הרב ר' אלעזר קעניג ז"ל בעהמ"ח ספר רקח מרדכי על השאילתות סיפר, כי הרה"ג הקדוש ר' יהושוע אב"ד דק"ק קיטנא בזמן היותו פה בעיר הקודש ירושלים תובב"א נסע לחברון, והוא רכב על החמור וכל העם הלכו אחריו בדרך לחברון, ובין האנשים איש תימני ודיבר עמו הרה"ג הקדוש רבי יהושע מקיטנא וראה שהאיש הזה הוא מלא תורה וגאון עולם. בראותו כך תיכף ירד מהחמור ואמר רבי יהושע לכל הסובבים אותו : האיש הזה צריך להיות רוכב על החמור ולא אני. [שמעתי את זה מפי ידידי הרה"ג ר' יחזקאל הירשמן שליט"א].

וזה מורה כמה צריכים לכבד את התורה ולומדיה, שאיש כמו הגאון הקדוש ר' יהושיע אבדק"ק קוטנא שהיה גאון וצדיק קדוש מאוד ומפורסם בדורו מאוד, כשראה תלמיד חכם גדול שלא היה מפורסם כלל והיה נדמה לאיש מפשוטי עם, כיון שהכיר בו מיד ירד מן החמור לכבודו ואיזה כבוד גדול עשה לו.

וכן מסופר על הרה"ק ר' שלום שרעבי זצקל"ה שהיה נושא מים בישיבת "בית אל", ולא היה יודע שום איש שהוא בן תורה, ועשה שם כל מלאכה בזויה, פעם נתקשה החכם שלמד עם החבריא שלו בענין אחד בדברי האר"י זצוק"ל, והניח הענין כיון שהיה כבר מאוחר והלכו כולם הביתה, אז נכנס הרה"ק ר' שלום שרעבי לבית הכנסת ותיקן שם דבר קטן.

כאשר בא חזרה החכם וראה התיקון אורו עיניו, מיד שאל מי היה פה, חקר ודרש ונתוודע לו שהנושא מים נכנס לשם, מיד קרא לו וגזר עליו בכח התורה ובכח המרא דאתרא שיגיד מי זה שתיקן פה והודה שהוא בעצמו תיקן.

מיד פתח החכם הקדוש הזה את פיו ואמר לתלמידיו, מעכשיו אינני עוד הרב שלכם, רק ר' שלום שרעבי הוא המנהיג והחכם שלכם ואני יושב לפניו כתלמיד לפני רבו.

הביטה נא וראו כמה היו הצדיקים שלימים במידת האמת והענוה, ודרשו רק את האמת לאמתו, ומפני זה זכו לתורה שהיא תורת אמת (מלאכי ב, ו).

ועל זה נרמז בתחילת התורה (בראשית א, א) בראשית' ברא' אלקים' סופי תיבות אמת, אשר ברא' אלקים' לעשות' סופי תיבות אמת, כי כל מעשי בראשית בריאתם וקיומם רק על ידי האמת, ושקר הוא מחריב העולם, ולכן נקראו הגוים מחריבי עולם ואמרו ז"ל (בר"ר מח, ו) למה נקראו שמם מוקדי עולם, שאלמלא יניחו אותם מן השמים היו שורפים את העולם ברגע אחד ואינם שייכים להאמת כלל, אבל ישראל מקבלי דת אמת עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו (תהילים צב, טו).

טעם ב' גדולה בראשית ברא. כתיב ואת כל בית גדול אמרו ז"ל בית שמגדלין בו תורה בית שמגדלין בו תפלה (מגילה כז, ע"א).

ולזה בתחלת התורה כתוב בית גדולה על בית שמגדלין בו תורה ותפלה ולבקש רחמים על זה שביתו יהיה בית שמגדלין בו תורה ותפלה ולהגיד שעל זה בודאי יפעול תפלתו.

מהרה"ק אאמו"ר הרב רי"ד זצק"ל [הרה"ק רבי יעקב דוד מראדומסק זי"ע] טעם התורה מתחלת במעשה בראשית כמו שהביא הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות יסודי התורה כשיסתכל האדם במעשיו ובברואיו הנפלאים יפחד וידע שהוא בריה קלה עומד לפני תמים דעים ב"ה, ולכן מתחילה במעשה בראשית.

