יוסי מבקש הכרה • טורו השבועי של אריה ארליך

איך הפכנו לחברה שבדרכה לקידוש המצוינות הותירה את הבינונים המתאמצים בצדי הדרכים? האם לא הפכנו שמונים אחוזים מהאוכלוסייה הישיבתית, לתפאורה בלבד בשירות האדרת המצוינות שאין בלתה? • וגם: כמה שורות על מגפת הקרוונים די בכל אתר ואתר

כתבות נוספות בנושא:

רבבות במעמד סיום המחזור השני של 'הדף היומי בהלכה' של 'דרשו' בארנה • שידור חי
האדמו''ר מסקולען ירושלים במעונו של גאב"ד ירושלים
שמחת הנישואין לבן רב קהל חסידים טבריה ובת אב"ד מאקווא נתניה
דוכן העיתונים • כל שערי השבועונים על המסך שלכם

קרקוש מונוטוני של מנוע אוטובוס מזדקן זמזם כקורנסו של טיטוס באוזניו של יוסי בן הארבע עשרה. שעת חצות של ליל שישי בקו 402. על הספסל האמצעי ישב יוסי, וניסה להשיג לגופו תנוחה ולעפעפיו תנומה. על הדרך נלחם בעבדקן פטפטן שלימינו, בווכחן חרחרן שלפניו, בנורה מסנוורת שמעליו, ובגלי קולו העולים ויורדים של חסיד צדיק שמזכה את משתתפי הנסיעה הלילית במצוות ובלכתך בדרך, בצורת שיעור הדף היומי המועבר באמצעות מגאפון שווקים משוכלל.

טיבן של נסיעות בקו הנזכר – שירושלמים מפולפלים מייחסים לו את הדבר היחיד שטוב בבני ברק (זה לא נכון כלל ועיקר; לאחרונה ישנו גם קו 422 המעולה לא פחות) – שמרכיב השקט נעדר מהן לחלוטין, ולא משנה באיזו אשמורה הדברים אמורים. צדיקים אין להם מנוחה בעולם הזה, ונוסעי קו 402 אין להם מנוחה לעולם: אברכים ובעלי בתים חשובים נוהגים להסדיר את ענייניהם בספסלים הקדמיים. אברכיות ובעלות בתים חשובות נוהגות לתכנן את ענייניהן בספסלים האחוריים. ארוחות צהריים וסידורי פרחים נרקחים בקו הזה בקולי קולות; ויכוחים הרי גורל בנושאים פוליטיים ואקטואליים מתגעשים בו ברעש אדיר וחזק. אבל בשעת חצות זו חשב יוסי שיוכל לחטוף תנומה קלה לאחר שבוע ראשון, מפרך מאוד ומדריך מאוד, בישיבה. אז יוסי חשב.

משהבין יוסי ששינה לא תושג, הוא החל שוקע במחשבות על המקום שממנו בא (הישיבה לבחורים מצוינים בבני ברק), ועל המקום שאליו הוא הולך (הבית ברוך-הילדים-המיוזעים בסנהדריה).

לא קלה הייתה דרכו של יוסי לשורות הישיבה למצוינים: הדוד המקושר, אשר לו מהלכים בחלונות נכונים, הפעיל פרוטקציה. דיבר עם מי שצריך ונפגש היכן שצריך, עד שלבסוף התקבלה התשובה החיובית המיוחלת. לאושרו לא היה גבול. בלב מתרונן, מלא דריכות וחשש, הוא נשא את מזוודתו המקרטעת, שמאופסנות בה חולצות מגוהצות ותקוות גדולות, אל בניין מיושן ורב ממדים בעיבורה של עיר התורה.

בחור ממוצע יוסי. קומסי קומסה. לא בולט מדי, לא שקט מדי. לא ארוך ולא קצר. חכם במידה בינונית. בעל אוצר מילים חרדי קלאסי, עם הרבה "למעיישה" "מה הפשט" ו"זה בכלל לא נפקא מינה". קשה להגדירו ביישן – יוסי יודע להביע את דעתו בקול רם – אך גם לא וכחן קלאסי. בקיצור, בחור הישיבה המצוי. בבואו לישיבה בחר לו חברותא כמוהו.

