איכה ישבה בדד היהדות החרדית למודת המאבקים על זכויותיה וציפורי נפשה, כשגצים של מחלוקות וקטטות ושנאות מלחכות את שולי מחנותיה ואוכלות בכל פה בעדותיה.
ואם בעבר מדברים היינו על שנאת חינם מאוסה, הרי שכיום אכשר דרא ואין שנאת חינם, כי אם מחלוקת לשם שמים בלבד, ושנאה של מצווה, וקנאה נאצלת, ומריבה עילאית, ותחרות על קדשי גבוה בלבד. שהרי אין לך מחלוקת בישראל שאין מטפחיה מדברים גבוהה בשם שמים, תולים את סירחונם בתקיפי קמאי ובטוחים כי שונָה מחלוקתם מכל מחלוקות שבעולם, שכל מחלוקות שבעולם מוּנעים מיצרים אפלים ונובעים מרבדים נמוכים שבנפש המתקוטטים, ואילו מחלוקתם-שלהם בוהקת כזוהר הרקיע. חפה מכל רבב של אינטרס אישי.
צאו וראו את קטטת חברי הכנסת החרדיים השבוע בכנסת. אנשי אגודת ישראל מכאן, אנשי דגל התורה משם. כל באי בית המינים נאלצו לחזות בקטטת האימים הזו, שבמסגרתה כל צד נפגש עם חברי כנסת שאינם חרדיים, וניסה לעשות נפשות לעצמו ולאיש שלומו. כל אחד תדרך נגד האחר, קשר קשרים וכרת בריתות נגד חברו מאתמול, על מנת לחזק את סיכוייו ולבסס את מעמדו.
ועל מה ייהום הסער? על שאלת איוש הוועדה למינוי דיינים בכנסת. האם יהיה זה חסיד בעלזא שמגבעת סאמעט לראשו וגרביו משוכות עד לברכיו כמנהג חסידי גליציה, או שמא ליטאי יהיה זה, שזקנו סדור והליכותיו כשל אנשי ליטא אף אם בשבת יחבוש לראשו ספודיק כמנהג אבותיו החסידים. על שאלה זו – מי ימנה דיינים – סערו מוסדות תבל. ונגזרות היו לה, למחלוקת זו, שכך אמרו אנשי האגודה למניפי הדגל: אם תתמודדו נגדנו, תשכחו מן החוק הנורבגי. ואם לא יהיה חוק נורבגי, כיצד יוכל יעקב אשר, העומד במרפסת הכנסת ומייחל לשובו לציון ברחמים, לממש את חזונו? הנה כי כן, קטטות בקטטות נגעו.
אם בעבר חשבנו שכאשר רעב שורר בבית החרדי הריהו גורר מהומת מחלוקת ותגרה – השבוע התחוור לנו שאין ארי נוהם אלא מתוך קופה של תבן, ואין חבר כנסת מתקוטט אלא כאשר הוא יושב על קופה דשנה ומצויד בכלים המאפשרים לו לעשות את שליחותו באמת. שכך אמרו חכמים: קשה הוא ניסיון העושר מניסיון העוני.
דווקא כעת, כאשר המפלגות החרדיות יושבות עדה תחת גפנהּ וגפני תחת ועָדתו, יֵצר המחלוקת מבית בוער וגועש ומאיים לפלג ולזרוע הרס וכיליון. ואם לא די במחלוקת המקרעת את שולי המחנה הישיבתי, הנה חוזרים להם מחלוקות החסידים והליטאים לשרור במלוא עוזם, כאשר אף אחד מן הצדדים אינו טומן את ידו בצלחת, והתחושה לעתים היא משל היינו עומדים על סִפה של תשמ"ט שנייה.
ואם בעבר היו מחלוקות כאלה מתנהלות מתחת לרדאר התקשורתי, הרי שבימינו, כאשר כל דרדק מצויד באמצעים טכנולוגיים המאפשרים לו להעביר כל רחש ובחש לשישים ריבוא מישראל ולעתים לכפליים כיוצאי מצרים, אין יותר סודות ואין יותר חילוקי דעות המתרחשים בחשאי. את הכול תשזוף עין השמש, והכל יובא לידיעת צרכן התקשורת החרדי. וכאשר המדיה החרדית זרועה לאורך ולרוחב ציידים של סקופים מיומנים יותר ומיומנים פחות – אזי אין עוד דברים הנעשים בחשאי. וכבוד שמים מה יהא עליו? נו, מן השמים ירחמו על כבוד שמים.
