מכל התרחשויות הפוליטיות שאירעו השבוע, התובנה המרכזית והמשמעותית ביותר התחדדה לה דווקא על כסאו של רופא השיניים כשזמזום המקדחה והסקשן מרחפים בחדר.
"נו, אז מי לדעתך לוקח הפעם את הבחירות האלה?", הוא שאל אחרי שהתברר לו במה אני עוסק. "למי הצבעת בבחירות הקודמות"? השבתי בשאלה במקום לנסות לענות על השאלה ההיפותטית. והוא ניסה להיזכר: "בפעם הקודמת הצבעתי לגנץ, אבל יש מצב שלפני זה לבנט. פעם הצבעתי גם ללפיד. אבל לא משנה לי מי יקח הפעם, העיקר שזה לא יהיה ביבי", הוא אמר ומיד הוסיף: "פחות חשוב לי מי יהיה ראש ממשלה, העיקר שיהיה מישהו חדש ושיקים קואליציה בלי החרדים".
"מדוע"? שאלתי בעודי נאבק בצינורית הסקשן. "כי אתם קבוצת לחץ", הוא השיב ללא היסוס. "אתם יושבים בממשלה ומשיגים את כל מה שאתם צריכים בצורה מסודרת. הנה למשל הילדים שלכם לומדים במוסדות פרטיים, אני הייתי מאוד רוצה שהבן שלי ילמד בבית ספר חילוני פרטי ולא בחינוך הממלכתי, אבל בסביבת המגורים שלי אף אחד לא חושב להקים מסגרת חינוכית כזאת. לי אין נציגים שידאגו לי כקבוצה. לכן אני מעדיף ממשלה שתדאג לכולם ולא שיהיו בה קבוצות לחץ שישפיעו מבפנים ויקבלו תקציבים בצורה מאורגנת".
רופא השיניים הזה לא שונא חרדים חלילה. הוא דווקא מחבב את הציבור שמהווה את רוב לקוחותיו ומעריך אותם מאוד באופן אישי. הוא גם לא יודע להגדיר את עצמו כימין או שמאל, ההצבעה שלו נעה כאמור על מנעד מאוד רחב של מפלגות, אבל יש לו דעה מאוד ברורה באשר לביבי ובאשר לפוליטיקה החרדית. הוא גם לא ממש השתכנע מההסבר הפשוט שהחרדים לא לוקחים שום דבר על חשבונו ולא על חשבון אף אחד אחר, שהחרדים גם לא ממש מקבלים את כל מה שהוא ומשפחתו מקבלים, זה פחות שכנע אותו.
"ואם יהיה מצב", אני מנסה להקשות. "אם יהיה מצב שבאמת תהיה פה ממשלה בלי חרדים. אז כן יקום פתאום מישהו ויקים עבורך בשכונה שלך בית ספר חילוני פרטי?". רק זמזום המקדחה והסקשן נשמעו בחדר.
סקר מטריד ומדאיג
רופא השיניים הזה אינו שמאלני ואינו שונא יהודים. הוא ישראלי ממוצע שלא שונא אף אחד ולכן דווקא היא מסמלת את המגמה הכללית ששוררת כיום בקרב רוב אזרחי ישראל.
בניגוד לסטיגמה המקובלת, רוב אזרחי ישראל לא שונאים חרדים, אבל רובם הגדול כן היה רוצה לראות אותם מחוץ לממשלה. היום כבר אי אפשר להאשים את "השמאלנים האלה" בשנאת חרדים, כי היום ההתנגדות לחרדים הפכה לקונצנזוס והיא לא בהכרח נובעת משנאה עיוורת.
למי שעדיין לא שם לב, מערכת הבחירות רק נפתחה וכבר אפשר לזהות את המגמה הברורה המאפיינת אותה. המאבק הציבורי ממשיך אמנם נגד נתניהו באופן אישי אבל הפעם מצטרף אליו גם הציבור החרדי, בפרט לאור משבר הקורונה.
