הטוען רבני והסופר הרה"ג רבי מיכאל חיים רוטמן, מספר על דודו, הרב יוסף פליישמן, שעלה לכותרות בעקבות ההתעללות המשטרתית בו, כאשר נעצר באישון ליל ונגרר מביתו ללא שאפשרו לו להתלבש. כאשר שוחרר, הוציאו אותו מתחנת המשטרה אל הקור – מאז נעדר עד שנמצא במצב קשה כשהוא שוכב בין עצים, לבדו, בקור ובחושך.

"הוא אמנם עלה לכותרות בגלל עוד התנהלות רשלנית מטעם משטרת ישראל, שגרמה לו התעללות שהובילה אותו תוך שעות ספורות אל סף המוות, אבל זהו לא הסיפור המלא. זוהי רק עוד אנקדוטה קצרה, כמין תקציר זעיר של חיים רווי מכות, מכשולים וסבל מר כלענה. סבל שאותו לעולם לא נוכל כלל להבין, וסביר להניח שאפילו לא לחוש. אנחנו, בריאי הנפש, החיים על פני האדמה ונושמים את האוויר סביבנו, רואים וחווים את המציאות כפי שהיא – איננו יכולים בשום אמצעי להרגיש ו'לטעום' את תהומות היגון, הבלבול והאימה שחי בהם ר' יוסף. את הבעתה, את החרדות, את הערפול, את אובדן השליטה הקבוע. את חוסר היציבות, את תפיסת העולם הרעועה שלו. את החיים בתוך אי ידיעה, בניתוק מהמציאות, בנהרות של ייסורי נפש חורכים וצורבים".

האחיין, שפירט את סיפור חייו של ר' יוסף, ביקש מהציבור לתרום עבורו. "ביכולתכם לעשות דבר אחד למענו, כהשתתפות יהודית מינימלית במסכת חייו העגומה והקשה עד מאוד לעיכול: לקרוא את הסיפור, ולתרום ככל יכולתכם. גם אם אין לכם, וגם אם 'כבר תרמתם היום', וגם אם אתם מעדיפים לתרום לקופת הקהילה או משהו. כי ללא שום ציניות או מניפולציה ברגשותיכם – ייתכן וזו המגבית הכי בוערת שאי פעם קראתם עליה. באחריות.

נסו לדמיין לעצמכם, הכי בצבעוניות ובפירוט שאתם יכולים, יהודי מבוגר ואובד. חי לבדו במרחבים חשוכים וקודרים של שלל מחלות נפש, בעוד הוא מרוח בלכלוך, טינופת והפרשות גוף. ריח חריף שנבצר מאיתנו לתאר אופף אותו, והוא שרוע במדמנה. בתחתית היקום האנושי.

נסו נא לדמיין, להריח, את מראה הכוך. את אותה מאורה זעירה בה הוא מתגורר בגפו מזה כעשרים שנה. הרצפה והקירות ספוגים בזוהמה בלתי אפשרית. ענני יתושים מעופפים בקביעות בחלל, מתעלקים על הררי האשפה שחלקה נוזלית וחלקה מוצקה. החשמל נופל לעיתים קרובות – חברת החשמל לא אוהבת לחלק חשמל חינם לנזקקים, הטיח על הקירות מתקלף, הררים של פסולת מכסים בערמות נאות את הרצפה ומטפים על הקירות, והמראה הכללי פשוט נורא.

ומדובר ביהודי קדוש. עילוי. למדן מופלג החי לבדו בכוך בין אנשים שלא שפר עליהם גורלם. ואותו יהודי, לא שונה מהם. ההפך. מצבו חריף וחמור מהם.

זוועות העבר מכות שנית

הוא נולד לאם ניצולת שואה, שזוועות השואה וזכר תשעת אחיה רדפו אחריה בכל רגע ורגע מחייה. בחלומות ובהקיץ. בבית וברחוב. וכן, גם כשגידלה את יוסף.

וכאשר יוסף הקטן היה בסך הכל בן שנתיים – נסו רגע לעצום עיניים ולהרגיש מהי האסוציאציה שעולה לכם למשמע גיל זה. אב המרים את ילדו בדרך למעון, ביום גשום וסוער, וכולו נוטף באהבה ומסירות, מגן על פעוטו מהרוחות? אמא שמוחאת כפיים בשמחה למשמע מילים לא ברורות? צהלה ילדותית פורצת גבולות? – השואה ניצחה את אמא שלו. הרבה אחרי שהגרמנים יש"ו הובסו כליל המלחמה – רוחם ניצחה את האֵם.

