אוֹצְרוֹת הַחֵן • פרשת בא • מתורת רנ"ג ויינטראוב זצ"ל

אוצרות החן • מדור שבועי מתורתו של הגאון החסיד רבי נח גד ויינטראוב זצ"ל על פרשיות השבוע • פרשת וארא תשפ"א

  • מתנות לאביונים לקופת העיר, בפועל במזומן, בו ביום

    תוכן מקודם

  • באופן אישי: גדול הדור מעיין במקרי הצדקה של ועד הרבנים

    תוכן מקודם

  • עת רצון: העבירו שמות לתפילה הנערכת בקבר מרדכי ואסתר

    תוכן מקודם

  • תיעוד מחריד: היתומים של גב' בן שטרית ממררים בבכי: "אמא", "אמא"

    תוכן מקודם

פרשת בא


מדור שבועי מתורתו של הגאון הצדיק רבי נח גד ויינטראוב זצ"ל על פרשיות השבוע – מוגש על ידי נכדו הרב שבתי ויינטראוב יו"ר מכון באהלי צדיקים


 

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ (י, כה)

הקשה ה'אור החיים' הק', איך שאול ישאל עבד ה' זבחי אלוקים, מאיש בזוי וטמא אשר הרים פיו בקדוש ישראל, נוסף על היותו נכרי, החפץ לה' בזכות רשעים? ואפשר שבתרגום יונתן תירץ את זה בשתי מילים, כי כתב על הפסוק שאמר פרעה (יב, לב) "גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם" – "אוף ענכון אוף תורכון דברו מן דילי".

כלומר הגם שהוא מן דילי [=משלי], מכל מקום הוא ענכון ותורכון [הוא שייך לכם], כי עבדתם אצלי וגזלתי אתכם במסים וארנוניות שלא כחוק, אם כן  הגם שהוא מאוצרותיי ממני, אבל מכל מקום הוא "ענכון ותורכון". נמצא אם כן שלא לקח משה משל פרעה, רק של ישראל. וזהו שנשמר משה רבנו ע"ה ואמר לפרעה "גם אתה תיתן בידינו", ולא אמר ש"גם אתה תיתן משלך", רק תיתן בידינו, שתחזיר לנו מן הגזילה שגזלת לנו.

וְגַם-מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ (י, כו)

 

מכבוד קדושת אאמו"ר ז"ל [הרה"ק רבי יעקב דוד מראדומסק זי"ע], וגם מקננו ילך עמנו וגו' (שמות י כו), כי התורה נתנה לאדם ללמדו חכמה בינה ודעת, אבל קודם מתן תורה לא הי' לו לאדם ממי ללמוד, והי' צריך ללמוד מבהמות חיות ועופות, וכמו שאמר איוב (לה יא) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים תחכמינו. ולכן אמר משה גם מקננו ילך עמנו, פי' הבהמות ילכו עמנו כי אנחנו לא נדע מה נעבוד את ד' – איך לעבוד את ד', וצריכים ללמוד מבהמות, עד בואנו שמה – אל מקום הר סיני – שיתן לנו הקב"ה התורה ונדע איך נעבוד את ד'. כי ממנו ניקח לעבוד את ד', שממקננו ניקח מוסר איך לעבוד את ד', ולכן לא תשאר פרסה בכל ארץ מצרים.

 

ונראה לרמז, זה שאמר רש"י ז"ל – אפילו בהמה שכולה של גוי ורק פרסה של ישראל לא נשאיר אותה פה רק ילך עמנו. כלומר אפילו שהגוים לומדים ממנה לעשות תועבותיהם, כי סוף כל סוף היא בהמה, רק מעט הטוב מה שאנחנו נלמוד ממנה – כי אנחנו מביטים רק על צד הטוב שבה לא על הבהמיות שבה – מכל מקום נלמוד ממנה זה המעט ולא הרוב מה שלא טוב.

 

וַאֲנַחְנוּ לֹא-נֵדַע, מַה-נַּעֲבֹד אֶת ה' עַד-בֹּאֵנוּ שָׁמָּה (שמות י, כו)

ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ד' עד בואנו שמה (שמות י, כו). היינו לעתיד לבא, כנאמר (יחזקאל מח, לה) מיום ד' שמה. כי אז יופיע על כל אחד מישראל השפעה גדולה, רוח חכמה ודע"ת ויראת ד' (עפ"י ישעי' יא ב), בעת שירושלים יהיה שם שלה שמה, ואז נדע איך לעבוד את ד'.

