לא צריך היה להתאמץ ולהיראות מופתעים, ההפתעה היתה אמיתית וכנה לכולם, מחברי הליכוד ועד לאחרון העיתונאים, כשחבר הכנסת יולי אדלשטיין התייצב מול המצלמות והצהיר כי בכוונתו להתמודד מול נתניהו בפריימריז על ראשות הליכוד.
כולם שאלו את עצמם רק שאלה אחת: למה. יולי שפיקח היה מה ראה לשטות זו, הרי אין בחירות באופק, אין פריימריז בליכוד בתקופה הקרובה, אין שום סיבה שדווקא עכשיו יקום אדלשטיין ויחליט להצהיר כוונות על רצון להחליף את ראש האופוזיציה, המנהיג הבלתי מעורער של המחנה הלאומי ומפלגות הימין. לאף אחד לא היתה תשובה ברורה.
ההערכה המיידית שהעלו רבים היתה שיש לכך קשר לגב' נבזלין, רעייתו של אדלשטיין, המנסה בימים אלה להתמודד על תפקיד יו"ר הסוכנות היהודית. המועמד המרכזי של הקואליציה לתפקיד זה היה השר אלעזר שטרן אבל בצהרי יום שני הוא הודיע על פרישה מהמירוץ בגלל תסבוכת מביכה אליה הכניס את עצמו. כמה שעות אחר כך יצא יולי בהצהרתו המפתיעה ולכן קל היה לחשוב אולי יש איזשהו דיל בין אדלשטיין לקואליציה, במסגרתו הוא ייצא בפומבי נגד נתניהו ובתמורה הם יקדמו את מועמדותה של נבזלין לסוכנות.
לא ניתן לשלול הערכה כזאת בוודאות, אבל אין הרבה הסתברות שזה באמת נכון. לקואליציה אין שום ענין שיולי יכריז על מועמדות לפריימריז פנימיים בליכוד, זה לא תורם להם דבר ואין סיבה שהם ישלמו על כך בהעברת התפקיד היוקרתי למישהו שאינו מהקליקה הפנימית שלהם. אם כבר היה מתגבש דיל ביניהם, הוא היה תמורת פרישה מיידית של אדלשטיין ועריקתו לקואליציה באופן רשמי יחד עם עוד כמה מורדים, כדי לתמוך בתקציב ולהציל את הממשלה. זה מה שבנט ולפיד באמת צריכים עכשיו ועבור כך הם היו מוכנים לשלם בתמיכתם באותה גברת לתפקיד הנחשק. כל עוד זה לא קורה, לא סביר שזו הסיבה העומדת מאחורי המהלך של אדלשטיין.
אופי התגובות בליכוד להצהרה המפתיעה היה מעניין במיוחד. תחילה שררה שם שתיקה מעיקה וכעבור זמן קצר כבר החלו להישמע התגובות הראשונות מפי חברים כמו קרעי ורגב שכינו את אדלשטיין 'חתרן' וכמובן שתייגו אותו אוטומטית כאחד שחובר לשמאל ובוגד במחנה הלאומי. אבל בזה הסיפור נגמר, נתניהו עצמו שתק ועדיין שותק וכך גם רוב חברי הליכוד הבכירים. השתיקה המהדהדת הזאת מעידה שכולם מבינים כי המהלך של יולי אינו סתם מהלך פנימי, אלא כזה שמתיימר להשפיע על המפה הפוליטית כולה.