שבוע ראשון של אלול יצא, אבל יוסי מרגיש שמשהו לא מסתדר לו בישיבה. הוא ניסה לפתוח ברגל ימין, התאמץ לעמוד במטלות הישיבתיות, השקיע כוחות נפש ככל יכולתו, אולם לבו אומר לו שזה לא זה. כבר ביום השלישי לזמן אלול, החלו להתגלע חיכוכים סמויים בינו לבין המשגיח-קטן, שנתן בו עיניו עד שכמעט עשאו גל של עצמות. וזאת למודעי, שהמשגיח-קטן בישיבה שבה לומד יוסי, אינו כל-כך קטן כפי שהוא בישיבות אחרות. ניתן אף לומר, שמשגיח-קטן זה הנו שווה ערך למשגיח גדול בישיבה אחרת: סמכויותיו נרחבות – מהטלת קנס ועד שיגור הביתה במקרי קיצון. משגיח-קטן זה, החליט לקחת את יוסי כפרויקט. בהרגשתו של יוסי, משהו בעיניים שלו משדר עוינות. ישמרהו השם ממשגיחים קטנים דוגמת אלו.

Two Ultra Orthodox Jewish men studying Talmud(אילוסטרציה: יוסי שחר - פלאש 90)

לזכותו של המשגיח-קטן ייאמר: יוסי באמת אינו העילוי של הישיבה. כבר בשבוע הראשון ניתן היה לזהות זאת. יוסי מתייצב בזמן, מתאמץ במידת היכולת, שוקע ועמל בתורתו. מקשיב לשיעורים, רושם את תוכנם לפי רמת הכתיבה שניחן בה, ועושה הכול כדי להגשים את כמיהותיו ולהרשים את רבותיו. אבל לא הכול תלוי בו. יש דברים שהם תלויי כישרון. אז הוא והמשגיח-קטן, נעבעך, נמצאים על מסלול התנגשות.

עכשיו יושב יוסי בקו 402. עבדקן פטפטן לימינו, וכחן חרחרן לפניו, נורה מרצדת מעליו, וקורנסים של מחשבות מתרוצצים בראשו ככוורת דבורים קופצנית.

 

הביטו ימין ושמאל וראו כמה בינונים כיוסי מוטלים בצדי הדרכים ככלי שאין בהם חפץ. אף אחד לא מתפאר בהם, איש אינו משתעשע בהם. ילדים טובים, בחורים מעולים, אך לכלל כישורים עילויים לא הגיעו. ובחברות מסוימות, לא להיות עילוי זה אם כל חטאת. עוון בל יכופר. אנו נוטים להלל את העילוי, לשבח את ה'בעל-כישרֶן', להתפעם מהישגי הפנומן. והבינוני? שימשיך לשבת בצד. מישהו ביקש ממנו להיות בעל כישרונות בינוניים? זו בעיה שלו.

ספר התניא, מן היסודיים והעמוקים שבספרי החסידות, מציג את ה'בינוני' כמי ש'לא עבר עבירה מימיו', בעוד הצדיק הוא מי שלבו חלל בקרבו והרג את יצרו הרע, ואילו הרשע הוא מי שיש בו מחצה זכויות ומחצה עוונות. אז לא בבינוני כזה, שמתואר בספרו הנורא של מרנא הקדוש רבנו שניאור זלמן זי"ע, אנו עוסקים; אנו עוסקים בבינוני בשפת ימינו, שכישרונותיו ממוצעים ומעשיו מתוקנים, שגידולו נאה על פי כוחו, ורצונותיו טובים כעצם השמים לטוהר.

