אז איפה היינו בשנה שעברה בזמן הזה?
היינו במקום בו חשבנו שהמפה הפוליטית בישראל קשיחה ואינה ניתנת לשינוי, היינו במקום בו חשבנו שמפלגות ערביות הן מוקצה מחמת מיאוס ושאדם שקורא לעצמו ימני לעולם לא ישתף פעולה עם שמאל פרוגרסיבי, היינו במקום בו חשבנו שאשה מזרחית תקבל אוטומטית את תמיכת הימין לנשיאות המדינה במקום הגבר האשכנזי שהתמודד מולה, והיינו בטוחים שאנשים חובשי כיפה עלולים לפעמים להיות אויבים ליהדות אבל לא עד כדי רדיפה קיצונית כל כך.
היינו במקום בו חשבנו שנתניהו בלתי מנוצח, והיינו במקום בו חשבנו שכשהוא יסיים את תפקידו הוא ייעלם מהשטח והיינו בטוחים שהקורונה היא אפיזודה שבע"ה תחלוף מהר ועוד מעט כבר נשוב לשגרה.
היינו בטוחים, חשבנו, אז מה.
הרבה מיתוסים התנפצו והרבה פרות נשחטו במהלך השנה החולפת, בשורה של תהליכים חסרי תקדים שישמשו בעתיד חוקרי סוציולוגיה ופסיכולוגיית המונים. השנה החולפת היתה דרמטית במיוחד והתאפיינה בתהליכים חדים ומשמעותיים שיכולים להיגרם רק אחרי קיפאון ויציבות ארוכת שנים. כמו קפיץ שנמתח ונמתח ולבסוף כשהוא משתחרר הוא מזנק בעוצמה למרחקים.
אחרי 12 שנה בהן הפוליטיקה הישראלית לא השתנתה במאומה, אחרי כל כך הרבה שנים ששום פצצת אטום לא שינתה את דפוסי ההצבעה ואת התיקו הפוליטי, כשמגיע לבסוף שינוי הוא מגיע בעוצמה ומעיף את כולנו מצד לצד, בקיצוניות ובחוסר יציבות. וזה מה שהתרחש השנה.
משלום למלחמה
שנת תשפ"א התחילה במקום די מקובע וסטטי. היתה כאן ממשלה שחשבנו שהיא הכי מוזרה שיכולה להיות ויותר מזה כבר לא שייך, ממשלה מורכבת של שני ראשי ממשלה שאחד מהם שימש לצרכי תפאורה בלבד, ממשלה תקועה שלא הצליחה לעשות מאומה בגלל שהיא לא היתה יותר מאשר אוסף טכני של שרים שהצליח על הנייר להרכיב ממשלה, אבל עדיין ממשלה, עם בייס פוליטי די קבוע ויציב.
הקיפאון הממשלתי נבלע בצל האירוע הדרמטי שפתח את תשפ"א, טקס חגיגי על מדשאות הבית הלבן בו נחתמו הסכמי שלום היסטוריים עם מדינות שעד כה לא הודו ביחסים שכבר היו להן עם ישראל מתחת לפני השטח. נתניהו חזר ארצה כגנרל מנצח כשהוא מקווה שזה מה שיעזור לו בהמשך לגרוף את התמיכה המיוחלת ולהגיע לממשלה משלו בלי רוטציה ובלי פריטטיות מעיקה.
רק היום, שנה אחרי אותו אירוע, העז שר החוץ דאז גבי אשכנזי לומר בקול את מה שהרבה לחשו אז בשקט. את הסכמי אברהם רקח נתניהו יחד עם טראמפ כשהוא ממדר לחלוטין את גנץ ואת אשכנזי, למרות שבתפקידיהם הם האנשים הכי רלוונטיים לעסוק בנושא. לנתניהו לא היתה אז סמכות לחתום על הסכמים ובאופן פורמלי הסמכות היתה נתונה לשר החוץ, כך שהיה צורך לערוך יפוי כוח בו מסמיך אשכנזי את נתניהו לעשות זאת.