ואחי הר' אהרן שליט"א [הגה"צ רבי אהרן ויינטרוב זצ"ל בעל ה"דביר אהרן"] פירש את דבריו הקדושים, יש לכוין בדבריו ז"ל שהוא על קשיית ר' יצחק למה לא פתח את התורה מהחדש הזה לכם שהוא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל ומה טעם פתח בבראשית אך הנה אמרינן במסכת שבת דף עה' ע"א א"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מנין שמצוה על האדם לחשוב תקופות ומזלות שנאמר ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם וגו'

נמצא שמצות קידוש החדש נקראת חכמה. והנה כתיב ראשית חכמה יראת ה' (תהלים קי"א) גם תחלת חכמה יראת ה' (משלי ט') ולכך התחיל במעשי בראשית כדברי הרמב"ם ז"ל שמביא יראה על האדם לפני החכמה שהיה צריך להתחיל בה.

טעם תחילת התורה מתחלת ב' וסוף התורה מסיים ל' [לעיני כל ישראל] ר"ת בל בלתי לה' רומז שילמוד בתורה לא לשם שום פניה בלתי לה' לבדו.

ב' של בראשית כי העולם נברא בזכות יעקב (הרוקח בראשית עמוד ע"ג) בית (412) עולה בגימטריא יעקב בחירי (412)

בראשית ברא אלקים (בראשית א, א). התורה פותחת בבי"ת כי נאמר (ישעי' מב, ה) כה אמר האל בורא השמים, כי הקב"ה בכל רגע בורא את העולם ואילו יסיר חס ושלום השגחתו לרגע אחד הכול כאין וכאפס.

לכן פתח באות בי"ת ראשי תיבות ב'כל י'ום ת'מיד, בי"ת ראשית, תמיד הוא ראשית. [ עיין בתניא קדישא שער היחוד והאמונה פרק ב' "שבהסתלקות כח הבורא מן הנברא חס ושלום ישוב הנברא לאין ואפס ממש, אלא צריך להיות כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו, והן הן בחינת אותיות הדבור מעשרה מאמרות שבהם נבראו"].

התורה מסיימת בלמד (לעיני כל ישראל) ומתחילה בבית (בראשית ברא וגו' ואת הארץ) – ל"ב – לומר לך, שארץ ישראל (832) שעולה בגימטריא ל"ב הויות (832), תתקיים לעד. וכמו בימי המבול "לא גשמה ביום זעם" (יחזקאל כב כד, ובזבחים קי"ג נדרש שלא ירד מבול בא"י), כן תשאר ארץ ישראל לעד בעבור ישראל שישארו עליה. ולכן מסיימת התורה ב'ישראל' שהסיום והסוף יהיה שישראל ישארו עליה לעד ולנצח נצחים, והגויים המושלים בגלות הוא משום שעיזי מסגי ברישא (שבת עז:) [רבי זירא שאל את רבי יהודה ושאלו מה הטעם שהעיזים הולכים בדיר לפני הכבשים ענה לו רבי יהודה שזה כמו בבריאת העולם שבתחילה חושך ואחר כך אור], ובראשית נבראת ארץ ישראל בשביל ישראל, וישראל הם לב העולם כאמרם ז"ל (נדה כ:) יהודאי בתוונא דלבא יתבא, ובזוהר הקדוש (זח"ג רכא:) שהשיב ר' שמעון לגוי שישראל הם הלב, והלב יש לו את הדם המשובח ביותר ומרגיש בצער יותר מכל האברים.

וַיַּבְדֵּל אֱלקים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ (א,ד)

אות ד' בא בתורה פעם ראשונה בתיבת "ויבדל אלקים" (בראשית א' ד'). והוא אות קכ"ז מן ב' בראשית.

אות ו' אחר ויבדל, הוא בתיבת "האור" (שם). והוא האות הקל"ט מב' דבראשית.