אם כנים אנחנו, מותר לנו להודות: הבינוניים הללו מהווים שמונים אחוזים מכל ישיבה בישראל. עשרה אחוזים בעולם הישיבות הם עילויים ברמות משתנות (זו הערכה נדיבה), עשרה אחוזים נוספים הנם עצלנים בעלי מחויבות פחותה לסדרי הישיבה ואין אנו עוסקים בהם ובבעייתם. כל השאר הם בינונים: אֶחָיו לכישורים של יוסי הנזכר, בני דמותו וצלמו של הבחור היקר הזה, שאינו מוכשר ואינו מיוחס, אבל אין בו מתום וכולו אומר מאמצים עילאיים ללמוד ולהתמיד ולעמוד בכל הדרישות המוצבות לפתחו.

.10% בלבד הם עילויים (אילוסטרציה: נתי שוחט - פלאש 90)

לא ברור מי חשוב יותר בשמים: יוסי או דן – העילוי שיושב בספסל הסמוך, שהכול משתבחים בו כאתרוג מפואר וחפצים בקרבתו כהימשך הברזל אחר האבן השואבת; לא ברור מי מתאמץ יותר בארץ: יוסי או דן – המיוחס שזכה שתורתו נקלטת במוחו עובר ללימודה כבמחשב משוכלל, וקושיותיו המלוטשות מרשימות את כל שומעיהן. גלגלי מוחו של יוסי פועלים באיטיות מאלו של דן, אולם הלמות לבו מהירה יותר משלו. יוסי התברך בנכס הרצון; דן התברך בנכס הכישרון. רצון עדיף מכישרון.

אז היאך, למען השם, היינו לחברה שבה אין מקום לממוצעות? איכה הפכנו לחברה שמרוממת את המצוינים ומטילה את הבינונים לצדי הדרכים? האם לא הפכנו שמונים אחוזים מהאוכלוסייה הישיבתית, לתפאורה בלבד בשירות האדרת המצוינות שאין בלתה?

האם לא ויתרנו מראש על מאמצים מבורכים, כנים, ספוגי דם התמצית של יוסי וריבואות חבריו שיורקים דם מול כל סוגיה, שמגייסים כל חֵלֶב ודם כדי להבין כל שורה, שמתאמצים ואף קוצרים פירות נאים ומרשימים ביחס ליכולותיהם? האם לא הפכנו את הכישרון לחזות הכול? האם בדרך לקידוש המצוינות לא רמסנו מבלי משים את כל אלו שמציגים מצוינות על פי דרכם ומתאפיינים במושלמות לפי כוחם? האם שכחנו את מאמר חז"ל במדרש תנחומא – "איני מבקש אלא לפי כוחם"?

יוסי אינו בינוני מבחירה. הוא לא בחר להיות בינוני. כמה ניסיונות שעשה בעבר במאמץ להתבלט ולשאוף לדברים שהם מעבר להשגתו – נגמרו רע. הוא מעד בנסותו לקפוץ מעל לקומתו. למד בדרך הקשה, ש'רחמנא – ליבא בעי', ומני אז הוא מתאמץ לעמוד במה שהוא מסוגל לעמוד בו, והוא רואה פירות בעמלו. הבעיה היא שרבים, רבים מדי, אינם מעריכים לא את עמלו ולא את פירותיו. נוח יותר להשתעשע בהישגיו הפנומנאליים של העילוי מלהתפאר במאמציו ההרואיים של הבחור הממוצע.

בינוניות, מורי ורבותי, איננה אידיאל. אבל בשימוש נכון אפשר להשיג באמצעותה דברים אידיאליים.

 

בטרם יירגם כותב השורות בבליסטראותיהם של המצוינים שהשורות הללו מבקשות לערער על מעמדם הבלעדי בפסגת החברה – ייאמר ברורות: אין רשימה זו טוענת דבר נגד בעלי כישרונות. להיפך, ירבו כמותם בישראל. אך אין ההתפעמות מגדלותם ואין ההתבשמות מהישגיהם צריכות לבוא על חשבונם של הממוצעים בחברה – שמתאמצים, שמשתדלים, שעושים הכול על מנת להצליח, אך לא ניחנו לא בכישורים יוצאי דופן ולא ביכולות הערמה מניפולטיביות כדי להפוך למושאי ההתפעלות הישיבתית. גם להם מגיעה הכרה. גם מאמציהם ראויים להיחשב, לא פחות מהצלחות בעלי הכישורים.