רק בימים האחרונים חשף אשכנזי בראיון את מה שהתרחש אז לפני שנה וטען כי הוא לא ידע שום דבר על ההסכמים, הוא לא היה מעורב בתהליכים שקדמו להם, נתניהו עשה הכל לבד ורק בשלב האחרון כשנדרשה חתימתו של שר החוץ, פתאום נזכרו להגיע אליו ולהורות לו לעשות כך. אשכנזי חשף בגילוי לב שעברה במוחו המחשבה לסרב לבקשה אולם הוא הבין שהמשמעות תהיה סיכול כל הסכמי השלום ולכן העדיף להתגבר על האגו ולתת לנתניהו את הקרדיט שביקש.
זה הסיפור שמאפיין יותר מכל את אותה ממשלה מוזרה וחסרת רגליים שתפקדה אז. באותם ימים הנושא המרכזי שעמד על סדר יומה של הממשלה היה העברת תקציב מדינה והיה די ברור שנתניהו וגנץ יגיעו לאיזשהן הסכמות כדי שהממשלה שלהם תשרוד. אחרי שלוש מערכות בחירות לא היה נראה שלמישהו יש כח לפרק ולחזור לסבב נוסף כדי להגיע שוב לאותה נקודה.
המודל האמריקני
תקופת החגים עברה וארה"ב נכנסה להילוך גבוה במערכת הבחירות לנשיאות. הסקרים צפו מירוץ צמוד בין טראמפ לביידן ובישראל עקבו בחרדה. לזהותו של נשיא ארה"ב יש משמעות כבירה על הנעשה בישראל ובמזרח התיכון והדבר נכון שבעתיים כשמדובר בטראמפ, הידיד הטוב ביותר שהיה לישראל בבית הלבן אבל גם טיפוס צבעוני ובלתי צפוי שביצע צעדים שגרמו לעולם לעצור את נשימתו.
נתניהו עקב בדריכות אחרי כל פרט ופרט במירוץ האמריקני. נתניהו רואה הרבה קווים משותפים בינו לבין טראמפ, שניהם נרדפו ע"י התקשורת המקומית ושניהם הצליחו לחלק את העם שלהם לכאלה שתומכים בהם באדיקות מול כאלה שיסכימו להמליך עליהם בובת חרסינה העיקר שהוא כבר יילך. קמפיין הבחירות של טראמפ ודפי המסרים שהוא הפיץ היו דומים להפליא למאפיינים הבולטים והוותיקים שבקמפיינים של נתניהו עד שהיה נדמה שדפי המסרים של טראמפ נכתבו בבלפור ותורגמו לאנגלית.
ובינתיים בירושלים, חייה של הקואליציה הפכו למלחמת הישרדות יומיומית. הכל היה תקוע, שום דבר לא זז ולא היה נראה שמישהו מתכוון לעשות אפילו צעד לכיוון חוק תקציב מדינה. הממשלה היתה קיימת באופן פורמלי בלבד אבל שום דבר אמיתי היא לא באמת הצליחה לעשות. 2020 התקרבה לסיומה ושוב נאלצה הכנסת לגבש פשרות של תקציב המשכי כדי שמשרדי הממשלה יוכלו איכשהו להמשיך לעבוד.
ואז הגיע חודש כסלו והביא עמו מהפך שלטוני בבית הלבן. ביידן חזר לחדר הסגלגל ומצא את טראמפ נאבק כמו ילד המסרב לעזוב את הצעצוע. הוא טען שוב ושוב שתוצאות הבחירות זוייפו וכי מדובר בגניבת בחירות ורדיפה אישית. המסר חלחל כלפי מטה וגרם למהומות גבעת הקפיטול, מראות חסרי תקדים של המונים הצובאים על בנין הממשלה, תמונות שנראו לקוחות מסיפור אימה.
ובישראל עקבו היטב היטב אחר הנעשה שם. נתניהו הבין שטראמפ שילם את מחיר מחדלי הקורונה והחל לחשוב כיצד הוא מונע מהתרחיש הזה לחזור על עצמו בישראל. בשמאל השוו בין העקשנות של טראמפ לעקשנות של נתניהו והביעו חשש שגם הוא יעורר מהומות דומות כדי לא לוותר על תפקידו.
