תפילות, מחולות ועשן, מנגלים בהר מירון. קצוות מתחברים בשערי מקווה האר"י, ורגעים בלתי נשכחים בהיכל עתיק במאה שערים

שתיים בלילה, הר מירון. בין ראשון לשני. שגרה לילית של 'צוק איתן' בדרום הארץ; שגרה לילית של 'בין הזמנים' בצפון הארץ. עם ישראל נחלק בין אלה שבממ"דים לאלה שבצימרים, בין אלה שנחרדים מצבע אדום לאלה שמתענגים על ארטיק כתום. קדחת פצמ"רים בנחל עוז הנגבית, אווירת קמפינג במדרך עוז הצפונית. כאן, בגליל העליון, מאורעות עין השלושה שבגבול הרצועה רחוקים מהעין ומהלב. עין שוקק, מעיין צלול ומרענן המפכה לא הרחק, מדבר ללבבות הרבה יותר. שתי מדינות לעם אחד.

הדים מרוחקים של פיצוצים לא ברורים מתגנבים לפתע אל חצר ציון הרשב"י. פיצוץ ועוד אחד. הֶהָיָה או חלום עוועים? האם רצועת עזה התקרבה לכאן או שמא הועתק הר מירון אל גבול הרצועה? דקה חולפת ועוד אחת, ואל הזימוניות משוגרת הודעה: "רקטות שוגרו מלבנון ומסוריה. צה"ל מגיב בארטילריה כבדה לעבר מקורות הירי". סדנא דארעא חד היא. מי שחשבו להימלט על נפשם צפונה, גילו שאין עצה ואין תבונה נגד גזירת המלחמה המפשטת כל עקמומיות שבלב. דין מירון כדין נירים ודין חצור כעין הבשֹור. כמעט. לרגעים אחדים. צעירים אצים אל המרפסת, שמא תשזוף עיניהם את אפס הקצה של ניצוצות הארטילריה.

אני נכנס פנימה, אל תוך המערה. לילה של ערב ראש חודש. מָחוֹל ארוך נגלה לעיניי, מצפון המערה לדרומה. סמוך לציון שבו חלקת מחוקק ספון, מתנועעים יהודים בחוזקה, קורעים את נפשם ואת גרונם השמימה: "ותמהר ותחיש לגאלנו, ותבנה בית מקדשנו ותפארתנו"; ביֶתֶר השטח מפזזים כמאה יהודים הדורי צורה, רוקדים בצפיפות, אפופים בדבקות: "ביטל כמה גזרות, אדוננו בר יוחאי". יש כאן בני תורה ליטאים, כוספי קדושה חסידים, 'עמך' ספרדים וכמה חרד"לניקים. מרבית הרוקדים בני חמישים ומעלה. מיעוטם – צעירים יותר.

האווירה מתלהטת. המחזה כמו נשאל מעולם אחר. שמחת תורה ויום הכיפורים משמשים בערבוביה. נרות תמיד מרצדים ממעל בשמן משחת קודש. אוושות גליליות צוננות חודרות ממרפסת הכהנים אל פתחי המערה. בפינה הדרומית מנסה ר' חיים כהן, איש חסד ובעל צורה מירושלים של מעלה, לכנס מניין של ערבית. ניסיונותיו עולים בתוהו: עתה רוקדים כולם. לבסוף הוא נכנע – ומצטרף אל הריקוד.

האדמו''ר מפינסק קארלין במוצאי שבת התאחדות במירון  (2)

"זרעא חיא וקיימא", משתלהבים הרוקדים, ולאחר מכן מבקשים בזמרה: "וכתוב, וכתוב, וכתוב וכתוב לחיים טובים, לחיים, טובים, כל בני בריתך".

מהיכן באו הרוקדים? אני מנסה לברר. כמחציתם, מתלבן לבסוף, הגיעו בהסעה מאורגנת. חברי קהילת קודש של חסידים לומדי קבלה מירושלים. התפללו, הזכירו שמות לישועה, התפללו על הכלל והפרט – ופצחו בריקוד סוחף לכבוד הרשב"י. כל השאר תופסי טרמפ של קדושה. לא היה מי שנכנס אל המערה ולא מצא את עצמו חלק ממעגל ארוך, בלתי נגמר, באמצע לילה של סוף החופשה, רגעים לאחר שטילים לבנוניים וסוריים נחתו לא הרחק מכאן.

