מדור שבועי מתורתו של הגאון הצדיק רבי נח גד ויינטראוב זצ"ל על פרשיות השבוע – מוגש על ידי נכדו הרב שבתי ויינטראוב יו"ר מכון באהלי צדיקים
פרשת חוקת
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר (יט, ב)
גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה (רש"י)
אמר הרה"ק רבי אברהם יעקב מסדיגורא זי״ע: מוחו של האדם הוא בחינת גג וצריך מעקה, ומה הוא המעקה של המוח? – "במופלא ממך אל תדרוש" (חגיגה יג.).
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר (יט, ב)
לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל, לומר, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה (רש"י)
שמעתי בשם הרה"ק רבי יעקב מווידאמע זי"ע, שאמר: איתא (שבת פט:) ״לא בסבא טעמא״, סבא לא צריך טעם. עכלה״ק. [אמר המחבר: הנה השוה הקב"ה כבוד החכמים לכבודו ויש בהם מדעת קונם, לפיכך אין צריך ליתן טעם לדבריהם ואסור להרהר אחריהם].
אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם (יט, ב)
החסיד רבי משה דוד קאמינסקי ז"ל, בא לאלכסנדר אל הרה"ק בעל 'תפארת שמואל' זי"ע לשבת קודש ורצה לשוב לביתו לראש השנה, אולם אחד מידידיו לא הניחו לנסוע. הדבר אירע בערב ראש השנה שנת תרע"א. רבי משה דוד נענה לידידו ונשאר באלכסנדר. בערב ראש השנה, לפני 'זכור ברית' נכנס רבי משה דוד לחדר המשמשים, וראה שרבי שמואל צבי הולך בחדרו של אחיו הרה"ק בעל 'ישמח ישראל' זי״ע אנה ואנה במחשבותיו.
רבי משה דוד אזר עוז, פתח את הדלת ונכנס פנימה. שאלו הרבי: ״מה תבקש?״. אמר לו: ״הלא כבוד תורתו לא הניח לי לעשות מום, והנה, בעוד שלושה שבועות נערך ה'לאס' (מחזור ההתייצבות לצבא) ומה אעשה?״. אמר לו הרבי: "אבי הרבי (הרה"ק רבי יחיאל מאלכסנדר זי"ע) אמר, כתיב (תהלים קמו, ג) ״בבן אדם שאין לו״ – כלומר, אפילו בן אדם בריא ושלם שאין לו מום – ״תשועה״, גם לו יש תשועה״. וכך הוה: רבי משה דוד שוחרר לחפשי בלי שום מום.
וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם (כ, י)
שמעתי מר' דוד דיין זצ"ל מפיעטרקוב, ששמע מפי הרבי הזקן הרה״ק רבי יצחק מווארקי זי״ע, שחטא מי מריבה היה שמשה רבנו כעס על עם ישראל ואמר להם (כ, י) "ויאמר להם שמעו נא המורים״, והם הסתכלו על כל תנועותיו וסברו שמן השמים יש עליהם את הרוגז הזה ח"ו, ובאמת היו אז בני ישראל כשרים, כמו דכתיב (שם כ, א) ״ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין", ופירש רש"י ז"ל: ״עדה השלמה שכבר מתו מתי מדבר ואלו פירשו לחיים״.
וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ (כ, טז)
שח הרה"ק בעל 'ישמח ישראל' זי״ע מאלכסנדר:
מעשה שהיה אצל הרה"ק בעל 'אוהב ישראל' זי"ע מאפטא, שפעם אחת נשא דרשת שבת הגדול ובתוך הדברים אמר שאיש כי יבכה לפני ריבון העולמים ב'גאל ישראל', אחר חצי ההגדה יפעל בכל אשר צריך וייוושע״. בין הנוכחים עמד יהודי אחד שהיה חייב לפריץ כמה אלפי רובלים, הון עתק ולא היה לו לשלם עד שעמד בפני סכנת נפשות ממש. ויהי, כשמעו דברי הצדיק יוצאים בקדושה וטהרה, הלך לביתו ואמר לאשתו: ״אינני מפחד מהפריץ, יש לי עצה טובה״. באמצע ליל הסדר, ב'גאל ישראל', עמד האיש ואמר לבני ביתו הסובבים אותו: ״כאן צריכים לבכות ולבקש מהשי״ת שיושיענו״. מיד עמדו בני הבית על רגליהם ובכו בכי רב על מצוקתם וביקשו ישועה מהשי"ת.