בתוך מסדרונות המפלגה נשמעו כמובן גם הלחשושים שיולי עלול לאבד את עולמו ושאין שום היגיון במה שעשה, שעתידו עומד להיות כעתידם של כחלון, סער וכל מי שיצא נגד נתניהו ונותר מאחור חבול ומוכה בצידי הדרך, ההצהרה הסתמית לכאורה של יולי על רצון להתמודד בפריימריז בתוך הליכוד התפרשה אצל רבים במפלגה כרצון לעריקה מהמפלגה וחיזוק קואליציית השמאל, וזו כבר פרשנות המושפעת מאווירה וסערת רגשות ולא מהיגיון, כי הרי אם הוא היה רוצה לפרוש הוא פשוט היה פורש, אם היה ליולי דיל עם הקואליציה הוא כבר היה מתרגם אותו לתפקידים וג'ובים ולא היה הולך סחור סחור ומשחרר רק הצהרות על כוונה עתידית עמומה להתמודד בפריימריז.
פוליטיקאי שקט ומרתק
אבל אחרי שהתפזרו מעט ענני ההפתעה, החלה התמונה להתבהר והיא כבר נראית לא מפתיעה בכלל. ככל שחושבים על זה יותר מתחילים להבין שהמהלך של אדלשטיין היה מתבקש.
בכל ספר מתח עלילתי טוב, לוקח הסופר את הקורא ומקפיץ אותו בין שתי נקודות זמן, או בין שני סיפורים שונים השזורים זה בזה לאורך הספר ורק לקראת סיומו נפגשים שני הנתיבים ומובילים לטוויסט מעניין אחד. כך גם ההצהרה של אדלשטיין השבוע היא תוצאה טבעית של שני סיפורים שונים שהגיעו לנקודת מפגש אחת: סיפורה של מפלגת הליכוד והמסע האישי של יולי יואל אדלשטיין. ובנקודה בה נפגשו שני הסיפורים הללו, התוצאה היה מאוד ברורה ומתבקשת, זה בדיוק מה שעשה אדלשטיין.
סיפורו של אדלשטיין מתחיל בפוליטיקאי יוצא דופן שנכנס לכנסת עם רקע מרתק של אסיר ציון בברית המועצות, שנאבק בקומוניזם, נשפט לעבודות פרך ואף שבת רעב בכלא הרוסי במחאה על החרמת התפילין שלו. עם זרי התהילה הללו הוא נכנס לפוליטיקה מנקודת מוצא גבוהה יותר מסתם חבר כנסת רגיל.
במהלך השנים הצליח לבנות לעצמו בייס חזק מאוד, קבוצות נאמנות רחבות מאוד בתוך הליכוד עוד בתקופה בה הוא הצביע נגד ההתנתקות בניגוד לרוב חברי הליכוד, ובהם גם נתניהו עצמו, שלא התנגדו. אדלשטיין ואנשיו השתלבו באופן מאוד מעניין בנוף הליכודי, הבנוי ברובו מתושבי פריפריה על הסקאלה המזרחית והמסורתית. אבל בניגוד לחברי ליכוד אחרים המנהלים את התמיכה הציבורית שלהם בקול רעש גדול, באירועים המוניים ועם הרבה אש והתלהבות, אדלשטיין מתנהל בקור רוסי אופייני, בשקט מקפיא דם.
השקט הזה מצליח להרחיק את הזרקורים מהעובדה שאדלשטיין הפך לאחד החברים הכי חזקים במרכז הליכוד. הוא התברג בצמרת המפלגה וזכה למקום שני בפריימריז, בלי להתחבק עם מצביעי ליכוד נלהבים בחתונות ובבר-מצוות של חברי מרכז. בעוד שחבריו עושים הרבה רעש, יולי טיפס לצמרת בקשיחות רוסית אופיינית, קשה אבל יציבה שאיש לא מעז לערער עליה. הוא גם ידע לתגמל את אנשיו ושיבץ אותם בתפקידים בכירים, צוות לשכתו הורכב לאורך השנים מבעלי תפקידים חזקים בעלי יכולות פנומנליות, כאלה שהתאבדו בשבילו בשטח, הוכיחו תוצאות מדהימות ותוגמלו יפה בג'ובים. רבים מחבריו בליכוד לטשו עיניים לצוות של יולי וניסו למשוך אחדים מהם אליהם, כמובן ללא הצלחה.
