מאות שנים הם חיו בפחד והעבירו את מסורת היותם יהודים, חגגו במסתרים ובמרתפים דחוסים את לילות הסדר • חלקם נחשדו ביהדות ועונו עד מוות במרתפי האינקוויזיציה, וחלקם הועלו על המוקד ונשרפו חיים • בשני העשורים האחרונים מגלים צעירים ספרדים כי הם יהודים, בני אנוסים, התגיירו לחומרה ויסדו קהילות תורניות למופת • במשך שבוע תמים סבבו אהרן גרנות וינון פוקס עם הרב ניסן בן אברהם בקרב בני הקהילות המתעוררות, ביקרו בארמון שבו נחתם צו גירוש יהודי ספרד ובמקום שבו הועלו יהודים על המוקד התרגשו, דמעו, תיעדו ורשמו • בארץ לא להם

ממרום גובהו של ארמון אלהמברה, הנקרא גם 'אל חמרה' (אדום, בערבית) על שם אדמומיות אבניו, נשקף נופה המדהים של גרנדה. העיר, שימשה בירתה של ספרד בתקופת שליטיה המוסלמים של ספרד במאה ה-14, והארמון שנבנה בימים ההם, שימש מאוחר יותר גם את מלכי ספרד הקתוליים.

קבוצה של אנשים קולניים שצעדה על המדרכות הרטובות מגשם הזלעפות עוררה את סקרנות התיירים שגדשו את רחבת הקומפלקס עוצר הנשימה, למרות הקור. העיר גרנדה (מספרדית – רימון) קרויה על שם הרימונים המשובחים הגדלים בה בכל פינה. אלא שעתה, סבבו בה שוב יהודים המלאים מצוות כרימון. הקבוצה הנרגשת הורכבה ממי שאך לא מכבר גילו כי אבות אבותיהם היו יהודים, אנוסים שחיו תחת אֵמֵי האינקוויזיציה. הם התאגדו בעיר גרנדה, ועושים שעות ארוכות ביום בלימוד שקדני לקראת מבחני הגיור.

צעדיהם אמרו עוז ואון, במעין תחושה היסטורית של יריקה בפניה של הכנסייה ודת ה'רחמים' שמייצגים סמליה ומבניה ההיסטוריים. במקום שבו היו קברותיהם של המלכה איזבלה והמלך פרדיננד – מגרשי יהודי ספרד – נפנו למחאה הפיזית. "תשגיח שאף אחד מהתיירים ומהשומרים לא יגיע", ביקשו לפתע בלי הקדמות, משל שבו לימי האנוסים הקדומים, בדיוק בארמון שבו נחתמה גזירת גירוש יהודי ספרד.

ואז זה בא: קבוצת בני האנוסים פרצה את השרשרת ודרכה ברגל גאווה על קברותיהם. בקולניות, תוך גרירת הרגל ושחיקת הנעל על האבן המחוספסת – הביעו את כל הלעג והבוז שאצרו כלפי הזוג המלכותי המרושע. 'חזרנו', כמו הטיחו האנוסים, 'ואנחנו חוזרים לשמור מצוות כאן, בגרנדה, ליד מעונכם, על אפכם ועל חמתכם".

קשה היה לקבץ את קהילת בני האנוסים ולהביאם לארמון הרם והנישא מעל כל סביבותיו. הם אינם מעוניינים עדיין להבליט את עצמם. היהודים אינם אהובים בספרד, וגם כך גרם השינוי המהותי בחייהם להרמת גבה בסביבתם.

"אפילו לפקודת הגירוש קראו על שם העיר, "Edicto de Granada" – 'צו גרנדה'", מסביר לנו הרב ניסן בן אברהם שליח תנועת 'שבי ישראל' העוסקת בהשבת אנוסים אלה אל דת אבותם, המלווה את סיורנו ומציין בסרקזם כי שער הכניסה לארמון שבו נחתם גירוש ספרד מכונה לא פחות מאשר… 'שער הצדק'.

הגענו לרום הארמון.

בצעדים מהוססים נכנסים בניהם של אנוסי ספרד לאולם מדהים ביופיו – אולם השגרירים.

זהו למעשה גדול האולמות שבארמון ופנינת החן של אלהמברה. האולם, ששימש מרכז החיים הפוליטיים והדיפלומטיים של הממלכה ניחן ביופי מנקר עיניים. אך אין כיעור כיופי הזה: באולם הזה, בחודש מרץ 1492 חתמו בני הזוג המלכותי הארור על הצו לגירוש יהודי ספרד.

ערב חתימת הצו, כאשר השמועה בדבר הגירוש כבר פשטה בין היהודים, הגיעו לאולם השגרירים ראשי יהדות ספרד, ביניהם רבי יצחק אברבנאל ואברהם סניור, שניסו לבטל את רוע הגזירה, אך לשווא. עכשיו, הלב נפעם. עומדים כאן צאצאיהם של המגורשים ובזים לפקודת הגירוש.

 Granadaכאן נחתמה גזירת הגירוש. העיר גרנדה שבספרד

 

סדר פסח כהלכתו

לא הרחק מהארמון, בביתו הקטן והמטופח של חוזה מנואל רומרו קמררו, אמן, צייר וצלם, שברחוב קואסטה דה לה פלטה בשכונת בולה באורו, מתנהל המרכז של בני-אנוסי גרנדה. סדר פסח השתא יהיה שונה מזה של אבותיהם, גלוי ומפורסם, גאה ומתריס על כל סביבותיו. בינתיים, מארח חוזה מנואל את השיעורים. בתוך סלון נאה צפוף וקטן המרוהט בטוב טעם ודעת ברהיטים ספרדיים אופייניים ועמוס לעייפה בחפצי אמנות בטעמו בעל הבית בעל נפש האמן, מצטופפים כמה עשרות אנוסים ושומעים כשעיניהם מצועפות שיעור מפיו של הרב ניסן בן אברהם, שהוא עצמו בן-אנוסים.

הרב, הדובר ספרדית רהוטה, מספר להם על חג הפסח הממשמש ובא. אני מתבונן בחברי הקבוצה. רובם צעירים. חלק מהם, שלא מצאו סידור שמרטפות לילדיהם, הביאו אותם עמם. השיעור החל כשבחוץ עוד שלט אור יום, אבל השיעור מתארך ואט אט נכנס הלילה מכנף החלון וכובש את החדר. אורות נדלקים בסלון הקטן, האוויר נעשה דחוס, האווירה מחשמלת.

