כאשר ישא האומן את היונק: כ"ג שנים להסתלקות האדמו"ר רבי יוחנן מטאלנא זצ"ל

מאמר מיוחד במלאות כ"ג שנים להסתלקות עטרת תפארת ישראל המנורה הטהורה כ"ק אדמו"ר רבי יוחנן זצוקלל"ה מטאלנא שעלה בסערה השמימה בנר א' דחנוכה תשנ"ט - מכון נצח דוד להוצאות ספרים הק' לבית טאלנא טשערנאביל.

כתבות נוספות בנושא:

האדמו''ר מסקולען ירושלים במעונו של גאב"ד ירושלים
שמחת הנישואין לבן רב קהל חסידים טבריה ובת אב"ד מאקווא נתניה
דוכן העיתונים • כל שערי השבועונים על המסך שלכם
החל מחזור 23 לעידוד כתיבת חידו"ת שע"י ממלכת התורה 'וכתבתם'

כדמות פלאים מיוחדת במינה משתקפת לעינינו דמותו העילאית של אותו צדיק, נצר לקדושים אשר בארץ מגזע בית טשערנאביל וממשיכם בקודש, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע שמי השמים, ה"ה כ"ק אדוננו מורינו ורבינו רבי יוחנן זצוקלל"ה מטאלנא.

קשה גם היום, לאחר יותר מעשור מהסתלקותו לתאר ולספר מה היה לנו. קשה בכלל לאמוד ולעמוד על סוף דעתו. אפס בחרנו להציג פן אחד משבעים פנים של רבינו, והוא הקירבה העזה וההתחברות עם בני הנוער, תינוקות של בית רבן. בראייתו הזכה רואה הוא בצעירי הצאן קדשים, את הבסיס ואת יסודות העולם. ילדי ישראל תפסו אצלו מקום נכבד במחשבותיו וברעיונותיו לשלומם ולטיפוחם.

גם טעמים לרוב מצא והמציא בכדי לסבר את אוזן הסובבים אותו, למה-זה מתעקש לראות ולהביט בכל יום בפני ילדים טהורי-לב. 'הלא דבר הוא – מגלה פעם תחת אחד השיחים – דאי' מהמקובלים שעל הילדים ניתן לחזות ב"אנפין דשכינתא", והאיך זה לא אהדר לראות את השכינה'?

אמתלאות רבות ועיקומי דרך היו מנת-חלקו של רבינו בכדי לזכות לחזות ב'אנפין דשכינתא'. אם זה כשהוא עובר 'בטעות' ליד תלמוד תורה 'הכרם' ות"ת אמשינוב בשכונתו, וממש 'במקרה' פותח את הדלת לרגע. או איך שהיה משתדל בימי חולשתו ומתאמץ לצאת מביתו בכדי לראות בפני תשב"ר. כך זה גם בהוראה ברורה הניתנת למלמד: "כשאתה יושב ומלמד את הילדים, זכור נא אותי בשמי יוחנן בן חוה". זהו הבקשה אותה מבקש הוא מכל מלמד המחלה פניו.

כל אלו ועוד גילו מתחת למסווה הודו, את אהבת ישראל הנדירה שפיעמה בקרבו ואשר ניבטה מכל צעד ושעל בכל ימי חייו, בזקנותו כבחרותו. אהבת כל איש ישראל כמו שהוא. חדרי לבו הרחבים אשר הכילו אהבת ישראל לכל יהודי באשר הוא, כללו גם מקום נרחב לנערים וצעירים, אשר נפשו היתה קשורה בנפשם כל הימים.

"צוהר תעשה לתיבה"

אולי יש באמור לעיל נתינת טעם לשבר במקצת את האוזן אודות מסגרת ה"מתמידים" אותה הקים וייסד בין כתלי בית המדרש, לכלל ילדי השכונה הקרובים אליו ושאינם כאלו, למען לא ירעו בשדות זרים. כמה השתדלויות עשה אותו צדיק למען ילדי ישראל! כמה נפשות העלה מאשפתות באותם ימים ובאותם שעות!

יעידו תושבי השכונה, רבניה ומוריה, את פעולת צדיק לחיים, אשר פעל ועשה האי צדיק. ביסודות איתנים ביקש ועלתה בידו לקרב ולהבעיר אש בליבות נערי בני ישראל בשעות שאין מסגרת למענם, והיה הוא הבריח-התיכון למענם ובעבורם. כיתת רגליו לעומתם, והעמיד עליהם משגיחים ומורי-דרך.

אחד מהם, מקורבו הרה"ג ר' יצחק ברילאנט שליט"א מעיד כי רבינו אמר לו מיד כשהחל לנהל את ה"מתמידים" בשליחותו: "ישיבת המתמידים הלא היא ממש כ'תיבת נח' המשמרת את ילדי ישראל מהמבול שבחוץ"…

וכמו נח בשעתו שהיה יורד ומאכיל כל מין ומין ודואג לרווחתם, כן רבינו מתמסר לרווחם בגשמיות ורוחנית של ילדי ישראל. דואג להדפיס מחדש את הספר "קיצור שולחן ערוך", ואף הוא עצמו – שנסמך כידוע ע"י גדולי ישראל כהגרי"ח זוננפלד זי"ע ועוד – יושב עמם ולומד ב'קיצור שולחן ערוך'…

היה רבינו מתמסר למענם בגשם וברוח. תמונה שלא תישכח מלב התלמידים היא מלילות הכפור הירושלמיים. היה נראה רבינו, במלא הדרו ובשנות שיבתו, סוחב את התנור מביתו פנימה אל תוך בית-המדרש, למען יתחממו התלמידים הלומדים ויגעים בתורה, ועוד יוסיפו לבא הנה שוב ושוב.