ואז מָכָּה ההכרה: בין הזמנים תם לו. עת האלול הגיעה.

ארבע אחר הצהריים, מקווה האר"י בצפת. שני אחר הצהריים. מחוץ למתחם הטבילה מתגודדים, רטובי פאות, קבוצת אברכים צעירים בכותונות פסים ירוקות. חסידי רֶבּ-אַהרַלַ'ך, לומדי 'כולל למצוינים'. אין להם חופשה. תחת זאת, נלקחו לנסיעת ערב ראש חודש לקברי צדיקים. מי מעיין האר"י נוטפים ממצחיהם, והם מתכבדים במים צוננים. דוֹק של זוֹך על פניהם. אלה אברכים שתמצית בלבד מההתרחשויות האקטואליות מגיעה לאוזניהם, וגם זה באיחור ניכר. עולמם אחר – עולם של טוהר. הם מתאזרים באבנט נוסף על האבנט התפור אל ה'זברה', ומתקינים עצמם בסילודין לקראת השתטחות על ציון האר"י הקדוש.

קבוצת בחורי ישיבה ליטאים יוצאים ממעיין הטבילה. שיחה נדירה מתפתחת בין הצדדים. על רדיפת היהודים ועל רדיפת החרדים, על השקפה רצויה בעידן של מלחמת ג'יהאד אנטי יהודית מחוץ, המשתזרת במאבקי רייטינג אנטי חרדיים מִפְּנִים. שמש צפתית קופחת על הראשים, מעלימה את שרידי תחושת הקור האופפת את מי שיוצא מהמעיין שהמסורת לגביו גורסת שמי שטובל בו לא ימות ללא תשובה.

למטה, מאחורי גדר שנבנתה בשנים האחרונות, לצד רמפה מנגישה שאף היא חידוש של השנים האחרונות, נמצא מקום ציונו של מי שכל נשמות ישראל עד סוף הדורות היו גלויות לפניו. מגלה התורה הטמירה. מצבת אבן בת חמש מאות שנה, צבועה תכלת, מציינת את המקום, ציון לנפש חיה של האר"י החי. יהודים מכל הסוגים נעים סביב כריצוד של אבוקה. שאגת ברסלבים גוברת על לחישת סלונימאים. מצד אחד של הציון רוכן חסיד תולדות אהרן, אברך ב'כולל למצוינים'. מן הצד השני חייל סרוג כיפה, גולנצ'יק עם רובה גדול. מי יודע, שמא חזר עתה משדה הקרב. שניהם לוחשים מילות תפילה אישיות, זה בעברית עדכנית, זה ביידיש שורשית. כדאי הוא האר"י לכל. במשכנו של מגלה סוד הנשמות, הנשמות בלבד מאירות, והעטיפה החיצונית מתדמית לפתע לקליפת השום.

הילולת האר''י ז''ל בצפת  (2)

תחילה דלילה הנוכחות. אנשים באים והולכים. מספר המתפללים לא עולה על שניים או שלושה מניינים, וככל שקרבה שעת הערב, כך עולה מספר המתפללים, וכך מתגוון לו הפסיפס. כגוונא דאינון מתאחדין לעילא.

ושוב מכָּה ההכרה על תום החופשה ועל בוא האלול.

עת פנוֹת המנחה, שוב בהר מירון. רגעים אחרונים של ערב ראש חודש. ניחוחות חריפים של צלי אש עולים בהר כעֶשֶן הכבשן. אחים ספרדים טובים מערי הפריפריה מגיעים לכאן, תופסים עמדות בהר וזובחים כבשים לכבוד הצדיק. אב המשפחה מנפנף בעוז, מפזר ענני עשן לכל עבר. בני ביתו מתקינים חומוס בפיתות, אל יחסר המזג. עוברים ושבים החולפים במקום מוזמנים אל הזבח ברוחב לב. הכל לכבוד הצדיק.

