אמר משה, זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם, ותדעו שהמקום בחר בו (רש"י פסוק כג)

כשהיה הרבי הזקן הרה״ק רבי יצחק מווארקי זי״ע פוקד את וורשה, נהג לבקר במעונו של רב העיר הגה"ק בעל 'חמדת שלמה' זי"ע. פעם אחת בהיכנסו אליו, אחז הגאון באמצע שיעורו עם תלמידיו. משראו התלמידים את הרבי מווארקי, פתחו ושאלוהו: ״הרבי מווארקי, למה כבודכם מפריעים לרבנו עם העסקים שלכם, אנחנו כבר עומדים בתוספות פלוני זה זמן ניכר, ואין אנו יודעים הפשט בו, תגידו הפירוש בתוספות ואז ילך עמכם רבנו"…

כשמעו כן, הרכיב הרבי מווארקי את משקפיו, הביט באותו תוספות והגיד להם פשטו. מיד קם ה'חמדת שלמה' מכסאו ויעמוד על רגליו באומרו: ״אני אינני עוד רבה של וורשה, הרבי מווארקי, תשבו נא על הכסא ותהיה הרב של וורשה״…

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְהוָה (ט, ו)

אמר הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע: בזמירות ליל שב"ק אנו אומרים – ״אוהבי ה׳ המחכים בבנין אריאל״. פירוש, אוהב ה׳ מי הוא? המחכה לבנין אריאל, לרומם כבוד ה׳ ועל זה תפילתו ובקשתו ולא אכפת לו על ידי מי, העיקר שיתרומם כבוד ה׳, כמו שאמר הרה"ק רבי אהרן הגדול מקארלין זי״ע: ״אם אברהם אבינו ע״ה היה רוצה להתחלף עמי, שאני אהיה במדרגתו והוא במדרגתי, לא הייתי מתחלף אתו, כי מה ירויח השי״ת מזה, הרי גם אחרי כן – יהיה לו רק אברהם אבינו אחד״.

וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְהוָה (ט, ו)

כתב לי אחי היקר הרב ר' אהרן שליט"א [הרה"צ רבי אהרן ויינטראוב זצ"ל בעל הדביר אהרן ועוד] , וזה לשונו: הנה בימי מלחמת העולם הראשונה התארח בעירנו ציזוב בפולניא, הרב הצדיק הקדוש ר' אברהם זצוק"ל מסלונים. ואני הייתי אז סמוך על שלחן חותני זקני הגביר הנכבד חסיד ועניו ר' מאיר ריכטר ז"ל, ולכבוד הרב הקדוש הלכנו כולנו אליו.

בסעודת שבת אמר תורה בקול רם ובתלהבות גדולה, ושמעתי שאמר (פזמון "אזמר בשבחין" בזמירות לשב"ק) יהא רעוא קמי' דתשרי על עמי' דיתענג לשמיה – י'הא ר'עוא ק'מיה ר"ת קר"י, הנה אם נקצב לאדם איזה תענוג מן השמים, בא היצר הרע וממציא לו תענוג זול, וע"ז אנו מבקשים מלפני הש"י שתשרה שכינתו על עמו דיתענג לשמיה שהתענוג יהיה לשם ה' ולא חלילה תענוג של טומאה. והתחיל לצעוק בקול גדול: לא שוה מה שהארץ סובלת אותנו, צריכים להטיב את המעשים. עד שנשבר כל לב וחרדה אחזה את כולנו.

סיפר לי האיש שהתארח אצל הרב הקדוש זצ"ל, [ושמו ר' זיינוויל איידלשטין ב"ר דוד איש נכבד ובן תורה גדול וכל דבריו אמת], הנה בשנת תרע"ח כשנלכדה עירנו ע"י השונא, ברחתי עם חיל הרוסים למזרח ובדרך התוודעתי שכל העיר היתה למאכולת אש, בהיותי אז בעיר סלונים נכנסתי להרבי וספרתי לו במר נפשי את אשר הי' לי שהייתי גביר נכבד ובן לילה נהפכתי לעני ודל ולרש אין כל. הניח הרבי ז"ל ראשו על ידו, וכאיזה רגעים הרים את ראשו ואמר לי: אל תבכה אל תבכה ביתך לא נשרף. כשבאתי חזרה לעיירה ראיתי שבאמת נשרפה כל העיר ועד ביתי הגיעה האש וביתי לא נשרף. ואתה דע לך מה שכתוב "סוד ה' ליראיו" (תהילים כה, יד). אחיך הדו"ש ומברכך בכל טוב אהרן.

וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם (י, א)

אמר לי הרה"צ רבי משה מרדכי בידרמן מלעלוב: בלבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך (תהילים קיט, יא). כתיב (במדבר כו, סא) בהקריבם אש זרה אשר לא ציוה אותם, כי הם הקריבו את כל הזרות והעלה אותם לד', ובעולם הזה אי אפשר להיות בלי זרות. וכמו שמספרים על זקני הרב הקדוש ר' דוד מללוב זצ"ל, שאמר לחלבן: שים מעט מים בחלב, כי אי אפשר בעולם הזה בלי זרות.

זהו שאמר הקב"ה למשה (ויקרא י, ג) בקרובי אקדש, כי הם הקריבו את כל הזרות והיו כנר לפני האבוקה. וע"ד שסיפר זקיני הרה"ק ר' דוד בידרמן זצ"ל על ר' לייביש ראצער ז"ל שאמר: אני מקנא את ר' לייביש ראצער, שבכל ימי חייו חשבו שלא נתן כלום לשום עני, אבל היה בעיר זו קצב אחד ואופה אחד שנתנו הרבה לעניים, כשמת ר' לייביש אמרו תושבי העיר כי טוב שזה מת, וכן צוה ר' לייביש הנ"ל לכתוב על המצבה פ"נ לייביש ראצער. אולם לאחר הפטירה לפתע הפסיקו האופה והקצב ליתן, ונתוודעו תושבי העיר שכל מה שנתנו היה משל ר' לייביש הנ"ל, לכן אני מקנא לר' לייביש הנ"ל שלא היה לו בעולמו שום זרות, וכן ר' דוד מללוב לא היה יכול לומר בעולם הזה שום תורה, וכל מה שירצו לדבר עליו ידברו.

וזהו האמור בלבי צפנתי אמרתך, שכל התורה היתה בלבי, למען לא אחטא, כדי של יחסר ח"ו כלום, ויהיה כולו לד', אבל בעולם הבא יראה את כחו, וכמו שסיפר הרה"ק ר' דוד מטאלנע זצ"ל, שאחר פטירת הרה"ק ר' דוד מללוב אמר דרוש בשמים מ' יום.

יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד–וְלֹא תָמֻתוּ (י, ט)

אמרו ז"ל (ויק"ר כ, ט) נדב ואביהו שתויי יין נכנסו. הנה עץ שאכל אדם הראשון גפן היה (ברכות מ.), ובא נח הצדיק לתקן זה, ולכן נטע את זה ראשונה. והשטן בא והתערב בזה כמו שעשה אצל אדם וחוה. וכנען נעשה לו מרכבה טמאה בעוון אביו חם ששימש בתיבה (בר"ר לו, ז), שעבר על צווי הבורא ב"ה ונפשו לא מטוהרה, ולכן ויגע בכף ירך נח ויכול לו, ולא נעשה התיקון שרצה נח לעשות. ובאו הני שני צדיקים לתקן זה. וזה הרמז שתויי יין נכנסו, לתקן הני תרי פעם שתויי יין, אחד של אדם וחוה, ואחד של נח, שלא עלה בידם לתקן.

אבל גם הם לא יכלו, משום שלא נשאו נשים (ויק"ר שם), והיה אצל הצדיקים הללו לגביהם פגם. ולכן לא יכלו עד לעתיד, שלא יהיה עוד כנעני בארץ (עפ"י לה"כ זכרי' יד כא), ויתבטל הסיבה והמסבב הס"מ ומרכבתו, ויתוקן זה, ויאיר אז התיקון של נדב ואביהו מה שגרמו עכשיו במסירת נפש שלהם לבטל הכנען ורוכבו, כי בחייהם לא יכלו ובמיתתם פעלו הרבה.

ולכן אחרי זה בא הדיבור אל משה ואהרן יין ושכר וגו' (ויקרא י, ט), כי בכח מסירת נפשם המשיכו הדבור הזה, לאמור אשר בזה האופן שרצו נדב ואביהו לתקן אי אפשר לכם לתקן, כי בזה האופן מזיק אף מחשבה או ענין אחר דקה מן הדקה.