על ה'מתמידים' השגיח בשבע עינים ולא הסכים לבטל תורתם. אף בימי מלחמת המפרץ, היתה האזעקה משמיעה קולה מחוץ, ובפנים ישבו צעירי הצאן ושקדו על תלמודם, כבימים ימימה.

בליל ששי, כהכנה רבתי לשבת, מקיפים אותו בני הנוער ורבינו משיב להם כמים הפנים לפנים, באהבה רבה ובאהבת עולם. משמיע בפניהם מוסרי הפרשה בחן, בנועם ובמתיקות, כשהוא מתבל דבריו בגימ' ובסיפורי צדיקים, בהפטירו: שיהיה להם "וואס נאך צו זאגען" (-לחזור ולומר מהפרשה)… דברי תורתו היו כה מותאמים לילדים, עד שלא היה ילד שלא הבין. אף במסיבות שנערכו במסגרת ה'מתמידים' היה מספר בגדולתם של תלמידי חכמים וצדיקים שזכה לראותם בעצמו.

הגיעו הדברים עד כדי כך, שחברת מתמידים בשכונה פנתה לרבינו בבקשה ללמוד בבית מדרשו, אמנם מכיון שהיה ביהמ"ד צר מהכילם, פנה רבינו מיוזמתו והשתדל אצל מנהל בית-ספר בשכונה שיאות לתת לתלמידים ללמוד בשעות הערב בביה"ס. אלא שהמנהל טען כי ללא שומר בשער אין באפשרותו להחזיק ילדים בביה"ס, נענה רבינו והפטיר: 'וכי זאת בעיה? אשב אני בשער ובלבד שילדי בני ישראל יוכלו לשקוד על תורתם במסגרת המתמידים…'

"והוא עומד עליהם"

לא נח ולא שקט רבינו, וביקש לחקות את ה'מתמידים' בכל שכונות העיר. יושב היה עם אדמו"רים ורבנים ומדרבנם ומשכנעם לפעול בנידון. שוב כעבור תקופה מזמן אנשי חינוך לפתחו, ודן עמם בכובד ראש, מה ניתן לפעול ולעשות עבור התלמידים בשעות אחה"צ והערב, אם ע"י הארכת זמן הלימודים בתלמודי-תורה או בהקמת מסגרות 'מתמידים' בכל אתר ואתר. שומה עלינו לציין כי כל הפעילות הזו התנהלה בימים בהם היתה פעילות הזו בגדר חידוש. לימים משאמרו לפניו כי נפתחו עוד ועוד 'מתמידים' בכל רחבי העיר והפכו הדברים להיות נחלת הכלל, היתה שמחה שרויה במעונו.

וכך דיבר בקדשו בסעודת מלוה מלכה: "יש לעורר על זה שהילדים לפני שנכנסים ללמוד בישיבות הק' וצריכים להתכונן לזה והוא גם הזמן הטוב ביותר עבורם בחייהם, אז אין שומרים עליהם כראוי, וכבר בשעה מוקדמת מסיימים את לימודם, וצריך לתקן זאת על ידי קביעת לימוד נוסף עבורם בשעות הלילה, וזה נחוץ וחשוב מאוד עבור ילדים אלו שיתקיימו סדרי לימודים עבורם בלילה למשך שעה או שעה וחצי, בפרט שזה גירסא דינקותא והוא הפסד גדול לא לנצל זמנים אלו לתורה… אמנם דבר טוב לא הולך בקל, אך נקוה להשי"ת שיתעורר למעשה".(שיח יחוננו חיי שרה)

וכך סיפר הר' יצחק גוטליב מבאי ביתו, שזוכר כמה דיבר רבינו על לב מנהלים ומחנכים שיקיימו לימי החופש מסגרת לימודית, בכדי שלא ישאירו את הילדים כהפקר, וינצלו את הזמנים הפנויים להתעלות בתורה וביראת שמים.

סיפר אברך מילידי בית וגן המשמש כיום כמרביץ תורה בישראל ש"הוא זוקף הכל לזכותו של הרבי מטאלנא" סתם ולא פירש. עוד סיפר הלה, כי בעת שהקים רבינו מחדש בשנת תשל"ט את ישיבת המתמידים בבית מדרשו, פירסמו הגבאים מודעות בשכונה הקוראת לילדים לבוא ל'מתמידים'. באחד הימים הופיע אדם שהיה גר בקרבת מקום והחל לצעוק ולאיים על הילדים שלא יבואו. הרבי ישב בסבלנות רבה הקשיב ליהודי ואח"כ ביאר לו היטב את החשיבות וכו'. אכן חזר בו אותו אדם, וטרח הרבי בעצמו לאסוף את התלמידים ולהרגיעם שלא יאונה להם כל רע.

פעם הבחין רבינו בתלמיד שפסק מלבוא, כשהתעניין אודותיו שמע שפרצה מריבה בין התלמיד לבין חביריו, ולכך ממאן הילד להופיע. הרבי שזמנו יקר היה, טרח ופנה לבית הילד, ולא זז משם עד שנרגע הנער והסכים לשוב וללמוד כמקדם…

כשם שבתהלוכותיו בקודש הרים על נס את הילדים הרכים דור העתיד, כן גם בדברי תורתו הקדיש להם דיבורים מיוחדים אשר ביטאו נאמנה את ערכם בעיניו. כמו שדרוש דרש ביומי דחנוכה עת הקיפוהו צעירי הצאן והיה נושא מדברותיו הטהורים בעניני היום: "הנה בזמנינו גודל דור צעיר שלא היה כמותו, כי בדורות שעברו לא היו את האפשרויות שישנם כיום, שמתחנכים בקדושה ובטהרה ומתעלים יותר ויותר, ובאמת עושים פעולות טובות בכדי לסייע בידי הצעירים להתעלות בעבודת ה' דוגמת חברת ה'מתמידים' וכדו', אך עכ"ז ההורים צריכים להשגיח היטב על חינוך בניהם בדור זה". (שיח יחוננו, חנוכה)

