מדור שבועי מתורתו של הגאון הצדיק רבי נח גד ויינטראוב זצ"ל על פרשיות השבוע – מוגש על ידי נכדו הרב שבתי ויינטראוב יו"ר מכון באהלי צדיקים
חג הסוכות תשפ"ב
אותיות הקודמות לסוכה – הדין
סוכה. האותיות שקודמים לאותיות סוכה הם הדין רמז לימי הדין שהם ראש השנה ויום הכיפורים הקודמים לחג הסוכות. האותיות שאחר אותיות סוכה הם עז לו שהחיים חוזרים למסלולם ובכוח של ראש השנה ויום הכיפורים. אשרי אדם עז לו בך (תהלים פד' ו) ויכולים על ידי זה לעבוד את ה׳ בכל השנה, כי הם נותנים חיים חדשים וכוחות חדשים לעבודת הבורא ב״ה.
חג האסיף רומז לגאולה השלימה
האסיף בגימטריא ציון (156) כי הקב״ה צוה לעשות סוכות בזמן האסיפה, לרמז על זה שהקב״ה יאסוף את ישראל חזרה לציון ברחמים, ואז יהיה על הגויים תקופה מאד תקיפה כמו בימי צאתם מארץ מצרים, ולא יישאר מעשיו שריד ופליט ואז יהיה שינויים גדולים בעולם.
אליהו הנביא היה האושפיזין
הרה"ק רבי צבי מגידזל זי"ע (כפר סמוך לפלאוונע) היה נוהג מדי שנה בשנה להזמין אורח לכל ימי חג הסוכות. פעם אחת הגיע ערב החג בבוקר ועדיין לא השיג אורח, והצטער צער רב. נעמדו על אם הדרך הוא וזוגתו, זה בצד זה וזו בצד אחר, לראות אולי יגיע אורח. ציפו והמתינו עד שלפנות ערב ראו איש אחד הולך כששק על כתפיו. ניגשו אליו ושאלוהו אם ירצה להיות אורחם לכל ימי החג. השיב להם, שרוצה לילך הלאה אל העיר הסמוכה פלאוונע.
שוב הפצירו בו והתרצה לבוא ולטעום אצלם רק בערב חג הסוכות, כי מטרתו היתה ללכת העירה, שם יהיה לו מעט כסף. כאשר שמעה כן הרבנית אמרה לבעלה: ״גם אנחנו ניתן לו כסף, כדי שיישאר עמנו בכל היו"ט, אולי אינו מאמין, אתן לו אפוא משכון, מטפחת כוכב שלי (שטערין טיכל) ששווה כסף רב״. ואכן, נשאר אצלם האיש במשך ימי החג. אלא שבמוצאי החג נעלם והשאיר אחריו את המשכון, חיפשוהו ולא יכלו לפגשו. לימים, נסע הרה"ק רבי צבי מגידזל זי"ע אל רבנו הקדוש החוזה מלובלין זי"ע. אמר לו הרבי: ״רבי הרשלי, רבי הרשלי, למה הפצרתם כל כך עד שהטרחתם את אליהו הנביא שיהיה אצלכם על כל חג הסוכות? אבל היה לכם אושפזינא טבא, אורח הגון״.
עניין ארבעת המינים להמשיך את עשרת ימי תשובה באגודה אחת
מאאמו"ר [הרה"ק רבי יעקב דוד מראדומסק זי"ע] צוה עלינו בוראינו לקחת בסוכות לולב הדס וערבה ולאגדם יחד. דהנה בעשרת ימי תשובה גם יחיד יכול לשוב ותשובתו מתקבלת, ואחרי כן ננעלים שערי תשובת יחיד, ולכן צוה עלינו בוראינו לקחת ג' מינים הנ"ל ולאגדם יחד להראות לנו כי על ידי אגודה ביחד נוכל גם אחרי עשרת ימי התשובה להפוך הכל לטוב.
האתרוג מרמז על צדיק הדור שכל מבוקשו רק עבור הכלל
מאאמו"ר [הרה"ק רבי יעקב דוד מראדומסק זי"ע] אולם האתרוג איננו באגודה יחד כדי להראות כי יש צדיק כזה אשר גם איננו מתפלל ביחד עם כל הצבור הוא כולל את עצמו עם הכלל ומבקש עבור כל הכלל והוא ממש כמו שמתפלל עם הצבור ויכול להפך הכל לטוב כי הוא איננו איש פרטי רק כולו על הכלל, ועליו נאמר הן אל כביר ולא ימאס. כי כל מבוקשו רק עבור הכלל. וכמו האתרוג שאיננו באגודה אחת ובלעדיו גם המינים האחרים המה כלא היו, והוא משתף עצמו עם כל אגודת ישראל, וה' יזכני להעשות כולנו אגודה אחת לעבוד את ה' אמן.