 

עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם (יא, א)

עוד נגע אחד אביא  (230) (שמות יא, א) – עולה בגימטריא בבכו"ר (230), כי הנגע הזה היה המכה  העשירית לבכורים.

 

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם (יב, ב)

שמעתי מאאמו"ר  [הרה"ק רבי יעקב דוד מראדומסק זי"ע]  שפירש כ"ק רבינו הקדוש ר' דוב בעריש זצקל"ה מביאלע, החידוש הזה לכם, כמו שאמרו ז"ל (יבמות סג.) אין טובה באה לעולם אלא בשביל ישראל, וכן להיפך, נמצא כל חידוש שבעולם הוא רק לכם.

עוד אמר, החודש הזה לכם – בכל חידוש שנתחדש בעולם תצפה למשיח, כי בוודאי החידוש הוא בעבורכם. [כנ"ל].

 

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים (יב, ב)

"החדש הזה לכם" (424) עולה "משיח בן דוד" (424), וסופי תיבות "משה", רמז למה שאמרו בזוהר שמשיח בן דוד בזכות משה. "בעשר לחדש הזה", סופי תיבות  "שרה", כי גאולת מצרים בזכות שרה. דבר אחר: [עיין אליהו רבא כ"ז: אלוקים מושיב יחידים ביתה וגו׳ – לא גלגל הקב״ה והוציא את ישראל ממצרים אלא בשביל שרה רבקה ורחל ולאה] .

 

וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ (יב, ד)

שמעתי מתלמיד חכם אחד, שהגה״ק רבי חיים מבריסק זי"ע היה שואל כל אורח שבא אצלו: ״מה עושים השכנים״. והסביר, כי הלא לכולם יש בית, "בית אהרן", "בית הלוי", "בית ישראל", אבל לתלמידי חכמים – יראי ה׳ — אין כתוב  בית, ואם כן, הם השכנים ועליהם הוא שואל.

 

וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית (יב, יג)

בהיותו אברך צעיר לימים, היה עוסק הרבי הזקן הרה״ק רבי יצחק מווארקי זי״ע בהנהלת יערות והיה עמו עוד אברך שהיה עוזר לו בניהול העסק. לאברך זה היה ר"ל מקרה רע, אשר בלילה שלפני הברית המילה מתו ילדיו ר״ל ולא הועילו שום סגולות ורפואות. ויהי כאשר נולד לו בן זכר, ביום שלפני הברית מילה הלך האיש בצער נורא, ולא היה יכול לעשות דבר מרוב בלבול וצער עד מאד.

שאלו הרבי מווארקי שהיה אברך בגילו: ״אמור לי איזה צער יש לך, שאני רואה בך שפניך אינם כתמול שלשום״. השיב לו האיש: "מה תוכל לעזור לי?!" הפציר בו הרבי להשיח לבו לפניו למען ירווח לו, עד שהוכרח לומר לו את מצוקתו. אמר לו הרבי: ״שוב לביתך וחשוב ברעיונך את כל אשר קרה לך מנעוריך עד היום, האם לא שיחקת פעם בטבעת והאם לא קדשת את מי בשחוק״. הלך האיש לביתו ונזכר, אשר בימי ילדותו מצא טבעת של ברזל ושיחק בו בשחוק, וניגש אל ענף אחד שהיה בולט מהאילן ונתן הטבעת לתוך הענף ואמר 'הרי את מקודשת לי'.

אמר לו הרבי: ״דע לך שעל ענף זה ישבה חיצונית אחת ואותה קידשת והיא ההורגת את ילדך. אני אכתוב לך עבורה גט וקודם חצות הלילה תלך אל מקום פלוני אשר על עין המים, ותזרוק שם את הגט ותאמר 'הרי את מגורשת ממני', ודע לך אשר החיצונית תפחיד אותך מאד ויבהילו אותך בכל מיני הפחדות, אל תירא ואל תחת מהם. אני אעמוד במקום מרוחק משם ואקרא כל פעם בשמך ואתה חזק ואמץ ואל יפול רוחך״.

עשה האברך כן והלך לשם לפני חצות הלילה, אבל בעזרת השי״ת גבר עליהם וזרק לה את הגט במקום אשר ציוה עליו הרבי, ואמר 'הרי את מגורשת ממני'. וכאשר אך סיים את דבריו נשתתק הכל ולא נשמע מאומה. למחרת נערכה הברית מילה, הרבי היה הסנדק והילד נשאר חי והאריך ימים רבים.