ולילדים אלו שהקיפוהו בהערצה גדולה השיב חיבה כמים הפנים לפנים, ואף היה נוהג להגיע לכל ה"בר מצוה" של התלמידים, בכדי להראות ולהוכיח את קרבתו והערכתו לעמלי התורה הצעירים. אכן כבר אמר אחד מגדולי ראשי הישיבות בבית וגן, כי "חבים אנו הכרת הטוב לפעולות שעשה אדמו"ר מטאלנא על פעליו בקרב ילדינו" – – –

"ואת הנפש אשר עשה"
דבר מופלא מצינו אצל רבינו, והוא היותו 'מתייעץ' עם הקטן. דבריהם היוצאים מהבל שאין בו חטא היוו אצלו חשיבות ראשונה במעלה. בטענו, כי מושכל ראשון של ילד טהור-לב נקי יותר ובלתי-מנוע, ולכך מתקיים ביותר. "עהר איז דאך א ריינער" נהג לומר – הילד טהור ודיבוריו טהורים.

וכשם שנתקיים בו ברבינו מאמרם ז"ל (חולין צה:): "רבי יוחנן הוה בדיק בינוקא", כן זכה ואף דברי רש"י נתקיימו על-ידו: "דשייל ליה פסוק לי פסוקיך", כאשר העמיד את בני הנוער תלמידי ה'מתמידים' על כור המבחן, והיו שפתותיו נוטפות מור עובר.

ולאו דוקא ילדי ה'מתמידים'. ילדים מכל חוג יכלו תדיר להיבחן אצלו. אכן, מנהג נהגו תלמודי תורה רבים בירושלים, שהיו מגיעים כל-אימת, בכדי להעמיד את התלמידים על כור המבחן אצל רבינו. אף היה משתתף תדיר – ברום גילו – בכנסי עידוד והוקרה שנערכו לכבודם.

לעומת-זאת, היו פעמים ורבינו בחר שלא להשתתף בכינוס הילדים, היה זה כשהוזמן פעם למבחן פומבי שנכדו היה אחד מן המתמודדים. אמנם, רבינו שהיה מקפיד ומשתדל לבא לכל מבחן, התחמק מלהבטיח את בואו. משעמדו לפשר הדבר, ניאות לשבר את אזנם: וכי איך זה אפשר לבייש את שאר המתמודדים שאינם מצליחים? וכי מי התיר את דמם? ותו, מי לוקח אחריות על הגאות שמחדירים בילד החתן הנבחר???

רבינו הניח כובד משקלו על ענין ההבנה, ולאו דוקא  על לימוד ושינון לשון המשנה והש"ס בע"פ. כך בעצם נוסד על-ידו בשנת תשמ"ה המוסד הגדול והנעלה "מפעל המשניות החודשי", שעד היום הזה משמש כאבן-פינה ואבן-יסוד לכל יראי ה', הקטנים עם הגדולים, המבקשים לרכוש ידע והבנה בששה סדרי משנה.

ואף נשתיירה פתקא בכתב יד קדשו, אותה כתב באותם ימי יסוד המפעל: "אמנם יודעים אנו את מך ערכנו וכבר כתוב במקום גדולים אל תעמוד, אך האמת ניתן להיאמר כי אחרי שהיינו מדריכים לאיזה בחורים שסרים למשמעתנו שתלמדו לשם בקיאות משניות, וחברא דחברא אית ליה, ונתעורר הדבר… אך עדיין היה חסר לימוד המשניות של הגירסא דינקותא והיה חשוב מאוד שיהיה להם בקיאות בכל הש"ס, ועתה נתקיים קנאת סופרים תרבה חכמה".

רבות העניק גם ממתת-ידו לילדים שעברו את המבחן בהצלחה. היה נותן ספרים משלו, כשהוא מוסיף את ברכתו בשולי הספר (רבינו היה נוהג לכתוב את ברכתו בסוף הספר ע"ג הכריכה, משום כבוד הספר). כמו"כ הירבה לכתוב מכתבי עידוד לתלמידים שנבחנו אצלו. ולא ראה כל קושי מיוחד בכך, לעמול ולבחון תלמידים, פעמים בזה אחר זה ופעמים בבת אחת. וכביכול זכות היא לו, כמו שהיה כותב במכתביו הרבים: "הנני מאשר בזה שזכיתי לשמוע מתלמיד שלומד בכיתה ח' מתלמוד תורה …"

את הטובת-עין והפרגון שהעניק לתלמידים, ניתן להיווכח באחד מאותם עשרות אגרת הקודש אותה כתב לתלמידי ת"ת "הכרם" שנבחנו אצלו, ושמח עמם שמחה גדולה ויתירה:

בס"ד עש"ק לסדר הדברים תשמ"ה עה"ק ירושלים תובב"א

לתלמידים בחדר "הכרם" נ"י בשכונת בית וגן

לרגל שלמדתם בשקידה ועתה סיימתם בהצלחה את הלימוד בחדר זה ומוכנים להיכנס בשעה טובה להמשך הלימוד בישיבות במקום שלבכם הטוב חפץ.הנני בין המברכים אתכם שתתחילו ללמוד בהישיבה שיש בה סמיכה ברצון הטוב בחשק רב בבקיאות ובחריפות ולהיותכם תלמידים מקשיבים לרבכם בגירסא דינקותא ללמוד וללמד בחברותא טבא לשמור ולעשות ולקיים מתוך שמחה רצון קונכם ליראה ולאהבה את השי"ת אמן סלה ועד.