התקרובת המוגשת אל השולחן מורכבת בעיקר מתמרים ותפוזים, מפירות העונה ומפירות יבשים וגם משוקולד מיובא – בשל חוסר באוכל כשר. לא שעה ולא שעתיים יושב איתם הרב סביב השולחן. ולמרות השעות הארוכות והמעייפות, דממה שולטת בחדר. כצמאים במדבר הצחיח הם יושבים בפה פעור ומאזינים לדבריו של הרב. לפסח, שבהלכותיו ודרשותיו עוסק השיעור, יש משמעות מיוחדת עבור אותם נאספים.

הרב בן אברהם ילמד איתם גם קטעים מספר הכוזרי המיוחס לרבי יהודה הלוי ולאחר מכן יקנחו בתנ"ך. רק בשעה אחת-עשרה בלילה יסתיים השיעור, וגם אז יסובבוהו הצעירים ולא יתנו לו מנוח לפחות עד חצות. יש להם שאלות רבות על החיים, על התמודדות ובעיקר על ההתקדמות לקראת היעד הכה נִכסף – להיכנס תחת כנפי השכינה, לחיות חיים יהודיים מלאים, כהלכה. כדי לעשות את המהפך הזה, הנוכחים עוזבים עמדות חברתיות נוחות. לכולם מקצוע שנרכש בשנות לימוד רבות ומקומות עבודה מסודרים ומחלקם יידרש שינוי לקראת החיים היהודיים. אך כולם מאסו בנצרות שאליה הובלו אבותיהם בכוח; חשקה נפשם בתורה.

חוזה מנואל רומרו קמררו המארח בביתו את השיעורים – מספק גם דירה זמנית לרב ניסן בן אברהם וגם לנו, אורחי הקהילה – הוא אחד התופעות המופלאות. שנים רבות שימש מרצה לתאולוגיה נוצרית והיה אחד מנכבדי בית העבודה-זרה הנוצרי. "מאז ימי נעוריי ריתקה אותי היהדות והתעניינתי בה. ידעתי שעם ישראל הוא העם הנבחר וכי לו בחר ד' לתת את התורה. העם הזה יצא ממצרים ובניו חוגגים עד היום את ליל הסדר", הוא מוסיף.

"בשלב מסוים, התעוררי בי שאלות על השקר של אותו האיש", מספר חוזה. "ישבתי וחשבתי לעצמי איך אני מרצה בפני אנשים על תורתה של הנצרות בעוד שאני עצמי איני בטוח שאני דובר אמת". אט אט עזב את אמונתו הנוצרית ואת דתו והחל לבדוק את הדת היהודית. הוא עדיין לא ידע דבר על עברו היהודי. ואז, באחד הימים, לגמרי באקראי, נפל לידו מסמך היסטורי של האינקוויזיציה ושם, גילה לפתע את שם בני משפחתו – אחד מהם הועלה על המוקד אחרי שנתפס חוגג בסתר את ליל הסדר.

"בבת אחת 'נפל לי האסימון', הבנתי מדוע נשמתי היהודית דחתה בבוז את הנצרות, מדוע אני כה מחפש את היהדות. אבות אבותיי שילמו בחייהם על כך שחגגו את יציאת העם היהודי לחירות ממצרים, והנה אני, כאן, לא יודע על כך דבר".

אף פעם לא דיברו איתך בבית על עברך היהודי?

"הפחד מפני ההתגלות שרר בספרד ממש עד לאחרונה. ההורים שלי ידעו על עברם היהודי, אך בחרו שלא להעביר לי דבר וחצי דבר. רוב הצעירים שראית כאן היום מגלים 'מסירות נפש' של ממש בעצם עובדת נוכחותם עמנו. אמנם רשמית, ספרד נחשבת חופשית כיום, ולא יינקט נגדם שום צעד חוקי, אבל האנטישמיות בספרד גדולה. גם אם הורים יודעים משהו – הם לא ששים להעביר זאת לילדיהם", הוא מבהיר את תמונת המצב הנפרשת לאיטה לנגד עינינו.

"גם הוריי לא העבירו לי דבר על עברם", מספר חוזה מנואל. "אך עם הגילוי, התחלתי להסתובב בחנויות ספרים ולרכוש כל ספר שהיה קשור ליהדות. גיליתי שיש ספרים רבים: חמישה חומשי תורה, שולחן ערוך, ספר הזוהר, מדרשים. התחלתי גם ללמוד מעט עברית, מהתקשורת המקוונת".

ואז, מישהו סיפר לו על תנועה יהודית-ישראלית בשם 'שבי ישראל' העורכת סמינר לבני אנוסים בברצלונה. "השתתפתי באותה שבת חווייתית, וכל היתר – היסטוריה. יצאתי משם כשאני מבין שאני הולך להקים קבוצת בני אנוסים המעוניינים ללמוד תורה. 'שבי ישראל' הודיעו לי כי ישלחו אלי שליח ברגע שתתגבש הקבוצה".

dscn3401
חיבור לשורשים היהודיים. קבוצת לימוד של 'שבי ישראל' בגרנדה

ואכן מקץ מספר חודשים הגיע לביתו הנאה של חוזה מנואל הרב ניסן בן אברהם שהחל להעביר שיעורים בספרדית לקבוצה הראשונה שמנתה מתי מעט מבני האנוסים. השמועות על השיעורים עברו מפה לאוזן. אט אט נוספו עוד ועוד צעירים שחלקם ידעו על עברם המשפחתי מהוריהם, ואחרים, שגילו את מוצאם באקראי. בכולם בערה אש הכמיהה לחזור לדת אבותיהם. אלו החלו מתקבצים בביתו של מנואל וממתינים בקוצר רוח לביקורו של הרב ניסן בן אברהם שכמו יצק מים טהורים על נשמותיהם הצמאות.

"בשלב הזה, עוד לא דיברנו על גיור. היה להם עוד הרבה ללמוד עד שבכלל נתחיל לחשוב על כך", אומר הרב ניסן בן אברהם.