כי בשבילה השואה לא נגמרה בשחרור מהמחנות. השואה נשארה בנפשה. כל הזמן. כל העת. וכשיוסף היה בסך הכל בן שנתיים – היא קרסה. אולי זו הייתה משפחתה המתה שריצדה לנגד עיניה בכל פעם שלא עסקה בפעילות כלשהי? אולי אביה הדגול והגעוגעים אליו טרפו את מחשבותיה? או שמא צרחות הנאצים והצלפות השוט ייסרו אותה? לעולם לא נדע. אך מה שלא תהיה הסיבה המדוייקת, ואולי כל ההשערות גם יחד, הרי שהיא לא עמדה עוד. נפלה אלי פי פחת. נפשה לא החזיקה מעמד יותר בייסורים ובהתמודדות עם זכרונות העבר, והיא הפכה באחת מאשה עצמאית, שמחה, לאדם כבוי. מבוהל. מבולבל. ברחוב אולי כינו אותה 'חולת נפש', אבל לא. היא לא הייתה חולה. רק סובלת. מאוד.

וכך יוסף גדל. את השנים היקרות האלו, המתוקות מדבש, אולי השנים הכי חשובות בגדילתו של אדם, כל אדם! בילה יוסף בצל אם חולנית. שבורה. ממוטטת נפשית. קרועה ושסועה מבפנים. הרחק הרחק מהתפקוד הכה חיוני לאם בישראל. לחלוטין לא מסוגלת לספק ליוסף הפעוט את צרכיו. ומי יודע, וזו רק השערה, כמה פגעה בשוגג ביוסף? כמה סבל הוא עצמו ספג, לאחר שלא נותר כמעט מאישיותה המקורית, והיא הייתה רק אשה כאובה, הרוסה, רדופת זוועות וסבל על אנושי?

ואם אולי חשב יוסף הפעוט בשכלו הילדותי שחייו לא משהו, ושאמא שלו קצת כעוסת עליו לפעמים ממש שלא באשמתו, הרי שסבלו רק התעצם: בגיל ארבע בלבד אמו התמוטטה לחלוטין, והפעם גופנית. והתמוטטה הכוונה במאה אחוז. שבר כלי. חסרת יכולת תקשורת, דיבור, תנועה. אתם מן הסתם מכירים את הכינוי למצב איום ונורא זה, להיות כלוא בתוך הגוף: צמח – – –

ואמא של יוסף נשארה צמח. דוממת כאבן, במשך שנים רבות. מאוד רבות. ויוסף התגעגע אליה, ולא היה לו אפילו קבר לעלות עליו כשגדל, שהרי אמו חיה… כאילו. כאילו חיה. כלואה בגוף בלי כוח. דומם.

טרם נכתוב כמה שנים הייתה אמו במצב קטטוני זה, נבקש ממכם בפשטות לשבת. אולי להישען על משהו. לא כמליצה, אנחנו באמת מבקשים שתתכוננו להמשך. כי הוא יישמע לכם בשניה הראשונה כמו הגזמה פרועה וחסרת הגיון, כמו טעות דפוס, כמו סתם מידע מומצא. זה לא ייתכן, תמלמלו. אין סיכוי. העלונים האלו של הצדקה עברו את הגבול עם הסיפורים שלהם.

לא תצליחו להאמין

ובכן. אנחנו, בפשטות, לא מגזימים, ולא ממציאים. אמו של יוסף פליישמן הייתה במצב צמח… שישים שנה. שישים שנה. שישים שנה. אפשר לקרוא את המילים האלו שוב ושוב, והם מסרבות להכנס ללב. ממאנות לחדור את מעטה ההגנה שלנו. זה נשמע כמו סבל שאף אחד, ובוודאי לא אשה יהודייה קדושה וטהורה, ניצולת שואה ובת למשפחת רבנים נרחבת – תעבור בחייה סבל כזה. אז הנה המילים האלו שוב: אמו של יוסף פליישמן הייתה במצב צמח שישים שנה. שישים שנה של גוף שמוט באיזה מוסד מאובק, לא מתקשרת, לא מזיזה את העיניים, לא יכולה להביע כלום. אולי שומעת כל מה שנעשה סביבה, אולי רק חשה בלי מילים – ו… לכודה בתוך גופה שלה. נעולה ואטומה – בעודה בחיים! רבונו של עולם!