כחפצכם האהוב וכנפש דו"ש יוחנן טברסקי מטאלנא

"אשרי יולדתו"

יושב רבינו בבר מצוה לנכדו ומספר מהרהורי לבו: כשהגיע הרה"ק רבי אברהם דב מאווריטש בעל ה"בת עין" זי"ע תלמיד הרה"ק מטשערנאביל לעיה"ק צפת, ייסד שם ביהמ"ד ליראי ה', באותם ימים נסתגר הרה"ק בד' אמותיו ולא יצא כלל, יום אחד יצא וביקש לערוך סעודה והיתה נהרה שפוכה על פניו. כשנשאל 'לשמחה מה זו עושה'? סיפר כי בימי שבתו בחו"ל, פגש בשד"ר שהיה מסובב בעיירות, ודרש בשבח וקדושת ארץ ישראל. והפליג השד"ר ואמר: 'הלא אפילו אבנים פשוטות המושלכות בחוצות ארץ ישראל מאירים כאבנים טובות ומרגליות'.

עליתי ארצה – מספר ה'בת עין' – ופגשתי באותו שד"ר ושאלתיו היכן הם האבנים טובות אודותם שח? השיב לי, שאדם שעיניו זכות ונקיות זוכה ורואה. סגרתי עצמי בחדרי וזיכיתי לבבי וב"ה שזכיתי לכך, לכן אני שש ושמח לעת הזאת. מוסיף רבינו ואומר: כשאני לעצמי מה אני, לא היתה לי הזכות לראות מראה זו, אמנם אבן מלשון אב ובן, וכל בניך לימודי ה' וזאת כן זכיתי לראות שהאבנים האלו הנקראים בנים, הם ילדי ארץ ישראל, שהם בנים מאירים בתורה כמו יהלומים.

יהלומים אלו לא לוטשו מעצמם. היה זה רבינו שאף פעולות נסתרות עשה למענם, כאשר איש אינו מעלה בדעתו כי הוא עצמו עומד מאחוריהם. כמו למשל אותו מורה לנגינה שהיה מקבץ ילדים לביתו בכל ערב ומלמדם להועיל, ולא היו יודעים התלמידים ולא ההורים, כי יש מי שעומד מאחורי כל פעולה שכזו, בחכמה ובתבונה.

אכן ישנם יהודים שהתגוררו בילדותם בבית וגן וחשים הכרת הטוב לאיש ופעליו. ויש מהם שגם עד היום עדיין לא יורדים לסוף דעתו, למה זה הגיע אליהם בחופשת ימי החנוכה, הלך עמם לטייל בהרים וביערות, בא לשחק עמם בסביבון ולחלק להם סופגניות. שיחק עמם והשתובב עמם כפשוטו, והעיקר שלא יפזלו למקומות אחרים.

פוגש הוא ילדים ברחוב ומבקשם 'עזרה' בשילוח מכתבים, מזרזם בזמנם הפנוי שיבואו לביתו לעזור לו… ביתו הפך מוקד פעילות לילדים. אנשי המקום לא ירדו לסוף כוונתו, ניסו ללמוד את דרכיו בטעמים כאלו ואחרים, ואין מי שיעמוד על סודו האמיתי…

ככלל, חזר וטען כי הדור הזה הוא המשובח שבדורות. בדבריו המשיל זאת לרבי חנניה בר תרדיון אשר אמו הכניסה את עריסתו לביהמ"ד, ואמרו עליו חכמינו ז"ל: "אשר יולדתו", כי היום כל ילדי ישראל בבחינה זו של רבי חנניה, כשעריסותינו מוכנסים לביהמ"ד, וילדינו גדלים ביני עמודי, מה שלא היה כן לעולמים. עד כדי כך, אשר פעמים רבות כשפגש בילדים, הרי הוא מבקש מעמם ברכה, כי הלא פיהם נקי, ואין העולם מתקיים אלא בזכות הבל פיהם…

ופעם אף אמר רבינו בדברי תורתו, כי "אדרבה לפי גודל ערך ומעלת הדור שהוא גדול כ"כ, הרי כבר אמרו חז"ל 'כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו', ולכך צריך שמירה יתירה בדור זה"…

מרגלא בפומיה, כי כהיום הזה שיש לנו ישיבות ותלמודי תורה אנו זכאים לגאולה. פעם אף הוסיף בדרך צחות: "אנו בספק והם בוודאי"… כשנשאל לפשר דבריו השיב בחיוך: "הם בוודאי יראו פני הרוכב על החמור…"

"הבן יקיר לי"

גם בזמנים המקודשים עת עבד את עבודת היום, היה זה מחזה נפרץ לראותו מוקף בילדים הרכים השרויים במחיצתו, כאשר אלו גורמים לו נחת רוח רבה.

עובדא הוי, כי בכל השנים ביום הקדוש יום הכיפורים השתדל רבינו לסיים את תפילת נעילה בזמן, בכדי שלא להכביד על מי שחלוש וזקן. ברם, שנה אחת התעכב רבינו יתר על המידה. בסיום התפילה חש רבינו במבטי הציבור התמה, אז נפנה לבאר להם בטוב טעם, כי ילד קטון עומד היה לידו ומתפלל בעירנות ובדביקות, "התפללתי בקצב שלו, קשה היה לי להתנתק"…

שנים רבות נערכה "שמחת בית השואבה" בחצרו, ולא רבים היו יודעים כי בעצם כל ההישג של הסכמת רבינו לקיים את הארוע, הוא אך ורק בזכות הילדים, והיה מבקש לתלות שלטים ברחבי השכונה הקוראים לילדי ישראל לבא ולהשתתף.