אות י' אחר ו' של האור, הוא בתיבת "ובין" (שם). והוא אות הקמ"ג.

אות ד' שניה, הוא בתיבת "אחד". והוא אות הקצ"ז.

סך הכל עולה כמניין עולה רות (606). שהקב"ה הבדילה מתוך החשך, והוציא ממנה את מלכות בית דוד.

וזה שאמרו (ברכות ז:) רות על שם דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות, כי רמוזה בשם דויד בתחילת התורה. ובא אות ד' ראשונה במלת ויבדל שהוא תיבת דל, וזהו שאמר דוד "דלותי ולי יהושיע" (תהלים קטז ו), כי הבדיל אלקי ישראל אותו מתוך הקליפה הארורה.

יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם (א,ו)

מים, אותיות המילוי של מים (מם יוד מם) הם גם מים, שהם מים עליונים ומים תחתונים. ורקיע בתוך המים (בראשית א, ו), רקי"ע (380) עולה שלו"ם (עם האותיות). שהקב"ה עשה שלום בין המים והאש ועשה מהם שמים (רש"י בראשית א, ח עפ"י חגיגה יב.). והבטיח למים ניסוך המים בחג, ומלח על כל קרבן (רש"י ויקרא ב יג).

יהי רקיע בתוך המים (בראשית א, ו), יוד הוא באמצע המים, וכשיהיה רקיע בתוך – היינו כשתפשט היוד [רקיע לשון מתיחה פשיטה ופריסה וכשיהי רקיע כלומר שתמתח ותפרוס ותפשט את אשר 'בתוך המים' כלומר את האות יוד שבתווך, תתפרס היוד על כל אותיותיה ויהי' בידך "יוד ויו דלת"], להיות יו"ד וי"ו דל"ת, יעלה בידך כמנין המילוי של שב"ת. וזה שנאמר (בראשית ב, א) ויכולו השמים והארץ, ותרגום ואשתכללו, שאז כשבא שבת נשתכלל כולו.

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ (א,י)

למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה (בר"ר ה, ח). כי אפוא אני רץ, אל ה', כמו שכתוב "ה' עזי ומעזי ומנוסי ביום צרה" (ירמי' טז, יט). וזה בא ללמד לידע ולהודיע ולהוודע איך לברוח מהיצר הרע אליו.

וַיֹּאמֶר אֱלֹקים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא (א,יא)

בשעה שאמר הקב"ה תדשא הארץ דשא נזדזעו שמים וארץ מיד העמיד הקב"ה רגלו של יוסף כנגדו (מדרש פליאה ה')

מהרה"ק רבי יעקב דוד מראדומסק זי"ע אפשר לרמז על פי מה דכתיב "ציון שדה תחרש". ואמרו ז"ל משלחי רגל השור והחמור שור זה משיח בן יוסף וחמור זה משיח בן דוד, ונאמר [על משיח] עני ורוכב על החמור.

והנה הארץ שנכתב בתורה רמז על ארץ ישראל וכיון שאמר הקב"ה "תדשא הארץ דשא" שהוא רמז על חרבן הארץ וכמו שאמרו ז"ל (מגילה כח, ב) יעלה עשבים מפני עגמת נפש. וזה ביאור המדרש פליאה "מיד נזדזעו שמים וארץ" כי כל שמים וארץ לא נבראו רק בשביל ישראל וכוון שיגלו ובגוים אין תורה איך יתקיימו שמים וארץ? ומיד העמיד הקב"ה רגלו של יוסף כנגדו – שרמז להם שיצמח משיח בן יוסף ויבער את הדשא מן הארץ ויקבץ הגליות ואחר כך יבוא משיח בן דוד במהרה בימינו אמן.

אֶת-שְׁנֵי הַמְּאורות הַגְּדֹלִים (א, טז)

גימ"ל ראשונה בתורה נאמר אצל המאורות הגדולים ביום הרביעי (בראשית א טז), ואות גימ"ל ראשונה בעשרת הדברות נאמר אצל "וגרך" (שמות כ, י), לרמוז אל האבות הקדושים שהיו גרים ולא היו ח"ו גרים מחמת עונש, רק להאיר על הארץ (בראשית א, טו) – להודיע אחדות וגדלות והשגחת הבורא ב"ה.

