"נעלם מעיני הבדולח של כבוד תורתו דברי הבית יוסף בסימן פלוני ודבריו של הגר"א בסימן זה…" נשמעה לחישה בחדר התלפיות שברחוב הקבלן 45. הלחישה נעלמה כלעומת שבאה והשקט חזר לשרור. רק חריקת העט על הדף הפרה אותו. "כבודו לא הבחין שההיתר שנדון בדברי מרן מתייחס רק למקרים כאלה ולא למקרה הנדון… ולכן, במחילה מכבוד תורתו, טעות עלתה בידו. ויש לפסוק כך…" – שבה לחישה חרישית להתנגן אל חשכת הליל.
לא היו אוזניים לא לכותל ולא לחדר המואר, מלבד הכותב הדגול. שום ילוד אישה לא נכח בסביבה. היקום כולו נם את שנתו. אבל היו שם עשרים אלף ספרים, חיים, קרובים, מוכרים, ידידים. בעלי שמועה העומדים כנגדו.
חצות לילה בגן העדן. הקירות גדושי ספרים, לא רק בחדר הפנימי, קודש הקדשים של גאון הגאונים, אלא גולשים הם הספרים לשורת החדרים הסמוכים. בבית, שררה הדממה.
הנכדים, צאצאיו של הבן רבי משה, נמים את שנתם. מרן הגר"ע יוסף זי"ע רוכן מעל שולחנו, ערמת ספרי הלכה פתוחים מול עיניו הבולשות, משקפיו הכהים כרוכים בתלמי מצחו והעט שבידו מתרוצץ על הנייר החלק. שורות שחורות מצטיירות במהירות, בכתב ידו העגלגל ובלשונו העשירה. עוד תשובה הלכתית, עמוקה אך בהירה, נוספת אל ארון הספרים היהודי לדורות עולם. רב אמן המלטש את יהלומיו ומוסיף אותם לאוצר התורה.
זהו גן העדן של גאון הגאונים זי"ע, ואין בלתו. זה מרחב המחיה היחיד שלו. שפתיו דובבות שיח עם גדולי העולם משנים קדמוניות שאת חידושיהם הוא מעלה על הדף, אם להסכים אם לחלוק. הוא מתדיין לעומתם. הם עולמו, הם חבריו, הם רעיו, הם בני שיחו ואת דבריהם הוא חי. גם רבבות ההערות המעטרות את אלפי ספרי הקודש הממלאים את חדרי הבית כתובות בלשון נוכח, "פליאה נשגבה ממני לא אוכל לה, כיצד זה לא שם כת"ר אל לבו את דברי הב"ח בסימן פלוני שכבר קדמו מאה שנים ואיככה נעלמו ממנו דברי בעל המאור…" כתוב המאור הגדול זי"ע בהערתו המופנית למחבר הספר, שכבר עשרות שנים אינו בעולם.
חצות נקפה זה מכבר. הגר"ע יוסף עדיין על משמרתו. מנהל את הדו-שיח הלמדני עם רבותינו הראשונים והאחרונים. בעולמו הם חיים כאז כן היום הזה. הוא פוגש אותם בתכיפות רצופה, מדי למדו את תורתם. חבר הוא להם זה עשרות שנים, הוגה בהם, לומד את חכמתם, בשכבו ובקומו ובלכתו ובדיבורו. "כבודו לא הבחין שההיתר שנדון בדברי מרן מתייחס רק למקרים כאלה ולא למקרה הנדון… ולכן, במחילה מכבוד תורתו, טעות עלתה בידו. ויש לפסוק כך…" לוחש שוב הרב ומשרבט את הכרעתו המלוטשת. ממנה לא יזוע. צולל אל הסוגיה בריכוז מוחלט ומתנתק מכל הסובב.
