על שופכי הבנזין אל תוך בערת הסמינרים, על הלוחמים הדגלים באפליה ובגזענות שמקפידים לשלוח את ילדיהם רק למוסדות אשכנזיים והצעה מעשית לשינוי יסודי • וגם: רשמים, רגשות וזיכרונות עבר לרגל החתונה המלכותית בגור

עשרים ואחת בנות עמדו השבוע מול קתדרה ריקה וחדר חף מציוד כיתתי בסיסי. "התביישו לכן", נשמעה קריאה לעברן אחרי שעתיים של חוסר מעש מפי אחת המזכירות, "בגללכן שובת הסמינר. מתי תבינו שאינכן מתאימות?" הבנות פרצו בבכי.

נכון, בג"ץ אילץ את הסמינר הישן לקבלן, אבל למה לא לשבור את לבן. זה לגיטימי כשהשיח הציבורי הופך לנפיץ וחסר פרופורציות. מה הלאה, רק בית המשפט יכריע. בדבר אחד אין ספק: אצל בנות רבות האירוע ייחרט כטראומה קשה. ואצל הציבור כולו?

אין ספק שהעימות שפרץ מייד-אין אלעד סביב הסמינרים ושטף את כל הארץ בתהייה אחת גדולה, מציג לנו תמונה פנורמית קשה ומכוערת של החברה החרדית שחיה על חבית חומר נפץ. מאז ומעולם היו בה מעמדות והבדלי מעמדות הנגזרים מהם: עניים ועשירים, יחסנים ואנשים חסרי קשרים, בעלי זרוע וחלשים, בני עדות המזרח ובעלי תשובה.

אין ספק שמנהלי הסמינרים, או לפחות חלקם הגדול, עושים מעשה שלא ייעשה: משתמשים בכספי המדינה המתקצבים את המוסד שבראשו הם עומדים ועושים בהם כחפצם. שיא האבסורד: סמינר הוא המוסד הציבורי היחיד המתוקצב במאה אחוז וכל מנהל בו הוא בעל בית, משל היה זה מוסד פרטי. באבסורדיות חסרת לב, אין להם למנהלים אלא דל"ת אמות של חישוב קר שהדלק המניע אותו הוא יוקרה. העולם הפנימי של חלק מהמנהלים נחשף, ומה שהתגלה לא היה מרנין. לבם פועם בצורה מעוותת. רוע צרוף. אכזריות. אין מילים אחרות.

אבל נראה שבלהט השיח חדרו אליו גורמים אינטרסנטיים שונים, שמבקשים לעשות קופה על גב הציבור הנאנק. מחד גיסא, חלקם רוצים להרפות את מערכת החינוך החרדית תוך שימוש בסלוגן פשטני שצועק: הכול רקוב, הכול הרוס. אלו הם מנסחי משפטים טיפשיים וחסרי בסיס ותיכף גם נסביר מדוע. ויש את הזן השני של מלבי האש ומתדלקי השנאה העצמית בתוכנו פנימה: יותר מאלפיים עיתונאים חרדים שצריכים לייצר מאות שעות רדיו מעל גלי האתר ותחתיהם. כל חכמולוג מציג תורה משלו. בשל כך, רבו המקוננים והמוכיחים בשער שתפקידם להצית את החביות שטרם נדבקו בתבערה המתלהטת. אלה גם זקוקים להביא לאולפנם או להעלות לשידור אנשי ציבור וראשי רשויות ולהשפילם, עד כדי רגעי הבכה ושפל עיתונאי בסיסי.

מכל מקום שלא הבטנו השבוע במתרחש, חדרה למוחנו התובנה: עדת עיתונאים מחד גיסא, ורודפי כותרות פוגעניות מאידך גיסא, מכניסים את המערכת החינוכית החרדית לסחרור מיותר.

