לחופש נולדנו • טורו השבועי של אריה ארליך

אני מצטער, חברים, להודיע: השנה אני לא יוצא לחופשה.

למה אני לא יוצא לחופשה? משום שאני סבור שמי שמגיע לו לנפוש הוא רק אחד כזה שעובד קשה לאורך כל השנה, או לומד בעיון מהבוקר עד הלילה, או שם את נפשו בכפו למען פרויקט ומטרה שסביבן סב ציר חייו; אחד שמגיע לו לנפוש הוא רק אדם כזה שגלגלי המוח שלו עובדים במעגליות סיזיפית מהרגע שהוא קם ועד לרגע שהוא הולך לישון. לו יאָה החופשה. רק הוא לא עושה שקר בנפשו כשהוא מחליט לצאת מהשגרה ולהתחיל לנפוש.

הדור הזה, מופרע הקשב והריכוז, שהראש שלו ממילא נופש כל הזמן, שהמוח שלו הפך מוצג במחלקה לחקר המאובנים, שהמעיינות שלו ממילא נתונים כמעט תמיד במחוזות של שעשועים טכנולוגיים והווי וירטואלי וחופשה שאין לה התחלה וסוף, שמקום העבודה היחיד שהוא עובד בו הוא תעשיית החופש העולמית – הדבר האחרון שהוא יכול לדרוש לעצמו זה חופשה. במחילה, נופשים יקרים, חופשה ממה?

לא פתחתי מילון לפני שכתבתי את הטור הזה – הרי לפתוח מילון הוא מעשה של אנטי-חופש בהתגלמות – אבל אני כמעט בטוח שעורכי כל המילונים טורחים להסביר שחופשה היא מושג שמשמעותו פסק זמן מרצף כלשהו; פסק זמן מעבודה קשה. פסק זמן מלימודים מפרכים. פסק זמן ממרתון מטורף של עשייה רצופה שמתישה את מי שעוסק בה. פסק זמן ממשהו שהוא לא פסק זמן בעצמו. חופש הוא ההיפך המושלם מעבודה קשה. שמעתם פעם על מישהו שלוקח חופש מחופש?

כמו רוב האנשים במאה הנוכחית, אני משועבד כל כולי לפבריקציית החופשות. כמו כולם, גם אני עבד בממלכה העולמית ששמה חופש. כולנו שכירים בבית חרושת לאוטואמנציפציה – חופש בלועזית. החופש הוא מקום העבודה שלנו. לחופש נולדנו. הפגרה היא חיינו. ממנה אנו באים ואליה אנו הולכים. בין לבין אנחנו בעיקר עובדים על עצמנו שאנחנו עובדים, אבל למעשה אנחנו בעיקר נופשים. אנחנו מצוידים ומלופפים באביזרי נופש תמידיים – משלל היצעים וירטואליים המאפשרים לנו להעביר את הזמן בכיף, ועד מוסיקה והווי ובידור ופנאי בכל רגע נתון. אז למה לנו להוסיף חופש על חופש?

כמו רוב האנשים במאה הנוכחית, אנחנו סבורים שעבודה זה לעצלנים. האדם הסביר בימינו עובד בעיקר בלהמציא לעצמו חופשות. ג'ים רוהן אמר פעם ש"רוב האנשים מתכננים את החופשות שלהם יותר מאשר את החיים שלהם", אבל כמה לא מעודכן הוא ג'ים רוהן, שאינו יודע שכל כך הרבה השתנה מאז פסק את פסוקו: כיום, אנשים כבר בכלל לא מתכננים את החופשות שלהם. הם חיים בחופשות שלהם. החיים שלהם הפכו לחופשה, והחופשה לדרך חיים. החופשה היא חיינו. החיים הם חופשתנו.