נתניהו מתחיל לחשב מסלול מחדש. חילופי השלטון בארה"ב מחזירים אותו לתקופת אובמה, אז הוא בנה את תדמיתו כמנהיג החזק שמסוגל לעמוד מול האמריקנים ולשמור על האינטרסים של ישראל וזה מה שהוא מתכוון לעשות גם מול ביידן. בוושינגטון הרגישו שהיחסים בין השניים עומדים להיות צוננים ולכן ייבשו את נתניהו והמתינו למעלה מחודש עד שביידן קיים את שיחת הטלפון הראשונה עם נתניהו. כיום משמשת הסיטואציה הזאת את נתניהו במתקפה שלו נגד בנט, כשהוא מציג את לפיד ובנט כחלשים מול ארה"ב וככאלה שלא עומדים על מה שחשוב לביטחונה של ישראל.
החבר החדש של ביבי
רעשי הרקע מארה"ב נעלמים עד מהרה בחסות הדאגה מפני הגל השלישי של הקורונה שהחל להסתער על ישראל. נתוני ההדבקה עולים וכבר מתחילים לדבר על סגר בחנוכה. נתניהו מודיע אז לראשונה כי הוא מציב את נושא החיסונים בראש סדר העדיפויות וכי הוא מתכוון להסתער על הנושא בכל הכוח, לפני כל העולם. ההצהרה מתקבלת בסקפטיות מסוימת אם כי בתקווה נואשת באין מוצא אחר הנראה לעין.
אבל הבלתי ייאמן אכן קורה וכבר בתחילת חודש טבת מתחילים לנחות בנתב"ג חיסונים של פייזר. העולם עוקב בהשתאות ומתקשה להחליט האם ישראל נושאת בשורה או שהיא שפן ניסיון של חברת החיסונים. בחסדי שמים הגל השלישי מתחיל להיבלם אט אט והחיסונים מתבררים כסיפור הצלחה.
נתניהו מסתער בכל הכח על ההצלחה והוא מתחיל להתכונן לצעד הבא שלו. תקציב מדינה לא נראה באופק הממשלה עדיין תקועה אבל בינתיים כל השותפים בה עושים הכל כדי להיאחז בכסא ולא לפרק את הממשלה. אלה הימים בהם נתניהו מתחיל לראשונה לפזול הצידה ובאופן תקדימי הוא מתחיל לחמם את היחסים עם מנסור עבאס.
חברי הליכוד מתחבקים עם עבאס ואנשיו במליאה ומתחילים לקדם יוזמה של הקמת ועדה לענייני המגזר. אף אחד עוד לא מדבר אז על בחירות אבל בליכוד כבר מכינים את השטח והמגמה המסתמנת ברורה. נתניהו החליט לבצע פניית פרסה, במה שהתברר מאוחר יותר כמכשול המרכזי להקמת ממשלת ימין.
שעון החול הולך ואוזל והמועד האחרון להעברת תקציב מדינה מתקרב בצעדי ענק. הטונים בתוך הממשלה הופכים להיות צורמים ונתניהו מאשים במפורש את כחול לבן כאלה שאשמים בסגר השני שהיה בתקופת חגי תשרי בשנה שעברה. כזכור, רק השבוע פורסם דוח מבקר המדינה שקבע כי ההתנהלות הבעייתית של הממשלה בגל הראשון היא זו שיצרה את הצורך בסגר שני ומיותר, אך נתניהו כבר אז הכין אליבי והשליך את האשמה על גנץ וכחול לבן.
לקלפי, בפעם הרביעית
לקראת סוף חודש טבת מתחילה האדמה הפוליטית לגלות סימני רעידה ראשונים המבשרים על בוא הדרמה. גדעון סער מכריז לפתע על פרישה מהליכוד והקמת מפלגת תקווה חדשה, כשהוא תוקף את נתניהו ומצהיר כי בכוונתו להתמודד מולו בבחירות. עד מהרה מצטרפים אליו גם צבי האוזר ויועז הנדל.
תקציב המדינה מתמהמה, באוצר לא מגבשים אפילו טיוטה לחוק תקציב וכך מסתיים המועד האחרון והכנסת מתפזרת. ישראל יוצאת לבחירות בפעם הרביעית בתוך שנתיים.
המפה הפוליטית מתחילה להתארגן על עצמה מחדש, בעיקר במפלגות השמאל שם החלו לצוץ מפלגות קטנות כפטריות אחר הגשם, ביניהן המפלגה של רון חולדאי, של עופר שלח, מפלגת הוותיקים והכלכלית של ירון זליכה. בגוש הימין התחוללה דרמה של ממש כשאלקין פרש גם הוא מהליכוד בקול רעש גדול וחבר לגדעון סער כשהוא מוציא החוצה את כל הכביסה המלוכלכת שהיתה בינו לנתניהו. בציונות הדתית מתחיל לגבוה הר בין בנט לסמוטריץ' והם מתחילים לדבר על ריצה נפרדת במקום במסגרת איחוד מפלגות הימין שהיתה עד אז.