ultra orthodox students at the Belz Yeshiva(אילוסטרציה: נתי שוחט - פלאש 90)

בחברה אנושית, כל חברה אנושית, יש מרכיבים אכזריים. החברה אינה סבלנית לאנשים הרגילים. כדי לזכות לתשומת לב עליך או להיות גאון או ללקות בשיגעון. או שתפליא את העולם ביכולותיך בכל תחום – לימודי, מוסיקלי, וורבאלי, ספורטיבי, או שתהפוך ללעג בפי הבריות בגלל מה שאין בך, ותתפרסם בגין תמימות שתגרום לך לשתף פעולה עם כל מי שחומד לו לצון ותשומת לב על חשבונך. רבים מאלו המצויים ברשות הרבים החרדית של ימינו – יודעים היטב למי מכוונים הדברים.

אבל אם אין בך לא מזה ולא מזה – מומלץ שתזדרז להירשם למפלגת השקופים. משום שהממוצעים, אלה שאינם גאונים גדולים אך גם לא רפי שכל, תמיד יסבלו מחוסר תשומת לב. הם חיים בקרון מצופה חלונות שניתן לראות דרכם אך לא ניתן לראות בעדם. הם רואים את העולם, אך העולם ממעט להתבונן בהם. אז נכון, חלקם שמחים בחלקם: אוהבים את האלמוניות. מתחממים בחיקה של ההסתרה. נהנים מאוויר הפסגות של צִדי הדרכים. תנו להם פלמוניות ברוכה מלוא החופן והם יודו לכם מקרב לבם; אולם עבור האחרים, זוהי ארטילריה המאיימת על מסלול ההתקדמות בחייהם.

הם מתאמצים ויולדים רוח; מתייזעים ומעלים חרס. וככל שהם יגעים, כך הם נעשים רואים ואינם נראים.

 

תבורך הבינוניות המתאמצת, זו שאינה עושה לעצמה הנחות, שאינה יודעת קיצורי דרך, שאינה עושה שימוש בממוצעוּת כדי להשיג הקלות ואינה הופכת את דלות הכישורים כדי להמציא לה תעודת פטור. הבו יקר וגדולה לבחור הישיבה הבינוני שאולי לא 'נועד לגדולות', אולי אינו מוגדר בתור 'העילוי של הישיבה', ואולי לא יימצאו שדכנים שיגדירוהו כבן דמותו של רבנו עקיבא איגר – אבל כל מעייניו נתונים במטלותיו התורניות, במשימותיו הרוחניות, ובציפיותיו הערכיות מעצמו. נַשְאוּ אותו, שְאוּ את ראשו. פארוהו במקהלות עם. העריכו את מה שיש בו. זִקְפוּ את גוו. חסנו את בטחונו. שימו את עמלו על נס.

הוא מתייצב לתפילה בזמן, מתקין עצמו לשיעור היומי כמיטב יכולתו, מגיע לשיעורים במועד הנקוב, כורה אוזן ואף טורח לרשום ראשי פרקים. ונכון, אין כתיבתו תמה. ואמנם, אין לשונו רהוטה דיה. ואמת, אין סיכומי שיעוריו משוכפלים במכונות צילום לשם העתקתם והפצתם בין כתלי ישיבה מתפעלת ומשתאה. וסביר להניח שלא יוציא לאור בעידן הנראה לעין ספר תורני עטור הסכמות מתלהלהות. אך האם זו סיבה לאפשר לו לשקוע באלמוניותו? האם זוהי סיבה לשפוף את קומתו, לערער את בטחונו העצמי, ולאיים על עתידו?