בעת ביקור בשמחה משפחתית, כשבעלי השמחה הפצירו בו להישאר במקום עוד קמעה, ולהשפיע מהודו על השמחה, השיב להם המאור שכבה לנו השבוע: "מחכים לי בבית, איני יכול להתעכב במכונית". שאלו בנו רבי משה, מי הם הממתינים בבית? השיב לו אביר הרועים בחיוך: "הרשב"א, הריטב"א ועוד מאות גאונים מחכים שאלמד בספריהם. איך אוכל לעכבם?!"…
♦♦♦
ביום שבו היה אחד מעשרות ספריו יוצא לאור, היה מרן הגר"ע יוסף זצ"ל חש כביום חתונת אחד מבניו. ביום שכזה היה מהלך בבית עם הספר ורוקד עמו בהתרגשות, כאילו התבשר על לידת בן. בסביבתו מתהלך סיפור על חלום שחלם, כאשר סבל פעם מכאבים בידו הימנית. באותו לילה נגלה אליו הרמב"ם בכבודו ובעצמו. מרן זצ"ל, שהיה בז לאמונות טפלות, ביטל את החלום, "חלומות שוא ידברו", הפטיר בביטול. אולם הרמב"ם שב בחלום עוד פעמיים ועודדו להמשיך בכתיבת פסקי ההלכה, בנימוק ש"התורה שלך עושה רושם גדול בשמיים. תמשיך ותכתוב…" האם יש צורך לציין כי כבר למחרת נעלמו הכאבים מידו של הרב כלא היו?!
לספריו, אהבתו הנצחית עלי אדמות, היה רוחש חיבה עזה. "אמנם חסכתי מלחם ילדיי, אבל זה הלחם האמיתי שלנו, הלחם הרוחני, לחם חכמים. חיבה יתירה יש לי לספרים הישנים, שמהם למדתי כל חיי", אמר לי הגר"ע פעם, בעודי יושב לפניו. "הקשר המיוחד שלי איתם בא בגלל שבזכותם זכיתי להורות הלכה למעשה מתוך עיון בספרים, ולא חלילה לבנות מגדלים על יסודות רעועים של סברות בטן. בכל פעם שהוריתי הלכה, סרתי לספרים ורק לאחר מכן הסקתי הלכה".
עד השעות הקטנות של הלילה היה יושב ליד השולחן, משעין את ידו, מלטף את זקנו וישקע בים האין סופי של הלימוד. לא הנכדים הקטנים וגם לא העסקנים הטורדניים היו מצליחים להוציאו מתוך אי הכתיבה הבטוח.
♦♦♦
בחדר ההרדמה, לאחר אחת הפעמים שבהן הובהל לבית החולים, שכב הרב מחובר למכשירים שונים ומעוטר בצינורות משונים וציפה לניתוח. חיוור כשלג, חלש כתינוק בן יומו, נשימותיו כבדות, לחץ הדם עולה ויורד, הראש מכביד והעיניים כמעט נשמטות. כמעט, כי בידו הפנויה הייתה גמרא פתוחה. כרך קטן וזעיר של ש"ס כיס שלא מש ממיטתו במשך כל הניתוח והיה פתוח בידיו עד כמה שניות לפני ההרדמה.
כשהתעורר מרן זצ"ל מההרדמה שאחרי הניתוח לא שאל אם הניתוח הצליח או נכשל. לא בירר את מצבו הרפואי. רק ביקש בחולשתו ליטול את ידיו ומיד המשיך ללמוד מהמקום שבו הפסיק.
אחד מהבנים המודאגים רצה לבדוק את ערנות האב ושאלו על מקורו של מאמר של החיד"א.
"בספר 'טוב עין', למרן החיד"א", מלמל הגר"ע יוסף בחולשה.
"מתי ראה זאת מו"ר אבי בפעם האחרונה בתוך הספר?" לא התאפק הבן לברר.
"לפני שישים ושלוש שנים", השיב האב בלחש.
"צריך להספיק עוד תורה ועוד תורה", הפטיר האב חלושות, ממשיך להגות בגמרא הקטנה בצימאון של מישהו שלא שתה מים בשבעים שנות שרב.
הריאות לא תפקדו כנדרש. הלב לא פעם כמו שצריך. החולשה עטפה את הרב מכל כיוון, אבל המוח המשיך בשלו. מנותק מהגוף, הוגה בתורה במלוא ההכרה.