הסקרים הראשונים יוצאים לדרך ושוב מראים תמונת מצב מייאשת. אף סקר לא צופה תזוזה ודאית בלוחות הטקטוניים, מה שהיה הוא שיהיה, התיקו הפוליטי נראה ודאי, מוחשי ומאיים. לכולם ברור שרק פתרון יצירתי או דרמה משמעותית ישנו את המפה.
נתניהו מתנחם בכך שפרויקט החיסונים החזיר לו חלק מאמון העם ואולי הוא כבר לא ישלם בכסאו על מחדלי הקורונה כמו שקרה לטראמפ. מערכת הבחירות יוצאת לדרך, הקמפיינים מתפרסמים ונתניהו מגיע לביקור היסטורי בנצרת שם הוא מחבק רשמית את המגזר הערבי. שיתוף הפעולה בין הליכוד לרע"מ הופך לרשמי וגורם לתהיות רבות בשני המחנות.
רק מגמה אחת החלה כבר אז להתבהר, כבר אז הסתמן כי הציבור החרדי יהיה על המוקד בבחירות הללו. זה התחיל כבר בהסתה ובאכיפה הבררנית שהיתה בגל הראשון של הקורונה בתש"ף וזה הלך והתעצם. ליברמן הציב את עצמו בראש המאבק והכריז מלחמה על היהדות ועל הציבור החרדי. על הטיקט הזה הוא יצא לבחירות וגרר אחריו את השיח הישראלי כולו. סקר שהתפרסם אז הוכיח כי רוב אזרחי המדינה רוצים את החרדים מחוץ לממשלה.
בחודש שבט נסגרות הרשימות, המפלגות הקטנות נעלמו, סער הסתמן כהפתעת הבחירות והסקרים צפו לו לא פחות מ-22 מנדטים, סקרים שהלכו והתרסקו עד לתוצאה היחסית עגומה שקיבל. אז גם התברר שבנט הוא לשון המאזניים לכל ממשלה שלא תקום, החלו אז הדיבורים על כך שיתכן והוא יחבור למפלגות אחרות שאינן הליכוד אבל איש לא העלה על דעתו את מה שיקרה בסוף. גם הפרשנים שצפו זאת העריכו שהוא יקים איכשהו ממשלת מרכז רגועה וידידותית, עם מפלגות מתונות ללא ערבים וללא שמאל רדיקלי. זה היה הפתרון היחיד שנראה אז באופק שיכול היה להוציא את ישראל מהתיקו הקשוח.
נתניהו מזהה את המגמה ומתחיל לכוון את האש ללפיד. הוא נלחם בו כדי להעצים אותו ובעיקר כדי להסיט את תשומת הלב מבנט וסער, שלא יצברו תאוצה ושלא יגדלו יותר מידי.
מצב מדיני מזופת
במקביל לזירה הפוליטית המתחממת התרחשו אז בשלהי חודש שבט ותחילת אדר כמה אירועים מדיניים שהשפיעו על הפוליטיקה. בבוקר לא בהיר אחד הציפו את חופי ישראל כמויות אדירות של זפת מהים התיכון במה שהוגדר כפיגוע הסביבתי הגדול ביותר. לא עבר זמן רב והחל לעלות חשש כי לא מדובר כאן בנושא אקולוגי תמים מאחר והצנזורה הטילה צו איסור פרסום חמור על פרטי הפרשה.
ניסיון ההסתרה הצית את הסקרנות התקשורתית ועד מהרה נאלץ בית המשפט להתיר לפרסם את מה שכבר דיווחה התקשורת הזרה, שאוניה נושאת דגל יווני התקרבה לחופי ישראל, הטילה את כמויות הזפת ונמלטה לחופי ספרד. באותם ימים הגיע לישראל שר האנרגיה המצרי לביקור יוצא דופן ועלתה הקונספירציה לפיה יוון מנסה לחבל ביוזמה הנרקמת בין ישראל למצרים להניח צינור גז בים התיכון.