בכל חג ומועד תדיר היה מקרב את ילדי ישראל ראשונים ואף היה נושא מדברותיו בפניהם. כך זה ביומי דחנוכה אחר הדלקת הנרות עת היה מחלק 'דמי חנוכה' ועוד. באחת השנים נעמד על עמדו ואמר בהאי לישנא: "מקץ – קץ שם לחושך, זאל זיין לעכטיג, הש"י יעזור שנוכל לפעול ולהפעיל למען לימודי ילדים בלילות ויהיה לעכטיג"

וריח לו כלבנון

שמחה עצומה היתה ממלאה את ליבו כל אימת שנפגש בילד קטון, והיו פניו מוריקות שמחה כאדם המוצא שלל רב, ואף בשנותיו האחרונות ידעו באי-הבית כי אם ברצונם לשמח את רבינו, יש להביא ולהעמיד בפניו ינוקא, או אז פניו היו זוהרות ומאירות משמחה.

בעת שמחה ורצון היו מעלים ע"ג השולחן לפניו ילדי חמד לרקד ולכרכר. ברם, רבינו עצמו היה מקפיד מאוד שלא להעלות כל אחד. הוא היה בוחר בקפידה כפי ראות עינו הטהורות ילד מתוך הקהל, ופעמים אף בחור, ומעלהו ע"ג השולחן לרקוד, מטעמים הכמוסים עמדו.

כמו"כ בעת שמחה היה מבקש להעלות ילדים ע"ג הכתפיים ולרקד לכבוד השמחה. והוא בשלו: "מה ענין נשיאת ילדים על הכתפיים? בפעולה זו אנחנו אומרים ומודים כי בעצם הם גבוהים מאיתנו…" והוא מוסיף תובנה עמוקה: "נכון, הילד גבוה רק כשהוא נישא על כתפי הגדולים, אמנם הוא בחינוכו הטהור עולה על גבינו"…

בדבריו מציין הוא לדברי חז"ל שהעידו על רבי עקיבא שהיה נושא אתרוגו על גבי כתפיו, לחביבות מצוה. א"כ, מה לך חביבות מצוה גדולה יותר מלהעלות ילדי ישראל ע"ג הכתפיים?…

מספר נכדו הגדול כ"ק אדמו"ר שליט"א, כי פעם בעת שוכבו בבית-חולים, ואתא ליל שבת קודש, ומנהגו בקודש היה להריח בשמים קודם הקידוש בעת אמרו: "ומדאני אסא". אפס, כי בביה"ח לא היה בנמצא בשמים. והיה נראה כי חלשא דעתיה מכך שיבטל מנהגו. לפתע ראה ליד חדרו עוברים כמה ילדים שבאו לבקר שם. אורו עיניו ואמר: "יש לי כבר בשמים, הלא 'עתידין בחורי ישראל ליתן ריח'". קרא לילדים והריחם ביראת ה', ומתוך-כך פנה והחל לקדש על היין…

ככלל, להכות ילד היה חמור מאוד אצלו. ומעשה בילד קונדס ששיחק בנעליו של כהן עת עלה לדוכן, והכהן בחמתו סטר על לחי הנער. רבינו העיר לכהן ואמר לו כי מוותר הוא לו על טרחתו לבא לביהמ"ד, בהוסיפו: 'מכהן כזה איני יכול להתברך'.

היה חוזר משמיה דהרבי ר' שמחה בונם מפרשיסחא זי"ע משל לאותו יהודי ששב לביתו וסיפר כי היום פגעו בו וביזו אותו והחזיר נשיקה למבזהו. וכשנשאל לפשר דבריו השיב כי למד בספר מוסר שביזהו ופגע בו, ולסיום נישק הספר והשיבו לארון. רבינו היה משתמש במשל זה ישר והפוך לאמור: הילדים המה ספר מוסר, במעשיהם הטובים הלא הם מבזים אותנו ומייסרים אותנו בשוטים, ואנו משיבים להם תחת זאת אהבה וחיבה…

היה רגיל לשנן דברי בעל ה"ראשית חכמה" עה"כ 'לשון רכה תשבר גרם' – לשון התינוקות בתורה שהיא רכה שוברת כוחן של צרות שהן חזקות כעצם, וסימן תשב"ר גר"ם – 'תינוקות 'של 'בית 'רבן 'גזרות 'רעות 'מבטלין. וכך היה מפרש את דברי דוד המלך ע"ה: "כחצים ביד גבור כן בני הנעורים", החיצים של כלל ישראל הם בני הנעורים היגעים בתורה…

והרי מעשה היכול ללמד על הכלל, עד היכן מגיעה חביבותו וירידתו לכל אחד ואחד, גם לנער ולקטן. באחת מסעודות המצוה שערך רבינו באחד מגלויותיו, אתא ובא יהודי המחזיק בשני ילדים. רבינו הבחין על-אתר ביהודי זה הנשרך בשני עוללים רכים, כי המה מחוסרי אמא. במשך כל שעת ה'שולחן' קירב רבינו את היהודי עם ילדיו בכל מיני קירוב, כביכול רק ליהודי זה היה מחכה. בגמר ה'טיש' וכל המסובים עזבו את המקום, נותר הרבי לבדו עם הילדים הרכים, נתיישב עמם והחל לדובב אותם להשיח את אשר על ליבם, בעודו מאכיל במו ידיו אותם מיני מגדנות לתוך פיהם, ושואל ומתעניין אם האוכל ערב לטעמם? כך ישב עמם באורך זמן ובאבהיות אין קץ והרעיף עליהם טללי תחיה.

לא ידח ממנו נדח

בכל יום ויום היה חוזר על עצמו אותה מחזה. מגיע רבינו לביהמ"ד אמשינוב בשכונתו ומתנצל על האיחור, ואומר בקול לכל מי שרצה לשמוע: "איך בין פארשלאפען". ומהיכן מגיע רבינו? סיפרו שכניו בני משפחת הרשלר הי"ו, שעקבו אחר רבינו במעשיו היומיומיים ועמדו כמשתוממים. זה החל בשעות המוקדמות של הבוקר, הם מבחינים בו יוצא את ביתו בלאט ומתקדם אל עבר רחוב 'תורה ועבודה' בשכונה. שם עומדים ניצבים שני בתי ספר ממלכתיים. רבינו פונה לביה"ס הראשון, שם כבר מחכים הילדים הראשונים שהגיעו מפאתי השכונה רגלית ורגילים למצוא את רבינו בשעה זו: "הנה הסבא הגיע" – הם מכריזים עת משרך רגליו רבינו ויורד במדרגות חצר בית הספר.