אין אנו נכנסים כאן בשום אופן לדיון המורכב והרגיש אודות ההנחיות ושמירתן, הנדון פה הוא כלל לא על הקורונה והמסתעף ממנה ובוודאי שלא על התנהלות הציבור החרדי לאור הנחיות גדולי ישראל שליט"א. הדיון כאן כרגע הוא אך ורק על ההיבט הפוליטי. ובנושא הפוליטי יש עדיין כמה נקודות שאינן ברורות דיין.
למעשה, הקורונה לא יצרה מציאות חדשה, היא בעיקר חידדה מציאויות שהיו כאן קודם מתחת לפני השטח. כמו רעידת אדמה שחושפת איזה בנין עמד עד היום על יסודות יציבים ואיזה על רעועים.
ניקח למשל את מערכת הבריאות, מערכת נפלאה שתפקדה בזכות רופאים ואחיות מסורים ומקצועיים, אבל הקורונה חשפה שהרגולציה למעלה רקובה, אין מי שמנהיג את מערכת הבריאות ודואג לעתיד שלה, היא רק נסעה כל הזמן בזכות אנשי השטח ולכן כעת ברגע המבחן היא עלולה לקרוס. כנ"ל לגבי התנהלות צמרת המדינה, הממשלה, מערכת הביטחון שב"ה לא עמדה הרבה זמן בפני ניסיון מלחמה אמיתי, וכן הלאה.
בדיוק באותה מידה, זה מה שקורה ביחס כלפי הציבור החרדי. עד היום ההתנהלות החרדית לא הפריעה לאיש ורק כמה פוליטיקאים ציניקנים היו משתמשים בשנאת חרדים לצרכי קמפיין. כעת, הקורונה חידדה את התופעה והעצימה אותה פי כמה.
לא מעט מפלגות ולא רק במחוזות ליברמן ולפיד, כבר עורכות קמפיינים בהם הן אומרות במפורש שהחרדים הם האשמים בקורונה ובגללם קורה כל מה שקורה. השורה התחתונה בקמפיינים הללו היא שנתניהו נכנע ללחץ החרדי ומפקיר את אזרחי ישראל למוות משיקוליו האישיים.
נכון, לא כל דיווח בחדשות הופך להסתה, אין לבוא בטענות למי שמדווח על הפרות סדר או שמעביר ביקורת עניינית, אבל השיח ברחוב החילוני וברשתות החברתיות כבר מזמן יצא מפרופורציה בחסות אותם קמפיינים. האווירה שם היא אווירה של מלחמה לכל דבר וגם אנשי תקשורת שהיו מתונים עד היום, מדברים בימים האחרונים במונחים של מלחמת אחים ושל הצורך להילחם בחרדים מפיצי הנגיף.
אדם חילוני ממוצע כבר משוכנע בכל לבבו שהעובדה שהוא יושב בבית ולא פותח את החנות שלו, היא אך ורק בגלל החרדים. למה? ככה. הוא עצמו לא יידע להסביר. אבל ככה הוא משוכנע בזכות אותם קמפיינים ודיווחי תקשורת מהונדסים ומכווני מטרה.
השבוע פורסם ב'כאן 11' ('עד כאן' – בי קונטנט) סקר שנערך ע"י מכון המחקר 'שריד' וממנו עולה כי 19 אחוזים מתושבי ישראל שינו לרעה את יחסם לחרדים בגלל משבר הקורונה. הנתון המטריד יותר בסקר הזה הוא שלא פחות מ-76 אחוזים מאזרחי ישראל, סבורים שהממשלה צריכה לשנות לרעה את התנהלותה מול הציבור החרדי.
אי אפשר לומר ש-76 אחוזים מאזרחי ישראל הם שמאלנים או שונאי חרדים. זה הרבה יותר ממצביעי יש עתיד ומרצ ולכן סביר להניח שמדובר באחוזים לא מבוטלים של אנשים שמגדירים את עצמם כימנים, כמצביעי הליכוד וגם כאוהבי מסורת, אולי אפילו שומרי מסורת. ובכל זאת היחס לחרדים הולך ונהיה מאוד ברור ומחודד ככל שמעמיק משבר הקורונה. השיח הזה כבר מזמן יצא מגבולות הימין או שמאל, ממחוזות דתיים או חילונים.
