חמישי בערב בירושלים הנצורה, השוממה ממדקרות סכיני ערבייה, המפולשת בדמם הנשפך של תושביה. מושביו המרופדים של היכל בית הכנסת האשכנזי הגדול בבירה תפוסים היו למלוא רוחב העין – הפעם דווקא בידי ספרדים צעירים ומבוגרים שנענו להזמנת תנועת ש"ס ובאו לחלוק כבוד לזכרו של מרן הרב עובדיה זצ"ל, במלאות שנתיים להסתלקותו.
המנעד האנושי – חדגוני באופן מובהק: כולם בני תורה, תלמידי ישיבות ובוגריהן, חובשי מגבעות בורסלינו ועוטי חליפות ישיבתיות. 1,200 איש, פחות או יותר, מאזינים לנאומים, לפיוטים ולסיפורים. מולם, על המדרגות המובילות להיכל שבו שוכנים כבוד עשרות ספרי תורה אשכנזיים למהדרין ועתה הוסבו לבמת נשיאות ספרדית, ישבו נשיא מועצת החכמים מרן חכם שלום, והראשון לציון רבי יצחק, בני מרן, מנהיגי התנועה הארצית והמקומית, ועוד דמויות מכותל המזרח הספרדי. שנתיים ללא מרן, והחיסרון מתחיל להיות מורגש מאי פעם.
הכול שחו במעלותיו של גדול מקימי עולה של יהדות ספרד, בפוסק הגדול לדורו ולדורות. רבי ברוך מרדכי אזרחי, ראש הישיבה האשכנזי המפליא לעשות בגאונותו הנדירה ובנאומיו חוצבי הלהבות, העניק הגדרות זהב על הדמות שלכבודו התכנס קהל הבוטיק. אף שלא כל חברי מועצת החכמים נכחו בו, איש מסיבותיו – מכובד היה האירוע. מכובד למדי. קשה לדווח על חשמל באולם האשכנזי, אי אפשר להצביע על אנרגיות שהתעופפו באוויר. אלה לא אירועי התנועה בעשורים הקודמים, בדגש על העשורים שבהם הנהיג אותה פוליטית היו"ר שחזר זה לא מכבר. התנועה שטיפח וריבה בעל ההילולה מתחילה להראות סימני זקנה. טבעי אחרי שלושה עשורים.
בין נאום לנאום נשמעו פיוטים לכבוד מרן. 'ילד הפלא' עוזיה צדוק זימר את 'יחיד דגול מרבבה', הקהל מחא כף כשצריך, ענה אמן כשצריך, שר כשנדרש. אירוע יפה, על טהרת הסולידיות. בסיום הערב, הדיון היחיד ברשויות הרבים הווירטואליות התנהל סביב השאלה האם הצליחה ש"ס למלא את אלף ומאתיים המקומות בבית הכנסת הגדול וביציעים שמעליו. מצדדי ש"ס אמרו: האולם היה מלא. אלה שעיניהם צרות בה טענו: קרחות-קרחות היה עשוי. נניח שהצליח האירוע – וכמדומה שאכן הצליח: כלום מישהו העלה פעם בדעתו ששנתיים לאחר עלות מרן בסערה תנופף תנועתו בגאווה בכך שהצליחה להביא אלף ומאתיים אנשים לאירוע ההילולה הרשמי של גדול מנהיגי היהדות הספרדית בדורות האחרונים? נכון, המצב הביטחוני מתוח, ואנשים מחשבים כל יציאה אל הרחוב. אבל האולם הוזמן הרבה לפני התמתחות המצב הביטחוני. מישהו מכיר במציאות החדשה, והחליט להשלים עמה.
יו"ר התנועה דרעי ור"ע ירושלים ברקת באירוע (יונתן זינדל - פלאש 90)
אחר כך החלו לפוץ תמונות של אירוע אלטרנטיבי שערך צעיר הבנים בחדר הלימוד של מרן ובמרפסת ביתו: אברכי הכולל שבראשותו סעדו את ליבם, העלו את זכרו של הראשון לציון, ואחר ערכו ליל לימוד ארוך בחדר משכיותיו של אביר הפוסקים.
עגום-משהו היה הלילה הזה: על שום העבר שאיננו, על שום העתיד הלוט בערפילים, על שום החלל שלא מולא.
מוצאי שבת, אותה ירושלים הנצורה. אולם לא גדול במיוחד בגבעת שאול שימש לאירוע אלטרנטיבי שערך הרדיו הספרדי שמוביל קו של התנגדות לתנועת האם, וזוכה עקב כך לתגובת מחץ בדמות החרמה אסטרטגית. לא רבים במיוחד היו באירוע – אולי כמה מאות. השאר, ורבים הם, האזינו בבית, דרך מקלטי הרדיו. בדיוק כפי שהאירוע הראשון הועבר דרך מקלטי הרדיו האחר.