ובעוד שאזרחים מתנדבים עסוקים בניקיון חופי ישראל מהזפת, הותר לפרסום כי נערה ישראלית חצתה את הגבול לסוריה והוחזרה כעבור שבועיים, בעקבות משא ומתן בין נתניהו לפוטין. מלבד הסיפור האנושי ידעה התקשורת הזרה לספר כי ישראל שילמה מחיר יקר מאוד עבור החזרת הנערה והעבירה לסוריה אלפי חיסונים נגד קורונה מתוצרת ספוטניק הרוסית. כך הצליח פוטין לגרום לנתניהו גם לסייע למדינת אויב שפוטין חפץ ביקרה וגם לפרנס אגב כך את הכלכלה הרוסית.
במקביל מנסה מצרים לתווך בפעם המי יודע כמה עסקת שבויים ביו ישראל לחמאס וכמחווה של רצון טוב, מעבירה ישראל שוב אלפי חיסונים לרשות הפלשתינית ולעזה. עוד זה מדבר וזה בא, והאו"ם מכריז על פתיחת חקירה נגד ישראל בגין "פשעי מלחמה" שנעשו בעזה, ישראל לא משתפת פעולה אולם ראשי מפלגות שמאל כמו ניצן הורביץ מביעים תמיכה בחקירה ומעוררים זעם ברחוב הישראלי.
ברצועת עזה נערכת גם כן הצגה ושמה בחירות שם נבחר כצפוי רב המרצחים יחיא סינוואר לכהונה נוספת בהנהגת חמאס. במערכת הביטחון נערכים לשנים נוספות של מלחמת התשה על הגבולות, פרי מוחו הקודח של סינוואר.
תוכנית בנט נחשפת
לקראת סוף חודש אדר ותחילת ניסן, נכנסת מערכת הבחירות להילוך גבוה. נתניהו עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב, הוא חורש את הארץ לאורכה ולרוחבה, ממלא אולמות ומבטיח: לא תהיה יותר רוטציה, הפעם ממשלת ימין על מלא. לפיד נוסע לארה"ב ונפגש עם יועצים עלומים תוך שהוא משחרר רמזים כי משהו גדול עומד לקרות.
הקורונה עדיין לא נעלמת ומוכרז על עוצר לילי בשני לילות הפורים. בירושלים נוקטת המשטרה ביד קשה, מורידה אנשים מאוטובוסים ויוצרת כאוס. רק כעבור שבועיים מבטלת הכנסת באופן רטרואקטיבי את הגבלות הקורונה בפורים וקובעת כי אין להן תוקף מה שמבטל למעשה את כל הדוחות שניתנו אז. יחסי החרדים והמשטרה מגיעים לשפל נוסף ומתדלקים את מכונת ההסתה.
ההסתה נגד חרדים משתוללת בחסות ליברמן ובסיוע לפיד. הפרשנים הפוליטיים מעריכים בנאיביות כי הסתה כזאת תגרום לציפוף שורות בימין ותסייע להקמת ממשלת הליכוד, חרדים וציונות דתית. איש לא יודע את מה שחולף כבר אז בראשו של בנט.
החיסונים עושים ב"ה את שלהם, התחלואה יורדת, ההסתה מתעצמת וכך רגע לפני ליל הסדר מגיעה ישראל לבחירות ונכנסת לחג הפסח עם התוצאה הכל כך לא מפתיעה: שוב תיקו, שוב אין הכרעה חד משמעית.
האביב חלף לו ורוח הקיץ החמה מביאה בכנפיה מגעים רשמיים ופומביים בין בנט למפלגות השמאל. המנדט הוטל על נתניהו כשבנט לא ממליץ על אף אחד מהמועמדים. נתניהו מתחיל במגעים ונראה כי כל מתווה שעולה על הפרק נועד בעיקר למנוע מהצד השני להקים ממשלה.
בינתיים נמשכים העימותים בתוך הממשלה הזמנית הפריטטית שעדיין מתפקדת כממשלת מעבר. גנץ דורש את תיק המשפטים שהובטח לו אחרי התפטרות ניסנקורן אבל בליכוד מנסים לסכל זאת וממנים במחטף לילי מהיר את אופיר אקוניס, שזוכה לכהונה הקצרה ביותר בהיסטוריה כשכבר למחרת בבוקר המינוי מתבטל ועובר לידיו של גנץ. בליכוד תוקפים את גנץ בחריפות וטוענים כי הוא מעכב משלוחי חיסונים לישראל משיקולי אגו.