ובחרת בחיים
מאאמו"ר [הרה"ק רבי יעקב דוד מראדומסק זי"ע] לולב עולה בגמ' חיים (68), ולכן מברכין על נטילת לולב כנאמר ובחרת בחיים.
נטילת לולב – מורה על החכמים שהם עיקר חיי האומה
מדוע מברכין "על נטילת לולב" ולא "על לקיחת לולב" כפי שכתוב בתורה "ולקחתם לכם", ולמה בחרו בלשון חכמים. אמרו המפרשים משום שהארבעה מינים מורים על כלל ישראל, אם כן הלולב מורה על חוט השדרה שנותן חיים לכל הגוף, וזה מורה על החכמים שנותנים חיים ומחזיקין לכל העולם כולו ולכן בחרו כאן בלשון חכמים [נטילת לולב שמשמעות היא דבר שכל הדבר תלוי בו ולא לקיחה בעלמא] להורות על זה אשר המה עיקר חיי האומה ולא כאותם שאומרים מה אהני לן רבנן, כי החכמים המה הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה ומקימין ומעמידין את ישראל על תילם, ולכן כתוב "כפות תמרים" כי צדיק כתמר יפרח, והכף אין לו טעם וריח לידע אשר אף אם אין לך בו שום טעם אין זה לפי רוחך קשרם על לוח לבך וענדם על גרגרותיך. כי נראה הגם שלהכף אין שום טעם וריח מ"מ הפירות הגדלים עליו יש בהם טעם כמו כן נוכל לראות מתלמידי פירות הצדיק על הוא בעצמו מי הוא הגם שאין לך השגה בו בעצמו. מאאמו"ר [הרה"ק רבי יעקב דוד מראדומסק זי"ע]
***
סוכות מורה על הגאולה העתידה
והחילוק בין פסח לסוכות, דפסח הוא החג על שלקח אותנו הקב"ה לו לעם מתחת סבלות מצרים, והוא על העבר, וסוכות הוא החג על הגאולה העתידה [ומהאי טעמא חג הפסח הוא ז' ימים, ממדרגת העולם הזה, וחג הסוכות הוא ח' ימים, דעצרת נמי תשלומין דראשון הוא, ממדרגת עולם הבא, דכל שמיני היא למעלה מן הטבע. המגיה]. והנה גאולות שעברו נותנת בנו כח ועצמה עדי יגאל ה' אותנו שנית לקנות את שאר עמו מכל ארצות פזוריהם בגאולה העתידה, ולכן תקנו חז"ל לשתות בליל התקדש חג הפסח ד' כוסות לרמז לנו שהגם שנהיה בד' גליות של ד' מלכיות שימררו את חיינו ונחוג וננוע כשכורי יין בעול סבלות השעבוד, אעפ"כ לא נעזוב מצבנו ונחזיק מעמד בכל אופן שיהיה עד ישלח לנו הש"י את משיח צדקנו.
אולם חג הסוכות בהיותו נגד הגאולה העתידה מקריבים בו שבעים פרים שמתמעטים והולכים וכדחז"ל בסוף מס' סוכה על זה, ויקוים מקרא שכתוב "כי אעשה כלה בכל העמים אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה כלה" אכי"ר. מאאמו"ר [הרה"ק רבי יעקב דוד מראדומסק זי"ע]
***
בסוכות תשבו מלשון תשובה
שמעתי מכבוד קדושת הרה"ק רבי דב בעריש מביאלא זי״ע: כתיב (כג, מב) ״בסוכות תשבו שבעת ימים״ – תשבו לשון תשובה, ולתשובה צריכים יישוב הדעת.
***
ההבטחה על האתרוג שיהיה בן
היה בוורשא איש ושמו ר' משה מרדשיץ שהשתדל כל שנה שיהיה אתרוג להרה"ק ממאגלניצע, שמע ר' משה הנ"ל, אשר אחד מבורסה של ברילאנטען זכה בגורל באתרוג מהודר שאין כמותו. תיכף נסע ר' משה אליו שיתן לו את זה האתרוג עבור הרבי, אלא שהאיש הזה לא רצה בשום אופן אפילו אם יתן לו כל חללא דעלמא.