וכאשר ילד בן ארבע חווה מקרוב מכה כזו, לראות את אמו קורסת נפשית ואז גופנית ונעשית דוממת כאבן בעודה בחיים, והוא מנסה לדבר איתה וקורא לה בגעגועים ובתחינות קורעות לב: אמא, אמא, הרי שגם סיכוייו שלו להישאר איתן וחסון נפשית – נמוכים. אולי אפילו אפסיים.

ויוסף פליישמן לא ויתר. ולמרות הצלקות הרבות ששרטו והכו והלמו בנפשו העדינה, ועם כל קולות העבר מסיפוריה וצעקותיה של אמו, אותן בוודאי זכר היטב, אשר סייטו גם אותו – הוא נאבק. ועמד איתן. והיה ילד רגיל. רגיל! בלתי הגיוני ככל שזה יישמע. יוסף הקטן הצליח במשימה. הוא למד בחיידר, ועלה לישיבה, ואפילו זכה לכינוי נדיר ומחמיא מאין כמוהו: יוסל'ה פליישמן העילוי. עילוי!

ובתואר עילוי, מיותר לציין, לא זוכים בקלות. רק יחידי סגולה, בעלי כושר התמדה בלתי נתפס, מוח בוער וחריף, קליטה מהירה ועמקות נפלאה מקבלים את הסטיגמה המחמיאה הזו.

כך למשל הדהים יוסף הצעירצ'יק את כל סובביו, וכבר בגיל חמישה עשר, עודו בחור ישיבה מתמיד בלומד בישיבת 'עץ חיים' – הצליח לערוך בהצלחה ובכישרון בלתי מצויים את 'מקור הברכה' ספרו המנומנטלי של אביו, הרב ישעיהו פליישמן ז"ל. מדובר בחיבור כביר ומעורר השתאות על הרמב"ם, עמוק ובעל היקף מפעים.

אבל רגע, זה עוד לא מספיק כדי להיות 'עילוי' אמיתי. כי יוסף פליישמן הצעיר הוזמן להיות החברותא של שני תלמידי חכמים מוכרים במיוחד – – – הרב אלעזר מנחם מן שך זצ"ל, והרב יעקב ישראל פישר זצ"ל!!! שניים מגדולי הדור! שני צדיקים אלו, מאורי הדור שזכרם עודנו יוקד ומלהיב צעירים גם זקנים ללימוד הורה ויראת שמיים, היו באותם הימים רמי"ם בישיבת עץ חיים, והכירו את יוסף באופן בלתי אמצעי, ועמדו היטב-היטב על כישוריו הגאוניים המפליאים.

ובבת אחת החשמל התנתק

ואז, כשהוא בשיא פריחת עלומיו, מתגבר על משקעי הילדות ועל צלקות הנפש, עלם חמודות, נער עילוי קורן, חברותא של הרמי"ם הנערצים, שקדן ולמדן, מושא לקנאה ולחיקוי בקרב שאר התלמידים בישיבה – – – זה קרה.

כמו ברוטינה עצובה וצפויה, כמו בית מגורים גדוש ופעיל שמישהו הוריד להם באחת את השאלטר הראשי, גם יוסף נפל. רגע אחד עמד איתן, אולי כבר ב'שידוכים' בתור מצרך מבוקש המועמד לחטיפה – ובמשנהו התמוטט. בקול אוושה חלשה, בשקט ובבלי רמזים מקדימים. משהו בחוסנו הנפשי המדהים נפל, ויוסף כולו צנח במהירות אל מצולותיהם הקודרים, החרישיים והצולפניים של תלאות הנפש. הוא לא עמד בשלל הלחצים הפנימיים, ושקע בשלל התמודדויות נפש קשות. מייסרות. חובטות. ימים שוקטות וכאילו לא קיימות, וימים אחרים באות לפתע ללא כל הכנה, צוהלות אליי מלחמה ומפילות את יוסף בכוחות איתנים לעומקים. קולות פנימיים המכים את הנשמה מבפנים, צווחים וצועקים, מטריפים את הדעת. לא ניכנס כאן לאבחנות הרפואיות, את מי זה מעניין, אך רק נאמר שיוסף סבל. המון המון.