צעד אמיץ

לא צריך להיות גאון גדול כדי לנתח את התמונה הפנורמית לרוחבה. התחרות מיותרת, בוודאי אחרי ששלל עיתונאים שימשו כל אחד מהם כשופט, כפרקליט, כתובע וכתליין המבצע את גזר הדין בו זמנית. אך אם נרד לרגע מאולימפוס העצות והתובנות שנחתו בהיסטריה על ראשינו, נוכל לרדת לשורשי הדברים. לקומה הראשונה של הסמינר. שם, על הקירות, מוצגות כמה תובנות שיש לדבר עליהן, גם אם באומץ. ואומץ, הוא לא חלילה זלזול באימא ובאבא או בת שיושבים ומבכים את מר גורלם בבית. אין ציניות מול דמעות וקריעת-לב של אם ובת בישראל.

2015-09-04 11_30_56-חיפוש(אילוסטרציה: google street view)

אבל חייבים להניח את האצבע על הנקודה. החברה החרדית מתפשטת וגדלה במגזרים שונים: חוצניקים, בעלי תשובה, ויש גם תתי מגזרים. חלקם עובדים  – חלקם אברכים, איש בחולצתו, איש בצורתו. המגזר אינו גדול כמספר תת-הקבוצות שבו. אי אפשר לייצר סמינר לכל חוג. בחצרות החסידיות כבר עשו אחת ועוד אחת מזמן ופתחו לעצמן מוסדות חינוך ייעודיים. המצב שנוצר הוא שהציבור הליטאי והספרדי מתמודד עם קליטת כל הנותרות ושיבוצן.

חלק גדול מהדוברים במאבק באפליה הם כאלה שרוממות הגזענות בגרונם וסמינרים ייעודיים לספרדיות בפיהם, אך הם-עצמם דואגים לשלוח את בנותיהם לסמינרים המובילים, האשכנזיים. אלא שכל עוד השכבות הגבוהות צועדות בגאון למוסדות תוצרת אשכנז, העידית זורמת לשם, היתר, נותרים לכל היתר. וזה רק הפרומו של הפרדוקס שיש לו אלפי אשמים. תהיה זו טיפשות או עיוורות  לטעון שיש רק אשם אחד.

אותן משפחות מזרחיות שקידשו את הלימוד במוסדות אשכנזיים, מקבעות את הגזענות לדורות. אם רוח הבית היא שכל מה שדבק בו ריח מזרחי הוא נחשל וכל 'אשכנזי' שווה-ערך לאליטיסטי, הרי שבעוד עשרים ושלושים שנה המצב יישאר כך. בשנות השבעים, כשיד הספרדים הייתה על התחתונה, המצב היה אמור להיות כך, וכל הוא התנהל. כיום, כשיד עדות המזרח על העליונה עם כוח פוליטי בלתי מבוטל, למה אפוא להגיע למצב שעיתונאים יריצו יהודים טובים לאולפנים רק כדי לזכות ברייטינג ולייצר מצג שווא שהחינוך החרדי-תורני לבנות קורֵס?

אנו לא מתייחסים למנהלי סמינרים רעי לב שסירבו לגדולי ישראל, אלה, יתנו את הדין בבוא העת. אבל באליטות הספרדיות נפלה שלהבת. המעמדות הנמוכים, מטבעם, רוצים להידמות לאליטות. וכי אסון הוא בלימוד בסמינר תורני ספרדי?

באים הללו ואומרים: בסמינר הספרדי יש תלמידות שהן לא-עלינו ולא עליכם, פחות יראות השם.  יראת שמים היא דבר המסור ללב. יראת שמים היא דבר נרחב שלא אנו קובעים בו. דבר אחד ברור: לפני עשרים שנה רווחה התופעה הזו בדיוק בקרב בחורי הישיבות. משפחות אליטיסטיות מעדות המזרח שיגרו את מיטב בניהן לישיבות אשכנזיות ותדלקו את הגזענות בטענות דומות או אחרות, שונות ומשונות. התוצאה הייתה אחת: מנהלי ישיבות אשכנזיות נהנו מהחיזור אחריהן והגדילו את מעמדם האישי על חשבון בני ספרד הנלבבים ובקשותיהם מכמירות הלב של בני המשפחות הללו שרדפו אחריהם. רק צעד אמיץ של מקימי ישיבות מפוארות לספרדים שינה את המפה, כמעט לחלוטין. מעטים, קצרי רואי, עדיין רודפים אחרי מותגים אשכנזיים גדולים.