אז אני מצטער, חברים, להודיע, שהפסקתי לעבוד על עצמי. אני לא נופש, משום שחבל לי לשלם הרבה כסף רק על שינוי מקום החופשה. מה שעובד יפה כל השנה, אין סיבה שלא יעבוד בסוף הקיץ: כמו שבכל השנה אפשר לנפוש בכל מקום – כך אפשר לנהוג גם בתקופה הנקראת תקופת הפגרה. בדיוק כמו שהחופש חצה מזמן את ממד הזמן – כך מן הראוי שידלג על ממד המקום. באשר אלך אחפש חופש. חופשה באחוזת איצקוביץ' כמוה כחופשה בארוזה השווייצרית. נופש בגן ורשה הוא שווה ערך בדיוק לרביצה בהרי סנט מוריץ. דין מוניות בני ברק כדין הרכבל בדאבוס. ואין בין זיכרון מוישה וטוסקנה אלא כפכפי קרוקס בלבד. העולם הוא כפר גלובאלי קטן של חופש אחד גדול. אז למה להרחיק עד האלפים?

אני מקווה ששיינפלד מהתיירות לא יכעס, ושיורם מהקייאקים לא ינחית לפרצופי משוט לח, ושאלה שמפרנסים אותנו ממודעות על חופשות מאורגנות לא יבטלו את חבילת הפרסום שכבר נסגרה לקראת עונת הנופש הבאה – אבל אני מוכרח להודיע בזאת על מיזם חברתי לביטול מוסד החופש החד שנתי. אנחנו ממילא עושים את זה מצוין כל השנה. שינוי המקום הוא אפוא בבחינת עבודה עצמית בעיניים שסתם עולה הרבה כסף. הגיע הזמן לעשות לזה סוף.

אמרו אתם: איזה היגיון יש בנורמה המונית שבמסגרתה אנשים שפויים קמים, על נשיהם וטפם, עוזבים מזגן צונן ופינה ביתית חמימה, נוטשים קהילות מסודרות וחיים נוחים – ויוצאים לגלות מייגעת ומדכדכת. ואם תאמר שהתמורה שווה, אספר לכם שאלו סיפורי הבלים שהומצאו במוחות קודחים של אנשים מנותקים. חופשה זה סבל.

ראו את האנשים שנוסעים לחופשה מרוכזת בצפון הלח, בטבריה הקודחת, כדי לחלוק מרחב צפוף יחד עם עוד אלפי משפחות שנשרכות בתור לבר המזון כדי לקלף שם שאריות של כבוד עצמי. אנשים שממרפקים את דרכם לאוטובוס, מאבדים צלם אנוש בים, מתייגעים ומתענים, העיקר לספר לכולם שהם היו בנופש. ועוד לא סיפרתי על האנשים שמחליפים דירות עם אנשים אחרים, רק כדי לסבול סבל רב. רק צרות יוצאות מזה. הלזה חופשה ייקרא?

לפני שבועיים הייתי בניו יורק, וגיליתי את רחובות ברוקלין שוממים, כמו אחרי מלחמה. שמוליק, הנהג החביב שנטל אותנו למחוזות חפצי, סיפר לי את הסוד: חודשיים בשנה, ברוקלין היהודית עולה על מזוודות ומבצעת נדידה המונית אל הרי הקטסקיל הממוקמים במרחק שעתיים נסיעה מברוקלין.

לא אלאה אתכם בתיאורים, אבל רק את זאת אומר: אטרקציה גדולה זו לא. לבד מקורטוב אוויר צח מעט יותר ממזג האוויר הברוקלינאי הדחוס – אין שם כלום, בקטסקיל'ס. אנשים חיים בצריפים רעועים, המכונים בונגלו, משלמים פי שלושה על כל מוצר שנרכש בגזלניות המקומיות, חיים כמו במעונות סטודנטים, נמצאים אחד בתוך הקישקעס של השני – ומשלמים עשרת אלפים דולרים עבור עשרה ימי חופש לזוג פלוס שני ילדים. זה לא טירוף זה?

"אז תפסיק עם זה. פשוט תישאר בברוקלין", הצעתי לשמוליק. את מבטו לא אשכח. "אתה נורמלי? הילדים שלי לא יסלחו לי". הנה כי כן, זו התשובה: החופשה הפכה נורמה חברתית. מי שלא הולך לחופש, משמע הוא חריג, יוצא דופן. חייזר שנחת לחברת בני אדם. אדם משכים למקום עבודתו ושומע מעמיתיו חוויות מזוודותיות בלי סוף. וכי לא ינהג כמותם?