כאשר הגיע יום ראשון של חול המועד פסח, שלח אחריו הפריץ, שיבוא לערוך את החשבון. לאיש היתה חנות נוספת שהפריץ שכר אצלו עבור אדם אחר. החלו שניהם לחשבן את חשבונותיהם, מה מגיע לפריץ ומה ליהודי. וראו זה פלא: הסכום שעמד להיות ל'זכות הפריץ', פרח ועבר ל'חשבון היהודי', ואילו הסכום שהיה אמור להיות ל'חובת היהודי', פרח ל'חשבון הפריץ'… כעס הפריץ ברוגזה גדולה, כי מתחילה חשב בליבו שהיהודי צריך לתת לו כסף, ולבסוף, ונהפוך הוא, הוא עוד חייב ליהודי כסף רב. מיד לקח הפריץ את פנקסי החשבונות בידו והשליכם אל האש שבערה בתוך התנור שעמד בפינת בחדר.
סוף דבר: היהודי נשאר בחנות היי"ש שלו ועוד זכה לקבל מהפריץ את הסכום המגיע לו, ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח…
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ (כ, יח)
הרבי הזקן הרה"ק רבי יחיאל מאלכסנדר זי״ע אמר: העולם אומר אם לא יכולים לעבור, מוכרחים לסגת, ואני אומר, שאם לא יכולים לעבור, אפילו נסוגים, מוכרחים לעבור.
וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן (כ, כט)
באחרון של פסח שנת תר״ח, ישבו החבריא של חסידי ווארקי בזאלושין ושתו 'מעד' (מי דבש). פתאום העמיד הרה"צ רבי שלמה כהן זצ״ל, מזקני העדה, את כוסו על החלון. שאלוהו החסידים, מדוע העמיד את הכוס ואינו שותה. השיב להם: תתוודעו לאחר מכן. ובלילה בא לזאלושין מברק שרבנו הקדוש רבי יצחק מווארקי נפטר זי״ע ועכ"י.
וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל (כ, כט)
מה שמועה שמע, שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל (ראש השנה ג.).
אמר הרה"ק רבי אברהם יעקב מסדיגורא זי״ע: ענין ענני הכבוד הוא, כי הנה כשהאדם מדבר עם זולתו באהבה ובחיבה, אזי ההבלים של פיהם מתערבים זה בזה ונוצר מהם ענן. ומכיוון שאהרן הכהן ע"ה נהג להשכין שלום בין ישראל, כאשר בזכותו דיברו בני ישראל איש עם רעהו באהבה ובידידות, נעשה מזה ענן גדול של כבוד ישראל ואלו הם ענני הכבוד שהיו בזכות אהרן הכהן [שהיה אוהב שלום ורודף שלום].
וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל (כא, ה)
הרה״ק רבי יצחק זעליג מסוקולוב זי"ע אמר: מצינו בשו״ע (או"ח ס"א ס"ה) שיש לומר פרשת המן בכל יום מפני שמסוגל לאמונה. וצריך להבין, אם בני ישראל האמינו, למה הרבה להם את המן, עד שאמרו אחר כך (כא, ה) ״ונפשנו קצה בלחם הקלוקל", ונראה, מפני שאכלו הרבה והיתה להם הנאה מזה, הגם שהמן היה כולו רוחניות.
וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה (כא, ה)
שמעתי מהרה"ח ר' משה אהרן טונקלנג ז"ל [בן הרה"ג ר' מאטלי מורה הוראה דק"ק וורשה] שאמר בשם גדול אחד: "זאת ידעתי שאינני "ערליכער יוד" [=ירא שמים], אבל מי ששונא אותי, הוא בוודאי שקרן". והדברים עמוקים. ונראה שזה עצמו אמר דוד המלך (תהלים לה, יט) "אל ישמחו לי אויבי שקר", כלומר, ריבונו של עולם, "אל ישמחו לי אויבי" שלי, כי המה "שקר" ולכן אינם יכולים לסבול את האמת.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף (כא, ח)
צריך ביאור מהו הלשון "לך". אלא שהעונש היה שדיברו גם במשה, והנה אי אפשר שהעונש לא יעשה רושם בצדיק כי נענשים על ידו, אבל העצה לצדיק כדי שלא יעשה בו שום רושם, למחול ולהתפלל בעדם שלא יינזקו. וזהו שאמר לו הקב"ה – "עשה לך שרף" – לך דייקא, משום שהדבר נוגע אליך כדי שלא יעשה בך שום רושם.
עשה לך שרף ושים אותו על נס (שם). כי הנה כאן היה ב' דברים על המן ועל המים [שהתלוננו על המן ועל מי מריבה], הגם שהיה להם מים, ולכן התיקון הוא שרף, ומכל מקום נתרבה ושים אותו על נס היינו על האותיות נס בא אותיות מן [האותיות הקודמות לאותיות נס], ויתוקן על ידי זה שתיהם, שבזמן שיראו את הנחש השרף שהוא על נס, יזכרו במה שהעוו בדברם על המים ועל המן, וישובו אל ה' ויתרפאו.
וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי (כא, ח)
שמעתי פה בעיה״ק ירושלים מהרה״ג רבי מרדכי זאב לדרמן מבריסק זצ"ל, מעשה שאירע לו אצל האי חסידא קדישא, מופת הדור, הרה"ק רבי מנחם מאמשינוב זי"ע: אשתו חלתה מאוד ושכבה על ערש דווי, גוססת, ימים אחדים, עד שלא נתנו לפיה רק כפית עם מעט מים. נסע רבי מרדכי זאב מבריסק לאמשינוב, אל הרבי. כאשר נכנס לקודש פנימה, אמר לו הרבי: ״מהר וסע לביתך ותאמר לה כך – 'הרב מאמשינוב אמר שאל תיראי, היי בריאה'".
נסע רבי מרדכי זאב תיכף לביתו וכאשר בא, עמדו שם נשות העיר ולא הניחו לו לבוא הביתה כי קרב מועד יציאת נשמתה, אך הוא באמונתו החזקה ברבו לקח לו את גיסו לעזר וגירשו הנשים ונכנסו הביתה וניגש למיטתה ואמר לה כפי שנצטווה: "הרב מאמשינוב אמר שלא תיראי, תהיי בריאה". תיכף פתחה האשה את עיניה ואמרה: ״אם כן, תנו לי את המלבושים ללבוש!״ ותיכף כיבו הנרות שלא תראה ותפחד. אמרו לה: "הלא זה כמה ימים שלא אכלת כלום". אמרה: "תנו לי ליטול ידי" ונתנו לה מעט חלב ושתתה כוס וחצי חלב, ותישן שנית בערך שתי שעות. אח״כ הקיצה ולבשה מלבושיה ועזרה לבשל לכבוד שבת. ויהי לנס.
וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי (כא, ח)
שמעתי מתלמיד חכם אחד שנסע לסאכטשוב, מעשה באיש אחד אשר בימים הראשונים היה מתנגד להגה"ק רבי אברהם מסאכטשוב זי"ע בעל 'אבני נזר', והנה באחת המלחמות גייסו את בנו לצבא ולא שב אף אחרי ימים רבים. החל האיש לדאוג לשלום בנו ואמר בליבו: ״הלא הרב מסאכטשוב אדם גדול וקדוש הוא, ואף שהייתי בזמן הראשון מתנגד שלו, אבל יודע אני כי גאון הדור הוא, אלך ואכנס אליו לשאול בעצתו״. אמר ועשה.
נכנס האיש אצל ה'אבני נזר' ואמר: ״אני מכיר את כבוד תורתו עוד מימי קאצק״. והנה, מכיוון שהזכיר ל'אבני נזר' את קאצק, התלהב מאד והחל מדבר מחמיו הקדוש הרבי מקאצק זי״ע. והאיש החל לבכות מאין הפוגות. ביקש ה'אבני נזר' לעצרו מבכיו באמרו: ״הלא ראש חודש היום ואסור לבכות״. אפס, ככל שהוסיף ה'אבני נזר' בדיבורו, חיזק האיש את בכייתו ולא יכול היה להשיח צרתו, עד שלבסוף סיפר בבכייה רבה על בנו האובד שאין לו כל ידיעה ממנו, ואינו יודע אם הוא חי או מת.
אמר לו ה'אבני נזר': ״הנני מבטיחך שיבוא אצלך לקראת חג הפסח״. כשמעו דברים אלו, הבין האיש כי בנו האובד חי, נפרד אפוא מהרבי ושב לביתו. עבר ראש חודש אדר, הגיע חודש ניסן והנער איננו. כבר ערב פסח הגיע, והאיש – מיואש מהבטחת רבנו – לבש בגדי יו"ט בהתכוננו לצאת אל בית המדרש. והנה, בצאתו את הבית, למרבה השתוממותו, נפתחה דלת הבית, ובנו האובד – חי וקיים – ניצב למולו. החל האיש בוכה משמחה ושאל את בנו: הייתכן שלא תכתוב מכתב שהינך חי והשתחררת מן הצבא? אמר הבן: ״אבא, האמן לי אינני יודע בעצמי, אלא שלפני זמן מה קראו לי ואמרו 'סע לביתך' ומסרו בידי כרטיס נסיעה. יותר לא ידוע לי כלום…"
באדיבות "מכון באהלי צדיקים" להדפסת ספרי וכתבי הרנ"ג ויינטראוב זצ"ל. כל הזכויות שמורות
להערות והארות [email protected]
אחד המדורים החזקים ביותר שיש באתר. אנשים מצטטים כל הסמן מבמדור כולל אדמו"רים.