ולמרבה הכאב, דבר לא עזר. מצבו רק הלך והחמיר. הוא הפך למעין 'תמהוני', שמצד אחד משוטט ומוזנח ומסתובב, ומצד שני עילוי עצום, בעל שיעור קומה תורני מאלף, שיושב ולומד ולומד ולומד מבוקר ועד ערב. וגם בערב. ובלילה. ולפנות בוקר. ובין לבין קצת מנמנם.

ושום דבר טוב לא קרה

במשך עשרות בשנים היה יוסף פליישמן מבאיו הקבועים של בית המדרש 'בית יעקב', אשר תחתיו נמצאים חדרי השטיבלאך הסואנים של 'בית ישראל'. יושב, עומד, מהלך – וכולו ספון בעולמו הפנימי. שם התערבו להם אלו באלו ייסורי השאול של נפשו הנזרקת בכף קלע פנימית, ופסקיו של הרמב"ם, הטור, הבית יוסף, הט"ז והב"ח. תערובת לא מצויה. נפש יהודית של מי שהיה עתיד להיות אחד מגדולי הדור, המתייסרת ומטלטלת ונרעדת משלל מחלות שאין להם מזור.

ואם פה אתם אולי אומרים: נעבעך, בטח שום דבר גרוע לא יכול לקרות לאיש כזה. הוא ממילא מרחף – הרי שטעיתם. לדאבונינו. טעות מרה…

כי לאחר מספר עשורים כאלו, למרות חוסנו העצום ומאבקו העיקש, גם גופו של יוסף לא עמד. אין דרך נקיה לכתוב זאת: הוא החל מאבד שליטה על גופו, והיה מכוסה טינופת והפרשות גוף.

מטבע הדברים, אף גבאי בית כנסת בסביבה לא יכל להסתכן באובדן מתפלליו, וממילא יוסף גורש מכל בית כנסת. על לא עוול בכפו, אמנם, אך איך ניתן לשפוט את אותם גבאים? הריח היה חריף ובלתי אפשרי, וגזר על יוסף רובד חדש לגמרי של בדידות. איומה. בדידות שאף יהודי בעולם, ובוודאי שלא תלמיד חכם בעל שיעור קומה כה גדול, מתמיד שקדן ומעורר התפעלות כיוסף – לא ראוי לה.

וכך, מגורש, נדכה, מבוזה, מצא יוסף את הכוך, והכוך מצא אותו. אותה מאורה זעירה הפכה ל'ביתו', וקרן צדקה מימנה עבורו את דמי השכירות ונקיונות מעת לעת. יוסף נעשה בן בית בביתו, ולא יצא משם כמעט אף פעם. שרוע על מיטתו, מאזין בדבקות ליוסל'ה רוזנבלט, ולומד באובססביות את הרמב"ם. שוב שוב ושוב. לגמרי לא מודע לריח הנורא השורר סביבו, ולכך שמידי מספר ימים מגיעים מנקים ומנסים מעט מזעיר לטאטא החוצה מהכוך את הטינופת.

אותם מנקים, חשוב לציין, נשכרו על ידי הקרן המיוחדת למענו. "הוועד למען העילוי". קופת צדקה קדושה זו הוקמה על ידי לא פחות ולא יותר הרבנית פינקל תליט"א, אשת חבר לראש ישיבת מיר הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל. והרבנית לא רק הקימה קרן, אלא דואגת ככל יכולתה ליוסף היקר. מבררת מה מצבו, מקפידה לשלוח אליו בעקביות עזרה וסיוע. ואפילו.. אוכל לשבת. מבושל. היישר ממטבחה!

העוד יוסף חי?

ואחרי כל המלל עד לכאן, נראה שהגיע העת לספר איך יוסף עלה לכותרות. בתקשורת הוא כונה יוס'ל פליישמן, אך אנו נקרא לו כאן יוסף. אין לנו את הזכות לכנות אותו בכינוי חיבה שכזה. אנחנו אנשים רגילים, פשוטים, לא מצויים ולא נדע לעולם את שיחו ושיגו של יוסף.