ובספר תהילים נאמר גימ"ל ראשונה בפסוק (תהילים א, ב) "ובתורתו יהגה", כי "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי" (בראשית כו, ה) "ולמען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו" (בראשית יח, יט) לשמור את התורה ולהיות גומלי חסדים ונטעו כן בבניהם אחריהם לאהוב את הגר.

וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה (ב, ז)

אתם קרואין אדם ואין אומות העולם קרואים אדם (יבמות סא.)

הקב"ה ברא את עולמו, וחתם את העולם בו, כי הוא סוף הנבראים והוא השלים את כל הבריאה, ולכן אדם הראשון תכלית ושלמות הבריאה ושלמות העולם. וכן ישראל הם האומה היותר אחרונה, והם השלימו את הבריאה, והן סוף ותכלית הבריאה [בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית (תנחומא בראשית ג)]. ושלימות העולם. ולכן לישראל נאה השם אדם.

עשה את האדם ישר

אדם נקרא על שם (ישעי' י"ד י"ד) אדמה לעליון, כי נברא בצלם ובדמות. והנה אדם בהיפוך אותיות הוא 'מאד', ואמרו ז"ל (בר"ר ט, י) מאד (בראשית א' ל"א) זה המות. וזה שנרמז לו, אם תלך בדרך הישר אז הנך 'אדם' דומה לעליונים וגדול מהם, ואם לאו נתהפך השם ונעשה 'מאד'.

וזה שנאמר (קהלת ז' כ"ט) "עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים", כי האדם שבראתי בראתיו ישר – שהאותיות יהיו ישר – ואז חי לעולם. [ובסדר אותיות א"ב, א' היא אות הא', ד' אות הד', מ' אות הי"ג, סך הכל עולה ח"י]. והמה בקשו חשבונות רבים, והיפכו את החי ועשו מזה 'מאד' שהוא המוות. ואמרו ז"ל (קה"ר ז' כ"ט), והמה בקשו חשבונות רבים – משנעשו המה. כלומר אחר הנסירה שנעשו שני גופים עם שני דעות, נעשו רבים ונתהפכו האותיות.

אדם מורה על אחדות הבריאה

אדם. השם הזה הוא תכלית השלמות. א' הוא במספר אחד מורה על אחדות הבורא. האות מ' הוא אות י"ג מן אלף בית עולה אחד (13) המורה על אחדות הבורא. ד' באמצען מורה על ד' יסודות הבריאה ארמ"ע [אש רוח מים עפר], ומזה אחד (א) ומזה אחד (האות מ), להורות שא-ל אחד יוצר הכל והוא ברא כל הד' יסודות, וד' קצוות, והכל ממנו יתברך.

ולכן השם הזה מורה על תכלית השלימות. ולכן ויקרא את שמם אדם (בראשית ה' ב'), לדעת כי ד' הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת והכל שלו והוא בראם. ולכן אתם קרויין אדם (יבמות סא.), כי ישראל יודעים כל זה ותקועה בלבם כי "אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (דברים ד' ל"ה).

אדם. א'-ל אחד בראו, ד' יסודות יש בו, מ'רוח אלקים האצילו. וגם ר"ת א'ור, ד'עת, מ'וח.

אדם. אל"ף – ללמוד לעצמו ולאחרים [מלשון אאלפך חכמה (איוב לג, לג)]. דלי"ת – להגביה עצמו ואחרים [מלשון דלה דלה לנו (שמות ב, י"ט)]. עד בחינה של מלאכי מעלה. מ"ם – להיות שפל בעיני עצמו, מ"ם כמו מאומה.

אדם נקרא ע"ש האד, כנאמר (בראשית ב' ו') "ואד יעלה", ופירש"י ז"ל ע"ש יצירת האדם לשרות העפר לגבלו, ועל שם האד נקרא אדם, כמו גזם שהעיקר הוא גז שגוזז את האילנות ונקרא משום זה גזם, כן משום האד שעי"ז נגבל נקרא אדם.