 

"אתה יהודי"

בינתיים החל חוזה מנואל, יחד עם שאר חברי הקבוצה, לנקוט בצעדים מעשיים לשמירת מצוות. הוא מסתובב ברחובות ספרד כשכיפה לראשו וציציות מבצבצות ממכנסיו. הוא הכשיר את מטבח ביתו ומתנזר מאכילת בשר – משום שאינו מוצא בשר כשר. את השבת, הוא מקפיד לחלל, כדין 'גוי ששבת'. חברי הקבוצה מגיעים לביתו מדי שבת ומקיימים תפילות שבת – ללא מניין, כמובן, משום שאף אחד מהם אינו יהודי ודאי. אך רוב חברי הקבוצה כבר החלו בצעדים מעשיים.

לשיחה מצטרף ישראל גררו, שהגיע לקבוצה דרך אחותו של חוזה מנואל: "הרגשתי ריקנות בדת הנוצרית. ידעתי שאני לא שייך לשם. כשאמרתי זאת להורים שלי – הטיחה בי אימי את המילים – "אינני מתפלאת; אתה בכלל מזרע העם היהודי". הדבר היכה בתדהמה את ישראל, שאינו מסכים לומר לי בשום אופן את שמו הנוצרי, הקודם. "פתאום הבנתי הכל", הוא משחזר את הרגע ההיסטורי ההוא. הוא הגיע הביתה וסיפר זאת לאשתו, שגם היא הייתה שותפה להתלבטויותיו של בעלה. "התסכימי ללכת איתי עד הסוף?" שאל את אשתו שהסכימה מייד.

את שני ילדיהם הם מביאים לשיעורים, בהעדר שמרטף. "עד שיגדלו, כבר נהיה יהודים", מקווה רחל – זהו השם העברי שבחרה לעצמה האישה. "מהרגע שבעלי גילה שהוא צאצא לעם היהודי", היא מספרת כשנהרה על פניה – אורו של השיעור שבו השתתפה במשך חמש שעות תמימות – "התחלתי לקרוא חומר על אנוסי ספרד ועל היהודים. אני מודה לד' שזכיתי להכיר את בעלי ושאזכה בקרוב להצטרף לעם שממנו נחטפו בכוח אבות אבותיו ולהינשא לו כדת משה וישראל".

 

מי התורה

לבד מהיותו מורה לשעבר, מארחנו, חוזה מנואל, הוא גם צייר מפורסם, העוסק בציור אמנותי במרתף ביתו. כיום, הוא יוצר תמונות יהודיות. הוא מראה לנו את תמונת 'שיר השירים' שיצר: "בציור שלי, היונה היא סמל של שלמות. היונה מרחפת על פני המים, המייצגים את התורה. אין מים אלא תורה, וכשם שהמים הם הסיבה לקיומם של הציפור ושל יופיה, כך התורה היא הסיבה לקיומו של עם ישראל", אומר חוזה. לצד שיר השירים מונח גם חזון העצמות היבשות של יחזקאל הנביא וציורים נוספים.

"כשהתחלתי לערוך שינויים בחיי – רבים הרימו גבה", הוא מודה, "יש אנשים שפשוט אינם יכולים עוד לדבר איתי", הוא חושף, "הם אומרים שהשתגעתי".

ומדוע לא תעלה לארץ ישראל?

"האמת שהייתי בעבר בירושלים והלכתי להתפלל בכמה בתי כנסת. בדקתי אפשרות לעלות ארצה, אך בכל מקרה, לפני שאתגייר זה כלל לא בא בחשבון".

למחרת בבוקר צעדנו, צוות 'משפחה', הרב ניסן בן אברהם וחוזה עמנואל לאחד הכיכרות המרכזיים של העיר גרנדה. "כאן", אמר לנו חוזה עמנואל, "העלו את אבות אבותיי על המוקד בשל השתתפותם בליל הסדר. בעוד מספר שבועות, אסב אני, נכדם, לליל-סדר כאן, בגרנדה, על אפם ועל חמתם. תהיה זאת נקמתי באנשי האינקוויזיציה הארורים שהרגו את אבות אבותיי. השנה תשמע הגדת העם היהודי היוצא ממצרים בגלוי ובגאון, ובמהלך השנה הבאה, נצא גם אנחנו מהמִצרים הפרטית שלנו".

Francisco_rizi-auto_de_fe
איור משנת תמ"ג של טקס אוטו-דה-פה אשר נערך 3 שנים קודם לכן

 

מנהגים 'מוזרים'

בין הנוכחים בשיעור נמצא גם איזבל פואנטס, עיתונאי העובד במקומון העירוני, שהיה אף הוא בין מארגני הקבוצה. זה אירע אחרי שפגש את הרב ניסן בן אברהם בסיביליה, במסגרתה של קבוצה אחרת. "אני עדיין נמצא בחיפוש הרוחני שלי", אומר פואנטס, יום אחד עוד אצטרף לעם היהודי", הוא מבטיח.

כשהיה ילד קטן לא ידע דבר על עברו היהודי. "אולי הסבא והסבתא שלי ידעו משהו, אבל הם אינם בחיים". בשנת תשס"ג החל לקרוא על האנוסים. "כשקראתי עליהם, שום דבר לא היה חדש. גיליתי שחשבתי עד כה כיהודי. הייתי בטוח שמישהו קרא את המחשבות שלי ואגד אותן לספר. לפתע גיליתי שמספר מנהגים מיוחדים שנהגו במשפחה שלנו, מקורם ככל הנראה ביהדות.

"לדוגמה, אחרי ביקור בקברים אנחנו נוהגים לכבס את בגדנו וליטול את ידינו; יש מסורת מיוחדת אצלנו במשפחה שלא לאכול כמה סוגי דגים ואחרי עיון הבנתי, שאלה דגים שאינם כשרים על פי ההלכה. הבנתי שעליי להתחיל ללמוד על היהדות. "שלא כמו חבריי שהיו בתחילה נוצרים, אני הייתי בכלל אתיאיסט ורחקתי מכל דבר דתי", הוא מספר.

כמו אצל רבים מחבריו, הקשר הראשוני החל דרך התקשורת המקוונת ולאחר מכן – רכישת ספרים בספרדית העוסקים ביהדות: תורה עם רש"י, שולחן ערוך, סידור תפילה וכתביו של החפץ-חיים. דרך התקשורת המקוונת גילה גם את תנועת 'שבי ישראל' והוזמן לסמינר שהתקיים לבני האנוסים בסיביליה שבעקבותיו, כאמור, הצטרף לקבוצה שלימד הרב ניסן בן אברהם.