***

וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית (שמות יב, יג). הנה אם ישראל עושה מצוה בשלמות, המצווה נעשית 'כתר' כביכול על ראש מלך מלכי המלכים  הקב"ה, ואם חס ושלום לא נעשית בשלמות, נמצא פגם בה ואין כתר כזה עולה לרצון.

וכאשר נתנו בני ישראל במצרים את הדם על שתי המזוזות ועל המשקוף, היו צריכים ליתן בלתי לה' לבדו. זהו שאמר הכתוב, וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית.  מילת הכת"ר עולה תרכ"ה וכשתצרף לזה מלת נג"ף (133) עולה ביחד כמנין משחי"ת (758).  והיינו שבזה שתעשו כך ותתנו את הדם על המזוזות ועל המשקוף, יהיה הכתר [של הקב"ה]  שלם, ולא יצטרף הנגף לכתר [בגימטריא משחית] ח"ו שהיא הקליפה ר"ל. ולא תראו שום דבר רע ויהיה אצל ישראל רק טוב.

 

שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם (יב, יט)

אמר הרה"ק רבי זאב טברסקי מקאוועל זי"ע הי״ד: כתיב (יב, יט) ״שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם״ – ״שבעת ימים״, היינו כל ימי חייכם, שהם שבעים שנה, ״שאור״ – גאווה, ״לא ימצא בבתיכם״ – בלבבכם.

 

וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף (יב, לז)

אמר הרה"ק רבי אברהם מרדכי מגור זי״ע בעל 'אמרי אמת': כתיב (יב, לז) ״כשש מאות אלף רגלי״, מלמד שהיו כולם אנשי אמת. לכן אמרה תורה "רגלי", להזכיר שבחם שהיו אמיתיים, כי שקר אין לו רגליים.

 

וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ (יב, לט)

אמר הרה״ק רבי שלום מבעלזא זי"ע בשם רבנו הבעש״ט הק' זי"ע: כתיב (מלאכי א, ב) ״ואמרתם במה אהבתנו״, יהודי צריך לזכור תמיד את שפלות עצמו ואת גדלות הבורא. מצינו שתי פעמים תיבת ״מה״. א) ״מה ה׳ אלוקיך שואל מעמך״ (עקב י, יב). ב) ״ונחנו מה״ (בשלח טז, ח). על זה אמר הרה״ק מבעלזא: ״ולא יכלו להתמהמה״ (בא יב, לט) – ב׳ פעמים "מה", שלא יכלו לקיים את שתי הפעמים של "מה", כי כבר היו שקועים במ״ט שערי טומאה, ולכן הוציאם מקודם. וזה שאמר הנביא ״ואמרתם במה אהבתנו״ – ב׳ "מה", משום שאנחנו נקיים הב׳ ״מה״, לכן אהבתנו.

 

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (יב, מא)

קווצתיו תלתלים (שיר השירים ה, יא) – הקץ של מצרים היה אחרי ת"ל שנים (שמות יב, מא), ואז קבלו את התורה, שמכל קוץ וקוץ שבה דורשים תילי תילים של הלכות וטעמים.

***

נראה לתרץ מה שכתוב בתורה (שמות יב, מ) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה הגם שלא היו שם רק רד"ו שנה.

כי הנה עיקר הגלות הוא מה שהמידות המה בגלות ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם (תהילים קו, לה) וח"ו ככל הגוים בית ישראל.

וזה שאמר מלכנו דוד ע"ה (תהילים קב, ז) דמיתי לקאת מדבר – ע"י הגלות המר הזה שהנני בגלות בין גויי ישמעאל אני ח"ו מתדמה כמו ישמעאל, קא"ת עולה בגימטריא ישמעא"ל טמ"א (501), שהוא פרא אדם (בראשית טז יב), ושייך למדבר (בראשית כא כ-כא). הייתי ככוס חרבות – ע"י גלותי בין אדום הנני כמעט דומה כמו אדום שנאמר בו "על חרבך תחיה" (בראשית כז, מ) וח"ו למדתי מן המרצח הזה לעשות כמוהו וליקח החרב ביד, ומשו"ה הגוים מתחייבים על הכול כי בגזרות השמד שלהם ועם הפתויים כמעט כמוהם הייתי. שקדתי כצפור – אפילו אני שוקד על זה ואהיה "כצפור בודד על גג" (תהילים קב, כ) שלא אתערב בהם ואהיה "עם לבדד ישכון" (במדבר כג, ט), מ"מ המה הגוים הרעים האכזרים והמרצחים כל היום חרפוני המה כתרוני מנוחה הדריכוני (שופטים כ, מג) עד שגורמים לי מה שגרמו בהרס מדותי הטובות אשר נחלתי מאבותי הקדושים.