אז מורי ורבותיי, אתם מוזמנים לערב השקה של תנועה חברתית מהפכנית שתיקרא: החופש מחופש. שחררו אותנו מהנורמה החברתית המעוותת הזו, ותנו לנו לחיות חיים שלווים, נטולי חופשות מזויפות. שהעולם יתהפך, אנחנו לא חופשים.

הייתי הולך צעד נוסף, ומכריז על המיזם הבא, שייקרא חופשה נגטיבית. כלומר, חופשה על דרך השלילה, או אם תרצו: חופשה הפוכה. עיקרי התכנית הם כדלהלן: הואיל והחברה המערבית במאה העשרים ואחת נוטה לנפוש כל הזמן – אז חודשיים בשנה, חודשי יולי-אוגוסט למספרם, יוכרזו כחודשי עבודה. במשך החודשיים האלה תיטול האנושות הפסקה מהמרוץ המטורף אחר החופש, תנוח מתעשיית העבדות בשירות הפנאי, תנפוש מהסיזיפיות של הנופש.

חודשיים בשנה אנשים ייפרדו מכל אלה, ייקחו אתנחתא אמיתית – וינשמו אוויר שכולו עבודה. לאנשים שמזיעים כל כך קשה כל השנה בתעשיית החופש, מגיע להתפנק פעם בשנה בעבודה משכרת חושים. לנשום אוויר צלול של מאמץ. לגלוש בכיף על הרי היגיעה. לפוג מעמל החופשה ולצאת להפוגת עבודה. זה נשמע כמו מותרות, אבל אין מה לעשות: לאדם שנופש קשה כל השנה מגיעה קצת עבודה בסוף הקיץ.

לשם כך יוקמו אתרי עבודה למהדרין, גלאט כושר, שמיטה לחומרא, בהשגחת הרב בורנשטיין והרב נחשוני. חברות הנופשונים יוסבו לחברות עבודה, שיספקו לאנ"ש עבודה מהודרת עם פנסיון מלא ובר בשרי וחלבי בהפרדה מלאה. הזכויות הללו, זכויות העבודה לאדם החופש, יעוגנו בחוק. על כל מחפיש (מלשון מעביד, בז'רגון של העולם הישן) תחול חובה לאפשר לחופש שלו (מלשון עובד, בז'רגון הנ"ל), כך וכך ימי עבודה (מלשון חופשה, בז'רגון וכו'). מי שישלול את זכותו של החופש לצאת לעבודה שבוע בשנה, יישלל ממנו רישיון העסק. עם כל הכבוד למחפיש שדורש מעובדיו מוסר חופשה, נפש האדם זקוקה לעבודה. זוהי זכות יסוד בחברה אנושית מתוקנת.

עבור אנשים מעוטי יכולת יוקמו מקומות עבודה בזיל הזול. תהיה גם אפשרות להחליף מקומות עבודה, בדיוק כמו שפעם, בימים שבהם אנשים עבדו כל השנה ויצאו לחופש פעם בשנה – נהגו הבריות להחליף דירות לצרכי נופש. הנופש החיפאי יחליף את עבודתו עם הנופש הביתרי, ובא לציון נופש גלאט כושר.

לא יעזור אם נתכחש לכך, אבל בדיוק לשם העולם צועד.

העולם הולך ונעשה וירטואלי. אנשים זונחים את כל מה שהעסיק אותם עד אתמול – למידה, עבודה, חברה, זוגיות – ונעשים עבדי חופש וירטואליים. במאה הנוכחית, האנשים מגדירים את עצמם בהתאם לנורמות ממוחשבות. ההגדרה האנושית הפכה שולית ביחס להגדרה האלגוריתמית. האפליקציה החליפה את הקומוניקציה. המסך השתלט על האנושות. החיים הפכו למשקפי גוגל גלאס, והיקום הווירטואלי הוא חליפתה של המשפחה.