אותו רופא שיניים לא אמר את דבריו מתוך שנאה אבל גם לא מתוך עמדה לוגית מבוססת. יש לה הרבה כבוד למסורת היהודית אבל היא מדקלמת את מה שהיא הבינה מחיי היום יום שלה: אם לבן שלה אין בית ספר פרטי זה כנראה בגלל שהחרדים בממשלה. כי למה לא… רופא השיניים הזה היה לפה לרבים מאוד מאזרחי ישראל שחושבים כמוה ומצפים לממשלה בלי ביבי ובלי החרדים.
שום חיבוק, אפס הזדהות
מי שלא הבין זאת עד היום כדאי שיתחיל להפנים. במערכת הבחירות הזאת נוצר מצב שנתניהו והחרדים נמצאים באותה סירה. הרצון הציבורי הוא לראות את שניהם כאחד עוזבים את הממשלה ומשחררים את המדינה.
במערכות הבחירות הקודמות המאבק התמקד ב'רק לא ביבי' אבל עכשיו נוסף לזה גם האלמנט החרדי. יודגש שוב: אין צורך להתרגש מכל דיווח תקשורתי, לא כל ביקורת הנשמעת על החרדים היא הסתה ואנטישמיות, ממש לא. מותר ורצוי לשמוע ביקורת עניינית ואנו מספיק איתנים בעמדותינו כדי להתמודד איתה. אבל כל מי שנחשף ולו במעט להלך הרוח ברחוב החילוני וברשתות החברתיות, מבין שכבר מזמן לא מדובר כאן בחילוקי דעות ולא בסתם ביקורת אלא במלחמה.
שנאת החרדים שהיתה רדומה ולא שימושית, התנערה מעפר בעקבות משבר הקורונה, השנאה הציבורית בקרב האזרח הקטן כלפי החרדים הגיעה לשיאים לא נעימים בכלל. צריך להיות עיוורים כדי לא לראות שמתנהלת הסתה לא פשוטה נגד חרדים, הסתה לא עניינית המתרחשת בעיקר ברשתות החברתיות המהוות כיום את כיכר השוק המודרנית. המסר הנושב שם הוא 'הכה בחרדים והצל את ישראל'.
במצב כזה, היה מצופה שמישהו ינקוט באיזשהו צעד נגד ההסתה הזאת וינסה לפחות לרכך אותה. והראשון שצריך לעשות זאת הוא ראש הממשלה נתניהו. המפלגות החרדיות לא יכולות להילחם לבדן בתופעה משום שבדיוק הן מהוות את המטרה לחיצי ההסתה ולכן דרוש מישהו מבחוץ, בן ברית שייחלץ לעזרה.
בן הברית היחיד שיש כרגע הוא נתניהו. המפלגות החרדיות מצהירות באופן חד משמעי שהבחירה הראשונה תהיה בו. גם נתניהו עצמו על פי רוב התחזיות יצטרך את המפלגות החרדיות כדי להקים את ממשלתו הבאה. לא לחינם נוצר מצב כזה בו נתניהו והחרדים מצאו את עצמם באותה סירה מול רצון ציבורי רחב להעיף את שניהם כאחד מהממשלה. בנט גם הוא לא חוסך את שבט לשונו מהחרדים וכמוהו גם סער ואפילו סמוטריץ'. מהם אנו לא מצפים לצאת להגנתנו בפומבי.
במצב כיום היה מצופה שנתניהו יעשה צעד אקטיבי יותר. היה מצופה שהוא ישמיע קול, שיגיד מילה טובה בעד החרדים, שיוכיח שותפות ויחזיר את אותה נאמנות שהוא מקבל. אבל במקום זאת אנחנו שומעים דממה.