ואמר עוד (תהילים קיט, יט) גר אנכי בארץ, הגם שאני גר בארץ ישראל, אבל מחמת הגוים האכזריים שלא מניחים לי מנוחה, רק כל היום רדפונו, לכן אני מבקש אל תסתר פניך ממני כלומר אבקשך שלא תסתיר את פניך ממני כדי שלא אקנה את המידות רעות של אכזריות הגוים, כי אפילו גרסה נפשי לתאבה אל משפטיך, אפילו שהנני רוצה בכל לב לקנות לי מדות טובות, אבל כל זה יכול להיות רק גערת זדים ארורים כשאתה תגער בגוים שהם זדים ארורים השוגים ממצותך, כי בלא הסייעתא ממך אי אפשר בשום אופן לכבוש את המידות טובות אצלי שלא יאבדו ממנו, ורק אם גל מעלי חרפה ובוז המה המסיתים המדיחים והרודפים אותי, אזי כי עדותיך נצרתי בוודאי אקנה מידות טובות.

והנה בשם הרה"צ ר' דוד ליבינר ז"ל על מה שאומרים ושם נעבדך ביראה, כי 'האהבה איננה בגלות', כי את הגוי איננו אוהב, ואפילו כשאני מדבר עמו ונראה מתוך אהבה מ"מ אינו אוהב אותו, אמנם 'היראה היא בגלות' כי סוף סוף הנני ירא ממנו, ולכן בכל אהבה גם היום אפשר לעבוד ד', אבל בכל היראה אי אפשר לעבוד את ד'. זהו שאומרים ושם נעבדך ביראה – שם בארץ ישראל בעת שיגאלנו הקב"ה שלא יהיה לנו עוד יראה מהגוים נעבדך מיראה, ודפח"ח.

ואכן היתה היראה בגלות עוד מימי האבות הקדושים, אברהם אבינו היה ירא מהמצרים שיהרגו אותו מחמת שרה, וכן יצחק אבינו אמר על שרה אחותי היא (בראשית כו, ז), וכן יעקב אבינו אמר "כי ירא אנכי אותו" (בראשית לב, יב), א"כ כיון שהיראה היתה בגלות עוד מימי אברהם, לכן נכתב בתורה ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה, כי היראה הראשונה של אברהם התחילה בימיו במצרים שירא מהמצרים, והיראה לא פגה ממנו שהרי נאמר לו (בראשית טו, א) אל תירא אברם אנכי מגן לך מכאן שעדין היה ירא, ונאמר אח"כ בברית בין הבתרים (שם יב) והנה אימה חשכה גדולה נפלת עליו, לכן מפורש שהיו בגלות ת"ל שנה.

והשי"ת ירחם עלינו מהרה שיתהפך לטוב ויקוים בנו וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח, י), והלכו לאורך ומלכים לנוגה זרחך (ישעי' ס ג), כחפץ כל ישראל ובתוכם הצעיר

 

יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (יב, מא)

מנין שנות האבות שהכירו את בוראם כמנין תצ"ט  מנין צבאו"ת (499), ולכן נקראו ישראל צבאות ד' (שמות יב, מא) יצאו כל צבאות ד' מארץ מצרים בעבור אבותיהם, וה' נקרא ד' אלקי צבאות (ירמי' לב, טו) כי הוא ה' אלקי ישראל זרע האבות שעבדו את ד' בעולם הזה כמנין צבאו"ת.

[אברהם הכיר את בוראו קע"ב  שנה שהרי בן ג' הכיר אברהם את בוראו (נדרים לב.)  יצחק ק"פ  שנה, יעקב קמ"ז  שנה בסך הכל תצ"ט  שנה כמנין צבאו"ת]

כָּל-בֶּן-נֵכָר, לֹא-יֹאכַל בּוֹ (יב,מג)

שם נכר הונח על מי שאינו מזרע ישראל. "כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות יב, מג). נכ"ר עולה בגימטריא ר"ע (270), כי זה שורשו. והמילוי של נכר ו'ן' ף' י'ש', עולה מו"ת (446). כי "רגליה יורדות מות" (משלי ה, ה), וסופם המות הנצחי. והסוד הוא ושת"י (716) נצר זדון האחרון של נבוכדנצר הרשע, עולה ר"ע מו"ת (716).

