יציאת מצרים, פרטית
ניסן תשע"ג. שלושים יום קודם החג, מקיים הנני את הדין 'שואלין ודורשין בהלכות החג' באופן יוצא מהכלל. סיפוק רב הריני חש בהכנה דרבה השתא.
ערב פסח תשע"ג. כעת הנני עוטה בגדי שיראין, עסוק באפיית מצות-מצוה באופן המהודר והמחמיר, חומרות חדשות אמצתי לעצמי השנה וב"ה ההצלחה – הרבה מעבר למשוער. ההלכות נהירות לי, גם ההתלהבות גואה בקרבי, לאחר שעובר לאפייתן זכיתי לעבור בעיון ובהתבוננות מעמיקה על עניני חג הפסח בספרי המחשבה והחסידות. אגלי זיעה-של-מצוה נוטפים מעל מצחי הקמוט, הלב מתרונן בקרבי ומפי בוקע בהודיה – הלל השלם.
ליל התקדש חג תשע"ג. קַדש – ניצב הנני עטוף בקיטל צחור, חש כמלאך משרת. סוף-סוף, ליל הסדר, הלַיִל הקדוש שמסדר את כל השנה. אני מאמין בדברי רבותינו המקובלים שכעת האורות יורדים וחודרים לתוך הנשמה, אשתדל אם-כן בכל הכחות להוות כלי שלם ראוי ומוכן לקבלת הקדושה הגדולה הזאת. איזו התרגשות עילאית, מוקף הננו במצוות רבות – מצות, ד' כוסות, מרור… – 'שישו בני מעי שישו…' בפסוק זה בטאו קדושי עליון נשמתם-עדן את 'אכילת הקדשים' בליל קדוש זה.
"מה? עכשיו? יוסי??!!! בלילה כזה?!?! נו… כיצד מתקוטטים כשכל הפמליא של מעלה מאזינים להגדה שלנו???"
"נו… אסור לדבר… '…ובמורא גדול – זה גילוי שכינה'. איי…"
"משה! הרסת לי את כל ההכנות. מדוע הנך שופך על השולחן את היין המקולל של המכות?! האמת, כך לא ציפיתי שייראה ה'סדר' שלי. 'שאינו-יודע-לשאול' שכזה…"
חבל.
***
ליל התקדש חג תשע"ד. עבדים היינו… אני מתבונן בפניו המלאכיות של משה'לה שלי. רק לדמיין 'הרי אנו ובנינו … משועבדים היינו', פנים מצומקות, תת תזונה, סוחב אך בקושי את ערימת האבנים במעלה ההר… נשיקה חמה מוטבעת בזאת על מצחו של הבן המופתע. "אתה שומע משה'לה? שומעים קינדערלעך?" אני מכריז בסערת רגשות "לולא שהשי"ת הוציאנו ממצרים היינו – סבא ואני ואתם – עדיין משועבדים תחת ידי הרשעים…"
השנה בחודש ניסן חשבתי לאמץ לעצמי כמה הידורים והפעם דווקא במצות 'והגדת לבנך', הידורי מצוה וחומרות שיסייעו בידי לספר לצאצאיי היקרים את סיפור יציאת מצרים כראוי – באופן מוחשי וחי. שמעתי על בני קהילות ספרד שהיו נוהגים כל שנה להניח את צרור האפיקומן על שכמם, ולהמחיש את סיפור יציאת מצרים באמרם את הפסוק '… משארותם צרורות בשמלותם על שכמם' (שמות, בא יב, לד). כן קראתי על מנהגו בקודש של המהרי"ץ דושינסקיא זצוק"ל ועוד מגדולי הונגריה שבליל הסדר נהגו לערוך כעין הצגה, כאשר אחד הבנים מופיע בפני אביו כשכיס המצות תלוי מאחורי גבו, והאב תמה כנגדו ושואל "מהיכן באת? מאיזה עם אתה?" וכך מספר הנער הצעיר שהוא אחד מבני ישראל שבמשך שנים רבות משועבדים היו לפרעה בארץ מצרים, ועתה הוציאנו ה' ביד חזקה ובזרוע נטויה…
ואז, בעיצומה של ההתלהבות המתלווה לאמירת ההגדה, משפיעה העייפות על בני בן-הזקונים חיימ'קה שיחי'ה, והוא בחיוכו המתוק מבצע 'יחץ', שובר ומרסק את המצות 'כהן' ו'ישראל', מאותן שלוש המצות היקרות שנאפו היום בערב פסח אחר חצות – המצות החביבות שלי – המושקעות בדמים, ביזע ובהקפדת כשרות יוצאת מגדר הרגיל. מביט אני עליו בחיבה, ומחייך. אני מתחייך ומודה לה' על ילדיי היקרים ששוויים מעל כל הון דעלמא. לבי מתמלא ברגשות הודיה על יציאת מצרים – מֵצַר-יָם (- המוחין, האריז"ל), הפרטית שלי. לראשונה הנני חש "בן חורין". באמת.
אה, בן חכם שכזה…
סימנים של חיים
קדש ורחץ – רצונך להתקדש ולהתרחץ? דע לך כי באמצעות כרפס – ס' (ריבוא) פרך = הסבל הרב שעובר האדם שגורם לו ליַחַץ – שבירה – האדם מזדכך, והם המביאים אותו לידי קדושה וטהרה.
מגיד רחצה – האם תגיד שבכך לבד תהיה רחוץ וטהור? והתשובה היא: הצער והשפלות מטרתם היא כדי שתהיה בבחינת – מוציא מצה – שתפיק מכך את האמונה (מצה – מיכלא דמהימנותא = מאכל האמונה, זוהר הק'), לחזק את אמונתך בבורא יתברך, וביכולות הרבות שנטע בתוכך. ובשום אופן לא להישאר ח"ו במצב של שבירה שעלולה להביא לידי נפילה, שהרי:
מרור – המרירות – כורך – תהיה כרוכה עם – שולחן עורך – כל מטעמי מעלותיך הייחודיות ערוך אותן לפניך כשולחן הערוך והוציאן מהצפון, האמן בכך אשר 'בקרבך – קדוש'. בתוכך צפונים אוצרות רבים של כוחות, כשרונות ויתרונות ועליך להוציאם מכח אל הפועל.
התבונן נא במתנות הנפלאות שהשי"ת ברך אותך בהם – גמור נא עליהן את ההלל. קיים בעצמך את הכתוב 'ויגבה לבו בדרכי ה". עלה על במתי הסגולות הנפלאות הגנוזות בך – וצלח רכב על גלי ההצלחה המצפה לך בעז"ה!
ואכן – נרצה – זוהי הדרך הרצויה והישרה!
חזק מאד