יתכן והדממה הזאת נובעת מתוך רצון שלא לעורר עימותים נוספים מיותרים מול המפלגות האחרות. יתכן שבליכוד מעדיפים ליישר קו עם ההסתה ולנסות לזרום עם הרוח הנושבת בחוץ, אבל כדאי שיזכרו שם שלא זה מה שיעזור לנתניהו לצבור אהדה. הרדיפה נגדו היא בדיוק אותה רדיפה נגד החרדים וזה לא יעזור לו שהוא יתנער מהם. לא זה מה שירכך את אג'נדת 'רק לא ביבי'. מי שאוהב את ביבי נשאר אתו למרות הכל ומי שלא אוהב את ביבי לא יחזור אליו אם ישתוק מול ההסתה.
לכן היינו מצפים שדווקא מהליכוד ובפרט מצד נתניהו, אנו נקבל התנהלות מחבקת יותר ותומכת יותר. היינו מצפים לשמוע לפחות איזשהו גינוי מפורש להסתה, איזו התנערות, משהו שיוכיח את אחוות הנרדפים הזאת. ככל שזה לא קורה, מתעוררות המחשבות האם הנאמנות היא הדדית או שמא חד צדדית, כשהמשמעות היא כמובן לאן כל זה יילך ביום שאחרי הבחירות כשהמגעים להקמת ממשלה ייצאו לדרך.
שינוי במעטפת ולא במהות
השמאל הישראלי התקשה השבוע להסתיר את צהלתו, כשהימין הישראלי התקשה להסתיר את אבלו נוכח התמונות שהגיעו מוושינגטון בהן נופף טראמפ לשלום ממדרגות המסוק ועזב בפעם האחרונה את הבית הלבן.
טראמפ היה הנשיא האוהד ביותר שהיה לישראל בבית הלבן אי פעם ולזאת יסכימו גם אלה שלא אהבו את התנהלותו ומדיניותו. ביידן לעומת זאת מביא איתו שוב את מדיניות אובמה, את המדיניות שאפיינה את רוב הממשלים הקודמים בבית הלבן. האם זה טוב או רע? תלוי את מי שואלים.
ובפוליטיקה הישראלית לא חיכו שמישהו ישאל אלא כבר ענו מיד. בימין הביטו בכאב עמוק בחילופי הממשל בעוד שהשמאל הישראלי חגג את המאורע והתייחס אליו כשובה של השפיות לבית הלבן. חילוקי הדעות בתוך הפוליטיקה הישראלית ביחס לממשל האמריקני מעולם לא היו עמוקים כל כך כפי שהם היום וזה חלק מהתופעה הכללית בה הפוליטיקה האמריקנית שכפלה את השיטה הישראלית.
גם שם הפך השיח להיות נגטיבי אישית נגד טראמפ, יש יותר אנשים שהצביעו "לא טראמפ" מאנשים שהצביעו בעד ביידן כפי שרבים מאוד כאן מצביעים 'לא ביבי' יותר מאשר בעד מועמד כזה או אחר. ומשכך, נוצרה סוג של ברית בלתי חתומה בין הימין הישראלי לתומכי טראמפ ובין השמאל הישראלי לתומכי ביידן.
השיח הזה הפך להיות אישי ואמוציונלי והרבה פחות ענייני. כי בפועל, כשמנסים לסכם את כהונותיהם של אובמה ושל טראמפ, ההבדלים אמנם בולטים אבל הם לא מידי מהותיים.
ההבדל בין ממשל טראמפ לממשלות אובמה וביידן הוא בעיקר ברמת הקשר, האהדה והחמימות כלפי ישראל. בשורה התחתונה לארה"ב יש אינטרס עליון בקיומה של ישראל חזקה במזרח התיכון, אמריקה היא מלכות של חסד בעיקר בגלל האינטרסים שלה וכך היה בכל הממשלים.
טראמפ היה הראשון שהרחיק לכת והעביר את השגרירות לירושלים. אין ספק שמדובר בצעד לא מובן מאליו אבל באופן מעשי הוא לא שינה סדרי בראשית. השגרירות ממוקמת בשטח הנמצא בשליטה ישראלית, גם ההכרה ברמת הגולן היא יוצאת דופן אבל היא נעשית כלפי שטח שכבר נמצא בכל מקרה בשליטה ישראלית ובריבונות ישראלית.