ואני שואל: וכי חסרות נשות חינוך ספרדיות דגולות? וכי חסרים תקציבים או עסקנים או מנהלים בפוטנציה? גם לספרדים יש. ואם ישנן בנות שלא מתאימות מצד יראת השם או מצדדים אחרים, יתדפקו הללו על השערים שייסגרו בפניהן, חד וחלק. אבל אין טעם ביצירת תהלוכת נהי וקינה, על צעד אמיץ שאיש עדיין כמעט לא נקט בו מלבד מתי מעט.

האבא אשם

שורש הבעיה מתחיל, כמו תמיד, בבית: אבא שמטפטף לבתו שסמינר אשכנזי טוב יותר מרעהו הספרדי, ואם לאו – חייה יקרסו, הוא הראשון שמכניס אותה לשדה המוקשים. במקום שישכיל לשבר את אוזן בתו על גדולי הדורות שצמחו בערוגות המזרח, הוא מפטם את מוחה בהבלי חלומות וקסמי שווא אשכנזיים שלא ייטיבו עמה ועם עתידה. ההורים הללו, שבֵיתם מלא בכי עתה, אשמים. כי הם הטיפו לכך שכל מה שספרדי – דוחה, כל מה שאשכנזי – נוצץ. שכחו שאבותיהם אוכלי קטניות היו ולא התביישו בכך, ומה אשמים נכדיהם שנולדו בדור תהפוכות זה.

תשמעו סיפור: לא מעט משפחות ספרדיות פנו אליי במהלך השנים שאסדר מקום לבתן בסמינר כלשהו. שעתיים אחרי הכנסת הבנות, אני שומע ממנהל הסמינר, כי בלי כל בושה הללו פונים ומבקשים הימנו – איפה מבקשים. דורשים, מאיימים – שלא להכניס את משפחת מלול מבית וגן (בדוי, בדוי) או זינגר מהר נוף (כנ"ל) שאביהן, כמה חמור, עובד למחייתו. אנחנו נלך מהסמינר שלכם אם תכניסו אותם, הוא משפט שאפשר לשמוע גם ממי שרגע קודם לכן עוד התקשה בהכנסת בתו לסמינר האליטיסטי הנחשק.

IMG-20140130-WA0000-480x270(צילום אילוסטרציה)

לעיתים, מה לעשות, יש אירועים יוצאים מן הכלל. אלעד, למשל. כשקבוצה שלמה נותרת בחוץ. אבל הניחו לסנסציות, הניחו לקיטורים וליציאה לתקשורת בקול רעש גדול. יש דרכים אחרות לפתור את הבעיות בבית פנימה. יש רבנים ויש אישי ציבור. זכרו שחלק מהרוכבים על גלי הלהבות רוצה אולי להצטייר כמרטין לותר קינג או צ'ה גווארה המקומיים, אך יוצרים מפולת שאין להם אחריות עליה. מפולת, שתפיל אִתה יחד את מערכת החינוך. הללו, כמה מצער, יונקים את כוחם מעצם יצירת הסערה ועל גליה הם רוכבים.

ודבר נוסף: שימו נקודה אחרי כל דיבורי הגזענות, המעמדות וכל הדיבורים שסביב ההדרה של תת-מגזר זה או אחר. מעמדות היו ויהיו תמיד. מימות משה רבינו ועד ימינו. מפראג ועד קזבלנקה. תמיד היו משפחות שנחשבו יותר ונחשבו פחות. לא הכול נע סביב מלחמת הספרדים-אשכנזים. חלק גדול מאוד מהתלמידות שנשארו בחוץ הן בכלל אשכנזיות שנותרו בשל כך שמשפחתן אינה קשורה לקהילה ספציפית או למחויבות זו או אחרת לפי כל כללי הספר.

האפליה לא התחילה בתשע"ה ולא תיפתר בתשע"ו. בעלי זרוע תמיד היו קיימים והמַפְלים תמיד יישארו. אבל אם כל חיינו נשכנע את בתנו שאוי לה אם תלמד עם ספרדייה או עם בת לאיש עובד, מה הועלנו במאבקנו?