ואגג אמר (שמו"א טו, לב) "אכן סר מר המות", כי אצלו סר ממנו מר המות, כי הגם שנהרג אבל נשאר ממנו זרע אשר לבסוף נכנסו תחת כנפי השכינה ולא נשאר רע בתכלית אשר הוא רע מות.

וזה שנאמר (דברים ל, טו) "נתתי לפניך וגו' את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע", כי זה רע בתכלית, וזה – החיים של קדושת ישראל – הטוב בתכלית, דבוק באילן החיים.

 

וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ (יב, מו)

מה שלא שברתי את העצם של ישראל במצרים, הוא בזכות אברהם שנימול בעצם היום (בראשית יז, כו).

 

קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא (יג, ב)

אמר הרה"ק רבי מנחם מענדיל מדעעש זי"ע: כתיב (יג, ב) ״פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא". ״פטר כל״, קודם כל, ״רחם בבני ישראל״, יש לרחם על בן ישראל. ״באדם ובבהמה״, שמא תאמר, מה בכך, הלא זה בהמה ואין כדאי לדבר אתו, ומכל שכן לרחם עליו. ״לי הוא״, זה הוא ענין ששייך לי ולא לך, עליך רק לרחם ותו לא.

הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב (יג, ד)

מי יתנך כאח לי (שהש"ר ח, ה). הנה הפסוק (שמות יג, ד) היום אתם יצאים בחדש האביב עולה עם האותיות מנין אלף ושמונה (1008), וזה הרמז בתיבת "אח", האות אל"ף רומזת למספר אלף, בצירוף מנין ח'.

זהו שביקש, כשם שאז אמרת לנו היום אתם יוצאים בחדש האביב והיית לנו כ"אח", כן תהיה "לי" עתה ישועה, כי ל"י ר"ת ל'י י'שועה.

 

וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת (יג, ה)

כאשר שב הרה״ק רבי חיים מאיר השרף ממוגלניצא זי"ע, מסדיגורא, יצאו לקבל את פניו כל החבריא קדישא דיליה וכשנסעו בעגלה כדי לקבל פניו, השמיע כל אחד מהם דבר תורה. כיון שהגיעו אל הרה"ק רבי ישכר דוב מוואלברוז' זי"ע, לא רצה לומר. אמרו לו: "אם כן, מחזי כיוהרא, כולם אומרים ואתה לא ?!״ פתח ואמר: ״איתא בגמרא (שבת קנב.) ״עד ארבעין שנין מיכלא מעלי, מארבעין ואילך משתי מעלי״. כלומר, עד ארבעים שנה, סדר העבודה הוא, שצריך אדם מישראל לאכול את עצמו שלא עבד כדבעי בשנים עברו, מארבעין שנין ולמעלה ״משתי מעלי״, צריך לשתות לעצמו אידשקייט, ללמוד הרבה, להתפלל הרבה״. (אסאך לערנען, אסאך דאווענען).

בין הנוסעים, ישב לו חסיד זקן שעוד נסע אל הרה"ק המגיד מקאזניץ זי״ע. כעס אותו ישיש על הרה"ק מוואלברוז' ושאל ברוגזה: "ביסט ביי די תורה ?!… האלסט ביי די תורה ?!…" [אתה אכן אוחז בדרגה זו?!] השיב לו הרה״ק מוואלברוז': "הלא לא רציתי לומר, אלא שהכרחתם אותי״. כיון שבא השרף ממוגלניצא, ניגשו אליו כולם ונתנו לו שלום. כשניגש אותו זקן לתת לו שלום, אמר לו : ״לך פייס את רבי בעריש״…

 

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר (יג, ח)

הרה״ח רבי מאיר מוולאשצווע (מנוחתו כבוד  בעיה״ק ירושלים), היה מחסידי קאצק ואשתו נסעה אל הרה"ק רבי ישכר דוב מוואלברוז' זי"ע. אמר לה הרה״ק מוואלברוז': ״תגידי לבעלך שיגיה את התפילין שלו״. כשבאה לביתה והגידה לו, לא שם לבו לזה. מכיוון שראתה זאת, לקחה היא בעצמה התפילין, בזמן שלא היה בעלה בבית והלכה לסופר, ונתנה לו להגיה את התפילין, ונמצא כתוב שם "והגדת לבגך״ – ג׳ במקום נ׳ ("והגדת לבנך"). כיון שראה זאת, החל לנסוע אליו בתמידות.