עד מהרה, החליט איזבל שעליו להקים קבוצה דומה בעירו גרנדה. הדרך לקשירת קשר עם חוזה עמנואל כבר הייתה קצרה, והשניים הניחו את אבני היסוד לקבוצה המקומית. לצד הקמתה וההשתתפות בשיעורים, החל איזבל בקיום מצוות. "התחלתי בהקפדה על אכילה 'כשרה', המשכתי בשמירת שבת ולנסות לקבל על עצמי עוד ועוד מצוות – מה שידעתי".

וזה לא היה קל. "קשה לקיים אורח חיים יהודי בספרד, אבל בכל זאת, ניסיתי ליישם את הידע שרכשתי. המטרה שלי היא להיות חלק מהעם היהודי. אני יודע שהדרך לא קלה ועוד צפויה לי דרך ארוכה, אבל אני מרגיש כל כך קרוב לעם היהודי שאני יודע שלא אמצא משהו אחר".

 

אי יהודי

הנערה שירדה לקראתנו לברכנו בברכת 'ברוכים הבאים' ולהורותנו את הדרך לחדרנו, נראתה כאילו נקטפה מאחד הסמינרים החרדיים בארץ הקודש. לרגע שפשפנו עיניים בתהייה אם אנו בירושלים, או שמא אכן בכפר אונדורה הנידח שבמזרח ספרד. אבל הנערה, עדה שמה, למרות שנראתה כבת בית יעקב, היא בתם היחידה של נתן ולאה פלסר, משפחה שהתגיירה כולה בבית הדין אחרי שצלחה את כלל הליכי הגיור. בעתיד, יעזבו את כפרם ויעלו לארץ ישראל.

נתן ולאה, שניהם מצאצאי האנוסים. מלכתחילה התבססו נישואיהם על עובדת היותם בעלי רקע דומה, מצאצאי האנוסים שהתעוררו לשוב ביחד לדת אבותיהם. כשנישאו אזרחית כבר ידעו היטב שבסיומו של התהליך יינשאו שוב, כדת משה וישראל. ביתם הנאה עמוס בספרי קודש מתורגמים לספרדית ובספרים בעברית צחה, והוא משמש מרכז לכאלה שבאקראי גילו שהם בני אנוסים. מידי חודש מגיע אליהם הרב ניסן בן אברהם והם נאספים בבית המשפחה.

 Francesc Antich,  Nissan Ben Avraham, Joseph Wallisמגיע מדי חודש לכפר הנידח. הרב ניסן בן אברהם (ראשון מימין)

יום שישי. השמש שוקעת ואווירת השבת כובשת אט אט את הבית. בעלי הבית כבר מאחורי כל ההכנות הנצפות כדבר שבשגרה בכל בית יהודי. פלטת השבת עטורה בקדירות, המיחם ניצב בפינת המטבח. ריח התבשילים נישא באויר ולא ניתן להתעלם מריחן המשכר של החלות שזה עתה נאפו. חלות השבת נאפות לא רק משום הידור מצווה כי אם גם בשל  העובדה שאי אפשר להשיג כאן בשום אופן פת ישראל.

למרכז הסלון נאספים אט אט כ-15 איש נרגשים ונפעמים. הם מזמרים את התפילה בהתלהבות ובמרץ שאינם נופלים מבית-כנסת בכל אחד מהריכוזים החרדיים. השירה פורצת מהחלון. שירה נוגה, רווית געגועים. התפילה נאמרת מילה במילה כמונה מטבעות זהב. חלקה, מתורגמת מייד לספרדית, כדי שגם אלה שטרם התוודעו לפירוש המילים – יבינו. 15 איש נוכחים אבל מניין אין. פרט לרב ניסן בן אברהם, בעל הבית ר' נתן פלסר, ינון פוקס הצלם ואנכי, איש כאן אינו יהודי. יתרה מכך, בגמר התפילה והסעודה יחזרו איש איש למקום שממנו באו – במכוניתם. עד לגיורם המלא הם עדיין מחויבים בחילולה של השבת.

גם סעודת השבת מוזרה במקצת. מעבר לחלות האפויות שריחן ממלא את כל חלל הבית, הסעודה נטולת בשר, מטעמי כשרות. כמעט ולא ניתן להשיג כאן בשר משחיטה כשרה. הבשר הכשר מושג במשורה ומחולק במשורה קפדנית עוד יותר. רק בסעודה השלישית, שכאן היא הסעודה המרכזית בשל העובדה שבה ישתתפו מירב חברי הקבוצה, יוגשו בשרים לשולחן.

בסיומה של כל סעודה מושר כאן שיר מיוחד בספרדית, מעין תקציר של ארבע הברכות המרכזיות המרכיבות את ברכת המזון. על פי המסורת העוברת בין אנוסי ספרד, שיר זה הושר בפי האנוסים במרתפיהם החנוקים, במקום ברכת המזון.

תפילת שחרית של שבת מתנהלת בחגיגיות, מלווה בשירה מרגשת, בכוונה עצומה וניכר כי היא ניזונה מספירות רוחניות גבוהות. גם היא חולפת ללא 'קדיש' ו'ברכו', ללא חזרת הש"ץ וללא קריאה בתורה. במקומה, מעביר הרב שיעור בפרשת השבוע. הוא מקריא את הפסוקים, מתרגמם לספרדית ומסביר את תוכנם. מה שבבתי כנסת רגילים אורך כחצי שעה, מתמשך כאן כמעט פי שלשה.

חשבתם שתפילה ללא מניין קצרה היא? לא ביקרתם בתפילת השבת בבית משפחת פלסר שבאנדורה, שם אין איש חש ברעב או בצמא. הצמא לדבר ד' גדול יותר. והם אינם מניחים לרב: שואלים שאלות, מסתקרנים, מתפעלים מדברי החכמה והשיעור נמשך. הוא יכול היה להימשך מצידם לנצח, אבל גם סעודת השבת ממתינה והרב מדגיש בפניהם כי 'אסור לצום בשבת'.

