המחלוקת אודות החיסונים נגד נגיף הקורונה הגיעה להכרעת בית הדין הרבני בירושלים, כאשר אב גרוש התנגד לחסן את ילדיו נגד נגיף הקורונה והאם דרשה לחסנם.
סיפור המעשה: אב גרוש ו'מתנגד חיסונים' פנה לבית הדין הרבני בדרישה לאסור על אשתו לחסן את שני ילדיו הקטינים כנגד נגיף הקורונה. האב, שהוא האפוטרופוס על הילדים יחד עם האם, צירף לתביעה מסמך בן חמישים עמודים עם נימוקים רפואיים ומשפטיים לביסוס התנגדותו.
האם מצדה, הגישה בקשה לבית הדין להתיר לה לחסן את הילדים נגד נגיף הקורונה על אף התנגדותו של האב, וצרפה את המלצת רופא המשפחה של הילדים בתוספת המלצות משרד הבריאות.
חברי בית הדין הרבני האזורי בירושלים האב"ד הרב יצחק אושינסקי, הרב מאיר קהאן והרב יעקב שטיינהויז נכנסו לעומק המחלוקת הסבוכה ובחנו את הנושא הן לפי חוקי הכשרות המשפטית והאפוטרופסות האזרחית, והן על פי ההלכה היהודית ומקורותיה.
בפסק דין המשתרע על פני עשרות עמודים קובעים הדיינים כי השיקול המרכזי המנחה להכרעת הדין הוא טובת הילדים. טובת הילדים קודמת לטובת אחד ההורים או אפילו שניהם, והשאלה היא האם טובת הילדים בנסיבות הרפואיות היא שיתחסנו או שמא בשל תופעות הלוואי והנזקים העתידיים שאולי יקרו או שלא לא כדאי לחסנם.
בסופו של דבר כתבו הדיינים אושינסקי, קהאן ושטיינהויז בהכרעת הדין: "לאחר בחינת טובת הילדים הספציפיים ולאור כל האמור, בית הדין קובע כי האם רשאית לחסן את הקטינים ילדי הצדדים, גם ללא הסכמת האב. זאת בתנאי שהבן שהבגיר (בן 15) יסכים לחיסון ולא יביע התנגדות לאור גילו הבוגר יחסית".
ההתייחסות היא לפסק הדין כפי שדווח כאן, יתכן ובפסק הדין המפורט ייסתרו טענותי.
א. פסק הדין מניח את אשר יש להוכיח. הוא מניח שהחיסון המדובר מועיל לילדים, הוא מניח שילד שמקבל קורונה מסתכן- (לא נכון בעליל), הוא מניח שהחיסון הזה יכול לגרום לכך שהילד לא יחלה (ומעשים שבכל יום שמחוסנים חולים, ואפילו חולים קשה), בית הדין מניח שתועלת החיסון הזה (באם ישנו כזה) רבה על הנזק שהוא עלול לגרום לעתידו של הילד במגוון תחומים. כלל לא ברור שחיסון RNA בטוח בטווח הארוך – זה לא הוכח כלל. היה ראוי לבית הדין להכנס לעובי הקורה ולשמוע ראיות ועדויות של מומחים משתי צדי הויכוח.
אילו עשו כך הדיינים היו מוצאים שהצד התומך בחיסון משתמש בפרופוגנדה ובסטטיסטיקות חלקיות, והצד המתנגד חמוש במדע מבוסס ניסויים.
הצד היחיד שיכול להצדיק את קבלת החיסון הוא "שומר פתיים ה'", אני חושב שבית הדין אמור להתעלות יותר, ולבחון את הסוגיה לעומק.
ב. לדעתי, ההחלטה לאפשר לילד להביע דעה אישית בעניין זה בבחינה של לתת לאחד ההורים (ואין זה משנה איזה מהם) גט לכל החיים. הניתוק שהחלטה זו יגרום בין הילד ובין אביו או אימו תהיה הרסנית, ועשויה להשפיע לדורות. מוטב היה שבית הדין יפשר בין ההורים (ואני לא טוען שזה קל) ויהי רגיש להשפעות ארוכות הטווח של החלטותיו,
ג. ברור לכל שהדיון הזה איננו סביב סוגיית ההתחסנות, למרות שיתכן והאב משוכנע בנזק החיסון ברמ"ח איבריו. החיסון הוא תירוץ למריבה, תהיה עמדת האב אשר תהיה, די ברור שהאם רוצה לחסן בכדי לגרום למריבה, ואולי לתפוס עמדת כוח. אני חושב שמניה ההורים בתביעה הוא אלמנט שראוי להשקל בכל פסק דין עתידי.
למה די ברור שהאם רוצה לחסן כתרוץ למריבה? כי אינך מסוגל לחשוב שמישהו באמת רוצה לחסן את ילדיו? ברוך ד' שנתן לנו דיינים והם פסקו ומשמים מסכימים לפסיקתם