מרמז על אופן בריית האדם

אדם ר"ת א'ספו ד' מ'זבח, כלומר מד' רוחות וממקום מזבח, ואתיא כדברי הכול, הן מד' רוחות הארץ והן ממקום המזבח (עיין בר"ר יד ח). ממקום מזבח – כדי שיהיה לו כפרה. וד' רוחות – כדי שיקלטו אותו כל ד' רוחות. [רש"י בראשית ב ז: עפר מן האדמה, צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות שבכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה, דבר אחר נטל עפרו ממקום שנאמר בו (שמות כ) מזבח אדמה תעשה לי הלואי תהא לו כפרה ויוכל לעמוד]

אדם מלשון מידות ומדידה

אדם על שם המידות, שבזה "מותר האדם מן הבהמה" (קהלת ג' י"ט) למדוד כל דבר אם יכול ואם מותר לו לעשותו. וזה 'אדם' לשון מידות ומדידה.

אדם צריך לדבר רכות לזולתו, ומכל שכן גדול הדור צריך לדבר אל העם בדברי תהילה, וסימן לדבר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" (שמות י"ט ו').

אדם האותיות הם ביושר [כסדר אותיות א,ב,], שהם רחמים [ראה דגל מחנה אפרים וישב, באר מים חיים ויצא, ועוד] . כי שיתף הקב"ה מידת הרחמים למידת הדין ולא עוד אלא שקדמו (רש"י בראשית א' א'), כי האדם הוא עיקר.

אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת (ב,ג)

ישראל נקראו בת כנאמר "שמעי בת וראי" (תהילים מה, יא). והענין בזה, כי כל מעשה בראשית רק בשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו (רש"י בראשית א, א). והנה התחלת מעשה בראשית היא באות ב' ב'ראשית ברא (בראשית א, א), וסוף מעשה בראשית הוא באות ת' "אשר ברא אלקים לעשות'" (בראשית ב, ג) ובצרוף ב"ת ולכן נקראים ישראל בת.

ונראה בזה מה שאמרו ז"ל (בבא בתרא טז:) בת היה לו לאברהם אבינו ובכל שמה, כי אברהם אבינו עליו השלום ראש אמנה [שהש"ר ד כ: "תשורי מראש אמנה (שה"ש ד,ח) – זה אברהם שכתוב בו (בראשית טו,ו) והאמין בה'] – ראש האומה הישראלית, ובעבורו נבראו שמים וארץ, כאמרם ז"ל (בר"ר יב, ט) בהבראם – באברהם בזכות אברהם נברא העולם. זהו בת היתה לו לאברהם, כלומר כל מעשה בראשית הנרמז במילת בת היה לו לאברהם, נברא עבור אברהם ראש אמנה, וכל הבריאה שייכת לאברהם.

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם (ב,ד)

ה' דבהבראם קטנה, כי אותיות קטנות הם דין, ועלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין ואח"כ שיתף מידת הרחמים והקדימו למידת הדין (רש"י בראשית א, א), ולכן תיכף אחר בהבראם כתיב (בראשית ב, ד) ביום עשות ד' אלקים שהקדים שם הוי' שהוא רחמים לאלוקים שהוא מדת הדין.

והנה בעל הטורים ז"ל אמר 'בהבראם – באברהם' והוא ממדרש (בר"ר יב, ט). ונראה שלכן כתיב ה' זעירא, כי היה נקרא שמו אברהם תיכף ומיד בשעת בריאה 'בהבראם באברהם', כי אברהם קנין אחד שמים וארץ קנין אחד (אבות פ"ו מ"י), כלומר כל קנין שמים וארץ בשביל אברהם שיכיר לכל באי עולם שכל העולם ומלואה רק קנין של אחד שהוא בראם והוא המהוה כל הויות וסובב כל עלמין וממלא כל עלמין, אלא שלא היה שמו בגלוי רק קראוהו מקודם אברם ולכן בא ה' זעירא בהבראם לרמז שלא היה בגלוי.

בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ (א, כז)

בצלם אלקים – עולה בגימטריא אברה"ם (248), כי דרשו חז"ל (ב"ר יב, ט) בהבראם (בראשית ב ד) – באברהם, והיינו שהוא הצלם אלקים שבעבורו נברא העולם.

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי (ב,ב)

אלוהי"ם ביו"ם השביע"י (בראשית ב' ב') עולה בגימטריא ישרא"ל (541), כי יום השביעי הוא רק לישראל ואין לגויים חלק בו, וגוי ששבת חייב מיתה (סנהדרין נח:). וישראל מודים שהקב"ה ברא את העולם ששת ימים, ולכן (שם) "ויכל אלקים ביום השביעי", שהקב"ה כביכול התאווה וחמד לישראל, 'ויכל' הוא מלשון לשון "כלתה נפשי" (תהלים פ"ד ג').

וזהו שאמר (תהילים כט, י) ד' למבול ישב – כמו שהיה בזמן המבול שלא היה מבול בא"י, אבל לא היה ניכר שד' מלך כי כל בני אדם נאבדו, אבל היום וישב ד' מלך לעולם (תהילים שם) כי ישראל שהעלו עליהם את מלכותו ברצון ישארו בארץ ישראל וכל העולם יאבד.

וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב (ב, יב)

אמרו חז"ל (בר"ר פט"ז ס"ד) "אין תורה כתורת ארץ ישראל". "זהב" ראשי תיבות ה'וי ז'היר ב'גחלתן (אבות פ"ב מ"י), ובא להורות לנו כי זכות לומדי התורה בארץ ישראל היא גדולה הרבה יותר, לפיכך הוי זהיר בגחלתן ולא תפסיק לפרנסם וליתן להם מחייתם, כדי שלא תיכבה ח"ו גחלתם של לומדי תורה בארץ ישראל, ותעזור להם בכל היכולת.

כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב (ג,יט)

כי עפר אתה ואל עפר תשוב – זה תחיית המתים (ילקו"ש לג).

תוסף רוחם יגועון (תהילים קד, כט). סיפר ר' יוסף ברוך קריבוס נ"י, ששמע מאיש נאמן, שהיה נוכח בשעת גסיסתו של הרב הגאון בעל "נפש חיה" זצק"ל, ובעת שחשבו שכבר אין בו דעה ר"ל ודברו זה עם זה בחשאי, והבין הרב הגאון ז"ל על מה ירמזון בלחישותם, פתח פה קדשו ואמר להם: למה לכם לרמוז זה לזה, הלא כתוב (תהילים קד, כט) תוסף רוחם יגועון, הפירוש שבעת הגויעה עוד תוסיף רוחם.

גם ספרו לי, אשר כבוד קדושת אאמו"ר זצק"ל [רבי יעקב דוד מרדומסק זי"ע], ברגע האחרון של חייו לקח את ידיו הקדושים תחת הכסת, פתח פה קדשו ואמר: עשו תשובה, ונסתלק.

ונראה לי הפשט בהמשך הפסוק, ואל עפרם ישובון – זה תחיית המתים, וכמאמר (בראשית ג, יט) כי עפר אתה ואל עפר תשוב – זה תחיית המתים שנאמר תשוב ולא נאמר אל עפר תלך (ילקו"ש לג).

הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ (ד, ז)

הרה"ק רבי יצחק מבוהוש זי"ע אמר: כתיב (ד, ז) ״אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ״ – אם אתה בעצמך תהיה טוב, אזי שאת, תוכל לישא כל אחד מישראל. אבל, אם לא תטיב, אזי ״לפתח״, תראה בכל פתח ישראל, ״חטאת רובץ״.

וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ (ד,ח)

קין הרג את הבל כי רצה למלוך בטענה שהוא הבכור, אבל המלוכה היתה שייכת להבל. הבל אותיות ה"ה בי"ת למ"ד עולה בגימטריא מלכות (496), ועיין בילקוט ראובני בשם הש"ך על התורה שרימז זה.

באדיבות "מכון באהלי צדיקים" להדפסת ספרי וכתבי הרנ"ג ויינטראוב זצ"ל. כל הזכויות שמורות

להערות והארות [email protected]