 

הדלקת נרות במחתרת

לסעודת יום השבת מוגש תפריט חלבי. הגבינה מהחנות אינה כשרה ואין בכל הרדיוס שסביב גבינה כשרה. אז מה עושים? עושים לבד: גבינה תוצרת בית. בתקופות מסויימות, בית המשפחה הופך למחלבה. הפשטידות החלביות, הסלטים הייחודיים – הכל תוצרת בית. הם אינם יכולים לרכוש אוכל מוכן בחנויות. גם דברים שעקרות בית אינן מכינות בדרך כלל לבדן כמו גלידות, מעדנים, עוגיות – שום דבר מאלה אי אפשר לרכוש בחנות, ואם 'נופלים' על הבית הזה לפתע אורחים, וכבר קרו דברים מעולם, בעלת הבית אינה פוכרת ידיה בייאוש אלא מכינה עוד ועוד.

כניסה למטבח משפחת פלסר כמוה ככניסה לתוך אי ארצישראלי בתוך הכפר. כל חומרי הגלם מיובאים מישראל. פעמים רבות נרכשים התבלינים בשוק מחנה יהודה בירושלים. האורחים המגיעים אליהם מהארץ מביאים במזוודותיהם אוכל למשפחה היהודית. גם משפחת פלסר עצמה פוקדת לא מעט את הארץ. הם עשו זאת לצורך גיורם הסופי, ולאחרונה הם עושים זאת כעת כדי לבחון לעצמם מקום מגורים לקראת עלייתם לארץ.

"מאז ומתמיד חשתי סלידה מהנצרות", מספרת לאה המסרבת אף היא לגלות את שמה הנוצרי, הקודם. "ישבתי בבית העבודה הזרה שלהם וחשתי זרה. חשתי שהשקר אינו מדבר אלי", היא מספרת. "שאלתי שאלות את הכומר של הכנסייה אבל לא היו לו תשובות ברורות לענות לי. כשהתחלתי לחקור יותר את מקורותיה של הנצרות – גיליתי כי היא אינה אלא חיקוי עלוב של היהדות. למדתי על היהדות ועדיין לא ידעתי על הכיוון שלי.

"אלא שבאחד הימים 'נפל לי האסימון'", מספרת לאה, "מידי יום שישי הייתי רואה את אימי פונה למקום מסתור, שם הדליקה נרות. היא לא הקפידה שלא יראו אותה עושה זאת, אבל הקפידה לעשות זאת בצנעה. כששאלתיה לפשר מנהגה אמרה, שזהו מנהג מוזר במקצת שעבר מדור לדור וכי גם אני אעשה בעתיד כמותה, אדליק מידי שבוע נרות בצנעה. היא לא ידעה להסביר לי מדוע, או יותר נכון: לא רצתה.

ShabbatcandlesC
"מנהג מוזר במקצת שעבר מדור לדור...". נרות שבת

"בהמשך, באחת הפעמים שבהן קראתי על יהדות – הבנתי שאחד המנהגים היהודיים הוא להדליק נרות שבת. הסקתי, שאולי המנהג הזה שאימי עושה הוא מנהג יהודי אבל למה בצנעה? ואז נזכרתי באנוסים. רגע? יכול להיות שאנחנו עצמנו מצאצאי האנוסים? האם יתכן שאימי מדליקה נרות שבת כמנהג שראתה מאמה שראתה מאמה אף היא – כדי להסתיר את המנהג מהשכנים הנוצרים?

"כבחורה צעירה עמדתי לפני אמא שלי והרציתי בפניה את התיאוריה שלי. 'אנחנו לא באמת נוצרים, אנחנו יהודים, בני אנוסים, ואת מסתירה זאת ממני למרות שאת שומרת עדיין על מנהג הדלקת נרות ואת מעוניינת שגם אני אשמור', הטחתי בפני אימי את האמת שהגעתי אליה.

"אמא החווירה ממש. 'למה לך?' שאלה אותי, 'מה רע לך במה שאת עכשיו?' ניסתה להניאני מההנחה שאליה הגעתי. 'אני מתעניינת ביהדות', גיליתי את אוזנה.

'ואת מתכוונת להיות יהודיה?' שאלה אותי גלויות.

"באותו הרגע גמלה בליבי ההחלטה והכרזתי באוזני אמי: 'כן, אני רוצה להיות יהודיה, ברצוני לחזור לדת אבותיי!' ".

 

דומים, אך שונים

לא קלה הייתה אז דרכם, לפני 20 שנה. לא היו אז, כפי שקיימות כיום, קבוצות של בני אנוסים שגילו את דת אבותם וחזרו ליהדות. הרשת המקוונת לא הייתה מפותחת, ועל מנת לשמוע שיעורים ביהדות צריך היה לנדוד על פני ערים. באחד מנדודיה מצאה לאה את נתן, שעשה אף הוא את דרכו לקראת יהדותו.

מנתן לא הסתירו את עובדת היותו בן אנוסים, הוא נשא ידיעה זאת משחר ילדותו ותמיד התעניין ביהדות. בבחרותו, החל חוקר בספריות, שם מצא את עקבות בני משפחתו היהודיים. הוריו לא מנעו זאת ממנו, ואפילו עודדו אותו לעשות את הצעדים.

בהיותם יחד בטולדו שמעו על תנועת 'שבי ישראל' ופנו אליה. באותה עת, הרב ניסן בן אברהם, אז מלמד בתלמוד תורה בשילה, כתב בעיתון שהוציאה התנועה לאנוסי ספרד. השניים, שכבר היו נשואים וגרו באונדורה קראו בשקיקה את ההגיגים שפרסם, ופנו לתנועה בהצעה להביא את הרב ניסן בן אברהם להרצות בפניהם. הם הבטיחו לעניין את כל בני האנוסים שבסביבה. הרב בן אברהם הסכים – לא בקלות – לוותר על משרתו בתלמוד התורה בשילה ולהתחיל ללמד את בני האנוסים תורה.

לאה, אם המשפחה, היא זו שלקחה על עצמה את ארגון הקבוצה. היא כתבה לכל מכריה מכל ישובי הסביבה ובישרה להם על פתיחתה. לצד זאת, עשו בני הזוג את צעדיהם שלהם יחד עם הרב ניסן בן אברהם לקראת גירותם באמצעות בית הדין בישראל. יחד צלחו את 'ועדת החריגים' של הרבנות (על פי החוק מותרים לגיור בבית הדין הרבני רק נושאי אזרחות ישראלית. אלה שאינם, זקוקים להיתר מיוחד של 'ועדת החריגים'). הם החלו לקיים מצוות מעשיות, הכשירו את ביתם וגם את ליבותיהם. לפני כחמש שנים גוירו כדת משה וישראל ומאז הם המשפחה היהודית היחידה באזור שעדיין גרה בו – כדי להפיץ את תורת ישראל בקרב בני אנוסי ספרד.

