מיליוני זוגות עיניים עקבו השבוע אחר דמותו הצנועה ומעוררת הכבוד של ר' אורי יפרח, אביו של הנער החטוף אייל יפרח הי"ו, תושב העיר החרדית אלעד, במאבק ההרואי והמכובד שהוא מנהל יחד עם הורי שני החטופים הנוספים – להשבת בניהם מידי הטרוריסטים שנטלו את חירותם.
מדהים היה להיווכח כיצד בשבוע אחד נטשו הכל סדר יום מסעיר ומשסע, והתלכדו סביב כל פעולה רוחנית ושמימית שניתן לעשות כדי להחיש את חירותם של נערי החמד שנלקחו בשבי החמאס.
היה זה רגע אמת מרומם, שניצח המון מאמרים שנכתבו ודיבורים שנאמרו בעבר הקרוב והרחוק. לפתע התברר במלוא זוהרו עומק שותפות הגורל שיש לנו, היהודים החרדים, דווקא עם המשפחות הללו, שאיתם אנחנו נפגשים בבתי הכנסת בבוקר, לומדים בלילה את אותו דף יומי ומסבים בסוף השבוע לאותו שולחן שבת. בית הכנסת באלעד שבו מתפללים בני משפחת יפרח, מספר את הסיפור הטראגי של יהודים מאמינים הנאלצים להיאבק אלו באלו בזירות הפוליטיות – אך ברגע האמת מסירים הצידה את השיקולים כולם לטובת האיחוד הטהור ביותר שהמציאות הישראלית מסוגלת לזמן לפתחם.
המערכת הפוליטית כולה, על חוקיה, בריתותיה, תקציביה והצהרותיה מתגמדת נוכח רגע אחד של אחוות יהודים שומרי מצוות המצמיחים בבתיהם בן ישיבה ועורגים לכך שיגדל לירא שמים ותורתו תהא לחם חוקו. זהו החלום שלהגשמתו מתפללות אימהות יהודיות באלעד ובבני ברק, באלון מורה ובברכפלד. תפילת "וזכנו לגדל בנים ובני בנים, עובדי השם באמת ובתמים" נאמרת באותה ערגה אימהית טהורה. ובאותו הרגע, נופלות כל המחיצות המדומות שהזירה הציבורית התאמצה להקים.
מי שלפתע דרך כוכבו הוא הרב הראשי, רבי דוד לאו, שהצדיק בפעילותו את מוסד הרבנות הראשית ש'זכה' בחודשים האחרונים למתקפות מרושעות שערערו על בסיס קיומו. הוא רץ מעצרת תפילה אחת לרעותה, חיזק את המשפחות, התפלל עם הבחורים וארגן את אחת מעצרות התפילה המרשימות ביותר שראינו בשנים האחרונות. בתוך יממה אחת, הוא הצליח לגייס עשרות אלפי יהודים מאמינים לרחבת הכותל המערבי. להוותנו, לא כולם היו שם. למרות שותפות הגורל שכולנו מרגישים בימים אלו, מותר היה לנו לצפות למעט יותר כיפות שחורות באירוע המרומם של תחינת הרבבות לאביהם שבשמיים. מעל כולם ריחפה דמותו של הרב לאו שכמו צמחה לה בכמה קומות בשבוע האחרון. את הכאב האמיתי שהקרין, יחד עם המעורבות העמוקה שגילה בפעילות למען שחרור החטופים, לא נשכח לו ימים רבים. דומה שזהו הזמן להסיר את הכובע בפניו, ולהודות לו בשם הציבור החרדי כולו על הקידוש השם שעשה בשם כולנו בשבוע האחרון.
זה לא שאנו מתעלמים מהבדלי הגישות ומפערי ההשקפה. אלה קיימות בהחלט. אולם ישנן נקודות זמן שבהן מתברר מי הם האחים האמיתיים, אל מי ליבנו יוצא. מעלליהם של אלה המתיימרים לייצגם בזירה הפוליטית לא יקהו בכהוא זה את הערבות היהודית ההדדית שקיימת בין כל יהודי בן אברהם יצחק ויעקב – ועל אחת כמה וכמה בין היהודים שומרי המצוות. זמנים אלו כמו נחצבו מששת ימי בראשית כדי לספק לנו עתות של חשבון נפש; לא חשבון נפש של הכאה על חזה האחר – אלא של כל אדם ואדם כלפי עצמו וכלפי הדברים הראויים לתיקון במחנהו.