על המבוכה הפוליטית מחפה הממשלה באירוע מדיני מסקרן כשסדרת פיצוצים מחרידה את הכור האטומי בנתנהז שבאיראן. העקבות מובילות לישראל ששומרת כמובן על שתיקה אבל על קריצת עין שובבה.
בנט ממשיך לחמם יחסים עם לפיד ומפלגות השמאל, סמוטריץ' מעלה הילוך ומזהיר כבר אז שבנט חצה את הקווים וכי הוא מתכוון לחבור לשמאל באופן מלא, לא כפשרה ולא כהסדר טכני. בליכוד מנסים למשוך את בנט לממשלה יחד עם עבאס אולם סמוטריץ' הוא זה שמסרב. בנט מושך בכתפיים ואומר לנתניהו: אני איתך, רק תראה לי שגם סמוטריץ' או סער איתך, אם יהיה על מה לדבר אני מצטרף לממשלת ימין בראשותך. הלחץ על סמוטריץ' גובר גם מצד הליכוד והן מצד המפלגות החרדיות שם מכנים אותו שורף האסמים בגלל סירובו לתמוך בממשלת נתניהו בשותפות עם עבאס.
רגע לפני שהוא מאבד את המנדט ומעביר אותו ללפיד, שולף נתניהו את רעיון הבחירה הישירה שמשמעותו סבב נוסף של בחירות בזק רק על ראשות הממשלה וכשזה לא עובד הוא מציע רוטציות לגנץ, בנט ואפילו לסער אבל לא לפני שהוא מוודא שאין סיכוי שהם באמת יסכימו.
המנדט עובר ללפיד שמכריז רשמית על מגעים על רע"מ ומנסור עבאס. בליכוד מתהפכים עליו ומאשימים אותו בשיתוף פעולה עם תומכי טרור כאילו לא נתניהו היה זה המציא את הרעיון ויישם אותו לאורך השנה האחרונה. המגעים עם בנט מתחממים והמגמה המדאיגה הופכת למוחשית. אסון מירון גורם לפסק זמן קצר מהפוליטיקה אבל מהר מאוד חוזרות המפלגות לספינים ולמגעים.
המה למלחמה
ואז מגיע אירוע בלתי צפוי. בעיצומם של ימי ספירת העומר מתפרסם סרטון בו נראה נער ערבי סוטר לבחור ישיבה ברכבת הקלה בירושלים. הסרטון מעורר גלים וגורם לנערים ערביים נוספים לחקות אותו. הזעם היהודי גובר ונערי גבעות כבר יוצאים לפעולות תגמול. שער שכם ואזורי תפר נוספים מתחילים לבעור, אינתיפאדת ערביי ישראל נפתחת רשמית.
ארגון הטרור חמאס קופץ על העגלה ומציב את עצמו כמגן ירושלים כשהוא מאיים כי אם תימשך ה"תוקפנות" נגד הר הבית הם יגיבו. האיום מתממש ובעיצומו של דיון במליאת הכנסת נשמעת אזעקה בירושלים, לראשונה בהיסטוריה נמלטים חברי כנסת מהמליאה למרחב מוגן, מבצע שומר החומות פורץ ומכניס יותר מחצי מדינה למקלטים.
הערים המעורבות בוערות, טילים משוגרים למרכז הארץ והמדינה בכאוס. הלחץ על בנט גובר והוא מודיע על כניעה. באופן לא רשמי רומזים בימינה שהמשא ומתן עם לפיד ועבאס נגמר. בימין נושמים לרווחה ומבינים שאחרי שהמבצע ייגמר ישראל תצא לבחירות חמישיות.
מבצע שומר החומות מסתיים בחודש סיוון בהסכם כניעה של ישראל לחמאס. התגובות שהתעוררו אז סימלו בדיוק את הכאוס שהשתלט על המפה הפוליטית. בליכוד שמחו וצהלו על הסכם מדיני עם ארגון טרור שנועד למנוע שפיכות דמים ודווקא בשמאל יישרו קו עם סמוטריץ' ותקפו את נתניהו על כך שהוא רופס מול חמאס.