מובן שאין במשפטים הללו לפטור 'סירוב פקודה' של אף מנהל סמינר באשר הוא או גילויי סימנים של מי שהם ההיפך מתכונות היסוד של בני ישראל: ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. אבל צאו רגע מהכותרות והשופרות הזועקים של חודש אלול, וחִזרו אל רקע הדיון בבסיסו. והתמונה, מה לעשות, לא נראית משם טוב. השינוי – יבוא רק מתוכנו.

צדיקים יראו וישמחו

גג סמינר בית יעקב הישן ברחוב ברנדייס-מנחת יצחק שבירושלים ראה במשך עשרות שנות קיומו, מאות תהפוכות. הגג, סביר להניח, לא ממש התרגש מבכירי משרד החינוך או מהעיתונאים שצפו בו במהלך השבוע החולף בשל סערת הבנות שהתקבלו או לא, ושילמדו בכיתה רגילה או בחדר צדדי זמני – תלוי בהחלטת בית המשפט, המנהל ודברים שנדפסו מפיו בעמודי החדשות הסמוכים. אבל עֵד הגג הזה ועֵדה יריעת הקטיפה שנפרשה על חלקו כחופה, שהמקום הנכבד הזה – שניצבים בו גדולי עולם בצוותא חדא עם זקני אדמו"רי חצר-גור שירדו בנשמותיהם להאציל מהודם – כבר אכלס אירועים של תוכן עוצמתי, לא פעם ולא פעמיים.

כלי מדידה שונים בתכלית נדרשים לברומטר הרגשות שפרץ בשעה שהקהל סיים להאזין לברכות החופה ולקריאת הכתובה המוטעמת בלשון-הקודש ובהברה חסידית מושלמת כשהיא יוצאת מפיו של הרב ישראל מאיר לאו וברכות המזל טוב שטפו את המרחב כולו. ושוב: 'מזל טוב' ממזרח, ושוב 'מזל טוב' מדרום וממערב. הברכות זורמות אל פני קודשו הזורחות והמאירות של כ"ק האדמו"ר מגור שניצב כשמאחוריו גלריה של אדמו"רים, חלקם הגדול חבריו למועצת גדולי התורה החסידית שבנשיאותו.

כש'גשר-שרה' שהציב לזכר אמו סגן ראש העיר בימי טדי קולק העליזים, חיים מילר, השחיר מהמוני החסידים שחצו את רחוב ירמיהו ממתחם החופה אל בית המדרש, שם נערכה סעודת המצווה, לא יכולתי שלא להיזכר בימי עלומיי. נער עול-ימים הייתי, ופיצוצי האדמה הנוקשה במתחם הסַלעי שמול 'תורת אמת' החב"די שבו קניתי את משנת תלמודי, החרידו את שלוותנו. היינו מסתגרים בחדרים לשמע פיצוצי הסלעים האדירים, וידענו: כאן, יקום יום אחד – ואיש לא ידע שיימשכו כל כך הרבה שנים עד לקימומו ולאכלוסו הסופי – מרכזה הרוחני של ממלכת בית גור.

Ultra-Orthodox Jewish men dance as they celebrate the wedding of Aharon Noah Alter, the grandson of the chief rabbi of the Gur ultra-Orthodox sect, held in Jerusalem(צילום: נתי שוחט - פלאש 90)

ועכשיו, יותר משניים וחצי עשורים לאחר מכן, שוב נרגשת לה חסידות גור. רבבת חסידים או רבבה וחצי, תלוי את מי שואלים, מנער ועד זקן עשו את דרכם ירושלימה כדי להשתתף בשמחת נישואי נכדו של כ"ק האדמו"ר מגור, החתן החשוב רבי ישראל זאב, בנו של חתנו הגאון רבי אברהם העניך (חנוך) זילברשטיין. בעוד אני עושה את דרכי אל בית המדרש כאחד בין האלפים, עוד עברו להם במשך שעתיים ואולי יותר, אלפי החסידים לפני האדמו"ר, שמקפיד לקבל ברכת מזל טוב מכל חסיד באופן אישי.

