט הקורונה וישיבות הממשלה הפכו להיות מעיקות עם כל דיווח שזרם החוצה. קשה להאמין שזו ממשלת החירום או האחדות שהוקמה אך ורק בתירוץ הרשמי של טיפול בקורונה אבל בכל חודשי קיומה לא ממש עשתה צעדים מעשיים כדי להתמודד עם הגל השני הצפוי כל כך וגם כשהוא הגיעה והיא מתכנסת כדי לדון בו, הדיון כולו הופך פוליטי, אמוציונלי ורווי אינטרסים.
הנושא הקדוש כל כך והרגיש כל כך של תפילות יום הכיפורים בבתי הכנסת הפך להיות קלף מיקוח בידי הליכוד וכחול לבן שהשתמשו בו לצורך האינטרס המרכזי שלשמו התכנסו: ההפגנות ההמוניות של ארגוני השמאל נגד ראש הממשלה בבלפור.
פוליטיקה קודמת למהות
ככלל, כחול לבן קרועה בתוך עצמה בכל הנוגע להפגנות בבלפור. מצד אחד רוב המפגינים הם מצביעי שמאל בעיקר ממחוזות מרצ בואכה יש עתיד. מצד שני, הם יכולים להיות קהל יעד פוטנציאלי אם כחול לבן תהיה מספיק חזקה מול נתניהו. מצד שלישי, כחול לבן שותפה של נתניהו ובעצם מעניקה לו את השלטון למרות כתבי האישום ושאר הטענות המופנות כלפיו ע"י ארגוני השמאל. ובכל זאת, העמדה הרשמית של כחול לבן היא להגן בחירוף נפש על זכותם של המפגינים לקיים את ההפגנות ההמוניות ההופכות למסיבות הדבקה מדאיגות ללא כל הפרעה.
מי שמוביל בעיקר את ההגנה על ההפגנות הוא שר המשפטים אבי ניסנקורן בעצה אחת עם היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, כשבכל דיון המתקיים בנושא, הם אלה שמובילים באופן בלתי מוסבר את הדרישה לאפשר להפגנות הללו להמשיך להתקיים, גם במקרה שיוטל עוצר כללי ומוחלט על כל אזרחי ישראל ללא יוצא מן הכלל.
לא כולם בכחול לבן אוהבים את העמדה הזאת ושרים רבים שם הביעו דעה נחרצת שהפוליטיקה יכולה לחכות בזמן שהנגיף משתולל, אין שום סיבה להוציא אלפי אנשים מהבית להפגנה פוליטית דווקא כשהמגמה היא לכפות ריחוק חברתי קיצוני על כל אזרחי המדינה. מבחינת חברי כנסת רבים גם מהצד השמאלי, זה לא נראה טוב שהם נלחמים על קיום הפגנות בזמן שהאזרחים משלמים מחירים כבדים על סגר קשה.
מצד שני, גם נתניהו מטיל את כל כובד משקלו על ביטול ההפגנות הללו ועושה רושם כי זה אחד האינטרסים המובהקים שלו בהטלת הסגר. כך הגענו למצב שנושא ההפגנות הופך להיות הנושא המרכזי הנתון לוויכוח עז בין חברי הממשלה ובין חברי קבינט הקורונה.
ההפגנות בבלפור. צילום: Olivier Fitoussi/Flash90
הנתונים המבהילים מצביעים על אלפי חולים ועל סכנה מוחשית לחיי אדם ולגבול היכולת של מערכת הבריאות, הנתונים האפידמיולוגיים מחייבים סגר, וסגר מחייב גם היחלצות של הממשלה להכרזה על מצב חירום והזרמת סיוע כלכלי לאלה שישלמו את מחיר הסגר, כל זה דורש הרבה מאוד מאמץ ותשומת לב מצד מקבלי ההחלטות.
אבל כשמגיעות ההדלפות מתוך חדרי הדיונים, האזרח הפשוט טופח על מצחו בייאוש ובתסכול, כשמתברר שאחד הנושאים המרכזיים שם הוא ההפגנות. הדעת לא יכולה לשאת את האבסורד הזה, והתסכול גובר עוד יותר כשבהמשך התברר שגם אחרי הסגר המוחלט הכולל סגירת בתי כנסת ושיתוק רוב המסחר בארץ, עדיין הצליחו מפגיני בלפור להשיג אישור להמשיך ולהתקהל, להפגין ולהדביק.
הגדילו לעשות בכירי כחול לבן כשבצהרי יום שלישי הם כמעט ומנעו מהקבינט לדון בצעדי החירום אך ורק למען "קדושת" ההפגנות. ניסנקורן גילה בפתח הישיבה כי השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה הניח על סדר היום חוות דעת משפטית שהשיג מד"ר אביעד בקשי ועו"ד דוד פטר מפורום קהלת, הקובעת שלממשלה יש את הזכות להגביל את ההפגנות ההמוניות כחלק מצעדי החירום, זאת בניגוד לעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט שקבע שאין לממשלה סמכות כזאת.