בחסות השקט שחזר, הטיל בנט פצצת אטום כשהכריז כי הוא מחדש את המגעים עם לפיד ועבאס. מתברר כי כל הספינים המוקדמים נועדו רק להוריד ממנו את הלחץ בימי המלחמה. ממשלת לפיד ובנט מתחילה לקרום עור וגידים, חברי הכנסת של ימינה נכנעים למהלך למרות הלחץ המטורף מימין וההפגנות שנערכו מחוץ לבתיהם, מלבד חבר כנסת אחד אלמוני שפורץ פתאום לתודעה: עמיחי שיקלי. באופן אירוני, ח"כ חדש שאיש לא שמע את שמו קודם לכן הופך להיות האצבע שתכריע את גורלה של מדינה שלמה לכאן או לכאן.
בינתיים מתקיימות הבחירות לנשיאות, מרים פרץ מתמודדת מול יצחק הרצוג אולם לא זוכה לתמיכת הימין, הרצוג נבחר ברוב גדול על ידי חברי הכנסת. ובתקופה שבין בחירתו לבין כניסתו לתפקיד, ברגע האחרון לפני תום המנדט של לפיד, מחייג לפיד לנשיא ריבלין ואומר: עלה בידי. ממשלת ישראל ה-36 מוקמת רשמית ומשאירה מדינה שלמה בהלם.
בתחילת תמוז נערך במליאה טקס היסטורי מלא אמוציות ומתח, בהצבעה על הקמת הממשלה והצהרת האמונים של ראשיה. בנט נושא נאום וסופג קריאות ביניים מכל עבר. נתניהו קם ממקומו ועובר לכסאו של יו"ר האופוזיציה לקול מחיאות הכפיים של חברי השמאל שתופסים את מקומותיהם בספסלי הקואליציה לראשונה מזה שנים רבות מאוד.
בימין שורר ייאוש עמוק, עולה חשש כי נתניהו מתכוון לפרוש ובכך להצית את מלחמת הירושה בליכוד אבל זה לוקח פחות מיממה עד שנתניהו מחשב מסלול מהיר מחדש ומכריז: אני לא הולך לשום מקום, אני אנהל את האופוזיציה ואמרר את חיי הממשלה. נתניהו זורה תקווה שזה ענין של זמן קצר מאוד עד שהממשלה תיפול ובכך מצליח להקים מחדש את בלוק הימין.
המליאה נכנסת לתקופה מאתגרת, לילות לבנים של דיונים מתישים, נתניהו מנהל בתוך המליאה את קמפיין הבחירות שלו כשהוא מחלק שוב את הזירה לחלוקה הקבועה והמסורתית שלו: ימין מול שמאל, טובים מול רעים, הממשלה כולה שמאל והיא רודפת את הימין החלש והמוכה. האסטרטגיה של נתניהו לאורך השנים מתממשת בכנסת לטובתו.
אקורד סיום צורם
וכשהממשלה החדשה יוצאת לדרך, יוצא יחד עמה הגל הרביעי של הקורונה ומתחיל לשבש לבנט את התוכניות. בנט חלם לקבל לידיו מדינה נקיה ויציבה והוא ציפה שיהיו לו כמה חודשים של חסד, כמה חודשים להוכיח את עצמו כראש ממשלה יעיל ובכך לבנות לעצמו בייס פוליטי חדש במקום מצביעי הימין שבהם בגד והותיר אותם מאחור. אבל נתוני התחלואה שזינקו בקצב מדאיג שיבשו את הכל.
המדינה נכנסה לכאוס שלא הפריע לליברמן להיות הראשון שמכריז על צעדים דרמטיים כמו גזירת המעונות. הקואליציה מתקשה לתפקד, סופגת כשלונות בהצבעות במרכזן חוק האזרחות שנגנז, בנט ושקד שהבטיחו לשמור על מה שחשוב ליהדות קורסים תחת הלחץ ומקדמים כל רפורמה וכל פגיעה, כל גזירה וכל גחמה.
לפיד וליברמן מעניקים לבנט את כל הסמכות ואת כל הקרדיט ולוקח לו שניה להבין לאיזו מלכודת דבש הם הכניסו אותו. ליברמן וסער שותקים, לפיד ברח לזירה המדינית והחל להסתובב בעולם ובנט נאלץ להדליף לעיתונאים שליברמן ולפיד לא מגיעים לישיבות קבינט הקורונה. הוא מבין שהם השאירו אותו בודד וחשוף בצריח לספוג את כל כשלונות הקורונה ולצאת אשם בכל מה שקורה.