.(אילוסטרציה: יעקב נחומי - פלאש 90)

הנה קביעה: טובה התאמצות אחת של תלמיד בינוני מאלף הישגים הבאים לתלמיד מחונן כלאחר יד; שהראשון יגע כמה יגיעות וטרח כמה טרחות, חרש את מוחו עד לקרקעית, הקיז מעצמו דם התמצית ולא ויתר לעצמו כמלוא הנימה עד שהסוגיה התבהרה בפניו כחמה בטהרתה; ואילו האחרון, פעמים שנכנס אחרון, רפרף על הנלמד והסתייע בקורטוב של הנחה אוטומטית המוקנית למי ששמו הולך לפניו כעילוי שאיש לא יוכל לו.

בעולם האמתי, זה החף ממוסכמות אכזריות, הבינוני המתאמץ – מקדים את העילוי המתהלל.

 

עדיין בקו 402. הקסטל עושה רע לקרקוש המנוע המזדקן. פטפוטי העבדקן התחלפו בנחירות רמות. הווכחן אינו מחרחר עוד. הנורה המרצדת ממעל גוועה למוות. ראש כולל 'ובלכתך בדרך' דומם את המגאפון לשם חטיפת תנומה. מתוקה שנת העמל.

יוסי עדיין יושב בספסל האמצעי, בין עבדקן פטפטן לווכחן חרחרן, ומהרהר על יחסיו עם המשגיח הקטן ועם העולם הגדול. יוסי מבקש הכרה. תנו לו אותה.

 

###

 

מי הזיז את הקרוון שלי. געשה בעיירה החרדית, יללה בשטעט'ל: ראש העיר העז לפנות קרוון משטח ציבורי, והעיר כולה כמרקחה טרופה. מנסחי הפשקווילים המודפסים והווירטואליים יצאו מבוהלים ודחופים לשרבט כתבי מחאה גדולה וזעקה רמה השאובה ממרתפי רחוב עין יעקב במאה שערים, המשווה פינוי קרוון לליל הבדולח והזזת המבנה היביל לחזרה גנרלית של ימי האינקוויזיציה. וכל כתב פלסתר שדמיון מנסחו מפליג רחוק יותר, הרי זה מעולה ומשובח בכל מיני תשבחות.

קול נהי נשמע מהרי יהודה, איך שודדנו. לסדום היינו, ברצותנו להחזיר שטח ציבורי לבעליו האמתיים: הציבור הזקוק לו. לעמורה דמינו, כשהחלטנו לאפשר קול מצהלות ילדים במתקן משחקים מבלי שקרוון של קהילה פלונית יחסום שדה ראייה ואופק אווירי.

IMG_1106

התופעה חובקת זרועות תבל חרדיות, מקיפה את כל ערינו ואנ"שנו. גוונים גוונים להן, לערים החרדיות, אך לקרוונים – קונצנזוס משלהם. הטופוגרפיה שונה בכל מקום, מזג אוויר אחר מנשב בכל עיר, אך סדנא דארץ הקרוונים החרדית חד היא. שהרי על מה כמעט חרבו השבוע אלעד וביתר, ובית שמש וקריית ספר, וכל מקום שדבר החרדיות העכשווית מגיע אליו? על שפרנסים מקומיים חישבו באווילותם להזיז קרוון ממקום למקום. איכה נשרפו ארמוניי ואבדו קרווניי.

קרוונים קרוונים עשויה הארץ החרדית. כל קהילה זערערה מביאה לה קרוון. כל חצי מניין מתאווה למבנה יביל מיד שניה. קרוונים בקרוונים נגעו, ואין לך פיסת ארץ שאינה ראויה לארח צריף רעוע וכעור: משתלטים חופשי על גינות משחקים, על חניוני בניינים, על ריאות ירוקות, על מדרכות רחוב, על כל ארבע אמות פנויות. אוי לך ארץ אם תסרבי לארח קרוון. אוי לך ראש עיר אם תהין להקדים טובת ילדים משחקים על תאוות מניין המבקש לו קרוון.