ההכנות הלוגיסטיות הרבות, אינן ניכרות בפני ההמונים. אלה, להוטים לאחל מזל טוב ולהגיע אל מקומם בבית המדרש. על הסדר הטוב – בעיקר בשעת החופה – מופקדים עשרות מאברכי החסידות, שמנתבים אחד-אחד את אלפי האורחים שהגיעו מרחבי הארץ וגם מחוצה לה, הישר אל השביל הבלתי נגמר, בין מעקות ברזלים משטרתיים שיובאו במיוחד, כדי לברך ולהתברך בתוך מבנה הסמינר.

חשוב לו, לרבי, הסדר המופתי שאפיין את גור של ימי 'הבית ישראל' שאת דרכו הוא ממשיך. הצעירים שבקהל חסידי גור, אינם הצעירים שהכרתי בזמני. הללו היו חדורי אש קודש ומסוגלים היו להפיל או לנעֵר את כל הנקרה בדרכם ובלבד לחזות בנועם זיו פני הרבי הלב שמחה – אביו זצוק"ל של האדמו"ר הנוכחי – ולו לשנייה אחת נוספת. אבל ימי הרבי ה'פני מנחם' שבצלו גדלה העדה וצמחה לממדים של ספינת מפרש רחבת היקפים, שינו משהו בתפיסת עולמם של הצעירים דאז: הרבי החל מחדיר פעם אחר פעם את חובת ה'עין טובה' שהפכה בגור למילה נרדפת לכל דבר. פארגינען יענעם, בלשון קודשו של הרבי זי"ע, לפרגן לשני, לאחר, לשונה – בלשון העם של ימינו אנו.

גם הרבי הנוכחי לא זנח את החובה הזו ואף העצים אותה ככל יכולתו מול זרם האדירים של אלפי החסידים הנוספים מידי חמש שנים לממלכתו. יותר מאֶלף ילדי כיתה אל"ף כ"י, לשם שיבור האוזן, פתחו את שנת הלימודים בחצר גור במוסדות הקהילה די בכל אתר ואתר. בגור של ימינו כמעט ואין משב"קים. יש גם יש, אבל הם אינם מנהלים את האירועים. בהקשר ישיר לכך, אני מזהה בקושי את זקנו המלבין של מי שהכרתי כ'חוזר' בימים קדמונים – הרב יצחק מאיר (איטשע מאיר) טאומן, שכיום, בנוסף לתפקידו, הפך למעין 'נאמן בית המדרש' מטעם האדמו"ר, בוודאי בכל הקשור לסדר ולצעירי החצר, בני הנוער. על פיו יישק כל דבר, כתלמיד המוסר את דברי הרב. לקראת החתונה הנוכחית, פורסמו בשמו הודעות ברחבי בית המדרש ובפקסים ששוגרו אל משרדי הישיבות, הקוראות לכל צעיר וטוב להתייחס בטוב ובנעימים לחברו, ובוודאי למבוגרים ממנו.

בגור, לא תמצאו כמעט הסרטות פיראטיות או תמונות שצולמו במופגן מתוך היכל בית המדרש. אף סמארטפון לא נשלף. אין מכשירים מוגנים או מעוקרים, וגם מי שמאושר לו לשאת אחד כזה, לא יוציאו מחיקו. אין מצלמות – מלבד אלו שהוזמנו על ידי בעלי השמחה. הצילומים, גם יאפשרו, כך הבנתי מחסיד שניצב לצדי על הבארנז'ע (פארענצ'ע, מדרגה, בהגיית הלשון הגוראית), לקרוא לסדר ולהעיר למי שיילכד בעין המצלמה אם חלילה ינהג בחבריו שלא כהוגן.

חברת מזהירי שבת

זמן השינה המוקדם שהפך מקודש שוב בחצר בשנים האחרונות נותן את אותותיו, ואם חשבתי לקפוץ בין החופה לסעודת המצווה לפגישה חשובה, התברר לי שאם השעה כעת היא 18:20 בערב, עליי להקדים ולהתייצב על מדרגת העץ, כי האדמו"ר ייכנס בעשרות הדקות הקרובות. לשם כך, היה עליי להעמיד עצמי במחצית המטר על מחציתו וכשצלחת טשולנט מהביל בידי, להתכוונן לשכון שלוש שעות על מקום אחד.