החור באוזון שעוטף את הקוסמוס התרחב, ואִפשר דליפה אנושית המונית מתוכו. מיליארדי פריטים אנושיים זלגו החוצה, כמו גז שמתנדף באוויר. הפריטים האנושיים נדדו לקוסמוס אחר של מסכים מרצדים ומקלדות פונקציונאליות ואפליקציות משגעות של מסרים מידיים. לשם עברו החיים. בקוסמוס הזה האנשים אוכלים טכנולוגיה, ישנים אתה ומתחתנים עמה. זו מרכז החיים. הקיום הפיזי הפך משני, בלתי מורגש, אולי בלתי קיים. תחנת ממסר לכל היותר. חניון נטוש. אימפריה ששקעה. עי חרבות. מוזיאון.

אנשים אולי חיים על פני היקום, מנהלים חיים בבני ברק ובביתר ובאלעד, אבל התודעה שלהם משועבדת ליקום החדש, המודרני, העדכני, שמי שאינו שם – כנראה שאינו קיים. העולם נצפה מעבר למשקפי גוגל גלאס. התודעה קיימת רק שם. אדם ניכר בפרופילו, ביוזר-ניים שלו ובעיבוד הממוחשב לתמונתו. מי שאין לו פרופיל ביקום החדש, הוא יצור מוזר. מי שאין לו יוזר הוא כנראה חייזר. בוודאי שהוא תופעת טבע מסקרנת ששווה סדרת כתבות.

הרדיקליות של התהליך היא המרכיב הכי דומיננטי שבו. התודעה הועתקה לשם בצורה מושלמת, קומפלט. בעבר ניכרה מגמה של דילוג על שני העולמות, אבל היום הכל מתרחש רק בעולם ההוא, הווירטואלי, הבלתי קיים. אנשים שאך אתמול היו חברים בעולם האמיתי, הפכו חברים בעולם שכולו מסרים אשלייתיים, או שהפסיקו להיות חברים. ביקום הזה אף אחד לא מרים את העיניים אל הפלנטה הישנה, הארכאית, של החברה האנושית הבלתי וירטואלית. האנשים נעים מתוכנה לתוכנה, מיישומון למקבילו, מרובד לרובד באותה מערכת רבודה והרמטית, סגורה ומבודדת, שאין בה חמצן וכוח משיכה. שם מתנהלות כל מערכות היחסים. רק שם ניתן לתקשר עם האדם בן התקופה. פסו החיים בכוכב הלכת של כדור הארץ הקונבנציונאלי. יהי זכרם ברוך.

פעם פעם, כשהעולם עוד היה עולם, היה מושג של חופש אמיתי פעם בשנה. כיום אפשר רק להתרפק עליו. בישיבות היה זמן לימודים, ובין זמן לזמן הייתה חופשת בין הזמנים. בחורי ישיבות היו יוצאים למסלולים ולקמפים, שאליהם היו מביאים השיסרים פוליטיקאים ושדרנים ומנחים מאנ"ש, ואז היו מגרים את האחד ברעהו. לפעמים היו מביאים פוליטיקאים חיצוניים, דוגמת אחמד טיבי ומיכאל בן-ארי שהיו מנהלים קרב שוורים לעיני ישיבישערים משועשעים, עד שהזהירו ראשי ישיבות שאין לעשות כן.

פעם פעם, משפחות היו נפגשות בפארקים, עושות מנגל, חוות יחד חיים משפחתיים תוססים ומשותפים. בבילוי המשפחתי בגן סאקר היה מוישי האחיין עושה צעדים ראשונים, ובכך מרגש את דודיו. מענדי היה משמיע הברות ראשונות. איילה היתה מציירת ציורים חינניים. איציק היה מהמהם את אותיות האל"ף בי"ת. אומרים שפעם היה כאן חופש, והיה תא משפחתי מלוכד ומתוחזק.

אבל היום נפגשים ביישומון, ומקסימום שולחים מסרון או מעבירים סרטון. מוישי כבר לא מעניין, כי אין לו פרופיל בפיירגרם, ואיילה שהתחילה לדבר כבר לא מעניינת, כי היא לא למדה לשלוח קובץ קולי. מה לעשות, פעם היה כאן חופש. היה ואיננו.

*הערה: הטור נכתב בשנת תש"פ, 2020 למניינם. ט.ל.ח.