(צילום התמונה הראשית: יעקב נחומי – פלאש 90)

הכתבות המעניינות ביותר

המתווה שהוצג לגנץ: אביתר תמורת חומש; בימין תוקפים - "הסכמים יש לכבד"
החל מחזור 23 לעידוד כתיבת חידו"ת שע"י ממלכת התורה 'וכתבתם'
מעמד 'כבוד חכמים ינחלו' לאברכי כולל להוראה ויז'ניץ עפולה
הפיצוץ בחתונה: מתקן קונפטי ששולבו בו זיקוקים הביא לפציעתם של הצעירים
המקובל רבי ציון בוארון ערך תפילת שובבי"ם בכולל "זוהר השלום" באשדוד
האדמו"ר מנדבורנה ירושלים במעמד פתיחת הכולל בבית מדרשו בבני ברק
שלג כבד מכסה שוב את החרמון; 20 ס"מ נוספו במפלס התחתון • צפו
הרמב"ם היומי • ספר קרבנות הלכות תמורה פרק ד' • צפו
הפינה היומית: שתי דקות על כיבוד הורים עם הרב אהרן רוט • צפו
עִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַגֶּפֶן • שמחת התנאים לנכדת האדמו"ר מוואסלוי
המאמץ הדיפלומטי: מקרון נפגש תוך 36 שעות עם פוטין, זלנסקי ושולץ
רוסיה תפתח בתרגיל ענק בבלארוס; ארה"ב שולחת אלפי חיילים • צפו
דינר לטובת ישיבת באבוב בני ציון • גלריה
השיעור היומי: הרב דוד חבושה • צפו
וַיְהִי בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי • כותרות העיתונים – ט' באדר א' ה'תשפ"ב
גדולי תורה ורבני עולם התשובה באו לאחל מזל טוב בחתונת בת הרב יגאל כהן • גלריה
פריצת דרך בהפקת אנרגיה: כור גרעיני ניסיוני בבריטניה שבר שיאים
תיעוד: האדמו"ר מסאדיגורה ירושלים בציון הרשב"י במירון
0 0 הצבעות
דירוג הכתבה
1 תגובה
ישנות
חדשות המדורגות ביותר
Inline Feedbacks
הצגת כל התגובות

התגובה נכתבה באתר אחר אולם הפנו אותי לכותב המארמ ועל כן אני כותב אותה פה
לגופו של ענין. היות שכבר יצא להרהר בענין זה, אוסיף לכאן את הרהורי, שאולי יוסיפו טיפה נופך למאמר הגדול והעשיר של הקטן והדל.
ובכן, חינוך למצוינות, הנקרא במחוזותינו 'שלמות' או 'גדלות' וכו' נוצרה לדעתי כהשפעה מהעולם הגדול. שם הערכים הם השגים, קריירה מצוינות וכל מה שקשור לתהילה או כסף או שניהם יחד. בעולמנו המושגים כמובן הם תורה יראת שמים ומוסר. אבל הצורה להשתםה הם באותה צורה חיצונית. בעל תורה יקרא מי שהחידושים שלו מבריקים וכד' וכן יראת שמים וכו'. ולמרות שמדברים נגד זה, עדיין ההרגשה הטבעית היא שיש להגיע להשגים בולטים כדי להחשיב בחור מצליח.
התובנה היא עמוקה ביותר. ומי שהסתובב אי פעם בישיבה יודע את זה. וכמובן אי אפשר לתקן את העולם, אבל נמצאים יחידים בכל מקום והם לא מעטים שהצליחו במעט לשנות אצל עצמם את הצורת חשיבה הזו והגייעו למסקנה הפשוטה [שקל להגיד אותה וקשה להפנים] שהמדד להתקדמות בחיים הוא הוא לעשות מה שצריך ומתי שצריך, שיהיה מה שהקב"ה רוצה. וכמובן שבהתמדה בכיון זה עם הזמן זה פחות חשוב ההגדרה של בינוני פחות או יותר וכו'

מה ברצונך לחפש?

נתקלתם בחדשה מרעישה? ידיעה מעניינת מוזמנים לספר לנו

Hide picture