קשה היה לנתק את הגר"ע יוסף מצינור החיות שלו. כשכיהן כרב ראשי לישראל עלה פעם על סולם לשלוף ספר תורני ממדף גבוה והחל לעיין בו בעודו על הסולם. שעתיים תמימות חלפו עליו והוא שקוע בין דפי הספר, אינו מבחין שרגליו נטועות עדיין ברומו של סולם. פתאום פסע צעד קדימה בעודו לומד, מבלי לזכור שזה צעד אווירי. מעד ונפל, ידו נשברה וגובסה למשך שלושה חדשים.
פסיקתו לדורות – לא רק ממוח נובע חכמה באה, אלא גם מלווה במבוע של רחמים מלבו הגדול. ביום שני של חורף, ראהו אחד מבניו והנה עייפות רבה ניכרת עליו. לתמיהתו, השיב האב כי מליל שבת לא הצליח לישון כראוי בשל תשובה בעניינה של עגונה. "אבל למה לא ישנת?" התפלא הבן. "איך אפשר לישון כשלא מוצאים היתר לייסוריה של בת ישראל?!" התפלא האב.
אבל לא רק ייסוריה של בת ישראל מנעו שינה מעיניו. פעמים רבות עלה לישון בשעות המאוחרות של הלילה, לאחר לימוד רצוף בן למעלה משש שעות, והנה לאחר חצי שעה הרב קם וחזר ללימודו. שאל אותו בנו: מדוע אינך ישן? והרי העייפות תפגע בלימוד של מחר?
ענה לו אביו הגדול: "איני יכול להירדם. המוח חושב על מה שלמדתי הערב. הנה מתברר לי עוד כמה דברים ואני מוכרח להעלותם על הכתב".
♦♦♦
בעומדי השבוע על המרפסת בשיפולי רחוב בר אילן, צופה לעבר שמונה מאות וחמישים אלף האנשים שבאו לחלוק כבוד אחרון לגדול דורם – נזכרתי בהלוויה אחרת שנערכה בירושלים, לפני שלושים ואחת שנה.
היתה זו הלוויתו של כ"ק האדמו"ר רבי מאיר אבוחצירא זי"ע, שנפטר בפסח תשמ"ג, כשהוא בן ס"ח שנים. היו אלה ימי חול המועד של פסח שהפכו לימי אבל. רצנו כילדים מאחורי הרכב שבתוכו הצטנף האב השכול, ה'באבא סאלי' זי"ע. לא חלפו חודשים רבים, והאב, כ"ק האדמו"ר רבי ישראל אבוחצירא זי"ע, נתבקש אף הוא לישיבה של מעלה, כשהוא בן צ"ג שנים. ייכנס אב אצל בנו.
את הנהגת המוני יהודי עדות המזרח, כמו העביר ה'באבא סאלי' זי"ע למרן הגר"ע יוסף זי"ע.
קווי הדמיון מבהילים. שניהם האריכו ימים עד לשנתם הצ"ג. שניהם העמידו דורות של תורה, השפעתם חצתה יבשות וחוגים.
עד שבניהם הגדולים – רבי מאיר אבוחצירא ורבי יעקב יוסף – נפטרו לאחר מחלה קשה. מאז שקעה שמש הבנים, הלכו האבות ודעכו, עד שהצטרפו אליהם לישיבה של מעלה.
בלילה סחוף היגון השבוע, עמדתי במרפסת בשיפולי בר אילן, ושמעתי מפי אבי שליט"א על ההיקש המצמרר. נזכרנו בהלוויה בתשמ"ג, בפסח לפני שלושים ואחת שנה, שיצאה אף היא מהיכל ישיבת פורת יוסף, ספינת הדגל של עולם התורה הספרדי.
ואז, כשהופיע הרכב הכחול ויללת ההמונים עלתה השמימה, הצטעפו עיניו של אבא בדוק של דמעות. "למי העוז לדבר על יורשים? ענקי דורות שכאלו, אין להם תמורה, אין להם חליפה, מי יבוא במחיצתם ומי ייכנס בסודם".
ואבא פרץ בבכי.
♦♦♦
ד' בחשוון תשע"ד. חצות הלילה. עט הפיילוט ממתין. דפים כתובים בחציים תחובים במגרה האישית. ורק הכיסא העמוק ריק, והשולחן הרחב עומד יתום, והנשימות הכבדות אינן נשמעות.
חצות לילה בגן עדן – – –