לבסוף הסכים בתנאי אחד, אני כבר כבן חמישים שנה ולא זכיתי לבן, אם רבכם יוכל להבטיח לי בן אתן לכם את האתרוג, ואם ח"ו לא יהיה לי לבסוף בן, אזי רבכם לא יצא יד"ח עם האתרוג. הבטיח לו ר' משה הנ"ל שיעשה כן ורק שיתן לו את האתרוג, נתן לו האיש את האתרוג, ור' משה נסע למאגלעניצע ונתן להרבי את האתרוג ולא אמר לו כלום.
כשהכין עצמו הרבי לברך על על ארבעת המינים והלך למקוה, נענה הרב ר' משה: כן אמת הרבי רוצה לברך על האתרוג, אבל אני שכחתי יש עוד תנאי אחד בזה האתרוג, אני לא קניתי אותו רק השגתיו בחנם ובזה התנאי, הניח הרבי את האתרוג והלך על הבית אנה ואנה ופניו נעשו כלפידים כמו שעה, אח"כ לקח בהתלהבות את האתרוג והלולב ובירך על האתרוג, האיש ההוא בשנה זו נושע והיה לו בן.
[שמעתי מר' פייביל הנ"ל בשם דודו הר"ר זכרי' זילברברג מסקרזיסק יצ"ו]
אעלה בתמר – להתחבר ולהתעלות
איתא (זוה"ק רע"מ ח"ג דף רפ"ג) על הפסוק (שה"ש ז, ט) "אעלה בתמר" – "אעלה" ראשי תיבות א'תרוג ע'רבה ל'ולב ה'דס. והנה ערבה היא דבר פחות מכל המינים [בלא טעם וריח], אך מכל מקום מתעלה יחד עם כל הארבעה מינים, לרמז לנו כי אם מתחבר עם הזולת, אי אפשר שאין ביניהם מי שהוא עכשיו בדרך עליה ובאמצעותו נתעלה גם הוא, וזהו "אעלה בתמר", שעל ידי הד' מינים גם מי שהוא בבחינת ערבה מתעלה בעבודת ה'.
ארבעת המינים מחלישים את כח עמלק
הד' מינים מחלישים כח הרע של עמלק. הראשי תיבות של ד׳ מינים האלו עולה עמלק. כעע"פ (240) כפת תמרים, ענף עץ עבות, ערבי נחל, פרי עץ הדר הם כנגד עמלק. וראשי התיבות של אתרג לולב הדס ערבה עולה אלהיכם (106), כי על ידי נטילת ד' מינים מראים שהוא אלקיכם. וזה הענין שכתוב (ויקרא כג' מ) "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ד׳ אלקיכם". (עיין פרי עץ חיים שער הלולב שד' המינים רומזים לשם הויה)
פרי עץ הדור להדוף את היצר הרע
פרי עץ הדר (ויקרא כג' מ') אותיות יצר רע הדף, בדוגמת ראשי התיבות של אתרוג "אל
תבואני רגל גאוה" (תהלים טו' יב)
אתרוג מקביל לימי ספירת העומר ומתקן את כל הפגמים
אתרוג, בתורה נקרא (ויקרא כ"ג מ') "פרי עץ הדר", ואנחנו קוראים לו 'אתרוג'. ויבואר, דאיתא בתנחומא (פ' פנחס סי' י"ג) והביאו רבינו הגאון הקדוש המגיד זצוקללה"ה בספה"ק "עבודת ישראל" (בדבריו לשמ"ע ד"ה במס'), שהיה מהראוי להיות שמיני עצרת אחר החג חמישים יום כשם שיש מפסח ועד עצרת, אלא אמר הקב"ה, חורף הוא ואינן יכולין להניח בתיהם לבוא לכאן, אלא עד שהן אצלו יעשו עצרת, ע"כ. והוסיף המגיד זצוקללה"ה וז"ל: ומזה נבין בדעתנו, שיש לתקן התיקונים מיום ראשון דסוכות עד שמיני עצרת, כמו שאנו מתקנים מפסח עד עצרת בימי הספירה, לתקן עץ החיים, ומסתמא דרך אחד לימים אלו ואלו למביני מדע וכו', ע"כ לשונו הטהור.