דווקא ברגעים אלה, עלינו לומר באומץ שבימים שבהם ביקרנו בחריפות את הנציגות הציבורית והפוליטית של אנשי הציונות הדתית, התקשינו לעשות את ההפרדה המתבקשת בין תופעות פוליטיות קשות, אטומות וציניות – לבין חיים יהודיים שוקקי אמונה ואהבת השם הניבטים בשטח, גם אם מקורם בבית מדרש שדרכו ההשקפתית שונה ואחרת.
אולי, אם יורשה לנו, זהו סוג של חשבון נפש מתבקש לעת שכזאת. זהו גם סוג של כמיהה לימים שבהם לא נזדקק לאירועים דוגמת אלה שהתרגשו על העם בציון בשבוע החולף – על מנת לדעת שאנשים אחים אנחנו, וכי ברית גורל אמיתית קיימת בין כל האימהות היהודיות שמשגרות את בניהן לישיבה וחולמות בכל עת שיגדלו לתפארה בתורה וביראת השם.
בשנים האחרונות עוסקים לא מעטים בשבר הפנימי השורר בין היהודים המאמינים לאלה שאינם שומרי מצוות. היום כבר ברור, כי הצורך הכפייתי שקיים בנו להביט במשקפיים פוליטיות על כל תופעה ותהליך שמתרחשים סביבנו, הוא חלק בלתי נפרד מהבעיה. מבט פוליטי שגבולותיו משתרעים במרחב שבין מפלגות, תקציבים וכיפופי ידיים. זהו מבט נכה, צר ומעוות. השבוע, ההשגחה העניקה לנו מבט נוסף, אחר ומרומם.
נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואייל יפרח, אפשרו לנו את ההתעלות הזאת. הם אחראים לכך שבלהט הקרב ובזירת הוויכוח הבאה, נזכור שברית עולמים תעמוד בין שומרי המצוות בישראל. אנחנו מצדנו, נחלוק עם כל יהודי ששולחן-ערוך הוא מרכז חייו את אותה תחושת שותפות גורל יהודית עתיקה – שמים רבים של פוליטיקה עכורה לא יכבוה.
ניו ביבי
מה בין ביבי של 96 לבנימין נתניהו של 2014? לא מעט. מרגע שבו התרחשה עלינו הבשורה המרה על חטיפת שלושת הנערים, ראש הממשלה מצליח להפגין קור רוח מרשים של לוחם סומו יפני. 'ביבי החדש' מצליח להפתיע לא רק את יריביו אלא גם את גדולי אוהביו, והם לא רבים.
העיניים היו נשואות לעברו השבוע בכנסת. ועדת המשנה לשירותים חשאיים בוועדת חוץ וביטחון, הינה אחת הזירות המשמעותיות ביותר למערכת הביטחון הישראלית. על שולחנה נערמו התוכניות המבצעיות, המפות, המידע המודיעיני החם והעדכונים מהשטח שהועברו באמצעים הטכנולוגיים החדישים ביותר.
קצינים חמורי סבר נהרו לחדרון הקטן כדי לתת עדכונים שוטפים על הנעשה בשטח ופגשו ביבי אחר יושב בראש השולחן. הם עקבו בעניין אחרי אופי ניהול המשבר שהתרגש על מדינת ישראל. זו הפעם השלישית במספר שמשבר בסדר גודל שכזה פוגש את נתניהו על כס ראשות הממשלה.
הראשון, ואולי המשמעותי ביותר היה משבר מנהרות הכותל. העולם הערבי שיושב גם כך על חבית חומר נפץ, איים לעלות על ירושלים כשהם מצוידים בחרב ובחנית. הזעם הערבי נפגש עם משבר מנהיגותי חסר תקדים של מדינת ישראל.