ולמ"ד פרועי ראש נכנסו (ויק"ר יב, א), כי רצו לתקן חטא "כי פרעה אהרן" (שמות לב, כה), ומסרו נפשם הקדושה על זה כדי שיהיה תיקון של אהרן וגם אלה תשכחנה (ישעי' מט טו) מעשי עגל שתשתכח (ברכות לב:).

אַךְ אֶת-זֶה, לֹא תֹאכְלוּ (יא, ד)

הנה לבני נח הותר כל בשר אפילו נבילות וטריפות שקצים ורמשים, לא כן ישראל שמותר להם רק בהמות ועופות טהורות. כי כמו שנאמר "ונחש עפר לחמו" (ישעיהו ס"ה כ"ה), ואמרו[1] כדי שלא יבוא בבקשה לפני ד' יתברך על מזונו, כי לא יחפוץ בו כלל, ולכן בכל מקום בואו ניתן לו מזונו ברווח. כן הגוים שהמה מסטרא דנחש הותר להם הכל. ו"לא כאלה חלק יעקב" (ירמיהו י' ט"ז) שהקב"ה מתאווה לתפלתן (יבמות סד.), ולכן "את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו" (ויקרא יא).

וְאֵת הַחֲסִידָה (יא, יט)

הרבי הזקן הרה״ק רבי יצחק מווארקי זי״ע הקשה על מה שאמרו ז״ל (חולין סג.) למה נקרא שמה חסידה, שעושה חסד עם חברותיה. וקשה, אם כן, למה נמנית החסידה בין עופות טמאים. ותירץ, מכיון שעושה חסד רק עם חברותיה ולא עם שאר העופות והחיות.

וְהָעַכְבָּר (יא, כט)

שמעתי מתלמיד חכם אחד שנסע לסאכטשוב, אשר איש כפרי בא פעם אצל הגה"ק רבי אברהם מסאכטשוב זי"ע בעל 'אבני נזר' והחל בוכה, עד שלא יכול היה להתאפק רגעים ארוכים. שאלו ה'אבני נזר': ״מה לך כי תבכה?״ ולא יכול היה להשיב מרוב בכייתו. אח"כ החל מספר, כי הוא עומד בפני משפט חמור ואם ח"ו יפסיד בו – לא רק שייטלו ממנו את כל אשר לו ויישאר בחוסר כל – אלא שאף הוא ובני ביתו יהיו בסכנה.

שמע ה'אבני נזר' את סיפורו ולא השיב דבר, אלא נראה היה כמדבר אל עצמו וחוזר כמה פעמים על המילה: ״מאייז!", ״מאייז!״ (באידיש: עכבר) ולא הוסיף דבר. רק נתן לו את ידו הקדושה לברכת פרידה. נסע האיש לדרכו, והנה, בבואו אל בית המשפט, אמרו לו שישוב לביתו כי אין לו מה לעשות כאן, כי עכברים אכלו את כל ניירות המשפט ואין שום הוכחות לתביעה נגדו. ויהי לפלא.

כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן (יא, מב)

אמרו חז"ל (קידושין ל.) "אות ו' דגחון חצי תורה באותיות". והכוונה בזה, כי היצר הרע זה הנחש, רוצה תמיד לחלק את התורה ולפלג אותה לאברים, לעשות חילוק והבדל בין הימים הקדמונים, כדרך הרשעים שאומרים תמיד: 'כל זה היה לפנים, שהיו צריכים לעבוד על אש ועבודה אסור בשבת, אבל אין זה שום מלאכה לתת דפיקה בכפתור וכבר דולק', יוצק צואה רותחת לתוך פיהם. ובא אות ו' באמצע [שהיא אות החיבור], להורות שאין הבדל ופילוג, והתורה היא החיבור של הדורות הראשונים והאחרונים עד סוף כל העולם וכל הדורות.

וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם (יא, מג)

סיפר הרה"ק רבי יעקב יצחק מבלענדוב זי"ע, כי אמו הרבנית ע״ה לא יכלה להניק את ילדיה, כי היתה חלושת מזג וכאשר נולד הוא – הרבי מבלענדוב – נודע להם כי בגריצה, מרחק ג׳ פרסאות ממוגלניצא, מתגוררת אשה אשר בנה מת זה מכבר והיא תוכל להניקו. שלחו אחריה וכמובן שלא סירבה ובאה לביתם. והנה, כאשר נתנה את הדד בפיו, לא רצה לינוק בשום אופן. חשבו הנשים, אולי הוא בן חכם ומכיר את אמו. קראו לאמו שתעמוד אצלו, ואף עתה לא הסכים לינוק. הלכו וקראו לנשים אחרות ונתנו לו לינוק מהן, ואכן ינק.

כאשר ראתה זאת אמו, מיד נכנסה אצל בעלה הקדוש וסיפרה לו את הדבר. סטר לו אביו הרבי על פניו ואמר לו: ״תינק!״ אפס, גם זה לא הועיל. מיד אמר הרבי ממוגלניצא ששוב לא תניקו ותיסע לדרכה. כעבור שבועות אחדים שמעו שהמינקת הזאת השתמדה ר״ל, אז הבינו כולם את קדושתו של אותו ילד.

כשהיה בן שש הלכה עמו אמו, ופגשה באותה אשה מרשעת כשעמדה אצל הטומאה, אמרה לו אמו: ״זו היא שלא רצית לינק ממנה״.

ספירת העומר וחודש אייר

אספרה שמך לאחי בתוך קהל אהללך (תהילים כ"ב כ"ג) פירש הרה"ק והטהור ר' יצחק מנחם מאלכסנדר זצק"ל הי"ד [בעל העקידת יצחק], אספרה שמך – זה ספירת העומר, לאח"י עולה בגימטריא מ"ט, אלו מ"ט ימי ספירה, בתוך קהל אהללך – זה שבועות, שנאמר (דברים ה, יח) "את הדברים האלה דיבר ה' אל כל קהלכם", כי מכח ספירת העומר זוכה לקבלת התורה – לאור ה' – אור מתן תורה.

הרה"ק רבי אברהם מרדכי מגור זי״ע בעל 'אמרי אמת' אמר לפרש הפסוק (כג, טז) "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום״, כי הנה יש להבין, הלא באמת מונים רק מ״ט יום? ונראה לתרץ, שהקב"ה משלים את המנין, כהא דמצינו (וירא יח, כח) ״אולי יחסרון חמישים הצדיקים חמשה״, ופירש רש״י ז"ל ״ואתה צדיקו של עולם תצטרף עמהם״, והענין בא ללמדנו שבכל דבר צריכים סייעתא דשמיא, שכביכול הקב"ה יצטרף.

מזל אייר – שור. ומצוייר בל"ג כוכבים, ונראה דענין ל"ג בעמר בא להתיש את כח המזל של שור המצויר בל"ג כוכבים, שרוב צרות ישראל היו אז במזל הזה, ועלה אז רשב"י השמיימה כדי להתיש כח הגזרות שנגזר בזה המזל. ונראה למה נגזרו בזה המזל גזרות ועל תלמידי רבי עקיבא שימותו, כי הנה יוסף הצדיק נקרא שור וברצונם עקרו שור (בראשית מט, ו) ולכן בא זה לכפר, ורשב"י התחיל לתקן, וזה היה ביום ל"ג בעומר.

אייר מתו בו תלמידי ר' עקיבא, סימן לדבר, איי"ר עולה בגימטריא זבח"י צד"ק (221).

[1] ראה בשם משמואל להרה"ק מסוכטשוב זצ"ל (שמות תרע"ו): "והנה אמרו ז"ל (יומא ע"ה.) קלל את הנחש עולה לגג מזונותיו עמו. והרה"ק מהר"י זצללה"ה מווארקא דקדק דא"כ מה קללה היא זו, ופירש דהקללה היא כי כל הנבראים יש להם חיבור בהשי"ת באמצעות המזונות, כמ"ש (תהלים ק"ד) הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם, והוא שמשפיע להם תמיד, אבל להנחש ניתנו מזונותיו בכל מקום שהוא, כי העפר מוכן הוא, כדי שלא יהי' לו עוד חיבור, והקללה היא סילוק החיבור וכך היא מהותו לעולם כמ"ש (ישעי' ס"ה) ונחש עפר לחמו, עכ"ד".

באדיבות "מכון באהלי צדיקים" להדפסת ספרי וכתבי הרנ"ג ויינטראוב זצ"ל. כל הזכויות שמורות

להערות והארות [email protected]