באמצעות עמדת הכח הזאת הצליח אדלשטיין להגיע הכי קרוב לנתניהו ולקבל את התפקידים הבכירים שחשק בהם, בראשם את תפקיד יו"ר הכנסת, תפקיד המעניק לו כח כמעט בלתי מוגבל בכל הקשור לנעשה בקואליציה ובבניין הכנסת בכלל, בתפקידו זה הוא יכול היה לפנק מקורבים, לתחזק קשרים ולחזק את הכח והשליטה בשטח.
מערכת היחסים שלו עם נתניהו היתה מרתקת עוד יותר, והיא היתה מורכבת מיחסי כבדהו וחשדהו. מצד אחד, לאורך השנים גילה אדלשטיין נאמנות מוחלטת לנתניהו, עמד מאחוריו בכל מהלך, העניק לו גיבוי לכל גחמה, הגן על עמדותיו מול התקשורת ומול האופוזיציה, הוא עבד בדיוק לפני הד.נ.א. הליכודי של התלכדות מוחלטת סביב המנהיג.
מצד שני, אדלשטיין לא נתפס כרופס וצייתן. הוא הציג תדמית של אדם קשוח שמבע פניו תמיד רומז כאילו הוא מסתיר משהו או זומם משהו. לא פעם זה גרם לנתניהו לחשוש ממנו ואף לכבד אותו, מתוך רצון לשמור אותו קרוב אליו, לשמור על הנאמנות שלו תחתיו. בין נתניהו ואדלשטיין היו תקריות ומתיחויות, אבל תמיד זה הסתיים בכך שאדלשטיין יישר קו רשמי ונתניהו מצידו הרפה ולא נלחם בו מתוך חשש וחוסר ודאות. יולי לא נחשב לאחד מאנשי סודו של נתניהו כמו יריב לוין למשל, אבל הוא תפס לו מקום בטוח בכוורת הקרובה שסביב ראש הממשלה.
מאז הבחירות האחרונות, יש לאדלשטיין זמן לשבת ולחשוב, להתחיל לחשב את צעדיו הבאים, לאן הוא ממשיך מכאן ומה התחנה הבאה שלו. הסיפור שלו לא הסתיים ולא אמור להסתיים כל כך מהר, הוא לא מתכוון ללכת לשום מקום והוא מרגיש די בטוח בכח העצום שיש לו בשטח. מחוץ לכנסת מחכים לאדלשטיין אנשים נאמנים, נמרצים וחזקים מאוד שיעבדו בשבילו גם הלאה, הם יודעים שהם יתוגמלו על כך והוא הוכיח זאת במעשים לאורך השנים. אסור בשום אופן לזלזל בכוחו של היולי אפילו שמכוני הסקרים לא תמיד מצליחים לתרגם את הכח הזה למנדטים.
מלוכה על סף משבר
וכאן נכנס לתמונה הסיפור של מפלגת הליכוד, סיפור שאין צורך להאריך בעבר שלו אבל לא ברור מה ההווה שלו. מעולם לא היתה בישראל אופוזיציה כזאת ומעולם לא היתה מפלגת הליכוד במצב לא ברור כזה.
מהרגע בו התבררו תוצאות הבחירות, עשה נתניהו הכל כדי לשמר את המותג והוא גם הצליח. הוא הצליח ליצור תחושה ברורה בקרב תומכי הליכוד שהמצב הזה זמני בלבד ועוד רגע הכל קורס, הממשלה נעלמת והליכוד חוזרת לשגרת הניצחון שלה. נתניהו הצליח גם לשכנע את עצמו ואת רוב חברי הליכוד, שהוא נמצא בעצם בסוג של שליחות עליונה למען עם ישראל, כי הרי אם הוא רק היה רוצה הוא היה יכול לפרוש, לעשות לביתו ולהרוויח הון עתק בשוק העסקים וההרצאות. אבל הוא מקריב מעצמו ונשאר רק בגלל שהוא אוהב את עם ישראל, כי אם הוא יילך, המדינה תקרוס.