 

וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ (יג, ט)

כשישב נכדו הצעיר סמוך לשולחנו בשבת, נהנה הילד לנענע את הכפות והמזלגות. אמר לו זקנו הגה״ק רבי ישראל ניסן קופרשטוק זי"ע בעל 'עני בן פחמא': ״שמע בני, בימות החול יש לנו אות, אלו תפילין של יד ושל ראש, אבל בשבת קודש ״והיה לך לאות על ידך״ (בא יג, ט), ה'על ידך' 'יהיה לך לאות', שלא תנענע בידך בשום דבר, רק תזכור שהיום שבת.

לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה בְּפִיךָ (יג, ט)

איתא במשנה (אבות פ"ג מ"י) ״כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו״. וקשה דהוה ליה למיכתב – "כל שרוח הבריות אין נוחה הימנו". ברם, הסביר הרה"ק רבי שלמה מראדומסק זי"ע בעל 'תפארת שלמה', פירוש הדברים כך הוא: אלו ואלו נוחה הימנו, רק "כל שאין רוח הבריות", היינו שאינם רוח הבריות, שהם אינם בריות לגמרי, כיון שיושבים הם כל היום וכל הלילה אצל המחט או אצל החמורים, ואין בהם ריח תורה, הם אינם בכלל רוח הבריות, ואם רוח אלו "נוחה הימנו", "אין רוח המקום נוחה הימנו".

 

לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה בְּפִיךָ (בא יג, ט)

אמר רבנו הקדוש החוזה מלובלין זי״ע: ״תורה שבעל פה״ – התורה שיצאה ממי שהוא בעל על הפה, כמו 'בעל אשה', 'בעל שדה'.

 

לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה בְּפִיךָ (יג, ט)

שמעתי בשם הרבי הזקן הרה"ק רבי יחיאל מאלכסנדר זי״ע, ששאלו אחד בערי אשכנז מאין כבודו? והשיב: "מן התורה". ולהיכן רוצה לילך? – ״אל התורה". ומה כבודו רוצה? – ״תורה!"…

***

במה שנותנים הפרשיות של התפילין נקרא 'בית' – כי בי"ת ראשי תיבות  ת'ורת י'הו' ב'פיך, וזה כל תכלית התפילין, דכתיב (שמות יג, ט) והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ד' בפיך.

 

לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה בְּפִיךָ (יג, ט)

שמעתי מכ"ק אאמו"ר [הרה"ק רבי יעקב דוד מראדומסק] זצ"ל, על רבי זלמלי מוואלוזין זי"ע, שפעם אחת זימן לביתו אורח הגון, האכילו והשקהו, וקיים בו מצות הכנסת אורחים. כשפנה האורח לישון, שמע איך שבעל הבית לומד ומשנן פרק ד׳ ממסכת תרומות וחוזר עליו לערך שלוש מאות פעם.

למחרת בבוקר ניגש אליו האורח ושאלו: יסלח לי רבנו ויפרש לי פשר דבר, בגמרא מצינו (חגיגה ט:) ״אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד״, אבל כל כך הרבה פעמים כמו ג׳ מאות, מנלן? השיב לו הגאון רבי זלמלי: ״כדי לזכור את אשר למדנו, אמנם די במאה ואחד פעמים, אך מי שיש לו אהבת התורה, איך יכול לזוז מהפרק שעומד בו? הרי הוא אוהב אותו מאד מאד וקשה עליו פרידתו״.

 

וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַיהוָה (יג, יב)

מנהג היה בעיירה טשכנוב, שאת הריאות של הבהמות היה בודק המרא דאתרא הגה"ק רבי אברהם מטשכנוב זי"ע. מעשה שהיה בערב פסח, ששחטו אצלו עגלא תילתא לכבוד החג והריאה נמצאה חלקה. אך בכל זאת התבטא רבי אברהם ואמר: ״צו שיין!״ (הבהמה יותר מדי יפה…). שלחו אפוא לקרוא לקצב, וסיפר שהייתה אצלו בהמה שביכרה ועשה עליה שטר מכירה. מיד ציוה הגה"ק מטשכנוב להראות לו את שטר המכירה והתברר הדבר שהיה שלא כדין, וקברו את הנשחט כדין בכור.

 


באדיבות "מכון באהלי צדיקים"  להדפסת ספרי וכתבי הרנ"ג ויינטראוב זצ"ל.  כל הזכויות שמורות

להערות והארות [email protected]


 

נתקלתם בחדשה מרעישה? ידיעה מעניינת מוזמנים לספר לנו

דילוג לתוכן