ותיקי עולי ההר יידעו לציין האם המחזה נפוץ מדי ערב ראש חודש – או שמא בוא האלול גורם לזה; כך או כך – בכל רחבי ההר מתרחש ל"ג בעומר זוטא. פקקי תנועה איומים במעלה ההר. שוטרים לרוב מתקוטטים עם נהגים בכל פנייה. מערת הציון וחצרה מלאות וגדושות בממדים המזכירים את השמונה עשר לחודש אייר שבכל שנה. אנשי חסד מחלקים פתיתים וח"י רוטלים, ומטיבי נגן עומדים בחצר, חצוצרות התרועה בידיהם, נושפים בחוזקה צלילי מירון. בפנים המולת תפילה, באין יכולת לזוז מחמת צפיפות אוכלוסי המתפללים.

במערת רבי אלעזר מתכנס מניין לתפילת יום כיפור קטן. חסיד ויז'ניץ בא בימים, זקן עבות מאפיר לדיוקנו, משקפי פלסטיק לעיניו ויקוד אש באישוניו, עובר לפני התיבה במניין הבלול מכל גווני שלומי האמונים. "יום זה יהי משקל כל חטאותי", הוא פותח, וכאשר מגיעים המתפללים לי"ג מכילין דרחמי – שוועה כוללת עולה השמימה, בהמיה חסידית, ברגשה ספרדית ובנעימה ליטאית. לאחר מכן נאמרים פיוטים, ולבסוף מקבלים הכל עול מלכות שמים כבשעת נעילה של יום הכיפורים. כדאי הוא רבי שמעון להקדים על ציונו את יום הכיפורים בארבעים יום.

הכל מתכנסים לרבי שמעון, קטנים וגדולים, זקנים עם נערים. בחוץ נראית דמותו של האדמו"ר מתולדות אברהם יצחק, שהתפלל על מרפסת הכוהנים בראש קבוצה מאברכיו. המולה זוטא נוצרת בצאתו. על פני הרבי ניכר אות של אי שביעות רצון. "שלא ידחפו יהודים", הוא מבקש מחסידיו בלחישה, ומאחל בחודש טוב ומבורך את אלו המחלים את פניו.

האדמו''ר מתולדות אברהם יצחק באתרא קדישא מירון  (3)

בפאתי המרפסת מתכנס לו ריקוד ליטאי סוחף של שירת "עוצו עצה" ועוד ניגוני זעם-קודש שתמציתם – גידוע קרני הרשעים. בירור קצר מעלה, שהבחורים הרוקדים הינם אנשי הפלג הירושלמי הנודע, שבאו לכאן באוטובוס מאורגן. העצה שהם מבקשים על הפרתה היא עצת השלטונות לגייס את בחורי הישיבות. עוד הם מתפללים, שהציבור החרדי כולו ילך בעקבותיהם ויכיר ויידע בצדקת מאבקם ובנחיצות צורתו ואופני ביטויו. "אויביו אלביש בושת ועליו יציץ נזרו", הם משתלהבים במנגינה חב"דית עתיקה, שהפכה להמנון ההתנגדות החרדית.

שמש אדומה נעלמת מאחורי הג'רמק. עשן צלי הכבש נמוג יחד עם שירת הפלג הירושלמי. מנייני ערבית מתכנסים בכל פינה. בין הזמנים תם באופן רשמי, תם ונשלם. עתה רועדים הדגים וכל יצורי עולם, מחמת יום השם הגדול והנורא, שבו יעמדו כל באי עולם למשפט. בתפילה לשנה טובה ומתוקה.

ליל שבת, ז' בסיוון תשע"ב. ארוך היה היום הזה. חג השבועות חלף לפני שעה קלה. הרגליים דואבות. העיניים טרוטות. הגוף תאב למעט מנוחה. בשעה הזו, בהיכלה של חסידות שומרי אמונים ברחוב מאה שערים, לילה כיום יאיר.