הטיעון הזה מתקבל היטב על ליבם של חברי ומצביעי הליכוד, בזכות העבודה שבנט ולפיד לא מצליחים באמת לנהל ממשלה ובחסות כאוס הקורונה שהגיע בתזמון מדויק. נתניהו הצליח ליצור תחושת געגוע אליו, הוא החדיר לכולם אמונה שלמה שאם הוא רק חוזר, כל צרות העולם הזה נעלמות ומתנדפות ברגע. הוא הצליח לשכנע את תומכיו כי גם העובדה שהוא יושב באופוזיציה ונלחם משם, היא זו שמצילה למעשה את עם ישראל מרעתם של בנט ולפיד ואם הוא הולך, הכל יקרוס לתוך עצמו וסוף העולם יגיע.
כל זה לא התרחש בחלל ריק. לאורך השנים הקפיד נתניהו להעיף מנתיב הנסיעה שלו את כל מי שהפריע לו לשעוט קדימה. תמיד היה כעס על נתניהו בתוך הליכוד אבל אף פעם זה לא בא לידי ביטוי כי בליכוד מקפידים להיות נאמנים למנהיג, תמיד זה היה כך אבל נתניהו הוסיף על זה גם את ההרגל להוריד את כל מי שמנסה לעלות.
הליכוד היא אחת המפלגות האחרונות שעוד מקיימת פריימריז, אבל הוא מעולם לא הצליח לערער את המבנה הקיים. בצידי הדרך מוטלות גוויות פוליטיות רבות שנתניהו הותיר אחריו, כל מי שניסה להתמודד מולו מצא איכשהו את עצמו בחוץ, מוקע לעמוד הקלון. הפריימריז הוא הליך דמוקרטי אבל מי שהעז באמת להתמודד בו מול נתניהו, הוכרז כחתרן וכבוגד. קשה להבין את ההיגיון כיצד קורה שכשיש שני חברי מפלגה המתמודדים על הנהגת המפלגה, וטבעי שאחד מהם ינצח, הופך אחד מהם לחתרן והשני למלך, סוג של היגיון שכנראה לא נבין.
המצב הזה הקצין בשנים האחרונות בסבבי הבחירות הבלתי נגמרים, כשכל מי שהעז להעלות על דל שפתיו את הרעיון שיש גם הליכוד או ימין שאינו נתניהו, הפך מיד לשמאל ואפילו לשמאל קיצוני וחלש. במצב כזה לרבים מהם לא היתה ברירה ולשם הישרדותם הפוליטית הם באמת חברו לשמאל, חלקם מרצון וחלקם מאילוץ, אבל גם מי שלא עשה זאת נחשב למוקצה מחמת מיאוס בימין ולא חסרים כאלה.
זה המצב גם באופוזיציה הנוכחית. נתניהו הצליח לנטוע בכולם את אותה התלהבות והתלכדות סביבו כשהוא מכריז על מלחמת חורמה בקואליציה, שום שיתוף פעולה ושום התנהלות עניינית, רק מלחמה עד שהממשלה תיפול. במשך שלושה חודשים זה עבד יפה, אבל מאז שהחל כנס החורף עוד לפני שבכלל הגענו לאישור התקציב, משהו כבר החל לחרוק.
לחברי האופוזיציה כבר אין כח ולחברי הליכוד כבר אין חשק. השבוע זה הגיע לשיאים כשבהצבעות חשובות כמו חוק הקנאביס או חוק האזרחות, מצא דוד ביטן את עצמו רודף אחרי חבריו למפלגה שיגיעו להצבעות. יריב לוין הנושא בתפקיד זה ישב שבעה על אמו ע"ה ודוד ביטן מילא את מקומו, והוא רתח מזעם כשגילה שיש לא מעט חברי ליכוד הנוכחים בבניין אך לא טורחים להגיע להצבעה. האווירה כבר לא מחשמלת כמו שהיתה והחברים כבר לא שיתפו פעולה.