הסיפור אמנם גדוש בפרטים, אך לא נלאה אתכם, ונציג רק העובדות העיקריות. מישהו במשטרת ישראל, אולי אדם ואולי רובוט שהופעל על ידי וירוס איראני, החליט שיוסף פליישמן הוא האשם. הוא ראש הכנופייה. ומה חטאו? יזם מבצעי איום והטרדה כנגד הקבלן המבצע את הרכבת הקלה בירושלים… מרשים מאוד. אותו יוסף שלא יודע לאחוז טלפון, ובוודאי שלא לחייג בו, מוקצה מכל הוויות העולם, לא יודע כלום מהנעשה איתו, מלבד הלימוד הבלתי פוסק ברמב"ם – הוא היוזם של מבצע ההטרדה!

וכשמשטרת ישראל מזהה פושע בקנה מידה כזה, היא גם מעניקה לו טיפול מיידי: בלשים נשלחו לביתו באישון ליל, נכנסים לכוך, סותמים את האף ומעירים אותו בבוטות, בגסות ובזלזול מחפיר. הם לא העניקו לו, לפושע המסוכן, שניה אחת כדי ללבוש גרביים, נעליים או כיפה וכובע – ושילחו אותו לניידת. והוא פוסע על מדרכותיה הקפואות של מאה שערים, הגשם והרחות של אמצע החורף הירושלמי צולפות בו, והוא זועק לרחמים, עזרה, משוכנע שהנאצים גוררים אותו למחנה, וכך מגיע לתחנת המשטרה. בודד באופן שאי אפשר להסביר.

לאחר זמן קצר הבינו החוקרים הממולחים במשטרת ישראל הכבודה עם מי יש להם עסק, ושילחו את יוסף בחזרה. הם לרגע לא נתנו דעתם שאין לו גרביים, נעליים, שקר בחוץ, ושמדובר ביהודי שלא יכול לדאוג לצרכים הכי בסיסיים של עצמו. והוא הולך, וכושל, וזועק, וקופא, ורעב, ובסופו של דבר מגיע ליער הסמוך לבית צפפה. יישוב ערבי. נופל לתוך שלולית, ואוטוטו מסתלק מהעולם הזה, בו נחל רק דווי ומכשול.

בנס מופלא הוא אותר, והוצל, וטופל בבית חולים, והוא עדיין חי איתנו היום. גורר מיום ליום, רגלים איתנו אך מהותו ופנימיותו הרחק הרחק. סובל, רווי במחלות גופניות ונפשיות, ומנותק מחיי העולם הזה.

המון המון סוכר מר. מר כל כך!

רק כדי להציג בבוטות עד כמה מצבו חמור, נציין כי לאחר הטיפול המתוקשר בבית החולים, שם כל המי ומי באו לבקרו ולהצטלם ליידו משל הם מכירים משכבר הימים, הרי שהוא הספיק להתאשפז מאז עוד פעם בבית חולים. וכן, כמו תמיד: על סף מוות. מה הפעם? סכרת. חריפה. ממנה סובל יוסף מזה שנים רבות.

מעט הסבר על ערכי הסוכר הרצויים בדם, ברשותכם. קליל, אל תדאגו. בבדיקה מכנים את הסוכר בשם 'גלוקוז', והערכים התקינים בדם הינם קצת פחות ממאה מיליגרם לכל דציליטר דם. לא חשוב בדיוק ההסבר המדוייק, אך מה שכן היא העובדה שאם התוצאה נעה באזור המאה, יש חשד לסכרת ל"ע. אך אם חלילה בבדיקת דם עולה תוצאה של מעל מאה עשרים ושש מיליגרם לדציליטר – הנבדק סובל מסכרת. חד משמעית. כזו שמצריכה מעקב קפדני יומי, ותפריט מותאם אישית. בלי חוכמות ועיגולי פינות.

אך אצל יוסף… כפי שניתן לנחש, העניינים יגעים. הרי יהודי שכזה, מתמודד נפש שנאבק על עצם קיומו, שכל קימה מהמיטה עולה לו במאמצים רבים, נלחם כמו אריה בתשישות הנפש, בכף הקלע הפנימים המקשקשת ורועשת בו ללא הפסק – אין מה לצפות שיצליח לשמור על רמת סוכר תקינה… מדובר בקרב אבוד מראש.