לא זמן רב ישב עמם רבינו כשהם מקיפים אותו כגורן עגולה, הן עוד מעט כבר יבואו האוטובוסים עם כל תלמידי ביה"ס ומוריו, ואל להם לפגשו. אמר מה שאמר. ברך מה שברך. קרא עמם 'שמע ישראל' חילק בידם מיני מתיקה וחיש אץ-רץ מן המקום. ועדיין לא תמה המלאכה. ברגע שסיים עבודתו בביה"ס זה פנה ומיהר ללכת לביה"ס השני. שם חזר על עצמו המחזה המלהיב הזה.

ושמא תאמר: מקרה הוא זה יום אחד ותו לא? העידו בני המשפחה החשובה, כי מראה זה חזר על עצמו בכל בוקר מחדש. כשאח"כ ממשיך הוא לביהמ"ד אמשינוב לעבודת היום. הוא שאמרו עליו: הרוחניות והגשמיות של הזולת עוד קודם לרוחניות שלו עצמו כלפי קונו…

על רבינו ניתן לקרוא ולהמליץ את הכתוב: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" וכדרשת רז"ל: "מלמד שהכניסום תחת כנפי השכינה". היה הוא הולך בדרכיו של אברהם אבינו ע"ה שהיו בו שלושת הדברים הללו: עין טובה נפש שפלה ורוח נמוכה, ועושה נפשות לה' ולתורתו, ומצילם מרדת שחת.

שח יהודי נכבד, כי פעם נכנס להתלונן על המלמד של בנו, אשר התייאש מבנו שלומד בת"ת פלוני וכבר אינו משקיע בו יותר. פנה רבינו אל המלמד, אך הוא בשלו, כי אין כל סיכוי לאותו תלמיד וכבר ניסה למעלה מכוחותיו. אמר רבינו לאבי הילד, נחכה לזמן הלימודים הבאה ואז יהיה טוב. לקראת השנה החדשה בירר רבינו היכן לומד התלמיד ועלה לחלות פני המחנך, כשהוא משיח אודות התלמיד הזה, בהוסיפו כי הינו מבטיח שיצליח בלימודיו… אך זאת הוסיף רבינו וביקש מהמחנך: עצתי אמונה לבל תחשוב על העבר של התלמיד אצל מלמדים קודמים. המחנך הנרגש נצר את דברי רבינו על לוח לבו, וכיום הינו אברך תלמיד חכם העושה חיל בלימודיו.

כל פעולותיו למען ילדי ישראל באו גם על חשבון הרוחניות האישית אותו היה מבקש. סיפר נכדו הגדול כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א, כי פעם פנה אליו רבינו וביקשו ללוותו אל מרן ה"בית ישראל" אל ה'טיש'. בדרכם עברו בשכונת 'בית הכרם', שם פגשו בקבוצת נערים שתהו ושאלו שאלות ביהדות. פנה הסבא הגדול אל נכדו: לך לגור, אני כבר נשאר כאן.

הרימותי בחור מעם

אם ילדי ישראל היו אופן אחד במרכבותיו של רבינו, הרי שהאופן השני הם ללא כל ספק בחורי ישראל, אשר דרש דרש בשבחם בכל זמן ועת. החשיבם ריבם וטיפחם בכל עת מצוא, משתעשע בחבורתם ומתענג על דברתם. ולא זו בלבד, אלא מנהג נהג בעצמו לבקר בהיכלי ישיבותיהם ולתור אחר תורתם ולימודם. כך זכתה ישיבת "קול תורה" בשכונותו, שבראשות הגרש"ז אויערבאך זצ"ל לביקורים לעתים קרובות מאת רבינו, והיו התלמידים נמשכים אחריו כבמטה קסם.

שח יהודי בן תורה מעדות המזרח, כי בצעירותו בא ללמוד בישיבת "קול יעקב". טלפון אחד שימש אז את כל באי הישיבה. מה היו עושים הבחורים? יוצאים לרחוב הפסגה ומחכים לטלפון ציבורי של השכונה. מספר אותו יהודי: "לפתע ניגש אלי יהודי הדור-שיבה, ואומר: לא כל-כך טוב לעמוד ברחוב, אם תרצה תוכל לבא עמי לביתי לטלפון", הלך עמו הבחור, לא לפני שהזקן מוסיף: "בכל פעם שאתה צריך תבא אלי ותתקשר". מני-אז קבע לעצמו הבחור לעלות אחת בשבוע לבית רבינו להתקשר לבית הוריו, ואינו מעלה דעתו מיהו האדם המיוחד המארח אותו. לימים נודע לו מיהו המארח הפלאי ונקשר נפשו בנפש רבינו.