יֵצר המחלוקת מבית בוער וגועש (רוני שיצר - פלאש 90)
בליל זה יבכיון כל מי שמחלוקות אלו ותוצאותיהן פגעו בו במישרין ובעקיפין. אנשים שאיבדו את מקום לימודם ועבודתם, חברי עבר שנעשו צהובים זה לזה, משפחות שנתקרעו אלו מאלו, ובריות שמצאו עצמן מככבות בעל כורחן בכתבי פלסתר מודפסים ומקוונים, יצוקים בנייר נטול עופרת או מרצדים במסך נטול מסננת.
בליל זה יבכיון כל מי שיש לו רגעים של התעשתות ומחשבה אחת של מוסר, המביא אותו לחשוב חשבונו של עולם ולתהות בכנות – לשם מה טובה היא מחלוקת זו, עבור מי היא מועילה ואיזו תועלת היא מקדמת. ועוד יחשוב האיש המבקש לעצמו כנוּת: האם יש ממש בדברי הטוענים שאין זו שנאת חינם אלא שנאה לשם שמים? ואולי מדובר בשכנוע עצמי נפסד שמקורו ביצר שלוקח תחת חסותו טובים ורעים?
איכה ישבו בדד בעלי התשובה שביקשו קרבת אלוקים ונטשו אחורי גוום חמודי עולם והבליו כדי להסתפח בנחלת השם ולהשתייך לציבור המפואר בתבל, המדקדק על קלה כבחמורה ועושה לילותיו כימים בלימוד תורה ועשיית חסד ונהיגת טובת עין עם הזולת באופן שאין דומה לו בשום מגזר בעולם.
בעלי תשובה אלו בחרו חיי דחק של לחם צר ומים לחץ, ובלבד שיצעדו לאורה של יהדות ביפעתה. אך מבלי משים מצאו את עצמם כאנשי פיקוד העורף: באשר יפנו יגלו את עורפם של מנהלי מוסדות החושבים על טובת המוסד ולא על טובת התלמיד. מנהלים אלו אינם ערים לאטימות הגלומה בנעילת שערים מול ילד טהור לב וטוב רואי שכל חטאו מסתכם בכך שאביו ואמו עזבו לפני אי אלו עשרות שנים חיי חילוניות ותרבות של הפקרות ובחרו לחזור בתשובה שלמה לפניו יתברך.
אם לא די בכל התלאות וקשיי ההתאקלמות ומבטי הניכור – כשיבואו להכניס את ילדיהם למוסד תורני, ייאלצו לעתים לגלות את הצד הפחות מסביר פנים המלחך בשולי אדרתנו הציבורי, עד שייאלצו לבקש להם מוסדות נפרדים ולהתארגן כמגזר בתוך מגזר. וגם בכך לא תמיד יצליחו, כי מיהו עסקן הציבור שבאמת ימסור את נפשו למען מגזר של בעלי תשובה? והלא אין להם יומון שיקשור זרי תהילה לראש העסקן ואין להם כלי ביטוי אחרים שיפארו ויהללו את שתדלנותו ופעלתנותו. וכבר נלאו גדולי עולם מלזעוק נגד התופעה, אולם כמעשיהם של חלק ממנהלי המוסדות כלפי תלמידים ספרדיים, כך מעשיהם כלפי בעלי תשובה, ועל אחת כמה וכמה כלפי אלו שנולדו פעמיים בצד הלא נכון, והינם גם בעלי תשובה וגם ספרדים, רחמנא ליצלן.
כמגזר בתוך מגזר. תלמידים בישיבה לחוזרים בתשובה (אילוסטרציה)
גם כאן, תמיד ילוו את המדיניות הזו טענות של טובת המוסד ושיקולי התאמה וחשש קלקול ותירוצי חוסר מקום ועד שלל בוקי סריקי השגורים בפיהם של נועלי השערים האטומים למצוקת האחר וחושבים רק על מה שנדמה להם כטובת מוסדם. ואין כוונתנו לקטרג חלילה ערב תשעה באב, אלא רק להציב מראה ולסייע בביעור הנגע הזה שגדולי ישראל מתריעים נגדו בכל עת ועת. ואולי רוח טהרה תערה סוף סוף על המנהלים האמורים, וממדי התופעה המגונה ילכו ויצטמצמו, ירעו עד שיסתאבו, יתפוגגו בעשן כלא היו. ורק אז ייבנה הנדבך החסר בקומה החרדית השלמה.