 541375501000100408499yes1130היו זקוקים להיתר מיוחד של 'ועדת החריגים'. תעודת גיור (אילוסטרציה)

כדי לקיים תורה ומצוות בשלמות היה עליהם לאלתר. הים הוא מקווה הטהרה היחיד באזורם – את כליהם, שהם קונים באונדורה, הם מטבילים בו לפני השימוש.

אני מתבונן בחברי הקבוצה. פחות או יותר אותם סיפורים, מאיסה בנצרות, התעניינות מוזרה ביהדות, גילוי שהמשפחה שלהם הייתה בעצם ממשפחות האנוסים, התקשרות לקבוצה בדרך לא דרך ולימוד מסיבי של יהדות. לכולם כבר שמות יהודיים, הם מבקשים שלא להזדהות בשמם הקודם ולא להיזכר שקודם לא ידעו מהי יהדות. כולם מחכים לגיורם המוחלט ובינתיים הם עושים כל אשר לאל ידם לקיים מצוות.

נמצאים איתנו דבורה, ארטורו, יעקב ואפילו ראול, הצעיר שבחבורה, בן 17 בסך הכל וכבר מתעניין ביהדות. זה לא מכבר נודע לו כי גם הוא מצאצאי האנוסים והוא החל לבוא לקבוצה. הוא לומד בבית הספר שבו לומדת עדה, בתם של נתן ולאה. בעקבות הרצאה שנשאה עדה הצעירה בבית הספר שלה על יהדות, היא הזכירה מנהגים שונים שראו הוריה אצל הוריהם שגרמו להם לחשוב כי הם בני אנוסים. ואז הוא נזכר שראה מנהגים דומים גם אצל הוריו. בירור קצר שערך אצל הוריו, העלה כי גם ראול עצמו בן אנוסים. מאז, הוא לא מפספס שבת אחת עם הקבוצה על אף שכל אחד מחבריה יכול היה – מבחינת הגיל – להיות אביו.

ככל שמעמיקה השבת נאספים עוד ועוד אנשים, כולם בני אנוסים, לבית הקטן שבאונדורה. הם באים ממרחקים. דבורה, אף היא עדיין לא יהודיה, שגילתה 'לגמרי במקרה' שהיא בת אנוסים, מגיעה ממחוז אלקנט, 150 ק"מ מכאן. בדרך היא אוספת את יעקב ושרה – זוג צעיר שלהם שני ילדים, שבאים עמם. שעתיים הם נוסעים לכל כיוון על מנת להיפגש עם שאר חברי הקבוצה.

"האנשים שיגיעו לכאן יישבו מתום סעודה שנייה ועד מוצאי שבת וגם אחריהם כדי לשמוע אותי", סיפר לנו בליל שבת הרב ניסן ולא האמנו. אבל זה בדיוק מה שקרה לנגד עינינו הנפעמות.

 

לשנה הבאה בירושלים

במוצאי שבת הובאו אל השולחן הבשמים, היין, הגביע והנר, הרב ניסן ערך הבדלה בנוסח בני עדות המזרח – כיאה לבני ספרד – על אף שהוא עצמו, כתלמיד ישיבת 'מרכז הרב', קיבל על עצמו את מנהגי בני עדות אשכנז.

"ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן", התנגן קולו של הרב ניסן בן אברהם. החדר היה חשוך ורק נר ההבדלה האיר את המרחב הדחוס. "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא", המשיך הרב לאוזניהם הקשובות של קהל מרעיתו. לרגע אחד יצרה האש הילה סביב דמותו, והאש, הקולות, הניגונים והעשן נדמו לרגע כמעמד הר סיני ממש. "הצלח פרנסתנו", ביקש הרב; 'אמן' רעמו הנוכחים. "הצלח גיורינו", חזר וביקש והפעם הבקיע ה'אמן' רקיעים ושערים, יצא מחלל החדר, הדהד בחוץ והגיע עד כיסא הכבוד.

P514010מקום לימודיו של הרב בן-אברהם. ישיבת 'מרכז הרב' בירושלים

עוד שעות ארוכות אל תוך הלילה ישבה חבורת חפצי הגיור, בניהם של אנוסי ספרד, ולמדה, גמעה בצמא את דברי הרב, ויותר ממה שהפרה רצתה להניק – העגלים רצו לינוק. הם הביטו בנו, חברי צוות 'משפחה', יהודים בני יהודים הנחשבים כיהודים כבר עתה בלי לעבור תהליך של גיור – וקנאתם יקדה. קנאת סופרים של אנשים שהקריבו את חייהם כדי לחזור אל חיק אביהם שבשמים, אל מסורת משפחותיהם; שעשו הכל כדי לומר למגרשי יהודי ספרד – לא הצלחתם במלאכתכם. אנחנו, בני העם היהודי, נשמות שעמדו על הר סיני, חוזרים לדת אבותינו ובשנה זאת נחוג את חג הפסח ואת ליל הסדר בגלוי.

וכשיאמרו השתא, בליל הסדר, 'בשנה הבאה לירושלים הבנויה', הם יתכוונו לכך במלוא הרצינות. בשנה הבאה הם אכן מתכוונים לחגוג את ליל הסדר בירושלים הבנויה.

 

"צ'ואטה", "צ'ואטה", צעקו הילדים

סיפורו של הרב ניסן בן אברהם הנודד כיום בין קהילות בני האנוסים ומלמדם תורה מתחיל בפלמה דה מיורקה

רק לפני ארבע שנים, כשמעט ושכח את מוצאו, פנתה תנועת 'שבי ישראל' אל הרב ניסן בן אברהם ולפתע מצא את עצמו הגֵר מפלמה דה מיורקה סובב בין קהילות בארץ מוצאו ומרביץ תורה. "אצלנו השתיקו את זה, לא דיברו איתנו ואף ניסו להניא אותי מצעד כזה", מגלה מי שגידל בישוב שילה לא רק אחד עשר ילדים אלא רואה לצדו גם נכדים.

בעברו, למד בישיבת 'מרכז הרב', שבה גם הוסמך לרבנות. הוא מחשיב את עצמו לתלמיד מובהק של הגר"א שפירא זצ"ל והמשיך ללמוד בישיבת שילה, שם גם הקים את ביתו.