שוב מעשה בבחור שהוריו שלחוהו ממקום מרוחק ללמוד באחת הישיבות בירושלים. ביקשו ההורים מאת רבינו שיהא עינו פקיחא על בנם מחמדם. ורבינו, מילא בקשה זו בשלימות. היה מגיע לישיבה פעמים רבות במיוחד עבור בחור זה, לדאוג לרווחתו ולטובתו. סיפר אותו בחור כי בכל פעם בהגיעו להיפרד מרבינו לפני נסיעתו הביתה, ליווה אותו רבינו בטבעיות לתחנה, כי הלא יש לו 'עין פקיחא' עליו…

הרי מעשה באותו בחור שלמד בישיבה בירושלים, ולא ראה ברכה בעמלו, פעם בשברון לבו עלה לרבינו ותינה לפניו את מצבו העגום, נתרגש מאוד רבינו ואמר לו: 'האם הינך מאמין שבידי להועיל לך? דע, כי אני רואה את עתידך כאדם גדול בתורה'. והוסיף להדריכו בנתיבות התורה והיראה. לשמע הדברים קם הבחור ורץ לחדרי תורה, ועשה חיל בתלמודו ומכהן כהיום הזה כר"מ בישיבה נודעת בירושלים עיה"ק.

היה הוא וביתו תחנה לבחורים חסידיים המבקשים נפשם להתענג על ה' ולהתקרב. חפצי-קרבתו חשו והרגישו כי "לא מחשבותי מחשבותיכם". אכן עסוק הוא בסידור מיטה לתלמיד בישיבה, או בשתדלנות עבור בחור אחר, אך מוחו ולבו מעפילים לגבהים. מקורביו הרגישו כי כל נעלם – גלוי וידוע לפניו. פעמים היה רבינו שוכח מלהסתיר, והיו הנוכחים תמהים מנין לו לדעת? אין זה כי אם מרוח הקודש ששרתה עליו.

וכאותו מעשה בתלמיד ישיבה אשר הצוות הרוחני החליט לשלוח אותו לביתו, והבחור בייאושו פנה הלך לאחד מבתי הכנסת באזור, וגמר אומר שלא לילך לביתו ויהי מה. לפתע שליח מטעם רבינו ניגש אליו ומבקשו אנא יסור אליו… בבואו מחווה רבינו על ביתו: כאן מיטה וכאן נטלה לידים, ואתה אורחי…

או מעשה והרבי מזכיר בשמו של בחור שהיה מגיע לפעמים לבית מדרשו, ומבקש שיקראו אותו לפניו. בהגיעו מבקשו רבינו אולי יאות ללון אצלו? סיפר הבחור כי רק לילה קודם ביקשו חבריו לצאת עמו לבלות, ורבינו ברוח-קדשו ביקש להצילו מידם.

טוב לגבר כי ישא עול

וכל אלו המופתים הנסתרים אינם מעידים כאין וכאפס על המופתים הגלויים. כי רבינו חרש וזרע בכוחות בלתי נדלים תלמים עמוקים בלב בחורי ישראל שהסתובבו והקיפוהו תמיד. ביקש ועלתה בידו להקים 'חבורה' לבחורים מבקשי ה' וחושבי שמו, בכל ליל שבת, ולימים, המשיכו הם להקיפו בעבותות אהבה גם ב"שולחן" אשר לפני ה' אותו ערך במקהלות-עם.

יושב רבינו עם חומש עתיק וקופסת טבק לצידו, לומד בהטעמה ובנעימה פסוק אחר פסוק, מביא את דברי הראשונים כמלאכים ואת דברי החסידות, כשהוא משלב בד בבד מעשה חסידי ונגון מבית אבא. הספר "אור החיים הקדוש" פתוח לפניו. התלמידים שואלים והוא משיב באהבה ובחיבה גלויה, והיו הדברים מאירים ושמחים כנתינתן מסיני.

כך ישב הצית והבעיר את ליבותם לאהבה אותו ולדבקה בו, כאשר כל עמלו ברגעים ובשעות אלו להשריש בצעירי הצאן תורה ויראת שמים. באמת אמרו: כמה נפשות עשה רבינו באותם שעות של "חקל תפוחין קדישין"…

יחסו אל הבחורים היה כשווה בין שווים. לא הראה פחיתות בכך כביכול 'יורד' הוא אל רמת הבחורים ודרגתם, אלא כאילו מאז ומקדם כאן מקומו הטבעי. זו היתה ההרגשה במחיצתו. לכל אחד נדמה לו כאומתו.

אפס, כי לא לעצמו ולבית- מדרשו ומוסדותיו חיפש, כי לא היו לו כאלו. לא חיפש להגדיל את בית מדרשו ואף לא להעצים את מנין החוסים בצילו. חיפש ודרש ויגע להרבות כבוד שמים. זו היתה כל יגיעתו, מטרתו, חפצו וחשקו כל הימים. לפעמים גם יעץ לבחור מסויים שלפי דרכו יתאים עצמו לחצר כזו או אחרת, כאותו דוור המעביר מכאן לשם, ולא מותיר בידו מאומה, כי אם עמל-הדרך למען שמו באהבה.

אכן פעם, משהציעו לו לרכוש ביהמ"ד במרכז ירושלים, סירב כשהבסיס שעמד במרכז השיקולים היה, היכן ניתן להרבות יותר כבוד שמים, באשר הוא ביהמ"ד היחיד בשכונתו העורך שולחן בלילי שבתות.

הישיבה בצוותא בלילי השבת רווי ההוד, הפכו עם הימים כשהציבור גדל – ל'טיש' אותו ערך רבינו כמסורת אבותיו. ואין בין זה וזה, ובלבד שיכוון לבם של אצילי בני ישראל לאביהם שבשמים… גם כאן, כשהגישו מיני מטעמים לכבוד שבת, היה שולח ומכבד מקודם את בחורי החמד, בהוסיפו: "להם יש שמחת שבת"…

בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא

והרי מעשה מופלא, באחד מבחורי ישיבה, אשר ל"ע חטף משבר, ולא היה עוזב את בית אביו ואת מיטתו בבית. ראה זאת אביו וביקש את סיוע רבינו. יום אחד בשכבו על מיטתו שומע מלמטה צעקות שקוראים בשמו. 'וכי מי זה הקורא בשמי' הרהר ויצא לחוץ. והנה לנגד עיניו רואה את הרבי הזקן, המחייך אליו חיוך משובה וקורא לו להצטרף אליו. חיש מהר נזדרז וירד. והנה רבינו המהלך כנגד רוחו של כל אחד מציע לו, אולי ירצה לבא עמו אל הים?… הבחור כגבור אזר חלציו וכעבור ימים ספורים כבר חבש שוב את ספסלי הישיבה…