ניסנקורן זעם והודיע כי אם חוות הדעת תעלה לדיון הוא ושרי כחול לבן לא ישתתפו בדיון והוא פשוט לא יתקיים. מבחינת ניסנקורן, אין צורך חשוב כל כך לדון בצעדי החירום לבלימת המגיפה אם יושמע חלילה קול אחר העלול לפגוע במעמד המפגינים. בסופו של דבר בליכוד התקפלו והסירו את חוות הדעת מסדר היום. הדיון התקיים כמתוכנן אבל כבר היה ברור מאוד מה הם סדרי העדיפויות בו.
דה ז'וו לימי הבחירות
בערבו של יום שלישי הסתיימה ישיבת קבינט הקורונה ללא הכרעה ועם החלטה לשוב ולדון בבוקר יום רביעי, כשנתניהו רומז כי פניו מועדות לסגר מלא. נתוני התחלואה לא משאירים מקום לגמישות ולכן הצעדים חייבים לדעתו להיות דרסטיים. עד כאן הכל נשמע נכון והגיוני וזה היה יכול להימשך כך לולי כמה דברים השתבשו בדרך.
כשהתחדש הדיון בצהרי יום רביעי החלו להתחדש גם ההדלפות, שבמאמר המוסגר נעשו פשוטות יותר עבור עיתונאים לאור העובדה שהישיבות נערכות מרחוק באמצעות שיחת וידאו בין השרים. ההדלפות העידו שהנושא המרכזי הוא שוב ההפגנות בבלפור, כשבכחול לבן מאשימים את נתניהו כי הוא מטיל את הסגר אך ורק כדי לחנוק את ההפגנות ואילו בליכוד האשימו את כחול לבן בכך שהם מתעקשים על ההפגנות בעוד שעם ישראל הולך לעוצר מלא.
הצד השווה שבהם היה שכולם השתמשו בנושא המקודש של בתי הכנסת כקלף וכרכו אותו עם ההפגנות. את הרוח הגבית לכך הם קיבלו אמנם מהשטח, כשלאחרונה היו אי אלו חכמולוגים שהפרו את ההנחיות הבסיסיות כשהם מיתממים בצדקנות "למה בבלפור מותר?", כאילו שהטיפשות של מפגיני בלפור מצדיקה טיפשות גדולה עוד יותר מצד שאר חלקי הציבור, אבל כשמקבלי ההחלטות הופכים את הדמגוגיה הזאת לשיקול המרכזי, זו כבר בעיה רצינית.
בנוסף, קשה להסביר את הלהיטות של נתניהו להטיל סגר מלא וחמור כל כך. אפשר להבין ולהסכים שיש צורך בצעדים דרסטיים כל כך מול הגרפים המזנקים והאיום הממשי על חיי אדם, אבל כשבוחנים את חבילת השיקולים קשה להבין מה הוביל להחלטה כזאת.
בישיבות הקבינט ישבו המומחים וטענו שאין צורך בעוצר מוחלט משום שהפגיעה בכלכלה היא לא מידתית ביחס לסיכון הבריאותי. פרופ' גרוטו ופרופ' גמזו שמכירים את הנושא דווקא מהצד הבריאותי טענו שעדיין אין צורך בסגר מוחלט והם עצמם תמכו בעמדת נציגי הצד הכלכלי שטענו כי הפגיעה במשק תהיה קשה עד בלתי הפיכה.
יתרה מכך: את ההגבלות הראשונות הטילה הממשלה בימים שלפני ראש השנה. ההסבר שניתן לנו אז היה שנתוני התחלואה מושפעים משמעותית מפתיחת שנת הלימודים ואת התוצאה רואים אחרי שבועיים, מה שהביא לשיא המדאיג באזור ראש השנה. ההנחיה אז היתה לסגור לחלוטין את מערכת החינוך ולהטיל מגבלות גם על המסחר והתחבורה הציבורית.
ניסנקורן מגן על ההפגנות. צילום: Yonatan Sindel/Flash90
גם בפעמים הקודמות התאפיינו השבועיים הראשונים של ההגבלות בעליה בנתוני התחלואה, כי הרי ההשפעה ניכרת רק אחרי שבועיים. ההיגיון לפי זה אומר, שיש להמתין שבועיים ולראות כיצד סגירת רוב מערכת החינוך הממלכתית והגבלת המסחר משפיעים לטובה על נתוני התחלואה. אבל זה לא קרה. קודם כל הסגר החלקי עצמו לא נאכף ובמקום לאכוף אותו, ממהרת הממשלה להטיל עוד הגבלות בהיסטריה ובניגוד לדעת רוב אנשי המקצוע. לזה אין הסבר.