שנים רבות שימש כמלמד בתלמוד-התורה המקומי וכסופר סת"ם, וכלל לא העלה בדעתו שיצטרך אי פעם להיזכר בעברו הספרדי. עד, שלפני מספר שנים החל לכתוב מדור קבוע על פרשת השבוע בעלון שהוציאה תנועת 'שבי ישראל' לבני האנוסים. בהמשך הדרך, נולד הרעיון שהרב בן אברהם יעזוב את ממלכתו שבשילה ויתחיל לנדוד בספרד. שבועיים בחודש עושה הרב בביתו, ממנו הוא מוסר את שיעוריו באמצעות התקשורת המקוונת, ושבועיים הוא מסתובב בין הקבוצות והקהילות בספרד.

הוא נולד בפלמה דה מיורקה בשם נוצרי שכמו כל הגרים הוא מסרב בכל תוקף לחשוף: "כולנו רוצים לשכוח את עברנו, אנשים הרוצים שארגיש בבית ויודעים מה היה שמי, פונים אלי בשם ההוא וחושבים כי הם עושים לי טובה. זה ממש לא כך: הם מזכירים לי את עברי האפל שבו הייתי מעובדי עבודה זרה", הוא אומר בנחרצות. "אף אחד לא ימסור לך את שמו הקודם אם בינתיים כבר יש לו שם עברי", הוא אומר.

Stitched Panoramaרוצה לשכוח את עברו. פלמה דה מיורקה

הוא הוטבל – כמו בכל בית גויי טוב – כ'קתולי, אפוסטולי ורומאני'. "הייתי בן עשר בקירוב, כשהילדים בבית הספר גידפו אותי על היותי צ'ואטה (יהודון בספרדית. למעשה, השם 'צ'ואטה', בדומה לשם 'מאראנוס' שניתן לאנוסים במקומות אחרים בספרד, מקורו ככל הנראה במילה 'חזיר'. בכך רצו בני המקום ללעוג לאנוסים על שהם נמנעים מאכילת בשר ד"א). אז גיליתי שלהיות צ'ואטה היה משהו נורא, אם כי לא הצלחתי להבין למה. לא ידעתי אם פשר המילה הזאת הוא להיות יהודי או לא, לא הבנתי מה משמעותו של להיות 'אנוס' ולא קלטתי את תגובתם של האחרים נוכח התופעה ההיא", הסביר.

סיפורו האישי של ניסן בן-אברהם התחיל כשהיה צעיר מאוד: "רציתי להכיר את תולדות עם ישראל ואת התרבות היהודית, משהו די קשה בפלמה. כשפניתי לספריות וביקשתי ספר על היהודים, תמיד נתנו לי את התנ"ך. בספריית אבי מצאתי ספר על תולדות עם ישראל, אך הוא עצמו הזהיר אותי: 'בני, האם אתה מאמין באמת במה שכתוב באוונגליונים?' (כינוי לספר 'הברית החדשה').

"למרות זאת, אצלנו בבית כולם נהגו על פי כללי השתיקה: איש מבני משפחתי לא דיבר על היותנו צ'ואטס, עובדה זו לא הוזכרה בכלל ולא התנהגנו בהתאם לאף מנהג יהודי. גם הסברים לא היו. השתיקה הייתה מוחלטת, אך אני רציתי לדעת, ואני מודה לקל יום-יום על היותי מי שאני".

הרגע המכריע בחייו הגיע כשהוא התמודד עם הדילמה – 'להמשיך לחיות חיים טובים יחסית, ללא בעיות, כנוצרי, או לצעוד צעד אחד קדימה ולשנות דברים חשובים בחיי'. וזה מה שעשיתי. הוא החל להתעניין ביהדות ובסופו של דבר עלה ארצה באשרת תייר ועבר בעצמו מסלול של ייסורים בדרכו אל הגיור. בסופו של דבר, למד בישיבת 'מרכז הרב'.

מקורו כאמור, הוא מפלמה דה מיורקה אך בשונה מיתר אנוסי מיורקה, אצלו הסיפור היה אחרת. בעוד מרן הגר"נ קרליץ פסק שמי שמביא הוכחה כי הוא מאנוסי מיורקה צריך השבה ליהדות בלבד ולא גיור – משום שאנוסי מיורקה לא יכלו להתחתן בנישואי תערובת גם אם רצו – הרי שדווקא משום כך, הרב בן אברהם עצמו היה צריך לעבור גיור מלא, משום שידע כי אמו כלל אינה יהודיה.

ואז, כשהוא כבר יהודי חבוש כיפה ומגודל זקן חזר לפגוש את בני משפחתו שם. "דודתי אמרה לי: 'בני, למה לא תוריד את הכובע הקטן הזה מהראש, אנא ממך'. היא אמרה לי את זה מפני שלהיות יהודי בפלמה, נחשב עדיין לאות קלון. אבל המראה שלי הוא הסמל לכל מי שרוצה להפסיק את מנוסתו, לכל מי שרוצה להשתחרר מהאות היהודי שהאינקוויזיציה הטילה על היהודים המומרים".

 

מכס היועץ למשיב נדחי ישראל

את מיכאל פרוינד, יו"ר ומייסד ארגון 'שבי ישראל', פגשנו במשרדי התנועה בירושלים. פרוינד עלה מניו יורק ושימש כיועץ לראש הממשלה בנימין נתניהו בקדנציה הראשונה שלו. אך מה מביא יהודי ממוצא אמריקני שלא נפטר עדיין ממבטאו לעסוק באנוסי ספרד, בהשבת נדחי ישראל מהודו ובקהילה היהודית בסין?

"אני זוכר, כי כילד", הוא מספר, "סיפרה לי סבתי על כך שבסוף שנות העשרים במאה הקודמת היא ביקרה בפריס אצל בן דודה שהיה יהודי רוסי שעבר לגור בפריז. בין היתר, היה ברשותו אילן יוחסין של משפחתנו. האילן הגיע עד גירוש ספרד מטולדו. כשהנאצים פלשו לצרפת הם לקחו את בן-דודה של הסבתא ואשתו, ושיגרו אותו לאושוויץ. הם כמובן השמידו את כל ספרייתו כולל כל מסמכיו ואילן היוחסין שלו. מאז, חש קשר עמוק לכל סיפור אנוסי וגירוש ספרד.

"התחלתי לחשוב שאם אבותיי לא היו יוצאים משם, היכן הייתי אני…".