השעה שתיים לפנות בוקר. זה עתה נכנס הרבי אל ההיכל. פניו להבים. עיניו עצומות. זקנו בוהק מאי פעם. דומה שההילה האופפת אותו תדיר, מתעצמת עתה שבעתיים, לאחר עבודת היום. "יום השישי, ויכולו השמים", פוצח ותיק האדמו"רים שבדור. הקידוש האחרון – – –

תמונות נדירות מימי חייו של האדמו''ר משומרי אמונים זצ''ל (132)

השעה היתה שלוש לפנות בוקר. היקום כולו נם את שנתו. לאחר חג מפרך, בתום לילה ללא שינה, לאחר שהררי עוגות גבינה נאכלו כמנהג ישראל תורה, לאחר שחציו להשם בוצע בהידור, בבשר ויין וכל מטעמים – הכל נמצאים על יצועיהם.

ורק בהיכל הגבוה, שתקרתו גבוהה וקירותיו מחופים שיש קר וארון הקודש שבו עשוי זהב – לילה כיום יאיר. המאור הגדול יושב ופניו מתלהטות. תיכף, לאחר המרק, יפתח ב'ק-ה ריבון מרטיט לבבות, בניגון שהלחין אביו, הרה"ק רבי אהרל'ה זצ"ל, בעל טהרת הקודש. כשישיר זאת, הקשים שבלבבות יימסו. עיניו ייעצמו, בבת עינו תעלה מעלה. קולו העמוק, החודר, הערב, הממיס – ינסוק אל על, ועמו מלאכי מעלה.
למחרת השבת, יידום לבו, לאחר עבודת קודש ארוכה ופלאית. ממשכבו זה לא קם, עד אשר בחמישה באלול תשע"ב נתעלה לישיבה של מעלה.

"אתה חייב לכתוב על סבא שלי. שיהודים רבים יבואו לציונו בהר הזיתים, וימצאו ישועה", הפציר בי אחד מנכדיו. באישון לֵיל יום הכיפורים שלאחר הסתלקות סבו, ראיתיו עומד ליד עמוד התפילה שבו שפך זקן אדמו"רי הדור את לבו בתפילה נשגבה שהתמשכה שעות לאין קץ ונסקה לפסגות לאין תכלית. יום הכיפורים התפרס כאן על פני יומיים בקירוב. הנכד עמד שם, הפנים את עומק היתמות, וגעה בבכיה. זה היה הרגע שבו קלט כי עבודת הנענועים בסוכות, הבכיות ב'פרוק ית ענך' של ליל שבת, ההקפות שארכו שמונה ותשע שעות בשמחת תורה ורחשי הימים הנוראים שהיו רצף של שֶגֶב איום מעולמות טמירים – לא יהיו עוד עד קץ הימין.

תמונות נדירות מימי חייו של האדמו''ר משומרי אמונים זצ''ל (8)

צדיק פרוש היה הרבי משומר אמונים שכבר שנתיים אינו עימנו. מובדל מהעם כחד מקמאי, אך לבו – לב העם. את דעתו השמיע ללא מורא: בנשיא ארה"ב המכהן, למשל, ראה 'כלב שחור' ששוגר על ידי כוחות טומאה. הוא השמיע זאת ללא חת. בגירוש מגוש קטיף ראה אם כל חטאת – ודיבר על מאֵרה למי שקידמו זאת. ימיו ולילותיו הוקדשו לתפילה עבור עם ישראל. שרף היה – ושפתו אינה שפת אנשים מן המניין.

ארבעת בניו הומלכו תחתיו, איש במקומו, אך בפועל – איש מעולם לא מילא את מקומו. כי מקומו היה טמיר, נשגב, לעיתים חידתי ובלתי נתפס בהשגות אנושיות רגילות. מי שהכירו, יודע שהכיר שריד לאדמו"רים שהיו כאן לפני דורותיים ויותר, עד שעלו השמימה לבלי שוב.

וגם זהו רגע נשגב, מזוקק ומבורר, של אלול. אלול שכבר לא ישוב.