חודש אב מגיע, חודש ימים לקיומה של הממשלה, ארבעה טילים שמשוגרים מלבנון לקרית שמונה תופסים את בנט במליאה ומאלצים אותו לצאת להתייעצויות ולהתמודד עם זירה חדשה, עליית המתח בגבול הצפון. נתניהו מכה על ראשו בעוצמה ומאשים אותו בכניעה לטרור, בחולשה מול איראן ובכניעה לאינטרס האמריקני.
חודש אלול מוצא את ישראל מתמודדת עם גל רביעי וקשה בהרבה מקודמיו. הממשלה לא מקבלת החלטות, כל משרד מושך לכיוון אחר, אין סגר רק בגלל שלבנט אין כח מול ליברמן להוציא ממנו את המחיר הכלכלי של סגר, זמן אלול מתחיל בלי שום מתווה וכך גם שנת הלימודים הממלכתית, בנט לא מוצא ידיים ורגליים.
אבל לבנט יש תוכנית פעולה וקוראי 'יתד השבוע' גם הוזהרו עליה מעל במה צנועה זו כבר לפני יותר מחודש. תקנות הקורונה המתקבלות בקבינט מתמקדות בהגבלות בעיקר על המגזר החרדי, על בתי הכנסת, טיסות לאומן ומעמדי סליחות. בנט יודע שהזיכרון הציבורי הוא מאוד קצר, איש לא יזכור את הרכבת האווירית שנסעה באין מפריע לטורקיה בימי החופשה והחזירה לארץ אלפי ערבים ללא בדיקה ולא חיסון, איש לא יזכור את מופעי הספורט והתרבות ההמוניים הנערכים ללא הגבלה, בעוד שבוע ושבועיים התקשורת תראה רק תמונות של חרדים מתקהלים בבתי הכנסת ושל שוטרים המתעמתים איתם.
המסר אז יהיה ברור: החרדים אשמים בהכל, כשהעם נתון במצוקה כזאת אי אפשר לבלבל אותו עם עובדות, התמונות מדברות יותר מכל דבר אחר. זו התוכנית של בנט להימלט מאחריות ולגלגל אותה הלאה. לא הוא אשם בכאוס, לא הוא זה שלא יודע לנהל מדינה, זה החרדים שמפיצים את הנגיף וגורמים לעליה בתחלואה.
ההסתה נגד החרדים התחילה כבר בגל הראשון על רקע שתיקתה של הממשלה הקודמת. מאז היא הלכה והתעצמה, הפכה לנושא המרכזי של הבחירות האחרונות וכעת היא מגיעה לשיא. לבנט אין תוכנית פעולה אבל יש לו כאן תוכנית מילוט והוא עומד להשתמש בה.
המסקנות העולות ממבט מהיר על אירועי תשפ"א הן די עגומות. זו היתה שנה של מהפך פוליטי אבל כזה שהביא אותנו למצב גרוע יותר. אם היתה תקווה שבנט יתקן את הטעויות של נתניהו הרי שלבסוף הוא לא רק חוזר על אותן טעויות אלא מכפיל אותן. כך זה ברפיסות מול חמאס וכך זה בכל נושא אחר. אבל המסקנה המטרידה יותר היא שההסתה לא הולכת לשום מקום. אחרי עליה עקבית של שנה שלמה היא רק תמשיך לעלות ותבוא לידי ביטוי בתקופה הקרובה ובפרט בחגים.
בימים אלה נאבקת הממשלה על חוק התקציב וחוק ההסדרים ונקרעת בתוך עצמה, אבל היא תעשה הכל כדי להמשיך לשרוד. השנה שהסתיימה הביאה את הנציגות החרדית למקום בו היא נאלצת לנהל מלחמה, השנה הבאה מסתמנת כשנת מאבקים על יהדות ועל קיום יהודי לצד מאבק על הקיום הפיזי בצל הקורונה איומי חמאס. זו תמונת המצב הלא אופטימית עמה מסתיימת שנת תשפ"א. תכלה שנה וקללותיה.
את השנה הבאה, עדיין אפשר לשנות ביום הדין הבעל"ט.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