Ultra-Orthodox Jewish men dance as they celebrate the wedding of Aharon Noah Alter, the grandson of the chief rabbi of the Gur ultra-Orthodox sect, held in Jerusalem(צילום: נתי שוחט - פלאש 90)

כשהס מושלך באולם ברבע לשבע, אני מבין מהעומד לצדי שהאדמו"ר הקדים משמעותית. הוא מציין באוזני כי אפילו חלק מהיושבים על הבמה בדרך כלל, טרם הגיעו אל מקומם. הרבי נוטל את ידיו לסעודת המצווה, ומכל מנה, מותיר שיריים נאים שמועברים הישר אל נאמנו, שר הבריאות – נכון ליומיים לאחר החתונה שנערכה בשלישי שעבר – יעקב ליצמן. כפיפוּת הגֵו בגור כשניגשים אל הרבי נכונה גם כלפיו, כמו כל אחד ואחד – רב חשוב ככל שיהיה, מקורב או נאמן-בית, משב"ק או גבאי, ואפילו עשירים מופלגים שברחבי תבל רועדים מהבל פיהם – נכפפים כעבדא קמיה מרא.

יומיים אחר כך, ליצמן יעמוד לפני מועצת גדולי התורה ויאושרר לשר באדיבות בג"ץ את לפיד. אבל כולם כבר יודעים כי לא רק לשם כך תתכנס המועצת החסידית, אלא לשם המלחמה האמתית שבגור הכריזו עליה מכבר. ראש הממשלה נתניהו, כידוע, ראה את האדמו"ר פנים אל פנים רק פעם אחת ולזמן קצוב וקצר מאוד: כשהרבי ישב 'שבעה'. מצוַת ניחום אבלים אי אפשר למנוע מיהודי – אבל שאפגש עם מחלל שבת?! תמה הרבי שדגל השבת נישא בפיו בתדירות גבוהה. כמעט כמו דאגתו למיזם הטלפונים הכשרים.

עסקים מחללי שבת, שבת שנפרצת בערים השונות מירושלים ועד חדרה, זהו הדגל שעוד נשא האב הגדול, 'הלב שמחה', בימי מרוץ המכוניות באשקלון. לא מלחמות פנימיות בין נציגים ב'דגל' וב'אגודה' ימנעו מהציבור החרדי להתאחד אל מלחמת השבת. דבר לא יעצור את המלחמה שהחלה באשדוד ונדמתה כמיזם גוראי, אבל באה ירושלים והוכיחה, חדרה והִכְאיבה. פלטרין של מלך הופך לפלנטה אחרת חלילה, היו לא תהיה. באה מלחמת השבת שהכריז הרבי על דודי ויסמן וניצחונו – ותובעת את מלחמת השבת שתמשיך ותנצח גם הלום.

נר אחד מגרש הרבה מן האופל. וכשמדובר בשני נרות, על אחת כמה וכמה. ונר שבת – עולה על כולנה. מן הקירות בבית המדרש זועקות אליי מודעות שהכרתי מהרחוב. מיזם 'לקראת שבת', או בעגה האותנטית של שני הגוראים שעומדים מאחורי הקמפיין – 'לקראת'. מאות נשים מחסידות גור ומחוצה לה נפרשות בערבי שבתות ובצהרי ימי חמישי ומחלקות נרות-שבת קודש. נש"ק, בהגייה החב"דית. אם תרצו, זהו הנשק האמתי של הרבי מגור במלחמת השבת שהכריז.

ובנה, ובנה אותה בקרוב

מולי, במין משולש בטון בלתי עשוי היטב, אני מגלה את חברי המקהלה (הקאפעלע) בגור המשוררים את ניגוני החצר. עד לא מכבר, מסביר לי החסיד הנחמד שלידי, היו שרים גם 'פרעמדע-ניגונים', לחנים מחצרות אחרות ושירי רגש עם מילים. היום, שומרים את הדובדבן הזה בעיקר ל'משמחים'. שו-הדא 'משמחים'? אני תוהה, אבל החסיד שלצדי שקע באיזה קטע נרגש ומסתלסל של ניגון גוראי שאורכו דקות ארוכות.