פרוינד, החוגג עתה 18 שנים בארץ, עלה מניו יורק בשנת תשנ"ה ועבד כיועץ ראש הממשלה בנימין נתניהו כסגן ראש אגף ההסברה במשרד ראש הממשלה. "באחד הימים בשנת תשנ"ז", הוא מספר, "הגיע מכתב לרה"מ מהודו. הייתה זו פניה נרגשת מקהילת 'בני מנשה' שביקשו להעלותם ארצה. תחילה חשבתי שהדבר הזוי לחלוטין: שבט נידח שיושב במקום נידח בהודו וחושב שהוא יהודי מצאצאי בני שבט מנשה… אבל משהו במכתב משך אותי, והגבתי. התברר לי לתדהמתי כי מאז ימי דוד בן גוריון הם פונים לראשי ממשלות ישראל ומעלים את עניינם – אך מעולם לא זכו לתשובה".

bnei-menashe-in-manipur"שבט נידח שיושב במקום נידח בהודו וחושב שהוא יהודי". קהילת 'בני מנשה'

ועדיין, פרוינד לא האמין להם ואת דעתו זו, הביע בכתב. "אבל נוכחתי שהם ממש חפצים להיות גרי צדק ומוכנים לקבל כל מה שהרבנות וההלכה ישיתו עליהם לעשות". פרוינד החליט לעזור להם לעקוף את חומות הבירוקרטיה. שנים לאחר מכן כשביקר בהודו ולמד את מסורותיהם ובדק את הנושא במקורות ההיסטוריים היהודיים הוא השתכנע שאכן, יש סיכוי שהם מעשרת השבטים.

החלפת השלטון בשנת 99' ועזיבת נתניהו את לשכתו יחד עם יועציו, ביניהם גם פרוינד, הותירה לו זמן פנוי לחשוב על העניין האנוסים ברצינות. "התחלתי לקרוא חומר והחלטתי לעלות על טיסה לספרד. מהר מאוד גיליתי שתופעת האנוסים היא לא רק ספרות מדף אלא תופעה חיה. עברו 500 שנה ואנשים עדיין שם, עדיין שומרים בציפורניהם על מורשת יהדות משפחתם.

"ראיתי שאיש לא מנסה להושיט להם עזרה ולקרבם לדת אבותיהם, וחשתי כי זו טעות היסטורית. הרגשתי, ועודני מרגיש, שיש לנו חובה מוסרית-דתית, כעם, לקרב את צאצאי האנוסים ולהחזירם לחיקו של עם ישראל".

פרוינד החליט להטיס לשם את הרב הראשי, הראשון לציון הגרמ"ש עמר עם עמיתו האשכנזי הגר"י מצגר. לטיסות הצטרף גם הגאון רבי ציון בוארון, אב בית הדין בפתח תקוה שעתה הוא חבר בבית הדין הגדול של הרבנות.

כשהגיעו לאנוסי פלמה דה מיורקה, החליט פרוינד לערב את בית דינו של מרן הגר"נ קרליץ והטיס למיורקה את הגאון רבי ישראל ויזל – ראש בית דינו כדי שיכיר מקרוב את התופעה.

"הסיפור שם שונה", אומר פרוינד, "משום שהיהודים עברו שם רדיפות. בשנת קנ"א (1391) התרחשו פרעות נגד יהודים, נרצחו אלפי יהודים ורבים הוכרחו להתנצר. בשנת רל"ה חרבה הקהילה היהודית בפלמה דה מיורקה לחלוטין. חלק נרצחו וחלק אחר הוטבלו בכוח לנצרות. הדבר היה עשרות שנים לפני הגירוש. למרות התנצרותם, הנוצרים הוותיקים לא היו מוכנים להתחתן עם ה'שווטאס', כלומר היהודונים. במשך כל מאות השנים גם לא נתנו ל'שווטאס' לבחור במקצועות חופשיים. הבודדים שהתקבלו לכנסיה ככמרים לא הורשו להתקדם בסולם הדרגות הכנסייתי.

"רק לפני 60 שנה החל במיורקה תהליך של התבוללות. במשך אותן מאות שנים התחתנו האנוסים רק בתוך עצמם. בידיהם אף אילנות יוחסין המוכיחים זאת. תופעת נישואי התערובת בין יהודים אלה היא חדשה יחסית, ועל כן, פסק מרן הגר"נ קרליץ כי בני ה'שווטאס' היכולים להוכיח שהם מצאצאי אנוסי מיורקה יכולים לעבור השבה ליהדות ולא גיור מלא כפי שנדרש משאר אנוסי ספרד.

 

בשוב ד' שבות עמו

פרט לאנוסי ספרד, עובדים ב'שבי ישראל' גם עם האנוסים בפורטוגל, דרום איטליה וסיציליה. כמו כן, פעילותם מתבטאת מול קהילה בפולין של תינוקות שהושארו בידי נוצרים בשואה, ועתה הם שבים ליהדותם.

התנועה קשרה קשר גם עם הקהילה היהודית בקנפיין שפעלה בסין במשך אלף שנה, אלא שבמאות ה-18 וה-19 החלה שם התבוללות ונישואי תערובת. הרב האחרון של הקהילה נפטר לפני כ-200 שנה בראשית המאה ה-19. כעבור עשרות שנים בודדות בית הכנסת נהרס, אך עד היום כאלף איש המזוהים עם צאצאי העם היהודי מעוניינים לחזור לדת אבותיהם.

"בשנים האחרונות", אומר פרוינד, "יש התעוררות בקרב הצעירים שנפתחו בעידן התקשורת החדש לעולמות אחרים ודרך זה הם נחשפו לישראל וליהדות, הם החלו לקדש ולשמור את מעט המצוות שידעו.

"לדעתי, זאת הנקמה הכי מתוקה במגרשי יהדות ספרד כי אבותיהם נחטפו מאיתנו נגד רצונם ותוך כדי מסירות נפש וסכנות ולמרות שהאינקוויזיציה רדפה אותם בכל העולם הם שמרו על המורשת עד כמה שהדבר ניתן היה. עכשיו, אנחנו סוגרים מעגל ומשיבים אותם לנחלת אבותיהם".

(התמונה הראשית, ארמון אלהמברה: "Vista de la Alhambra" by bernjan – Flickr. Licensed under CC BY 2.0 via Wikimedia Commons)