המנווט, נתניהו, שהיה ראש ממשלה חדש, לא החמיץ אף הזדמנות להחמיץ הזדמנות. הוא שידר לכל העולם לחץ, פאניקה, וכל שאר התופינים שאנחנו מכירים אצל נתניהו: זיעה מוגברת, מצמוצי עיניים והסתגרות במשך שעות ארוכות בלשכה. לא אשכח אז את חיוכו הרחב של ח"כ אחמד טיבי, איש היודע היטב הלכות הומור, שבישר לחבריו כי נתניהו הוא הנכס האסטרטגי הכי חשוב שיש לעולם הערבי. "אנחנו חייבים לשמור עליו מכל משמר", אמר לחבריו המחויכים במזנון הכנסת.
הפעם השנייה שנתניהו נפגש עם משבר בסדר גודל בין לאומי הייתה לאחר החיסול הכושל של בכיר החמאס חאלד משעל. אז ציפו ממנו אזרחיו לקור רוח ולמשמעת ברזל. בתמורה, שוב הם קיבלו את כל התסמונות הידועות, שגלגלו אותו מהר מאד מכס ראש הממשלה ושלחו אותו לסבב הרצאות ברחבי העולם.
חייבים להודות בפה מלא: נתניהו למד משהו. במשבר הנוכחי, עד לרגע זה הוא לא עשה אפילו טעות אחת. הוא מתנהל בקור רוח, מנהל את המשבר בתבונה, וזוכה אפילו להערכת המשפחות שלא גומרות להודות לו בכל מפגש עיתונאי בחצר ביתן.
כמו היה דייג מנוסה, הוא משגר לפלסטינים חכות, שולה תמיכה עולמית מהעולם שעסוק היום בתחרות ספורט בברזיל, ותשומת ליבו רחוקה מלהיות מפונית לריב קטנוני במדינות הלבנט.
גם חילופי האשמות – המוצדקים מאין כמותם – בין השב"כ למשטרה, כאילו חולפים מעל לראשו. 'מה למנהיג בסדר גודל היסטורי ולמריבות זוטרות מעין אלו', הוא משדר בהופעותיו התקשורתיות. העובדה שישנו שיתוף פעולה מלא בין כל זרועות הביטחון, הוא לא מובן מאליו. בממשלות אחרות, מסוכסכות ומפולגות, שממלאות היום את חדרי החקירות – זה לא היה קורה.
גם ניצול ההזדמנויות של נתניהו ראוי לשבח. בחסות המשבר המתגלגל, הוא הצליח להעביר מיליארד שקל לצבא, על אפו ועל חמתו של שר האוצר יאיר לפיד, לסכסך בין הרשות לחמאס, ולהציב מטרה ברורה שאיתה קל לכל מדינאי בעולם להזדהות: פירוק החמאס מנשקו. בגדה ובעזה.
מבצע מתהפך
דברים אלו אינם נאמרים כלפי הזירה הביטחונית. זה שנים אנחנו נחשפים למגילות הלל ושבח שהצבא הישראלי כתב על חוסנו בשטחי הגדה. בלתי מנוצח, זו ההגדרה היבשה שהנפיקו לנו.
עכשיו זה כבר ברור שמפקדי צה"ל וקציני השב"כ חטאו בחטא היוהרה, באווירה הפסטורלית שצבעו סביבנו. כל מי שנפגש באקראי עם אבי מזרחי, אלוף פיקוד המרכז היוצא, ועם ניצן אלון, האלוף הנוכחי, התרשם כי השניים משוכנעים בעליונות צה"ל על פני כל ערבי שנע ונד במזרח התיכון.
בתדרוכים הרשמים והבלתי רשמיים, הם לא הפסיקו להלל את השליטה המודיעינית הטוטלית שרכשו ואת היכולת המבצעית לפעול בכל נקודה בשטחים. הם הרבו לצטט את אחד מראשי החמאס בעזה שהודה בשיחות סגורות כי בשטחי יהודה ושומרון, די לחלום בלילה על פיגוע ולמחרת בבוקר לקום ולפגוש חייל ישראלי בסלון ביתך. כמה הם התמוגגו על הדברים.