ומשכך, ערכי הסוכר ה"נורמליים" שמצויים אצל יוסף, הם ברמה הזויה. מדדים שאיש לא מאמין שהוא חי בכלל. ולא, לא הגזמנו. כך, רק לא מזמן, באישפוזו האחרון, נמדד אצל יוסף ערך מטורף של… 460!!! ובמילים: ארבע מאות מיליגירם לדציליטר דם.

ויוסף כמו יוסף… שיהיה בריא. האיש היקר הזה, לצערנו כלל לא מודע לעצמו, אוכל מכל הבא ליד, ומובהל שוב ושוב לבית החולים. שם מנסים לייצב את מצבו, בעוד בזמן זה שולח הוועד למען עילוי מנקים נמרצים שמנסים להשליט קצת נקיון במאורה. נקיון שמחזיק מעמד ימים בודדים לאחר שיוסף חוזר לשם…

יתרה מכך, מצבו הכללי רעוע מאוד. למעשה, אומרים לנו בקרן, אפשר להסתכל על הארוע כולו כנס. אחרת איש לא היה ושמע על יוסף ועל מצוקותיו. מילים אלו נאמרות כמובן בהומור שחור, וחס וחלילה לא ברצינות; הן אף גבאי מהקרן לא יכול היה לנוח או להירגע לאחר הפרשייה הרועמת הזו. ועם זאת, דומה שלמרות שחלפו שבועות בודדים, הרי שיוסף שוב נשכח מלב. באותם ימים שהיה מאושפז בבית החולים, מיהרו עסקנים חרוצים ושיפצו מעט את 'דירתו', ואף ניקו וסידרו ככל שידם מגעת. אך… גם שיפוץ יסודי זה לא האריך ימים, וכבר כיום ההזנחה נראית כבעבר.

פה חשוב לנו לעשות רגע עצירה, ולדבר על כסף. מזומנים, דולרים, הפקדות, הוראות קבע. איך שתקראו לזה. מה תעשה ליוסף התרומה שלכם?

ראשית, היא תיתן לו אוכל. ושתיה. סוּבְּסְטַנְטִיבִית. שזו מילה מרשימה, שמשמעותה: ברמה הכי בסיסית. בפשטות. התרומה שלכם תאפשר לגבאי הקרן, שבימים אלו, טרם תרומתכם, מצבה הכלכלי די מקרטע… חובות גדולים, גמ"חים על גבי גמ"חים, וקומץ אנשי חסד שאמנם מופלאים וצדיקים ומסורים ואכפתיים – אבל תשושים. מיובשים. זקוקים לעירוי, לתרומה שלכם!

עצוב לומר זאת. לספר לכם שכיום, למרות כל הסיקור התקשורתי הרועש והצבעוני – מצבו של יוסף פליישמן היקר ממשיך להיות קשה מנשוא. מבחינה שיווקית, אולי גם מדובר במעשה לא הכי נכון: הרי כולם אוהבים לתרום למשהו מצליח. ישיבה משגשגת, משפחה מוכרת, רב נערץ. ואילו פה… אין שום דבר זוהר. 'רק' יהודי שנחשב תמהוני, חי בהזנחה, חולני, ועם מעגל אנשים תומכים (ביניהם אחיו, רבי מרדכי פליישמן שיחי') שידם אינה משגת את הוצאות הטיפול בו.

אבל דווקא בגלל זה. כאן מדובר בצדקה טהורה, נקיה, הכי צדקתית שאפשר להעלות על הדעת. לשמח יהודי גלמוד, עזוב, לא רחוץ – שראשו בעולמות אחרים. להעניק לו ארוחה חמה מידי יום, מקלחת יומיומית, לדאוג למצוא לו מחסה ראוי לשמו, לממן בעבורו ייעוץ ומעקב אצל פסיכיאטר צמרת מומחה. עכשיו, כשהוא כבר שבור ורצוץ, בלי משחקים ובלי הצטעצעויות. יהודי שכבר מרגיש שנמצא בסוף. שהיה על סף פרידה מהעולם הזה כה הרבה פעמים, שאישיותו ונפשו החסונה קרסו מזמן מול תלאות חייו – כאן אתם נכנסים לתמונה", כותב האחיין המבקש כאמור מהציבור לתרום עבור ר' יוסף פליישמן.