והנה כפי שבעצרת בימים ובשבועות, כי מצוה לסימני יומא ומצוה לסימני שבועי. כן בסוכות, בד' מינים ובז' ימים לבד, ודידן נצח.
והנה 'אתרוג' עולה בגימטריא תר"י, ו"פרי עץ הדר" עולה בגימטריא תרנ"ט. נמצא 'אתרוג' עולה מ"ט פחות מן 'פרי עץ הדר'. לפיכך אנחנו קוראים אתרוג, כי אין אנחנו יודעים גודל התיקונים. אבל בתוה"ק נקרא 'פרי עץ הדר' בתוספת עוד מ"ט, כי התורה מעידה לנו גודל התיקון הנורא שהאתרוג מתקן כמו בספירה מ"ט יום שהם שבעה שבועות, ולכן נקרא בתורה 'פרי עץ הדר' יותר מ"ט והבן.
רוח הקודש באבוקות של אור
אמר הרה"ק רבי שמעון שלום מאמשינוב זי"ע: איתא (ירושלמי סוכה פ"ה ה"א) שבשמחת בית השואבה היו שואבים משם רוח הקודש, ולכן "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים באבוקות של אור" (סוכה נא.), משום שלא היו שואבים משם רוח הקודש, רק באבוקות של אור עצמם.
ברכת כהנים כנגד ג' רגלים
אמר הרה"ק רבי משה מרדכי מטריסק-לובלין זי"ע: ברכת כהנים היא כנגד שלשה רגלים. כשם שמחג הפסח עד העצרת, שני חדשים הם, כך יש שתי תיבות בברכה ראשונה חוץ מן השם הקדוש. מחג השבועות עד חג הסוכות יש ארבעה חדשים, לכן יש בברכת "יאר״ ארבע תיבות. וכשם שיש מחג הסוכות עד חג הפסח ששה חדשים, יש בברכת ״ישא״ שש תיבות.
מהרה יבנה המקדש ולא "זכר לחורבן"
הגה"צ דב בעריש זצ"ל מח"ס 'יד הלוי' ורבה של פלאוונא, באר את מאמרו של רבי יוחנן בן זכאי (ראש השנה ל.) "שיהיה לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור״. והקשה מה השייכות בין ב׳ המאמרים. ופירש, שהלולב שתיקן שיינטל במדינה שבעה, הוא זכר למקדש, אבל יכול הטוען ח"ו לטעון שעשו זכר למקדש והוא משום ייאוש וזכר לחורבן, לכן תיכף תיקן שיהיה יום הנף כולו אסור, כי במהרה יבנה המקדש ויאמר, אשתקד מי לא אכלנו מנץ החמה ולא ידעו שאז היה הנץ מתיר, ועתה משנבנה בית המקדש, דווקא העומר מתיר. לכן באו שני גזרות אלו בצוותא, כדי לזכור שמהרה יבנה המקדש והזכר למקדש כדי להאמין באמונה שלימה לבניין המקדש. ודפח״ח.
גם בימי צרה לעשות ימי משתה ושמחה
אמר הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע: כתיב (כג, מד) ״וידבר משה את מועדי ה׳ אל בני ישראל" – דיבור, הלא לשון קשה הוא ומה עניינו למועדים וימים טובים? אלא, ציווי משה נאמר גם לדור זה ובשעה שאנו נמצאים בימי חגים אלה, בצרה ובחשכות, בכל זאת דיבר משה "קשות" לעשות מועדי ה׳ – לימי שמחה ומשתה.
הצדיק הוא השדרה והחיות של ישראל
צדיק כתמר (תהילים צב יג). שהצדיק כוחו הוא לפי כח ישראל, ולכן נקרא (זח"א רכא.) כפות תמרים, כמו הכף שהוא הלולב שרומז לצדיק שהוא החוט השדרה והחיות של ישראל, הוא לפי החברים.
