"היה זה במהלך אחת הסתערויות הטנקים. הטנק שלי נפגע מפגז. מן הפיצוץ נשברה לי הלסת וקיבלתי כוויות בכל חלקי גופי. כאשר יצאתי מצריח הטנק הבוער, כמה חיילים גרמנים כבר 'המתינו' לקראתי. החיילים ירו עלי את כל הכדורים שהיו במחסניות תתי־המקלעים הטעונים שלהם. שמונה מן הכדורים פגעו בי. מבין הכדורים, אחד ניפץ את שעוני, שהציל את מפרק ידי. אחד מהם נשאר בתוך ידי עד היום. כמה מהם פגעו ברגלי וברכי והשאירו אותי צולע. אך אני נותרתי בחיים בנס, בעוד כל חבריי נהרגו".
ברחבי העולם יציינו בשבוע הקרוב את יום שחרור אושוויץ בידי הצבא האדום בי"ג שבט תש"ה. מאורע המסמל גם את הנצחון הכולל על גרמניה הנאצית. ד"ר יונה דגן, חייל בצבא האדום שלחם בנאצים ימ"ש ושרד את התופת למרות פציעות קשות שספג, קיבל בשבוע שעבר, במעמד מפואר שנערך בקרמלין, את אות 'איש השנה' מטעם איגוד הקהילות היהודיות ברוסיה בראשות הרה"ר הגר"ב לאזאר שליט"א.
ד"ר יונה דגן עם הגר"ב לאזאר שליט"א
כשפרצה מלחמת העולם השניה, היה יונה בסך־הכל בן שש־עשרה שנה. נער יהודי מהעיר מוגילוב, שגויס לסייע ללוחמי הצבא האדום והועלה על טנק בחזית למול הצבא הגרמני הכובש. תוך זמן קצר שולב כטנקיסט מן השורה, וכעבור תקופה הוכר כאחד מתוך עשרת הטנקיסטים הטובים ביותר בצבא האדום.
לקראת סיום המלחמה הנוראה, היה הטנק שלו הראשון בשיירת הטנקים שפרצה וכבשה את העיר וילנה בירת ליטא ובישרה על סיום המלחמה באזור. במהלך הלחימה הוא נפצע קשה והודות לטיפול מסור של רופא כירורג ובחסדי שמים, הוא נשאר בחיים ואף החלים מהפציעה הקשה, מה שהביאו להחלטה ללמוד רפואה ולהתמחות בתחום הכירורגיה.
על הלחימה והשירות הצבאי המפואר שלו, זכה יונה דגן למירב המדליות של הממשל הרוסי והיה לאחד האישים המכובדים ברוסיה, כשהוא משתלם ברפואה ונהפך לרופא כירורג־אורתופד מומחה. בד בבד אף שלח ידיו בכתיבת שירים שהתפרסמו בציבור.
לתדהמת הממשל הרוסי ולהפתעת ידידיו הרבים, בשנת תשל"ז עזב יונה את רוסיה ועלה לישראל. כאן הועסק כרופא אורתופד מומחה, ואף המשיך בכתיבת שירים וספרים בשפה הרוסית על העם היהודי, ספרים שהופצו ברוסיה והיו לרבי־מכר.
חמישה עיטורי גבורה
השבוע, לאור האירועים העולמיים לציון מלאות 70 שנה לנצחון על הנאצים, ביקשנו מדגן לגולל בפנינו את זכרונותיו מאותם ימים בהם נלחם כארי, ואת המסר שיש בידו להעביר כמי שחווה הכל על עצמו ובשרו.
"בהיותי בגיל 16, כנער במוגילוב, זייפתי את תעודת הזהות שלי והתגייסתי כמתנדב לפלוגת חיל רגלים. השתתפתי בקרבות מאד קשים ונלחמתי כמעט בכל רחבי אירופה. לאחר מספר חודשים נפצעתי. על מעשה הגבורה שהוביל לפציעה קיבלתי ממפקד הדיוויזיה את עיטור הקרב הראשון שלי".
אבל הקרב המשמעותי ביותר בו ניצל באופן פלאי היה מספר חודשים לאחר מכן, כשבאחד הקרבות הקשים בהם השתתף, החליט יונה להסתער עם הטנק שלו אל עבר הכוחות הגרמנים. הפגז הגרמני פילח את הטנק, לוקח ביחד אתו את כל חברי הצוות של יונה. הוא עצמו ניצל בנס, ואף נחלץ מכדורי הגרמנים שהמתינו לו לאחר שיצא מהטנק הבוער.
