ויֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ (יב, א)
אמר הרה"ק רבי מנחם מאמשינוב זי"ע: כתיב (יב, א) ״לך לך״ – וואס מער "לך לך" – וועט מער זיין "אשר אראך"… [ככל שיהיה יותר "לך לך", יהיה יותר "אשר אראך"…]. והקשה הר"ר מרדכי ממינסק, מדוע לא גילה לו הקב"ה לאיזה פינה ללכת, אם למזרח או למערב? ואמרתי לו, שזה לא היה צריך לומר, כי כבר איתא בגמרא (יומא טו:) "כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין למזרח", ואברהם הרי היה בצפון ובוודאי פנייתו הראשונה היתה צריכה להיות לימין.
והנה הרה"ק רבי שמעון שלום מאמשינוב זי"ע ביאר שאין צריך לומר כן, כי הענין הוא כמו קיפל את כל הארץ תחתיו ואין הבדל אם דרום או מערב או צפון, כי בכל מקום שהלך, נמצא פינה שהקב"ה רצה שיהיה אותו הצד.

לך לך (בראשית יב, א). לך במילוי למ"ד כ"ף עולה קע"ד (174) ועם מספר ל"ך בפשיטות עולה דר"ך (224), וב' פעמים דר"ך שהרי אמר לו הקב"ה לך – לך עולה תמ"ח (448), לרמוז על זמן יציאת מצרים [שהיה בשנת ב' תמ"ח]. (וראה לקוטי תורה להאריז"ל ריש פרשתנו שעל ידי הציווי לך לך לארץ ישראל התחיל הייחוד של מתן תורה)

זכור עדתך קנית קדם גאלת שבט נחלתך (תהילים עד, ב). יובן במה שאמר הקב"ה לאברהם אע"ה (בראשית יב, א) לך לך מארצך – כי מחשבתן של ישראל קודמת לכל דבר, והעיקר הוא זרע אברהם שהם ישראל ובניו שבט נחלת ד' יתעלה. אמר לו הקב"ה לך לך, אותיות ל"כ הם אותיות י"א וי"ב מאלפא ביתא וכשתמנה מא' עד י"א (כלומר: א' ועוד ב' ועוד ג' ועוד ד' וכן הלאה) יעלה ס"ו, ומא' עד י"ב יעלה ע"ח, ס"ו ועוד ע"ח עולה מנין קד"ם (144), שאמר לו הקב"ה, לך לארץ ישראל ושם תזכה לאות זרע שהם מקדם. [יתכן שיש כאן רמז בר"ת של ז'כור ע'דתך ק'נית ק'דם שבגימטריא זר"ע]

גלות – סגולה לבנים. והעד, מה דאשכחן אצל אברהם אבינו לך לך (בראשית יב, א).

וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל (יב, ב)
במדרש (ב"ר לט, יא), אמר אברהם להקב"ה ומנח לא העמדת ע' אומות, אמר לו הקב"ה אותה אומה שכתבתי בה (דברים ד ז) 'כי מי גוי גדול' אני מעמיד ממך. ואשימך אין כתיב כאן אלא ואעשך לגוי גדול משאני עושך בריה חדשה את פרה ורבה.
והנראה לי בזה, שכתיב גבי ישמעאל (בראשית כא, יח) לגוי גדול אשימנו, ונראה לומר על פי דברי רז"ל שאשימנו בשין ימנית, כלומר הגם שהמה ישמעאל גוי גדול אבל אשימנו, בשממה ויהיה רק במדבר ששם מקומו, אבל כשירצה להיות שווה לאומות אחרות אז ילך לאבוד. לא כן עם ישראל שיהיו עליון על כל הארץ וישארו גוי גדול.

וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ (יב, ב)
הגה"ק רבי אברהם מטשכנוב זי"ע אמר: ״הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה״ (אבות פ"ו מ"א) – אפילו מה שלא עשה, גם אומרים עליו וכותבים על שמו.

וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן (יב, ה)
שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרי מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאם (רש"י)
אמר הרה"ק רבי משה לייב מלענטשענא זי"ע [חתן הרה"ק רבי שלמה לייב מלענטשענא זי"ע]: ״זה השער לד׳ צדיקים יבואו בו" (תהלים קיח, כ) – הצדיקים הם השער לד׳, ועל ידיהם כל העולם יבואו בו.

וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ, אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ (יב, יב-יג)
פירש רש"י ז"ל: "יתנו לי מתנות". ותמוה, וכי אברהם אבינו עשה מסחר עם אשתו? ונראה לומר הכוונה בזה, כי ראה אברהם אבינו ע"ה ברוח קדשו את גלות מצרים, ורצה לקבל על עצמו עכ"פ מעט מזה הגלות, לכן ירד למצרים ולא למדינה אחרת, כדי שיסייע בקיצור הגלות לבניו אחריו. זה שאמר לה אם "והרגו אותי", הגם ש"אותך יחיו" לא יקוים בזה הגלות ולא נקצר מזה את גלות בנינו, כי אני לא אהיה בזה העולם לקבל את הגלות ממצרים ויוכרחו ישראל להיות בגלות כאשר נגזר ולא יתקצר.
לכן "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך" ואשאר בחיים ואקיים את גזירת הגלות ואקצרה, וממילא "ויתנו לי מתנות" מה שמגיע לי, כי כמו לכל ישראל כאשר יצאו ממצרים השיגו מתנות, כי כן דרך התורה לתת הענקה, עכשיו שגם אני נתתי את חלקי בגזירה תגיעני הענקה גם אם לא ככל ישראל, בכל זאת שלי מגיע לי. ומרומז עוד, "למען יטב לי בעבורך" עולה בגימטריא "כישראל", כי מגיע לי הענקה כישראל.

אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ (יב, יג)
אמר הרה"ק רבי דב בער מראדושיץ זי״ע: כתיב (יב, יג) ״למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך״. פירש״י, ״יתנו לי מתנות״. וקשה, הא כתיב (משלי טז, כז) ״שונא מתנות יחיה״. ונראה, שכוונת רש"י היא, שהם יתנו לי מתנות, אבל אני לא ארצה לקחת, ועל ידי זה אחיה. וזהו ״וחיתה נפשי בגללך״ ועל ידיך יתקיים בי שונא מתנות יחיה.

וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ (יב, יג)
מעשה שחלה הרבי הזקן הרה"ק רבי יצחק מווארקי זי״ע ושלח פתקא אל הרה"ק רבי חיים מאיר יחיאל ממוגלניצא זי"ע להזכירו. קרא הרה"ק ממוגלניצא לתלמידו – אז אברך – הרה"ק רבי דב בעריש מוואלברוז' זי"ע ששהה בבית המדרש הסמוך והראה לו את הפתקא. אמר רבי דב בעריש: ״הלא הרבי מווארקי הוא איש שרבים צריכים לו, אם כן, אני מוכן להיות תחתיו״ ונכנס בחזרה לבית המדרש ללמוד.
כעבור ימים אחדים הגיעה הידיעה כי ב״ה הוטב לרבי מווארקי ממחלתו. שלח הרבי ממוגלניצא לקרוא לתלמידו רבי דב בעריש וסיפר לו את הדבר. אחר פתח ואמר: "אנו אומרים בתפילת שחרית ״ברוך פודה ומציל״, קודם פדית אותו בזה ששמת את עצמך תחתיו, ״ומציל״, הקב"ה הציל אותך גם כן.

וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד (יב, יד)
י'פה ה'וא מ'אד – ראשי תיבות "הים", כי מעשה לקיחת שרה לפרעה הוא שגרם להם שטבעו בים סוף, כי במה שלקחו אותה לבית פרעה התחילו המצרים את הגלות, שהלא באמת גזירת הגלות לא נגזרה דווקא במצרים והיתה למצרים את הברירה שלא יחפצו להיות מקיימי גזירה זו, וכיון שלקחו את שרה, התחילו לקיים את הגזירה הזאת וגרמו בזה לבסוף לטביעתם בים סוף, כן יאבדו כל אויבך ד'.

וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה, וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל-פַּרְעֹה; וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה, בֵּית פַּרְעֹה (יב, טו)
איתא (פרדר"א כו, ילקו"ש בראשית יב סח) אשר ארץ גשן כתב פרעה הראשון לשרה אמנו בעת שלקחה, וכיון שכתבה לשרה אמנו את ארץ גושן, יצא גשן מתחת יד הקליפה תחת הקדושה, ולכן סיבב הקב"ה שישבו שם. וגם איתא אשר הגאולה במצרים היה בזכות שרה, וזה ענין בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים, שגרמה שרה שישראל ישבו במצרים בחלקה תחת חסות הקדושה, וזה הרבה גרם שיצאו קודם הזמן, כי אז נלקחה שרה לבית פרעה, ואז בזמן הזה התחילו ת"ל שנה, ובכח זה שנלקחה שרה יצאו הרבה נצוצות קדושות מתחת יד הקליפה לקדושה, כי גשן שהיה תחת קליפת מצרים נכנס תחת הקדושה כולה בכח קדושת שרה אמנו, וא"כ לא הוה להם עוד לעבוד שם רק רד"ו שנה. וזהו דכתיב בסיום ספר בראשית וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה וגו' (בראשית מז כז). "גשן" ר"ת גאלת שבט נחלתך (תהלים עד ב), רמז להם הקב"ה בירידתם למצרים שיגאלם וזימן להם שישבו בארץ גשן.

וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו (יג, ו)
ילד קטן היה הג"ר לייבוש שו״ב בויסקיט זצ"ל עת התייתם מאביו הגדול רבי חיים אב״ד ויסקיט זצ"ל שהיה מחשובי חסידי מוגלניצא. בימים ההם לקחו הרה"ק רבי חיים מאיר יחיאל ממוגלניצא זי"ע אל ביתו וגידלו אצלו. כשבגר רבי לייבוש והיה לאיש, השיאו הרבי עם בתו של אחד מחסידיו שהתגורר בגרודזיסק. אחרי נישואיו, בא רבי לייבוש אל רבו לנסיעה ראשונה בראש השנה.
והנה, אחרי החג, הסתובב רבי לייבוש בבית המדרש במוגלניצא שקוע במחשבותיו ותשוקתו גדולה לנסוע לקאצק אל הרה"ק רבי מנחם מענדיל זי"ע. אותה שעה, נכנס הרבי ממוגלניצא לבית מדרשו, ניגש אל רבי לייבוש ודפק לו מאחור על כתפיו, באמרו: ״לך לך לקאצק, בין כך ובין כך אינך שלי כבר!"…

וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ (יד, כ)
סיפר לי ר' מרקיל, שאביו הרה"ח ר' גרשון נח ז"ל כתב לו פעם מכתב שאין לו פרנסה. ר' מרקיל נכנס עם המכתב לרבו הרה"ק רבי שמחה בונם מווארקי זי"ע שהיה פעם בירושלים עיה"ק, הראה לו ואמר לו: "הלא אבי נסע אליכם וגם אל אביכם, לכן צריך כבודו לראות שיהיה לו פרנסה במנוחה". השיב לו הרה"ק מווארקי: "היום צריכים להתפלל על חיים". אמר לו ר' מרקיל: "הלא אמרו חז"ל (תענית ח:) "שובעא דיהיב לחיי הוא דיהיב". אמר לו עוד הפעם: "צריכים היום לבקש על חיים", ור' מרקיל אמר לו עוד הפעם דברי חז"ל לחיי הוא דיהיב, והרה"ק מווארקי השיב לו עוד הפעם: "צריכים היום לבקש על חיים". אז התחיל ר' מרקיל לבכות, אך כיון שהרה"ק מווארקי ראהו בוכה, אמר לו: "אל תירא, אין שום רע".
אח"כ השיג מכתב מאביו וכה היו דבריו: באותו היום נסע לוורשה ואז היה בוורשה היום שנקרא אצלם 'יום הדם' ר"ל. כאשר בא לוורשה, הלך אל תחנת הרכבת לנסוע אל הסוחר שלו והגיע לקרון שכמעט היה ריק מאדם, פתאום בא אליו איש אחד שמכירו קצת ואמר לו: 'אין פה מקום עבורך'. הלך אל צד אחר וג"כ כמו מקודם בא אליו זה האיש ואמר לו: 'אין פה מקום עבורך'. בצר לו, הלך מתחנה זו וחשב לילך אל תחנה אחרת ומשם ייסע עם רכבת אחרת. כאשר התחיל ללכת, ראה שכל הדרך מלאה דם ואין רכבת ואין עגלה. בלית ברירה הלך ברגליו ועבר את הגשר מפראגא לוורשה, כאשר החיילים עמדו הכן עם הרובה שלהם והביטו עליו והוא עליהם, וכך בא בשלום אל הסוחר שלו בוורשה.
כאשר בא אל הסוחר, שאל אותו הסוחר בתימהון: 'איך הגעת ביום הדם הזה?' וסיפר לו ר' גרשון נח את כל המעשה. אמר לו הסוחר שהיו לו ניסים, כי בזו הרכבת נסע אחד גדול משלהם וזרקו עליו פצצה ונמצא כל מי שהיה בתוך הרכבת הזאת התרסק כליל עם הרכבת ביחד. החזיק אותו הסוחר בביתו עד עבור הצרה ושלחו לביתו.
כאשר השיג ר' מרקיל את המכתב מאביו הרה"ח ר' גרשון נח ז"ל עם המעשה הזה, אז הבין מה שאמר לו הרבי מווארקי שהיום צריכים לבקש על חיים. מיד רץ לבית רבו ליתן לו תודה, אך כאשר בא אל הקודש פנימה, צעק עליו הרה"ק מווארקי: "אל תבלבל לי את הראש" ונאלם דום. אח"כ אמר לו: "סגור את הדלת ובוא הנה". ואמר לו: "דע לך שמי שנוסע לרבי עבור מופתים, עבירה היא לו ההוצאות שמניח בזה, מופתים אצל רבי הם כמו שאומרים אווז אצל הגבירה תמריל"…
אח"כ נסע ר' מרקיל על איזה זמן לחו"ל ושח מהענין הזה עם אביו הרה"ח ר' גרשון נח ז"ל, וסיפר לו ר' מרקיל כל המעשה אשר היה לו עם רבו, ואמר: "אבא, אתה יודע מי היה זה האיש ששלחך מתחנת הרכבת? זה היה הרבי". ואכן כאשר הזכיר לו את הרבי, אמר אביו: "אמת, זה היה הרבי, אבל כיון שידעתי שהרבי בארץ ישראל לא יכולתי לשער בדעתי כן, לכן היה בעיניי כאיש אשר אני מכיר אותו ואינני זוכר מי הוא, אבל עכשיו הנני יודע בבירור שהיה זה הרבי"…

וַיָּבֹא, הַפָּלִיט, וַיַּגֵּד, לְאַבְרָם הָעִבְרִי (יד, יג)
אברהם אבינו נקרא עברי כי היה מעבר הנהר פרת, וצוהו הקב"ה ללכת משם ולהתרחק מבבל בכל מיני הרחקות שבעולם, ואכן כשתוריד את מספר 'בבל' (34) ממלת 'עברי' (282) עולה בדיוק רמ"ח גימטריא אברה"ם.

אָנֹכִי מָגֵן לָךְ (טו, א)
היה לו להרה"ק רבי דוד מלעלוב זי״ע, אח חורג. פעם אחת הלכו יחדיו לטבול במקווה ורבי דוד תבר גזיזא דברדא, ירד וטבל, עלה ונסתפג. והנה, כאשר רבי דוד טבל, פשט גם אחיו-חורגו את בגדיו, כשבכוונתו אף הוא לירד לטבול. צעק עליו רבי דוד באמרו: ״מה אתה עושה, הלא תוכל להצטנן?״ שאלו אחיו החורג: ״ואתה אינך ירא מזה?!׳׳ השיב הרבי: ״אנחנו מקשרים עצמנו בעולמות העליונים ולכן איננו מפחדים, אבל אתה לא תעשה כן״.