***
ראשון לחשבון עוונות להפך את הש"ך דינים לזכויות
מצווה ש״כ במניין המצוות (ספר ציונים לתורה ירושלים תרפ"ז יעקב רפאל דידובסקי) "שלא לעשות מלאכה ביום ראשון של סוכות". וההסבר הוא כי יום ראשון דסוכות הוא ראשון לחשבון עונות (תנחומא אמרו). ופרשו בזה מחמת שישראל עשו תשובה מאהבה אם כן נעשים כזכויות ומונים העונות כדי לעשות מהם זכויות. והנה יש ש״ך דינין (פרע"ח שער העמידה פרק א) ומהפכים אותן ביום ראשון של סוכות ולכן נצטוו ישראל לא לעשות מלאכה ביום א׳ של סוכות במצווה ש״ך מפני שאז נהפך הש״ך דינין לזכיות.
לולב מרמז על אחדות בין הצדיקים
כפת תמרים (ויקרא כג מ). ולא כף תמרים. איתא בזהר הקדוש (זח"א פב., ועוד.) שלולב תמיד דכר ונוקבא ביחד לא יתפרדו. ונראה משום זה כפת תמרים, ולא כף, וגם חסר ו', לימד מחסרון ו' שאינה אלא אחת, ונכתב כפת ללמד הגם שהם שנים דכר ונוקבא אינם אלא אחת כי לא יתפרדו. וכן הוא הצדיק שנאמר (תהלים צ"ב י"ג) צדיק כתמר, הגם שלפי הנראה הוא שנים עם זולתו, אבל באמת הוא אחד עם חבירו. והגם שהללו אוסרין והללו מתירין [עפ"י חגיגה ג. הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין … כולם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא], הם אחד, ועובדין לא-ל אחד ותורה אחת.
***
סגולת ד' מינים לביטול עצירת הגשמים
תמר סופי תיבות ועצר' את' השמים' (דברים יא, יז). כי הברכה ועצה לבטל הקללה בא בתוך הקללה, כי תכלית הבריאה היא להיטיב עם הבריות, והקללה כדי להפחיד שלא יכשל. ולכך בהקללה עצמה כבר מרומז העצה לביטולה בהסופי תיבות תמר שהוא הלולב כי הוא סגולה לעצירת גשמים [תענית ב: הואיל וארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים וכשם שארבע מינין הללו אי אפשר בהם בלא מים כך אי אפשר לעולם בלא מים]. והראשי תיבות ו'עצר א'ת ה'שמים, הם ראשי תיבות א'תרוג ה'דס ו'ערבה שבאים ביחד באיגוד עם הלולב.
שבעת ימי הסוכה כנגד שבעים שנותיו של אדם
הסוכה רומז לעולם הזה כדאיתא בספרים הקדושים (שפת אמת סוכות תרל"ב) שהוא רק ישיבת ארעי. אם כן כל יום מרמז על עשר שנים [כמאמר דוד המלך ימי שנותינו בהם שבעים שנה]. ושמיני עצרת רומז מן שנת השבעים עוד יותר ויותר.
יום ראשון אושפזין דאברהם – כנגד עשרה שנים הראשונים כי בן שלוש הכיר אברהם אבינו ע״ה את בוראו כי תינוק היודע לדבר אביו מלמדו תורה.
יום שני אושפיזין דיצחק – כנגד העשרה השניים כנגד יצחק אבינו שנכנס למצות בצווי, כן העשרה השניים נעשה בר מצוה ונכנס לציווי במצות. [ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" פירושו "שנגמל מיצר הרע ליצר טוב", שזהו כשנעשה בן י"ג שנה. (ב"ר פנ"ג, יו"ד)
יום שלישי אושפיזין דיעקב – העשרה השלישים כנגד יעקב אבינו שאז אנו מצווים לישא אשה, כן יעקב אבינו עליו השלום נצטווה מאביו ואמו לילך ללבן ליקח משם אשה.
יום רביעי אושפיזין דמשה – העשרה הרביעית כנגד משה רבינו שניתן בו כח להרוג המצרי וניתן לו כח לישא עליו עול בני ישראל. וזה עניין בן שלשים לכח שיהיה לו כח למסור נפשו עבור ה׳ וישראל.
יום חמישי אושפיזין דאהרן – עשרה החמישית כנגד אהרן מבינה ועד עצה להבין לישראל איך לעבוד לה׳ שאז כבר האדם בגדר נשוא פנים.