שטחי יהודה ושומרון לא השתנו מהותית תחת ממשל טראמפ. גם אובמה וקודמיו הבינו שלא יוכלו להחזיר את המצב לגבולות 67 וכולם דיברו על חילופי שטחים ועל מעמדם של הגושים הגדולים. למעשה, טראמפ האולטרה ימני והסופר אוהד ישראל, הציג עסקת מאה שמהותה היא שמירה על גושי ההתיישבות הישראלים והקמת מדינה פלשתינית ברוב שטחי יו"ש.
עסקת המאה שטראמפ הציג בהרבה רעש וצלצולים, לא שונה בהרבה מהתכניות הקודמות שגובשו בארה"ב וההבדל היה רק במעטפת, בהצהרות לתקשורת ובאופן שבו יוקמו שתי מדינות. כשנתניהו הסתער בהתלהבות על הבטחת הסיפוח והצהיר על ריבונות מלאה בשטחים, הוא חטף את הברקס דווקא מאנשיו של טראמפ. הם היו אלה שהעמידו אותו על מקומו והזכירו לו שהוא לא יכול להחיל ריבונות גם אם הוא מאוד ירצה.
נתניהו עצמו שהשתמש בריבונות כהבטחת בחירות צעקנית במשך שתי מערכות בחירות ברצף, ויתר בשקט על כל ההבטחות הללו תמורת הסכמי שלום עם מדינות ערב. וגם ההסכמים הללו הם בעיקר הצהרתיים, זה לא שישראל השלימה עם מדינות אויב שהניחו את נשקן אלא עם מדינות שישבו בשקט ולא היו עוינות. מדובר בדילים עסקיים שחלק מהם יגרור מירוץ חימוש מסוכן במזרח התיכון, ארה"ב תספק למדינות ערב המתונות מטוסים מתקדמים ותמורת זאת תספק לישראל מטוסים עוד יותר מתקדמים, זה הרעיון פחות או יותר.
ארבע שנות כהונתו של טראמפ לא קידמו את מפעל ההתיישבות ביו"ש לשום מקום אמיתי. רק אתמול החליטו מנהיגי מאבק ההתיישבות הצעירה לפרק את מאהל המחאה מול משרד ראה"מ כשהבינו שנתניהו לא הולך להסדיר שום צינור מים או חוט חשמל ליישובים הוותיקים שלהם ביו"ש. כן, אותו נתניהו שמדבר על ממשלת ימין על מלא, וכל זה בתום ארבע שנות דייויד פרידמן אוהד ההתנחלויות.
הנקודה היחידה שעלולה להשתנות מהותית היא היחס לאיראן. איראן עדיין מהווה איום אמיתי ושתיקה אמריקנית מולה יכולה להיות מסוכנת. אבל גם ממשל ביידן לא רוצה בהתחמשותה של איראן והמחלוקת תהיה על הסמנטיקה, עד כמה המאבק באיראן יהיה אקטיבי או דיפלומטי.
לגבי שאר הנושאים לא אמור להיות שום הבדל, הסכמי השלום במזרח התיכון הם עדיין אותו אינטרס אמריקני, הסרבנות הפלשתינית היא אותה סרבנות וגם ממשל ביידן לא יצליח להקים פה מדינה פלשתינית אותה לא הצליחו להקים קודמיו בעשרים וחמש השנים האחרונות, שום דבר מהותי לא הולך להשתנות.
למעשה, אם מתבוננים יותר על המציאות ופחות על האווירה, אפשר להבין שאסור להיסחף לכאב והאבל על לכתו של טראמפ. הכאב הזה נובע מהתחושה שכאילו טראמפ היה זה ששמר עלינו והנה כשהוא הולך אין מי שישמור עלינו יותר… אבל אם מביטים על המציאות מבינים מיד שמי ששמר עלינו עד היום מפניו של טראמפ, ישמור עלינו ברחמיו גם מפניו של ביידן.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
כתבה פסימית ביותר, לא משקפת בהכרח את המציאות, בימים אלו צריך להרבות בהגברת האחדות ולא להוסיף לשנאה, מאכילים את הקוראים בהפחדות וניכור (סגנון חיים ולדר). חבל!