"להסתער עם הטנק שלו אל עבר הכוחות הגרמנים". טנק סובייטי במלחה"ע השנייה
"הכדור שעשה את הנזק החמור ביותר נכנס באזור הלחי ונתקע לי בגולגולת (באזור שמאחורי האף). את הכדור הזה החליטו הרופאים לא להוציא – הניתוח היה גורם בוודאות למותי. הכדור יצא שנים אח"כ, רק בשנות ה־60, כשהייתי יום אחד בחופי הים השחור. פתאום הרגשתי מכה חזקה מאד באזור האף והגרון. קפצתי למעלה, הייתי בטוח שמישהו חבט בי עם אלה. התברר שזה היה הכדור, הכדור הגרמני שהיה תקוע בי עוד משנת תש"ה, נפל החוצה", הוא מספר.
ובחזרה לאותם ימים של אחר הפציעה: "כמה חודשים לפני התאריך המיועד לשחרורי נמלטתי מבית החולים ורצתי בחזרה לחזית. התקבלתי לפלוגת טנקי T-34 לתפקיד תותחן. תוך כדי קרבות עזים התקדמה פלוגתי אט־אט בתוך אירופה הבוערת. משחררים כפר אחרי כפר, יישוב אחרי יישוב, עיר אחרי עיר, מדינה אחרי מדינה. באחד מן הקרבות נפצע אנושות ונהרג מפקד הפלוגה". יונה היה אז בסך הכל בן 18, אך נבחר ע"י החיילים, בהיותו החייל האמיץ ביותר, לפקד על הפלוגה.
"הכבוד הגדול ביותר שאי־פעם העניקו לי", מספר יונה בהתרגשות, "לא היה עיטור הקרב הראשון שלי ולא העיטור השלישי שלי שקיבלתי על כך שהפגזים שלי פילחו יותר מ־25 טנקים – אלא העובדה שהאנשים האלה, אנשים פשוטים, אנשים אמיצים יותר ממה שאני אי־פעם אוכל להיות, האנשים הטובים ביותר שפגשתי מימיי – החליטו פה אחד לבחור אותי להיות מפקד הפלוגה שלהם. זה נסך בי חוסן מיוחד ואמונה כי נוכל להתגבר בעז"ה על הנאצים הארורים".
על גבורתו בקרבות עוטר בחמישה עיטורי גבורה של ברית המועצות. כמו כן במדליות "עבור שחרור קניגסברג", "עבור שחרור הקווקז", "עבור שחרור קייב" ובעיטורים פולנים וצרפתיים. חודשים לאחר מכן, הטנק של יונה היה הראשון שנכנס לווילנה ושחרר אותה בקרבות קשים מאד.
הרבי רצה לחזק אותי
יונה דגן הוא מהדמויות היותר מפורסמות ברוסיה, איש ספר והגות, חיבר מספר ספרים על מלחמת העולם השניה וההקשר הרוסי שלה, בשפה הרוסית כמובן, ואף חיבר מספר שירים על המלחמה. ביניהם השיר 'חבר', בו הוא מספר על חברו שנהרג במלחמה. שיר זה הפך, אגב, לשיר הידוע ביותר ברוסיה על המלחמה, ולא הרבה יודעים כי מי שכתב אותו הוא לא אחר מאשר החייל היהודי יונה דגן.
מה אנו יודעים על יום שחרור אושוויץ שהשבוע מציינים לו 70 שנה? אנו שואלים את דגן הבקי היטב בהיסטוריה של אותם ימים.
"היה זה בתחילת חודש שבט, כשהצבא האדום החל במתקפה רחבת היקף בדרום פולין, מתקפת ויסטולה־אודר. בד' שבט תש"ה החל סגל מחנה ההשמדה אושוויץ להתפנות, באורח לא מסודר וחפוז. 58 אלף האסירים שנותרו במחנה הוצעדו בצעדה כפויה אל תוך גרמניה. צעדה זו נודעה בשם 'צעדת המוות'; כ־15 אלף איש נהרגו במהלכה, הי"ד.
7,500 ניצולים נותרו בו. מחנה ההשמדה באושוויץ
"האסירים צעדו אל מחנות ריכוז בשטחים הגרמניים שטרם נכבשו ובהם מאוטהאוזן, פלוסנבורג ובוכנוולד. אסירים שהיו חלשים או חולים מכדי לצעוד הושארו מאחור במחנה; שבוע לאחר מכן, בי"ג שבט, הגיע הצבא האדום אל המחנה ושחרר כ־7,500 אסירים שנותרו בו. מפקד היחידה ששחררה את המחנה היה מיור (רב סרן) בצבא האדום, שהיה גם יהודי בשם אנטולי שפירו".
לפני כחודש, באחד מימי החנוכה, קיבל יונה דגן את האות היוקרתי 'אות השנה' ע"י איגוד הקהילות בחבר העמים. היה זה טקס מרגש ביותר, שנערך בראשותו של הרה"ר לרוסיה הגאון הרב בערל לאזאר שליט"א, במהלכו סיפר דגן על השתלשלות חייו הדרמטיים וריתק את הקהל בסיפורו האישי והמרגש.