לחברי הליכוד הסוררים גם היתה תשובה מוכנה: אם נתניהו לא נוכח במליאה, גם אנחנו לא חייבים. וזה משפט דרמטי שקשה היה להאמין שהוא היה יכול להיאמר לפני חודשיים, בשיאם של הפיליבסטרים והלילות הלבנים. כן, נתניהו עצמו היה בחלק מהזמן בבניין וגם כשהיה הוא לא נכנס להצבעות, מבלי לספק שום עילה רשמית לכך.
בליכוד כמו בליכוד, שום דבר דרמטי לא משתנה ברגע, המגמה של איחוד שורות נשמרת בקנאות גם כשיש ריבים פנימיים ולכן רוב אזרחי ישראל ובעיקר תומכי הליכוד לא ממש מרגישים שמשהו קורה בצמרת המפלגה. אבל בימים הללו קורה שם משהו, החומות קצת נסדקות ולא נראה שיש מי שממהר לחזק אותן.
יש פער עצום בין מה שרואים בתוך המליאה, בתוך המפלגה ובין כסאות האופוזיציה, למה שרואים בחוץ, בקרב המצביעים הניזונים בעיקר מהתקשורת. בתוך הליכוד שורר תסכול רב, הרעב האופוזיציוני עושה את שלו ואנשים מתחילים לגשש את דרכם הלאה. איש לא העז עד כה להכריז על התמודדות מול נתניהו אבל כולם רומזים שיעשו זאת כמובן רק "ביום שאחרי". התסכול לא מחלחל כלפי מטה והוא נשמר כמו בסיר לחץ בצמרת המפלגה ובשיחות שקטות שלא פורצות החוצה.
ההתנגשות הבלתי נמנעת
כעת, זו הנקודה בה נפגשים שני הסיפורים, סיפורו של יולי עם סיפורה של הליכוד. אדלשטיין מביט סביבו, אוזניו כרויות וחושיו מחודדים והא בונה את החשבון וניהול הסיכונים בהתאם. הוא יודע שאם הוא יוצא כעת רשמית נגד נתניהו הוא מפסיד, אין לו סיכוי באמת לכבוש עכשיו את ראשות הליכוד גם אם היו פריימריז. הוא לא באמת מכוון לשם.
אבל יולי גם מביט לאחור. הוא מביט בשורת הגוויות הפוליטיות המושלכות בשולי הדרך, ממאיר שטרית, דרך בוגי יעלון, משה כחלון ועד ליברמן, סער ואפילו בנט, כולם ניצולי הליכוד שחלקם נעלמו בדממה וחלקם באמת חברו לשמאל כשנתניהו הוא זה שדחף אותם לשם. המכנה המשותף הראשון לכולם הוא שהם העזו לעבור על הכלל הראשון בליכוד האוסר למתוח ביקורת על המנהיג. כולם 'חטאו' בחטא הדמוקרטיה והעזו להתמודד בפריימריז או לטעון לכתר. כולם חוסלו, כולם הודחו.
המכנה המשותף השני לכולם ולעוד רבים נוספים הוא שגם כשהם היו עדיין בתוך הליכוד, הם לא באמת הצליחו להשתלב בצמרת. כל מי שהעז להצליח בליכוד ולצבור אהדה בשטח, הורחק לתפקידים זוטרים והודח מעמדות הכח. זה מה שקרה לסער שלמרות מקומו הגבוה בפריימריז לא קיבל תפקיד שר, לא קודם ונשאר עם התסכול שגרם לו לקום ולעזוב, זה מה שקרה לכחלון וזה מה שקרה לעוד רבים.