להודעות שדלפו מתוך הדיונים היה ניחוח מוכר. הם הזכירו התנהלות מוכרת וידועה מאוד שלוותה אותנו בשנתיים האחרונות. היה להודעות הללו ניחוח של בחירות, ריח עז של פוליטיקה. ההתנהלות בקבינט נראתה כהתנהלות של ערב מערכת בחירות לכל דבר וענין. כמויות של ספינים, חרושת מכוונת של שמועות, הצהרות והאשמות הדדיות נשמעו ושודרו בהודעות לעיתונות ובתדרוכים שקטים לתקשורת. ההתנהלות היתה אותה התנהלות.
בדיוק כמו בתקופת סבבי הבחירות אז הקפידה כל מפלגה להצהיר שחייבים, אבל חייבים להקים ממשלה רחבה, אבל מה לעשות שהצד השני הוא זה שמעדיף לעסוק באינטרסים ובפוליטיקה קטנה במקום לקחת אחריות ולשרת את הציבור… כך עשה אז נתניהו כך עשתה אז גם כחול לבן.
באותה צורה בדיוק התנהלו גם ישיבות הקבינט. נתניהו הצהיר שהוא זה שדואג לבריאות העם ומי בכלל מדבר על אינטרסים. הוא פרסם בעיצומם של הדיונים הודעה חריפה מאוד בה תקף את כחול לבן וכתב כי "אני תומך באופן מלא בזכות להפגין, אבל כל שבוע אזרחי ישראל רואים איך הם נדרשים לחגוג את החג לבד, איך הם נדרשים לעמוד בהנחיות הבריאות, ומנגד איך מפגינים מתקהלים בהמוניהם נגד כל כלל בריאותי. אני נלחם על החיים של אזרחי ישראל. אני נלחם על בריאות הציבור. בזמן הזה יש מי עושים פוליטיקה קטנה. אנחנו במלחמה. תתעוררו!".
ההודעה הנוגעת ללב לא השאירה את כחול לבן אדישים. בני גנץ היה אז בתחנת ביניים בדרכו חזרה לישראל מביקור רשמי בארה"ב שם נפגש עם בכירי ביטחון בממשל האמריקני. גנץ ערך שיחת ועידה עם בכירי כחול לבן והם מיהרו להוציא הודעה דומה בה כתבו כי גנץ הדריך את שריו "תתעקשו על טובת האזרחים בבריאות ובעצירת התחלואה תוך איזון במרכיבי היהדות, הדמוקרטיה, הכלכלה והחברה ואל תתמקדו רק בסוגיית ההפגנות. עצרו את הדיון חסר הפרופורציה בהפגנות מיד! נקבל את עמדת אנשי המקצוע בנושא החשוב של סגר מלא ומצב חירום".
נשמע מוכר? למרבה הצער כן. כי כך בדיוק נראית פוליטיקה, פוליטיקה קטנה המתנהלת על גבם של חיי האזרחים. מדהים לראות שגם לליכוד וגם לכחול לבן מאוד חשוב להתגבר על כל אינטרס ולא לעסוק בכלל בהפגנות, העיקר לדאוג למצב החירום. אז מדוע אם כן נושא ההפגנות לא ירד לרגע מסדר היום? מי התעקש עליו? ומדוע הם לא הגיעו להסכמות? ממש הפלא ופלא.
הסתה? אז מה
ככל שנקפו השעות התבהרה התמונה והתברר המהלך שמוביל נתניהו, מהלך אופייני מאוד להתנהלותו בכל נושא ובעיקר בזה הפוליטי. חרושת הספינים נועדה לשרת מטרה מאוד ברורה ולהוביל לתוצאה אותה הוא סימן מראש.
לנתניהו לא חשוב כל כך להפסיק את ההפגנות. לא לשם הוא חותר. הוא גם לא רוצה סתם כך לסגור את בתי הכנסת, לא באמת אכפת לו שיישארו פתוחים. מצידו שגם התפילות ולהבדיל גם ההפגנות יימשכו, הוא לא באמת חושב שסגר הרמטי ורצח הכלכלה הישראלית זה מה שנחוץ כרגע, אבל מה שחשוב לו זה שיהיה ברור לכולם שהאשמה והאחריות לא מוטלת עליו אלא המציאות נכפתה עליו על ידי יריביו.