לאחר שעלה לישראל והחל לשמש כרופא מומחה בארץ, החלו לפתע להגיע אליו יהודים חסידי חב"ד לטיפול. כאשר בירר אצלם מדוע באו דווקא אליו, ענו לו כי פנו אל הרבי מליובאוויטש לבקש ברכה לטיפול או ניתוח כירורגי, והוא הפנה אותם אליו. "הייתי המום מהיחס", סיפר דגן. "וניסיתי לברר אצל פרופ' ירמיהו ברנובר ואצל חסיד חב"ד אחר שהכרתי מרוסיה, האם שוחחו אודותיי עם הרבי, אבל הם ענו לי בלאו מוחלט.
"רצה לחזק והצליח". האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע (צילום: Mordecai baron)
"אין לי ספק", הוא אומר, "כי הרבי רצה לחזק אותי ביהדותי. והוא אכן הצליח! מאז אני מניח תפילין מדי יום ונושא בחיקי תפעלת הדרך עם תמונת הרבי…".
הניצוץ היהודי ניצת בקרב
כמה יהודים שירתו בצבא האדום במלחמה נגד הנאצים ימ"ש?
"במלחמת העולם לחמו בשורות הצבא האדום, קרוב לוודאי, כ־500 אלף חיילים יהודים, מהם נהרגו כ־200 אלף הי"ד. מספר בלתי נתפס לחלוטין. רבים מהחיילים הצטיינו ו־160,772 מהם קיבלו עיטורי הצטיינות".
אנדרטה לזכר החיילים היהודיים בצבא האדום. (צילום: ד"ר אבישי טייכר)
האם הם היו קשורים ליהדות?
"רוב רובם של החיילים היהודים בצבא האדום היו לצערנו מנותקים מהיהדות. אולם היו להם פירורי זכרונות מעברם היהודי. הרי המהפכה הקומוניסטית יצרה אידיאולוגיה של הפרדת הדת מהמדינה, ולמעשה קרעה את היהודים מהיהדות. אולם למרות זאת, לרבים מן הלוחמים היהודים בצבא האדום נדלק ניצוץ של זיקה יהודית בעת שירותם הצבאי. וידועים על כך סיפורים רבים".
מהי הסיבה שיהודים כה רבים קיבלו אותות הצטיינות?
"אכן, מדובר במספר גדול מאוד לעומת מספרם של החיילים, ויש הרבה סיבות לכך. אחת מהן אוכל להעיד על עצמי, למרות שאומרים שאין נחתום מעיד על עיסתו… לצד היותי חייל מן המנין, היתה בי איזו תחושת שליחות. ידעתי כי אני יהודי, וידעתי מה שעוללו הנאצים ימ"ש לאחיי היהודים. למרות שבאותם ימים עדיין לא נחשפנו למלוא הזוועה, עדיין לא ידענו בדיוק מה התרחש וכי שישה מיליון יהודים נאבדו מהעולם, וגם לא היו אמצעים לדעת מכך – אבל היתה בי מין תחושה שכיהודי אסור לי לפחד, אני חייב לנקום בנאצים ימ"ש שעשו את מה שעשו.
(עיבוד: המכון ללימודי השואה ע"ש אייבשיץ)
"אגלה לך סוד… כולם בטוחים שהייתי גיבור, אך לא כך הם הדברים. אני הייתי פחדן, אולם היה אסור לי להראות את זה. מעולם לא הייתי גיבור, בסך הכל נער פחדן שהבין שאת הנצחון הזה על הנאצים ימ"ש צריך לקדם. בכל מחיר. ואם אדם הולך בבטחון שכזה, ה' עוזר לו שיוכל לממש זאת". כך מבין יונה דגן כיום, לאחר שזכה ובנו הוא יהודי יר"ש שומר תורה ומצוות.
שבעים שנה אחרי, מה יש לומר לבני הדור הצעיר, של ימינו, שאינם יודעים מה שעברתם?
"המסר הוא, שהעם היהודי שרד את השואה ללא שום הסבר טבעי. למרות שנלחמתי אז בכל הכח, אינני יודע אם אי־פעם חשבתי שאזכה להגיע לארץ־ישראל ולראות את כל מה שאני רואה, את הדור החדש שקם, את הקהילות, בתי הכנסת והישיבות שעומדים לנגד עיניי.
"יש כאן דבר שלמעלה מהשגתנו. אינני יודע אם יש עוד תקדים כזה, שעם שכמעט נכחד לגמרי השתקם בתוך תקופה קצרה יחסית, פתח דף חדש והמשיך הלאה. רק כי יד ה' היתה זאת, וללא ספק, בכל מצב ישרוד עמנו עד ביאת המשיח".