רבות ביקר רבינו בישיבות הקדושות, אם זה היה בעת אשר הגיע לביקור בהיכלי בית המדרש בערים כמו ערד וחצור, אז היה משמיע מדברותיו ומחזק את בחורי החמד בעבודתם הק' בתורה ובחסידות והתקשרותם לצדיקים, בלא להסתיר את מלא חיבת הקודש הערכתו אליהם.. ולא זו אף זו, היה נכנס לעיתים לחדרי האוכל של ישיבות חסידיות כמו "מאור עינים", "בויאן", "בעלזא" ו"קרלין", בזמן שתלמידי הישיבה סועדים את ארוחתם, והיה מנצל זמן זה לשוחח עמם באבהיות. למתבונן מן הצד, היה נראה כביכול בא לסעוד עמם, אך לימים הובנה כוונתו העמוקה ודרכו בקודש.

סיפר הרה"ח ר' מאיר עקשטין זצ"ל מנהלה הרוחני של "ישיבת סטולין קרלין" בירושלים, כי פעם נכח בזמן ביקורו של רבינו בחדר האוכל של הישיבה, כשהוא מיסב עמהם ושואל לדעתם שאלות, כמו מה יעשה אדם המתעורר משנתו וחש שאין הכיפה לראשו, האם יטול קודם ידיו שכן אסור לגעת בכלום קודם הנטילה או ילבש הכיפה שלא יהא חלילה רגע בגילוי ראש. וכך כשהתלמידים משיבים זה בכה וזה בכה, נפנה רבינו משם… הן את שלו כבר עשה…

ולאו דוקא בישיבות חסידיות, אלא גם במחוזות אחרים, תדיר היה מוצא תירוץ לשם מה בא, נכנס ועושה את שלו. לימים, אף הדפיס רבינו קונטרס קריאת שמע שעל המיטה בצירוף מאמרי חז"ל ודאג להפיצם בין כלל בחורי הישיבות די בכל אתר ואתר.

היה רבינו מראה ומוכיח לכל, כי הבחורים יקרים אצלו עד למאוד. היה מכבד את אותם בחורים שהיו משמשים אותו ולנים בביתו. הדבר היה בולט כשהיה מבקר בבתי אדמו"רים והיה מצביע על המשמשים ונוקב בשמותיהם להזכירם בקו"פ.

מעשה והבחור אשר על הבית התכונן להדליק את נרות החנוכה, ובשמוע רבינו מחדרו פנימה את ברכותיו של הבחור, מיהר ורץ בחביבות לעמוד אצלו ליד הנרות, לפרסומי ניסא.כך באהבה נדירה שהאהיב רבינו את עבודת ה' בלב תלמידיו וחסידיו-בניו, שבו והעריצוהו אהבה על אהבה. וכבר היה מעשה ורבה של מירון הרב שטרן פנה אל רבינו למרגלות ציון הרשב"י ושאלה בפיו: טאלנע'ר רבי! למה זה כולם מחבבים אתכם? והרבי ב'תמימותו' אינו יודע: "איך וויס טאקע נישט, אבער אז איך האב ליב יעדער יוד דאס וויס איך יא". מה טעם מחבבים אותי – איני יודע. יודע אני כי מחבב הנני ואוהב כל יהודי…

תם מאמר זה ולא  נשלם 

 

 

הכתבות המעניינות ביותר

רבבות במעמד סיום המחזור השני של 'הדף היומי בהלכה' של 'דרשו' בארנה • שידור חי
המתווה שהוצג לגנץ: אביתר תמורת חומש; בימין תוקפים - "הסכמים יש לכבד"
מעמד 'כבוד חכמים ינחלו' לאברכי כולל להוראה ויז'ניץ עפולה
הפיצוץ בחתונה: מתקן קונפטי ששולבו בו זיקוקים הביא לפציעתם של הצעירים
המקובל רבי ציון בוארון ערך תפילת שובבי"ם בכולל "זוהר השלום" באשדוד
האדמו"ר מנדבורנה ירושלים במעמד פתיחת הכולל בבית מדרשו בבני ברק
שלג כבד מכסה שוב את החרמון; 20 ס"מ נוספו במפלס התחתון • צפו
הרמב"ם היומי • ספר קרבנות הלכות תמורה פרק ד' • צפו
הפינה היומית: שתי דקות על כיבוד הורים עם הרב אהרן רוט • צפו
עִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַגֶּפֶן • שמחת התנאים לנכדת האדמו"ר מוואסלוי
המאמץ הדיפלומטי: מקרון נפגש תוך 36 שעות עם פוטין, זלנסקי ושולץ
רוסיה תפתח בתרגיל ענק בבלארוס; ארה"ב שולחת אלפי חיילים • צפו
דינר לטובת ישיבת באבוב בני ציון • גלריה
השיעור היומי: הרב דוד חבושה • צפו
וַיְהִי בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי • כותרות העיתונים – ט' באדר א' ה'תשפ"ב
גדולי תורה ורבני עולם התשובה באו לאחל מזל טוב בחתונת בת הרב יגאל כהן • גלריה
פריצת דרך בהפקת אנרגיה: כור גרעיני ניסיוני בבריטניה שבר שיאים
תיעוד: האדמו"ר מסאדיגורה ירושלים בציון הרשב"י במירון

מה ברצונך לחפש?

נתקלתם בחדשה מרעישה? ידיעה מעניינת מוזמנים לספר לנו

Hide picture