כעבור עוד מספר דקות שאלתי נפתרת מאליה. אני חוזה בהם. איש מבוגר מאוד והדור פנים – רבי הערשקע גולומב, מקווה שכחב"די מבטן ומלידה אִיַתּי את שמו נכון – מוביל אחריו, יחד עם עוד שני אברכים נמרצים, שפע של בעלי לבושים שונים ומשונים, שטריימלים לבנים וקולפיקים, קפוטות מוזהבות ועוד.

Ultra-Orthodox Jewish men dance as they celebrate the wedding of Aharon Noah Alter, the grandson of the chief rabbi of the Gur ultra-Orthodox sect, held in Jerusalem(צילום: נתי שוחט - פלאש 90)

והם שרים. ברגש, בעוצמה. במלוא הגרון יחד עם האלפים שמתנועעים על המדרגות. מדי פעם מורה באצבעו ומנופף בידיו לקהל – מאחורי עיניו הבוחנות של האדמו"ר – ר' איטשע מאיר טאומן, להוריד מעט פרופיל, כדי שהטריבונות יישאו את ההמונים מבלי שיתחולל אסון חלילה. הגראמען משובב נפש ומרגש עד דמעות. בתחינה לשנה טובה ומבורכת. את הגראמען נושא בעל המוסף הנוכחי, רבי אברהם-נחום לב, דייקן ובעל נוסח, שבימי 'הלב-שמחה' שימש אך 'בעל קורא' בימים הנוראים. ואני לא יכולתי שלא להיזכר בבעל-המוסף שאיבדה החצר רק לפני פחות מחודשיים, בעל-לב ורגש אף הוא, איש 'המודיע', רבי חיים-משה קנופף ז"ל.

אות הסיום הקבוע ל'משמחים', ניתן. "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", בלחן שמח מחד גיסא וחדור תקווה מאידך גיסא. "ובנה, ובנה, ובנה אותה בקרוב", שרים החסידים במלוא הגרון. עם הסיום, ראש ישיבה מוכר והדור פנים מירושלים נעמד ללכת. בתזמון מושלם – אך ככל הנראה כלל לא מתוזמן – פוצח רבי הערשקע מצדו בשירת "ובכן צדיקים". הכול נעמדים, יען הרבי עצמו נעמד ללוותו.

ברכת השנים

ביני לביני, אני נזכר בימי עלומיי. חבריי הגוראים היו מתגאים ביניהם אם הצליחו לסדר לעצמם מקום 'אינטער'ן טיש' (-תחת שולחן הרבי). בגור של שלהי תשע"ה המושג עודנו חי, תוסס ומלא חן חסידי שורשי. נזכרתי בחיוך כיצד כיסאו של מרן הרב עובדיה זצ"ל הסתיר מעט את האדמו"ר ליושבים תחת השולחן, וההם הזיזו את גלגלי-כיסאו קמעא. "מה זה פה, מלאכים תחת השולחן?" שאל הגר"ע יוסף למול חיוכו הקורן של הרבי.

גם היום יושבים שם, למטה. מאזינים לכל מילה שנאמרת. חוזים בכל הארת פנים. רואים את פני הקודש המתכרכמות כשידיעה מצערת מגיעה בעיצומה של השמחה, ורואים את קורת הרוח בשעה שאישיות רבנית מוכרת, זו או אחרת, מגיעה להשתתף בשמחה.

בעוד יומיים-שלושה אשמע שהיושבים תחת השולחן הסכיתו, כי כשקם ממקומו הרב שטיינמן הצעיר – בנו של מרן הגראי"ל שליט"א ונצר מצד אמו ע"ה למשפחת אלתר כשעוד נקראה רוטנברג – ופנה לצאת, נפרד ממנו הרבי בחום ואמר בלהט: "מסור נא לאביך בשמי את ברכת השנים – לשנה טובה ומתוקה, כתיבה וחתימה טובה".

מזל טוב גערער חסידים, און  אַ זיס יאהר.