"שרים בידם נתלו, פני זקנים לא נהדרו"

1946 שנים חלפו מאז נחרב בית המקדש בעוון שנאת חינם.

ירושלים הייתה מפולגת בין החרדים וחכמיהם שומרי התורה והמצוות שדגלו בכניעה לרומאים, כאשר רבי יוחנן אף חצה בתחבולות את שערי ירושלים הנצורה במטרה להגיע להסדר עם הנציב הרומאי. מנגד פעלו קבוצות הסיקריקים הבריונים והקצינו את עמדותיהם לקראת מלחמה אל מול האימפריה הרומית האדירה.

מאות רבות מתושבי ירושלים נפלו חללים מדי יום בעקבות ארטילריית הבליסטראות שנורו ללא הרף אל שטח העיר ואל חומותיה. מובן כי מרבית הנופלים השתייכו לפלוגות הלוחמות על החומה המשוננת, דבר שגרם להתמרמרות בקרב הלוחמים הקרביים.

שפר עליהם גורלם של מגיני העיר ותושביה שנפלו חלל במכת אבן, שכן בניסיונם לכפות התגייסות ציבורית כוללת לטובת המערכה הלוחמנית, העלו הסיקריקים באש את מחסני החירום שאיפסנו את כלכלת ירושלים לעשרות שנים, צעד שהתברר מאוחר יותר כטעות שגרמה למספר ההרוגים הגבוה בשני הצדדים "טובים היו חללי חרב מחללי רעב".

ועדיין הייתה ירושלים מפולגת…

אלפי שנים מאז, וכמו דבר לא השתנה. בין היהודים המתכנסים מגלותם אל ארץ ישראל מתנהלים מזה עשרות שנים קרבות אידאולוגיות סביב חובת קיום התורה ובנוגע לכפיה דתית או חילונית, אלו מצדדים בגיוס חובה ואלו טוענים בזכות לפטור, ירושלים רבתי סוערת סביב חילולי שבת המוניים רח"ל, ומלחמת דת ותרבות משתוללת במלוא עוזה.

המצב הביטחוני המתוח מביא את הצדדים כולם לצעדי קיצון, כשבשיאם משית המחנה הצבאי גזירות כלכליות כבדות על הציבור החרדי בניסיון לצרפם לפלוגותיו. מחנות היריבים מתבצרים בעמדותיהם גם כאשר אויביהם המשותפים יורים בליסטראות ורקטות לכל עבר מבלי להבדיל בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו.

אלפי בני אדם משוטטים ברחובות ותרים באשפתות אחר דבר-מאכל, רבבות מובטלים חגים סביב עצמם בחוסר-מעש מייאש ודיכאוני, מאות אלפי ילדים משני עברי המתרס נופלים אל מתחת לקו העוני, אך המריבה עודנה תוססת ואין איש שם על לב.

ועדיין ירושלים מפולגת…

המלחמה, מעצם מהותה, מוציאה את כל הרוע והאכזריות שבאדם, הכאב התוסס ודם החללים המבעבע צובעים את יחסי האנוש בגווני תרבות הג'ונגל. מסגרת תופעות לוואי אלו מקצינה את רבבות ניצוצי האור המלוות חייל בודד בדרכו האחרונה, כמו גם את נקודות החושך המאפילות מפיותיהם של פוליטיקאים ידועים ואנשי תקשורת מפורסמים, לא כולם יעזו להביע את דעתם בפומבי אך בראשם של רבים קיימת המחשבה:

1. דעתם הוצגה בהרחבה ובאנונימיות ע"י האלוף (במיל') יעקב עמידרור אשר כיהן כראש המועצה לביטחון לאומי וכיועץ לראש הממשלה, במהלך מפגש עם צעירים חרדיים אמר עמידרור כי "החברה הישראלית… לא לאורך זמן תהיה מוכנה לסבול את המצב שבו החרדים ממיתים עצמם באוהלה של תורה, ואחרים ממיתים עצמה בהר הרצל… הדבר הזה לא נורמלי הוא לא יכול להימשך בכלל, ולא יימשך לאורך זמן". בתוך כדי דיבור הודה האלוף כי "אין התלהמות נגד חרדים, כי היום זה לא תקין מבחינה פוליטית לצאת נגד חלקים בעם ישראל" אבל הביע את מורת הרוח הנושבת מכך ש"אלו הולכים ברחובות ירושלים ואלו מגיעים בארון להר הרצל" האם לתוצאה הנוראית שקרתה היום -כש'משתמט' חרדי שהלך ברחובות ירושלים נרצח- התכוון האלוף?