וזה גם מה שקורה ליולי. נתניהו מבין יותר טוב מכולם את כוחו העצום של אדלשטיין במרכז הליכוד ולכן מאז שכיהן כיו"ר כנסת אין לו יותר לאן להתקדם, נתניהו פשוט לא ייתן לו. יולי עושה חשבון פשוט ומבין שאפילו אם יקרה הנס והליכוד יחזור היום לשלטון, הוא יקבל במקרה הטוב את תפקיד נציג הקואליציה בוועדת המשנה של השדולה לענייני אקלים. אדלשטיין הגיע לתקרת הזכוכית הליכודית אותה לא ניתן לנפץ, הוא עלה ועלה עד שמכאן הוא כבר יכול רק לרדת.
אבל יש הבדל מהותי אחד בינו לבין האחרים שהיו במצבו. בעוד שהם העזו לקרוא תיגר על ראש ממשלה מכהן ומנהיג בלתי מעורער, יולי חיכה בסבלנות ובחר את המועד המדויק. הוא חיכה שהתסכול בליכוד יהיה יותר גדול, הוא קורא תיגר היום על מנהיג שסובל גם הוא מביקורת הולכת ומתעצמת.
יולי בחר את המועד המדויק לפני שחבריו במפלגה מקדימים אותו ומכריזים על התמודדות לראשות, כשאדלשטיין הטיל את הפצצה הוא גרם לכמה מחבריו להטיח את ראשם בקיר מתסכול, ביניהם ישראל כץ, ניר ברקת או גלעד ארדן, שלא מעזים לצאת רשמית נגד נתניהו וכעת יולי מחשק אותם מימין וגונב להם את ההצגה.
אדלשטיין הגיע לפרשת דרכים במסע האישי שלו ובדיוק בצומת הזאת הוא פוגש את פרשת הדרכים של הליכוד, שרבים מחבריה מחפשים דרך. ההתנהלות שלו אם כן היא התוצאה הכי מתבקשת והכי טבעית. הוא לא מתאבד, הוא נוהג בחכמה כי כבר אין לו מה להפסיד.
הוא לא בוגד בליכוד ולא עורק לשמאל, הוא לא חובר לקואליציית בנט ולפיד ולא עושה איתם עסקים, הוא פשוט מקדים את כולם בצעד אחד. הסקרים שפורסמו השבוע לא רלוונטיים מבחינתו משתי סיבות. האחת היא שהם נערכו מידי מהר כשהסיטואציה עוד לא חלחלה אצל כולם, והשניה היא שמצביעי הליכוד לא באמת יודעים ולא מרגישים את מה שקורה בקרב חברי הכנסת שם למעלה.
בכירי הליכוד שותקים ולא בכדי, הם חוששים מהמצב החדש ומעל הכל הם מודאגים משתיקתו של נתניהו. המפגש בין שני הסיפורים הללו מציב אתגר לכולם, זה לא רק המסע של אדלשטיין, זו תיבת השרצים שנפתחת ומאלצת את כל חבריו בליכוד להתחיל לחשב מסלול ולקבל החלטות.
קצרה היריעה מלפרוס את התרחישים השונים, לאן פניו של יולי באמת מועדות ולאן זה יתפתח, ראוי להקדיש לכך במה נרחבת משל עצמה כשהתמונה תתבהר מעט יותר. אבל אין ספק שזה היה ככל הנראה שבוע גורלי שיסמן בעתיד את נקודת המפנה בה החלו הדברים להשתנות.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
ואני חושב… שהשתיקה של נתניהו היא חלק מהטריק… יולי אדלשטיין בא להציל את הליכוד. כי כל עוד ביבי בראש יש דבק לקואלציה. ברגע שגדעון ובנט יבינו שאם יש בחירות דברים ישתנו. הם יחפשו דרך חזור לימין, כדי שלא ימצאו את עצמם מחוץ למשחק. אז בעצם הכל משחק אחד גדול, כדי לערער את הביטחון של הקואלציה…