יום שישי אושפיזין דיוסף הצדיק – עשרה השישית כנגד יוסף, שש ערי מקלט תהיינה, ששנים האלו הם ערי מקלט אצלו, מכל בניו ונכדיו, ועליו ללמדם תורת ה׳ [כמאמר חז"ל במס' מכות י, א, דברי תורה קולטין]
יום שביעי אושפזין דדוד – עשרה השביעית הם כנגד דוד המלך מידתו של דוד המלך נעים זמירות ישראל תמיד לבקש ולהתפלל לד׳ ולשיר לפניו יתברך שמו.
שמחת בית השואבה מתחיל מאושפיזין דיצחק
בשם הרה"ק רבי אברהם מרדכי מגור זי"ע ויצחק בא מבאר לחי ראי זה שמחת בית השואבה (ספר ברית אברהם להמגיד מזאלאזיץ). וההסבר בזה כי יצחק היה הראשון הנימול לשמונה. וזה שכתוב ושאבתם מים בששון, כי שמחת בית השואבה מתחיל ביום השני [החליל של בית השואבה לא דוחה את השבת ויו"ט סוכה פרק ה' משנה א] האושפזין של יצחק שנימול לשמונה , כי ששון זו מילה (מגילה טז עמ' ב) שיצחק היה הראשון שנימול לשמונה.
ההתאספות ביו"ט נותן כח לכל השנה
שמעתי מהרב הצדיק ר׳ יהודא משה מאלקסנדר שליט״א מאלכסנדר [זי"ע] חתן הרה״ק ר׳ בצלאל יאיר זצוק״ל בשם רבינו הקדוש אור העולם בעל הישמח ישראל מאלקסנדר זצקלה״ה. כתיב (שמות לד, כב) "וחג האסיף תקופת השנה״, מה שבני ישראל מתאספים ביחד ביום טוב, גיט אריין א התחזקות אויף א גאנץ יאהר (דבר זה נותן להם התחזקות לכל ימות השנה).
התיקון לעץ הדעת – אתרג הוא שמירת שבת
עץ שאכל אדם הראשון אתרג היה (בראשית רבה ט"ו ז') ורצה אדם הראשון לתקן הקלקול ושמר שבת ואמר מזמור שיר ליום השבת. (פרקי דרבי אליעזר פרק י"ט).
ויש לבאר הקשר בין שבת לאתרוג. האות ש' של שבת מוקפת באותיות ר' ות' והאות ב' של שבת מוקפת בהאותיות א' וג' וביחד האותיות המקיפות הם אתרג.
והאות ת' של שבת הוא כנגד שת בנו של אדם הראשון, כנגד הת' של שבת והאות הקודמת לת' אות ש' לכן קראו שת. (ולאחר ת' אין אותיות). כי התיקון הוא על ידי בנו שת (זוהר משפטים שט"ז).
ושת עם האות ב' זה שבת שהגין על אדם הראשון ממוות.
נוי סוכה ונוי לולב על ידי צדקה
לולב ראשי תיבות ולא ירע לבבך בתתך לו (דברים טו, י) האמור לגבי צדקה לעניים. אמרו עליו על רבינו הקדוש ר' חיים מצאנז זצקל״ה שעיקר נוי סוכה שלו היה שחילק לעניים י״ח מאות זהובים. וזה גם כן ענין נוי לולב במצוות הצדקה.
"בצאת השנה" כבר בתחילת השנה היא עשירה
בצאת השנה באספיך את מעשיך מן השדה (שמות כג, טז) ולהבין למה קוראת התורה לחג האסיף בצאת השנה הלא רק בחודש זה היה ראש השנה, והגם ש"בצאת השנה" נאמר לענין מעשר, אבל מכל מקום האם לא היה להתורה לומר לשון אחר, ולמה נקטה בלשון "בצאת השנה".
אבל נראה במאמרם ז״ל (ראש השנה טז, ב,) מראשית השנה שנה שרשה מתחילתה מתעשרת בסופה, וזה שאמרה תורה בצאת השנה, כוונתה הגם שהיה לך שנה שרשה בתחילתה, אין זה אומר שרק בסוף השנה תתעשר, אלא אם תשמור מעשר, אני קורא לך תכף כבר בחג הסוכות בצאת השנה שכבר מתעשרת בחג הסוכות.
באדיבות "מכון באהלי צדיקים" להדפסת ספרי וכתבי הרנ"ג ויינטראוב זצ"ל. כל הזכויות שמורות
להערות והארות [email protected]
אוצרות החן הוא מדור מדהים בטעם של פעם אמיתי מרתק מעניין שופע.
תתענג על ה'
מרתק!!!!