וַיֹּאמֶר אַבְרָם ה' אלוקים מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי (טו, ב)
ואנכי הולך ערירי (בראשית טו, ב). כלומר אין לי בנים וביקש על בנים, ולמה אמר עוד הפעם (שם פס' ג') הן לי לא נתתה זרע והנה בן ביתי יורש אותי, למה נכפל. ואמר הרה"ק רבי מנחם מאמשינאוו זצ"ל, אם לא תתן לי זרע שיהיה בדומה לי. וזהו הן לי לא נתתה זרע – אם לא תתן הזרע שיהיה כמותי בדומה לי ועוד יותר טוב, והנה בן ביתי יורש אותי.
ובזה פירש נמי, מה שאצל ישמעאל כתיב (בראשית טז, טו) "ויקרא אברם שם בנו אשר ילדה הגר", כלומר אשר ילדה הגר, ואינו בדומה לאברהם, אבל אצל יצחק כתיב (בראשית כא, ג) "שם בנו הנולד לו יצחק" שזה הוא "הנולד לו" – בדומה לו צדיק כמותו.
[קבלתי מר' רפאל פרידמן, ובזה פירש ר' רפאל "אברהם הוליד את יצחק" (בראשית כה, יט) כלומר בדומה לו צדיק כמותו]

וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ (טו, ה)
בברית בין הבתרים רמז הקב"ה שעיקר זרע אברהם הוא זרע יעקב שכולם מתאימות ואין בהם מום. כי הנה נודע תאומות נולדו עם השבטים (רש"י בראשית ל"ז ל"ה), ודינה בתו של יעקב שנשאה שמעון (רש"י בראשית מ"ו י'), והם י"ב שבטים וי"ג נקבות כמנין כ"ה. וזה הרמז כ"ה יהיה זרעך הולך על בניו של יעקב שהם עיקר זרע אברהם אבינו ע"ה.

וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה (טו, ו)
שמעתי בשם הרה"ק רבי אברהם מרדכי מגור זי״ע בעל 'אמרי אמת': איתא (מגילה ו:) ״יגעתי ומצאתי תאמין״. ויש להבין, איזה אמונה יש כאן, הלא מצא ורואה אותה? אלא נראה, שכשאדם עוסק בדבר מצוה,ומשקיע בה כוחות ויגיעה, ואינו רואה את הפירות מיד, ״יאמין״ שסוף סוף ״ימצא״, ויגיעתו איננה לריק.

וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה (טו, ו)

איתא בגמרא כתובות סז: ההוא דאתא לקמיה [אחד שבא לפני] ר' נחמיה וביקש צדקה. אמר ליה [לו]: במה אתה סועד כרגיל? אמר ליה [לו] דרכי לסעוד בבשר שמן ויין ישן. שאל אותו: רצונך שתגלגל עמי (שתאכל יחד אתי) בעדשים? שזה היה מאכלו של ר' נחמיה. לבסוף גלגל עמו (האכילו) בעדשים ומת, שלא היה רגיל באוכל זה. אמר: אוי לו לזה שהרגו נחמיה. ותוהים: אדרבה, "אוי לו לנחמיה שהרגו לזה" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]. אלא הכוונה היתה: איהו הוא [הוא זה] שלא איבעי ליה [היה צריך לו] לפנוקי נפשיה כולי האי [לפנק את עצמו כל כך], שכיון שהיה מעודן כל כך, הוא עצמו גרם לכך שימות.
ועוד מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אחד שבא לפני] רבא לבקש צדקה. אמר לו: במה אתה סועד כרגיל? אמר לו בתרנגולת פטומה ויין ישן. אמר ליה [לו]: ולא חיישת לדוחקא דציבורא [וכי אינך חושש לדוחק הציבור], שאתה מטיל עליהם דרישות מרובות אלה? אמר ליה [לו]: אטו מדידהו קאכילנא [וכי משלהם אני אוכל]? הלא מדרחמנא קאכילנא [משל הקדוש ברוך הוא אני אוכל]! דתנינא [ששנינו]: "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו" (תהלים קמה, טו). "בעתם" לא נאמר, אלא "בעתו" — מלמד שכל אחד ואחד נותן הקדוש ברוך הוא פרנסתו בעתו, כלומר, שנותן לכל אחד כפי מה שצריך, ואם כן, הפרנסה באה מהקדוש ברוך הוא, ובני אדם אינם אלא שליחים, ולכן איני משנה את דרכי.
אדהכי [בינתיים] עד שהם משוחחים, אתאי אחתיה באה אחותו] של רבא שלא חזיא ליה [ראתה אותו] תליסרי שני [שלוש עשרה שנה] ואתיא ליה [והביאה לו] כמתנה תרנגולת פטומה ויין ישן. אמר רבא בליבו: מאי דקמא [מהו זה שלפני], שפתאום הביאו לי מאכל שאינני רגיל בו? ואז הבין שזו כעין תשובה למה שאמר לאותו עני. אמר ליה [לו] לעני: נענתי (נתרציתי) לך — קום אכול.
הסביר על כך הגה"צ רבי משה מידנר זצ"ל ראש ישיבת סלונים בברנוביץ, שמכאן ניכר שהאיש הראשון שביקש מר' נחמיה לא היה בעל בטחון אמיתי ונחוש, כי אם היה שם בטחונו בה', היה זוכה לזה בנקל ומקבל בשר שמן ויין ישן. ברם, זה שבא אל רבא, היה בעל בטחון אמיתי בה׳ – מיד באה אחות רבא והביאה לו, אבל זה שלא היה לו בטחון, כיון שאכל פת קיבר, מת, ולכן ״אוי לו לזה״ בגלל שלא היה לו ביטחון בה'.

קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת (טו, ט)
ק'חה ל'י ע'גלה מ'שולשת (בראשית טו, ט) ראשי תיבות עמל"ק, כי זה הרשע רצה לבטל את ברית הארץ שכרת הקב"ה עם אברהם ליתן אותה לזרע יעקב ושילש הברית עם שלשת אבות, אבל "ודבר אלוקינו יקום לעולם" (ישעי' מ, ח) "וזרע רשעים נכרת" (תהילים לז, כח).

קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ; וְתֹר, וְגוֹזָל. וַיִּקַּח-לוֹ אֶת-כָּל-אֵלֶּה, וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ, וַיִּתֵּן אִישׁ-בִּתְרוֹ, לִקְרַאת רֵעֵהוּ; וְאֶת-הַצִּפֹּר, לֹא בָתָר (טו ט-י)
אדום הרשעה, אבל משולשת, הקב"ה הבטיח לנו שיבנה אותה בפעם השלישית ולא יחרב לעולם. ועז משולשת – ראשי תיבות וסופי תיבות אותיות תמו"ז, שבתמוז הובקעה העיר (ראש השנה יח:) ועתיד להפך ליום טוב (זכריה ח, יט) על ידי אליהו ז"ל שניתן לו ברית שלום (במדבר כה, יט). וזהו ואיל משולש – כי ואיל משולש ר"ת וסופי תיבות שלו"ם, ואי"ל עם ד' אותיות והכולל עולה אלי"הו, כי הוא המשולש שיערוך את המלחמה על הגוים.
ויבתר אותם – הוא אשר קינא לד' בימי משה ועשה מלחמה עם מדין והרג את בלעם הרשע, והוא שקינא לד' בימי אחאב, והוא יקנא לד' בימי משיח "לעשות נקמה בגוים תוכחות בלאומים" (תהילים קמט, ז).
ואת הצפור לא בתר – אז יראו כל האומות שהצפור שהם ישראל, אחר כל מה שעשו להם הרגום ושרפום, ומכל מקום ואת הצפור לא בתר – כי אותם הנהרגים בעצמם יהרגו את הורגיהם, כי את הנהרגים עתיד הקב"ה להחיותם מהרה ועיני רשעים תכלנה.
והנה איל הגם שנרמז על הגוים כמאמרם ז"ל, מרומז גם כן על אליהו שהוא יבתרם. ובא מקודם ועז משולשת שרומז על אדום ויון שהם אחד (כי כתים שהוא מזרע יון ונתערבו עם זרע אדום והם החריבו את הבית עיין רמב"ן ופירוש האברבנאל על הפסוק וצים מיד כתים) ועל שניהם מוטלת האחריות על מה שעשו לישראל, שהם כלל כל האומות.

וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל (טו, יד)
לאחד החסידים העשירים, רבי מנדיל בלאס שמו, היה משרת יהודי. באחד הימים הסיתו הגוים את המשרת להשתמד ר"ל והובילוהו לפריץ אחד, בלי שידע אדוניו היכן הוא נמצא. כעבור שבועות אחדים נודע לרבי מנדיל שמשרתו נמצא אצל פריץ פלוני, מיד קם ונסע אליו, וביקשו שישיב לו את משרתו. אמר לו הפריץ: "אתן לך אותו, אבל תן לי ערובה שהיהודים לא יהרגוהו!" – "ומה אתן לך?" – שאלו רבי מנדיל. "תן לי פתקא שאם ייהרג, אזי כל נכסיך ועושרך לי יהיו". רבי מנדיל בלאס היה יהודי חסיד וירא שמים, ומיד מסר ביד הפריץ פתקא ובה הבטחה על הנ"ל.
כשהגיעו הדברים לאוזני רבו הרה"ק רבי שמחה בונם מאוטבוצק זי"ע, קרא לו ושאלו: "איך עשית כן, הלא הגוי יכול לשלוח גוי אחר להרוג את המשרת שלך ותישאר עני; אפס, עכשיו כבר לאחר מעשה, אל תדאג". כעבור ימים ספורים, בא אל רבי מנדיל ראש הכפר הגוי ושאלו: "הכר נא את הפתקא הזאת, שלך היא?" מיד הכיר את כתב ידו וקיבלה לידיו.
וכה סיפר ראש הכפר: בלילה בא אלי בחלום רבי אחד ואמר לי שאלך ואקח את הפתקא מהפריץ הגוי. לא הלכתי, כי חשבתי, רק חלום הוא. ושוב בא אלי בלילה השני בחלום ולא התייחסתי לזה. אלא, בלילה השלישי בא אלי ועשה לי חבורות בידי, באמרו שאם לא אלך מיד למחרת יהרוג אותי, הלכתי אפוא אליו והוצאתי ממנו את הפתקא בערמה, ועתה יש לך את הפתקא…" הגוי חשף את זרועו והראה לו את החבורות שעשה לו הרבי.

וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי (טו, יד)
סיפר לי גיסי הרה"ח איש אמונים מוהר"ר חיים צבי וורגאן הי"ד ודם זרעו, שהיה לו בעל הבית גוי שרדף אותו במאוד. כשנסע אצל אדמו"ר זצקל"ה מסטריקאוו [רבי אלימלך מנחם מענדיל מסטריקוב]
שהתגורר בזגריש סיפר לו כל הענין אודות רדיפת הגוי ולבסוף הניח גיסי על השלחן של הרבי פתקא [קויטל] עם שמו של בעל הבית הגוי ואמר לרבי שזה שמו של בעל הבית. הרבי לא אמר כלום, רק הזיז הפתקא לצד השולחן ולא רצה לקבלה ביד, ואמר למה לי כל זה. והסוף היה שעוד בשבוע זה התפגר הגוי, ונפטר ממנו.

וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ (טז, יב)
על ישמעאל נאמר "ידו בכל ויד כל בו" (בראשית טז, יב). בשעה שהיה גדול על העולם, אז נתנו לו הגדלות מהבטחת אברהם שנאמר בו "בכל" (בראשית כד, א). אבל כיון שנגע ופגע בזרעו של יעקב אבינו שנאמר בו כל – "יש לי כל" (בראשית לג, יא), אזי "ויד כל בו" שיבוא מפלתו במהרה.

כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ (יז, ה)
אב המו'ן גוי'ם נתתי'ך (בראשית יז, ה). סופי תיבות נמ"ך, כי בשביל זה שהיה נמוך אצל עצמו זכה לבנים, להיות אב המון גויים, כי ענווה סגולה לבנים [כדאיתא בספרים רבים שמעלת הענווה סגולה לבנים].

בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, נִמּוֹל אַבְרָהָם (יז' כו)
כתיב עצם לא תשברו (שמות יב, מו). מה שלא שברתי את העצם של ישראל במצרים, הוא בזכות אברהם שנימול בעצם היום (בראשית יז, כו).

המדור אוצרות החן באדיבות "מכון באהלי צדיקים" להדפסת ספרי וכתבי הרנ"ג ויינטראוב זצ"ל כל הזכויות שמורות להערות והארות [email protected]