נכון, אי אפשר לזלזל לגמרי בביטחון העצמי ששידרו. המודיעין הישראלי הפך בשנים האחרונות לאיכותי ויעיל. צה"ל הגיע להישגים מרשימים בסיכול הטרור, למרות ששני מטענים הצליחו לחדור מהגדה לישראל ופוצצו אוטובוסים בתל-אביב ובבת-ים ורק בחסדי שמים, לא נהרג איש.
אך בסופו של דבר, עלינו לזכור שבצד השני ניצב לו אויב מתוחכם. אינטליגנטי, מקצועי ואכזרי. בוקר אחד, מתחת לאף של השב"כ, קמה כאן חוליה שחטפה שלושה נערים יחד, ועד לרגע זה, איש בשב"כ ובצה"ל אינו יודע את מקום הימצאם. המוח היהודי שחבר לטכנולוגיות המתוחכמות ביותר שקיימות כיום, לא קירב את שוטרי הימ"מ לגבש את המבצע הנדרש להצלת החטופים.
המגע עם המציאות התרגש על הקצינים הבכירים בשעות הערב של שני. עד אז חשבו בצה"ל כי ידם קרובה אל הפתרון. נכון, אמנם המחבלים המתועבים הצליחו לחמוק מידם לפני הפעולה, אבל הנה מפעילים עליהם מכבש והסיוט יסתיים תוך 48 שעות. מפגשי השטח שהתנהלו בין רכזי השב"כ והחוקרים לבין מקורות המידע, חשפו תמונה עגומה. אין קצה חוט של ממש בדרך למקום המסתור. הם אלו ששלחו את ביבי למצלמות לבקש מהציבור קצת הבנה וזמן.
ההתנהלות הביטחונית של מפקדי הצבא, מזכירה את ימי מלחמת לבנון השנייה, עם כל ההבדלים המתבקשים. הצבא יצא למבצע עם יעד ברור אחד, השבתם לבית של החיילים גולדווסר ורגב זיכרונם לברכה. ככל שנקפו הימים התפזר צה"ל על פני פעולות אחרות ולבסוף הסתיימה המלחמה ללא החטופים.
גם במבצע הנוכחי, המטרה הולכת ומתהפכת ככל שהימים חולפים. בימים הראשונים המטרה שסומנה הייתה – חזרתם של נערי הישיבה חיים לביתם. כעת אנו נחשפים יותר למעצרים של ראשי החמאס, איסוף נשקים והצבת מחסומי פתע בגדה. נראה שהמערכה הצבאית נגררת לכל מיני צמתים אחרים שבסופם, קשה לראות סיום טוב.
נימוס ליטאי
בתוך מתקפת הגזרות על עולם התורה והמשפחות החרדיות, יש לפעמים הצלחות חרדיות הנותנות שעה של קורת רוח לנציגינו המותשים.
הנה סיפור שלא סופר על שימוש בנפלאות הדמוקרטיה הישראלית על מנת לדחות – לפחות זמנית – הצעת חוק הזוכה לתמיכה מקיר לקיר.
שתי ח"כיות, חנין "החוטפים הם לא טרוריסטים" זועבי ויפעת קריב מבית המדרש של 'יש עתיד', הגישו לשולחן הכנסת הצעת חוק שלפיה רשימה המתמודדת לרשות מקומית שלא כוללת בתוכה לפחות שליש מהנציגים לנשים, תקבל מימון מופחת ב-15%. למה? נדמה שבכנסת הנוכחית השאלה היא למה לא.
הנה לכם דוגמה לשתי ציפורים במכה אחת: גם הצעת חוק נאורה וגם כזו הפוגעת בעיקר בחרדים. מה נאמר – חגיגה של ממש.
בלי הרבה הפתעות, עברה הצעת החוק את הקריאה הטרומית, קיפצה בקלילות על משוכת הקריאה הראשונה, והופ נחתה לה בשלווה בוועדה לקידום מעמד האישה להכנתה לקראת הקריאה השנייה והשלישית. מאז ועד היום, לא ידעה הצעת החוק רגע אחד של נחת. חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב החליטו להתיש את הקואליציה. בינתיים הם עושים את זה בהצלחה לא מבוטלת.