כדי שזה יקרה, הוא מציב כבר בפתח הדיון דרישה חד משמעית לסגור הכל, אבל הכל כולל הכל. כחול לבן מיהרו לבלוע את הפתיון ולהצהיר שמתווה כזה יכול להיות מקובל עליהם: אם סוגרים הכל אז גם את ההפגנות, זה בסדר. אבל, וכאן הם מוסיפים את ה'אבל' הצפוי כל כך: אם מישהו באיזשהו מקום יקבל החרגה מהחוק, אז גם אנחנו צריכים לקבל החרגה דומה. כלומר: מפגיני בלפור. הא בהא תליא.
הקלף הנגדי כבר מוכן מראש: נתניהו יודע שהסגר לא יהיה הרמטי. הוא יודע שאי אפשר לסגור את בתי הכנסת לחלוטין על מסגר ובריח ביום הקדוש ביותר בשנה, במדינה יהודית רשמית. הוא מבין שיהיו החרגות או לכל הפחות הפרות סדר בנושא הזה והוא ממהר לעשות בזה שימוש ציני.
כך ממשיך המהלך בדיוק בנתיב המדויק אותו צפה נתניהו: כמובן שעד מהרה עולה בקבינט הדרישה להחריג את בתי הכנסת לפחות ביום הכיפורים, דרישה צודקת לכשעצמה, הרי מה ההיגיון לסגור דווקא עכשיו, למה לא עשו זאת לפני שבוע עם שבירת השיאים של נתוני התחלואה, למה לא לעשות זאת בעוד ימים ספורים מבלי לנקוט במהלך משמעותי כל כך של מניעת היכולת מיהודים להגיע לבתי כנסת ביום הקדוש? למה דווקא עכשיו?
מגלגל אתה האשמה. צילום: Marc Israel Sellem/POOL
נתניהו יודע היטב שקדושת היום הזה היא לא אינטרס חרדי. רוב אזרחי המדינה הם יהודים מאמינים שרובם מגיעים לבתי כנסת ביום הכיפורים והם מעוניינים לעשות זאת גם השנה. עקרונית הוא גם יכול להסכים שזה יקרה, אין לו ענין לפגוע בהם, אבל הוא יודע שהדרישה הזאת תעלה בקבינט על ידי החרדים אז למה לא להשתמש בזה כקלף?
כך הוא הצליח להביא למצב שהחרדים וכחול לבן מתגוששים זה עם זה, כל צד בדרישתו שלו. כך הוא מהנדס את התודעה הציבורית לפיה התפילות ביום הקדוש הופכות להיות שוות ערך להפגנות בלפור חלילה, האזרח הקטן בבית מקבל תמונה לפיה נתניהו רוצה מאוד מאוד לדאוג לבריאות הציבור אבל מה הוא יכול לעשות כשמושכים אותו משני הצדדים לעבר החרגות בסגר, אלה לחיי עולם ואלה…
התוצאה המידית היא כמובן ויכוח ציבורי והסתה. מפגיני בלפור ותומכיהם בפרקליטות ובכחול לבן מצטיירים בעיני הציבור כמפיצי מחלות ומסוכנים לציבור, כאילו הם נמצאים מעל לחוקי המדינה ומעל לחוקי הפיזיולוגיה של הנגיף. הצרה הגדולה יותר היא שגם החרדים מצטיירים כעת בעיני הציבור בדיוק כך מה שמוביל לגל נוסף של הסתה כלפי החרדים.
גם בגל הראשון זה קרה. הסגרים הבלתי מידתיים על הריכוזים החרדים הביאו להסתה בלתי נסבלת ונראה היה שלנתניהו זה לא ממש היה אכפת. זה גם מה שקורה עכשיו. לנתניהו אין ענין בהסתה נגד חרדים, הוא לא פועל מתוך רוע נגד שותפיו הפוליטיים אבל הוא כן פועל בציניות. והוא לא יימנע מיציאה למהלך שהתווה בגלל ההסתה הנוראה שתיגרם מכך.
בסופו של דבר, לא יהיה סגר הרמטי כמו שנראה בכותרות. בתי הכנסת ייפתחו בע"ה ביום הכיפורים, ארבעת המינים יימכרו, הסופרמקרטים יעבדו כרגיל, חלק ממקומות העבודה יפעלו באופן מצומצם וגם ההפגנות בבלפור יתקיימו באופן כזה או אחר. לנתניהו ולממשלה לא היתה כוונה אחרת מלכתחילה ולא היה שום ענין לחלוק סתם כך על דעתם של אנשי המקצוע שהתנגדו לסגר. אבל נתניהו הצליח שוב להנדס את כל המערכת לפי האינטרס שלו. כי למה לו להגיע לתוצאה הרצויה בדרך הישרה, אם אפשר להגיע לאותה תוצאה בכביש עוקף ומפותל יותר, דרכו אפשר לאסוף על הדרך רווח פוליטי?
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
*מתרחש