בליל זה נבַכה את צרות הכלל והפרט הפוקדות את מחוזותינו ופוגעות במשפחות ויחידים הסובבים אותנו. והן אמנם בכל השנה כולה אנו מבכרים לצקצק בלשוננו ולעתים אף להזדהות באמת ובתמים בצער הזולת, אך מטבענו אנו ממהרים לעבור לסדר יומנו, וזאת על מנת שהכאב לו ישתלט על חיינו. שהרי נפשו של האדם הסביר נוטה לאופטימיות ולחשיבה על דברים טובים ומשמחים. ובאמת כך ראוי, שכן מי שיחשוב רק על צדם המורכב של החיים יידרדר עד מהרה לדיכאון ולעצב, וכמדומה שלכן טבע הקדוש ברוך הוא בלב ברואיו את הנטייה לאופטימיות.
אך בליִל זה, הלילה שאליו מתנקז העצב הכללי על כל צרות ישראל לדורותיו, לא יקרה כלום אם נייחד יריעת התבוננות בצרות ההווה ונזכור מה אירע לנו בין תשעה באב דאשתקד לתשעה באב שנה זו. רגע לפני שנחשוב על החופשה המתקרבת ועל הגלישה באלפים או בחרמון – נזכור כמה אלמנות ויתומים נתווספו בשנה האחרונה, כמה חולים הצטרפו לרשימה הארוכה של מקבלי הטיפולים, כמה אחים סובלים תלאות קיום של בריאות ושכול וחרפת רעב.
ולא לגרום דכאון אנו באים, כי אם להגביר את הזעקה היהודית הנצחית המצפה ומייחלת באמת ובתמים לקץ הגלות. אז נכון שהצלחנו לבנות איים של נוחות ותאים של התפנקות באוקיינוס הגלותי האופף אותנו. וטוב שהצלחנו לבנות את האיים הללו, שהרי אין שום מצווה לשקוע בחשכת הגלות. יהודים צריכים הרחבה ונוחות באשר הם. אך חלילה אם נשכח את התמונה הרחבה ונהיה כאותם כפריים שהוזכרו בטור זה לפני שבועיים, עיין שם.
נזכור מה אירע לנו. קברי בני משפחת ששון ז"ל (יונתן זינדל - פלאש 90)
איכה יושבות בדד משפחות שהתייתמו בטרם עת וניטלה מהם משענתם ביום הקשה בחייהם. אין איש יודע חשבונו של עולם, אולם את המציאות לא ניתן לשנות. ילדים אלו, ילדיו של מקום, חיים לבדם בעולמם, בודדים בעצבותם ובעולמם האפור.
אנו רואים אותם, ילדים רכים שלא טעמו טעם חטא, העומדים בבית הכנסת ומצפצפים ב'יתגדל ויתקדש שמיה רבא' בקול רך שממיס כל חדר בלב. אנו חושבים עליהם, מזדהים עם מצוקתם, חושבים איך ניתן לעזור. אבל רגע אחר כך, כשאנו חוצים את מפתן בית הכנסת, אנו חוזרים לשגרת יומנו.
אם בתחילת דרך השאולות אופפים אותם קרובים ויקירים ואנשים טובים ומוקמים עבורם קרנות צדקה וחסד – הרי שעם נקוף השנים נגזרת גזרה גם על החי שישתכח מן הלב. היתומים בודדים בהתמודדותם היומיומית, ללא דמות אב או אם, ללא מישהו אחר שימלא ולו חלק מן החלל.
איש אינו אשם בכך, שהרי לא תמצאו בשום מקום תורת חסד כמו זו שנהוגה בציבור החרדי, שאינו זונח אף אדם לרעוב, ובניו מתמסרים ודואגים לרווחת יתומים ואלמנות. אך מה לעשות וכך היא דרכו של עולם: משהו שמצמרר אותנו היום, יישכח מליבנו מחר. אין לכך פתרון זולת גאולת ישראל האמתית שאליה אנו מייחלים בכל יום ויום. גם על כך נבכה בליל התלאות היהודי, ליל תשעה באב, ונבקש כי יפנה בורא עולם אל התלאות ואל לחטאות.
בלילה הנורא הזה נשב ארצה, מי למרגלות הר ציון שחרב ומי למרגלות חורבנו הפרטי, ונתחנן ממעמקי לב: "החומל על דל חמול על דלותם, וראה שוממותם ואורך גלותם. אל תקצוף עד מאוד וראה שפלותם, ואל לעד תזכור עוונם וסכלותם. רפא נא את שברם ונחם אבלותם, כי אתה סברם ואתה איילותם".
ראויים אנו לכך. סבלנו די.
(צילום התמונה הראית: יונתן זינדל – פלאש 90)