הדיון בוועדה נדחה שוב ושוב. ח"כ אורי מקלב העלה עשרות הסתייגויות להצעת החוק, ובכל אחת מההסתייגויות נערך דיון מעמיק. בשלב כזה או אחר, חברי הוועדה שאלו נפשם למות. הנה דוגמה לאחד מהדיונים. "החוק הזה הוא נגד שתי הסיעות החרדיות", טען גפני בלהט. "אני מבקש שהרשימות שיקבלו תוספת של 15% יהיו רק רשימות שבראשן אישה. הנשים מהוות 52% מהאוכלוסייה והן לא פחות חכמות מהגברים. מה זה לשים אישה במקום שלישי? צחוק. זה לא רציני. כך לא מקדמים נשים. צריך שהדמות הייצוגית, הקובעת, שמובילה את הדרך, תהיה אישה. שליש זה רק קישוט".
בסופו של דבר, הצליחה הוועדה להתגבר על אורך הרוח של הח"כים החרדיים, וההצעה עלתה לקריאה שנייה ושלישית. דא עקא, החוק מחייב הצבעה על כל אחת מההסתייגויות שעלו במסגרת דיוני הוועדה. והנה עוד פרט טריוויה קטן: זכותו של מגיש ההסתייגות לדבר במליאה במשך חמש דקות על ההסתייגות שהגיש במטרה לשכנע את חברי הכנסת בצדקת טענותיו. העובדה שגפני הגיש עשרות ההסתייגויות הקנתה לו את הזכות לדבר ארבע שעות מעל גבי דוכן הכנסת.
בתום מושב החורף, נערך גפני לנאום בן ארבע שעות. הוא הצטייד בספרי תהילים, בספרי מוסר, בהרהורים ובמחשבות על פעילות הכנסת, שיגר הודעה לדוברו בבקשה לקבל אי אלו רעיונות לנושאים שיכולים למלאות נפח זמן של ארבע שעות, והכל במטרה להתיש את חברי הכנסת, מתוך תקווה שאלו יתייאשו אי שם באמצע הדרך ויאפשרו לאופוזיציה לדחות את הצעת החוק.
השעה הייתה מאוחרת, ונציג הקואליציה שיווע למעט רחמים. "מוישה, תרחם עלינו. אנחנו עייפים. תוותר על הנאום". גפני, בנימוס ליטאי אופייני, דחה את ההצעה המרגשת, והקואליציה התקפלה. "אל תדבר עכשיו, והחוק יידחה למושב הבא", הגיע הסיכום.
מאז תחילת מושב הקיץ, מצליח גפני לדחות את החוק משבוע לשבוע. בכל שבוע הוא נותן התחייבות כי אם ידחו את החוק בשבוע נוסף, הוא ידבר פחות שעה. השבוע אמור היה החוק לעלות, כשהמונה של גפני אוחז בנאום בן שעה אחת בלבד.
רגע לפני שעלתה הצעת החוק, הודיע גפני להנהלת הקואליציה כי אם יעזו להעלות את הצעת החוק, הוא ינצל את מלוא השעה העומדת לרשותו כדי לתקוף את אטימות הקואליציה. "ביום שעם ישראל כולו עסוק בתפילות על שלושת החטופים, אתם עסוקים בהעברת עוד חוק נגד החרדים. זה יעלה לכם ביוקר", הוא הודיע, והחוק בינתיים נדחה בשבוע נוסף.
ומה יהיה בשבוע הבא? מן השמים ירחמו.
הנזק שהשבועונים גורמים ליהדות החרדית הוא בלתי נתפס. אנשים חסרי אחריות. אז בואו נזכיר כמה דברים: ר' אלחנן וסרמן אמר על הדלי"ם שזה ע"ז בשיתוף. הרב עובדיה אמר על הבית היהודי בית דשל גוים. הרב שלום כהן אמר… וכו'.
זה שהם עדיין שומרים שבת וחלקם לומד דף היומי עדיין לא מחבר אותם אלינו. הם נותנים יד לגרועים שבאויבי התורה במלחמתם בתורה ללא הניד עפעף.