2. במהלך מלחמת לבנון השנייה התראיין ראש אכ"א דאז האלוף (במיל') אלעזר שטרן המשמש כיום כח"כ מטעם 'התנועה', בראיון שנסב אודות ביקוריו בבתי משפחות השכול אמר שטרן "אני רואה לאיזה בתים אני הולך ועם כל הכאב עם כל הגאווה, אני מסתכל גם לאיזה בתים אני לא הולך, והדברים האלו לא חד משמעיים – בבתים האלו אין שכול. כי אין שם שכול ולא יהיה שם שכול". המראיין שואל: "אתה לא מגיע לתל אביב, זה מה שאתה אומר לי?" ושטרן משיב "נכון. כמעט ולא. לא לגמרי אבל כמעט ולא" ומעביר נושא.

היום, שמונה שנים אחרי, מצטדק ח"כ שטרן ואומר כי הוא התכוון בכלל לבתים חרדיים, אך נמשך אחר דברי המראיין, להם הסכים חלקית.

3. חנוך דאום, עיתונאי דתל"ש, פרסם בסוף השבוע שעבר בעיתונות טור השוואתי על חלוקתם הדמוגרפית והגאוגרפית של נופלי המערכה ובסיום דבריו כתב: "אמת, מקומו של המגזר החרדי נפקד מרשימות הנופלים, הם מחוץ למשפחת השכול ונראה כי גם הם מוצאים עצמם נבוכים מכך במערכה הזו", האם נפילתו של האברך החרדי ברחובות ירושלים מספיקה בשביל שנצא מה'מבוכה'? ואולי אם נוסיף לכך את דמם של עשרות החרדים הרוגי הפיגוע בקו 2 שאירע באותו מקום ניחלץ מעט מן ה'בושה'?

כל אלו ועוד, עוצמים עיניהם מן המציאות בה הציבור החרדי המהווה חלק ומרכיב ניכר מאוכלוסיית המדינה סובל כמו כולם מן האויב הערבי. גם עתה בשעת הלחימה, רבבות בני התורה מוסיפים להתייגע יומם וליל בלימוד ובתפילה להצלחת המערכה ולשיבת החיילים בשלום, ארגוני החסד מתייצבים בשמחה לסייע ככל הניתן ללוחמים בחזית. פעולות אלו נעשות מתוך תחושת שליחות וערבות הדדית תוך הכרה בחשיבות הרגע ורוממותו המלכדת.

נציגי הציבור החרדי אשר חרב גזירת הגיוס מונפת על צווארו נוהגים בממלכתיות יתירה, הם חושקים שפתותיהם בכאב כפול ומכופל ומשקיטים כל איושה או אזכור בענייני הגיוס הנכפה בידי פוליטיקאים ש'המיתו' עצמם 'במחנה'. אך נדמה כי הפסקת-האש הינה חד-צדדית, שכן, מן העבר השני עומדים אלו המזלזלים בקדושת הנופלים ומגייסים אותם שוב לאחר מותם לטובת תעמולת הסתה שפלה.

ועדיין ירושלים מתפללת…

היום אחר הצהריים, ערב תשעה באב, יום האבל הכללי של עם ישראל על גלותו המתמשכת, שבו הישמעאלים להזכיר כי מבחינתם 'יהודי הוא יהודי הוא יהודי'. בצמד פיגועים בפלטרין של מלך נפגעו חרדי וחייל, שוב הוכיחו הערבים צמאי הדם כי בשעה שניתנה רשות למשחית- אינו מבחין בין חרדי שתורתו אומנותו לחייל המוסר נפשו בפעולתו.

מחיר הדמים הכואב אינו עומד להשוואה מזלזלת. כפי שלא יעלה על דעת איש להשוות את מספר הקרבנות בין חילות האוויר והיבשה, או בין משרתי החזית לתומכי הלחימה בעורף, או בין חטיבת גולני לגבעתי, כך אין להשוות בין ציבורים שונים המפולגים בהשקפת עולמם שאינה נוגעת כרגע למעשה.

אין ספק שדרושה כיום הקמתה של תקשורת-אחדות-לאומית, בתחינה שיבוא כבר המשיח ויגאלנו מן הגלות המרה ויבנה לנו את בית הבחירה.