שיא הערב נרשם בהיכנסו של הגאון רבי מאיר מאזוז, מנהיגו הרוחני של השבט הספרדי המתנגד לתנועת האם. נאומו עממי, מונוטוני, לא חוצב להבות, נאמר בגובה העיניים. לא לדחוף, הייתה הכותרת של חלקו הראשון. ראש ישיבת 'כיסא רחמים', מגאוני הגאונים, גינה את תופעת הדחיקות בעת היכנסו של מנהיג רוחני. "תראו את האשכנזים", אמר. "כשהרבי מליובאוויטש היה נכנס לבית המדרש, אף אחד לא דחף. פה כולם דוחפים. לפני כמה שנים היה אירוע של סיום הש"ס באצטדיון טדי. מרן זצ"ל רצה להיכנס, אבל הקהל נדחף. ארבעים וחמש דקות ניסה מרן להיכנס, לא הצליח. זה כבוד התורה זה?".
הרב מאזוז אינו מדבר בוורבאליות, אינו מלהטט באוקטבות, אולם שפתו עשירה, מתוקה מדבש. הוא מספר על מקרה שבו נקלע מרן הרב עובדיה למדינת הים, והוזמן בערב שבת לשבות בביתו של גביר אחד. ביקש הרב ממארחו כי יקצה עבורו חדר מואר, למען יוכל ללמוד בו במהלך השבת. החדר הוקצה, ובליל שבת התיישב הרב להגות בתלמודו.
מנהיג הפלג הפורש. הגר"מ מאזוז באירוע של 'יחד' (יעקב נחומי -פלאש 90)
"כל חצי שעה", סיפר ראש הישיבה, "הרב שמע קול שפונה אליו ואומר לו: 'שבת שלום'. הרב לא הרים את עיניו מהספר, אלא ענה: 'שבת שלום'. המשיך הרב ללמוד. חלפה חצי שעה, ושוב אומר הקול: 'שבת שלום'. הרב ענה: 'שבת שלום'. כעבור חצי שעה נוספת חוזר חלילה – כך בכל חצי שעה. הקול אומר 'שבת שלום' – הרב עונה 'שבת שלום'.
"בבוקר פנה הרב אל בעל הבית בטרוניה: 'איך הרשית לאנשים להיכנס בחופשיות לחדר לימודי ולהפריע אותי כל הזמן?' תמה המארח: 'והלא הבית היה נעול. מי יכול היה להיכנס לרב?' אמר הרב: 'בכל חצי שעה נכנס מישהו ואמר – שבת שלום, שבת שלום'. הגיב המארח: 'כלום לא הבחין הרב בתוכי שנמצא בחדר? זה, תוכי של שבת זה. תוכי שומר שבת. בכל שבת הוא אומר: שבת שלום, שבת שלום' – – –
הקהל מתמוגג. העממיות מתפרצת. הפייטן חבושה נושא את קולו בסלסול הגון. אחר כך מתבקש הרב לברך את הארגון המארח, וגם את המנחה, גם אם את שמותיהם אינו מכיר מלכתחילה. על אתר הוא קושר גימטריות וראשי תיבות כיד השם הטובה עליו.
כל אירוע והיופי שלו – אבל מעל לכל מרחפת תחושת חמיצות נטולת כל יופי. איה ימי האחדות הספרדית המפוארת. היכן הימים שבהם יש מנהיג אחד לבירה הספרדית ובלעדיו לא ירים איש את ידו ואת רגלו. מדוע עלה בגורל יהדות ספרד מה שעלה בגורל חוגים אחרים.
הציבור החסידי נחלק זה עשרות שנים – אולי מאות – לשבטים. כל חצר ומנהגיה, כל שבט ורבו. הציבור הליטאי מתחיל אף הוא לחנות איש תחת דגלו. מחלוקות מתגלעות בשולי מחנהו, מלחכות את פינותיו. אולם הציבור הספרדי, ביובל האחרון היה מיוחד באחדותו, מאוחד בייחודיותו: חסה תחת כנפי מרן הרב עובדיה, עמוד האש של השראה תורנית ורוחנית הצועדת בראש המחנה. הוא הראשון לציון ואין בלתו. יורשיו בראשונות לציון – או שפעלו תחת מרותו, או שפנו למגזרים אחרים. היהדות הספרדית החרדית – וכמוה היהדות הספרדית המסורתית – נהתה אחרי מרן ללא עוררים.
עמוד האש של השראה תורנית ורוחנית. מרן זי"ע בטקס הכתרת בנו הגר"י
לראשון לציון - האירוע הציבורי האחרון בו השתתף (יונתן זינדל - פלאש 90)
שנתיים חלפו, ונראה כי חלפו עשרים. המנהיגים רבים. מהם ראשונים לציון, מהם ראשי ישיבות וכוללים, מהם בנים וחתנים – כל אחד בורר לו דרך משלו. כל אחד אומר: שלי מרן, לי הבכורה, אני ממשיך דרכו. איכה הייתה קריה ספרדית נאמנה לתאומתן של קהילות ישראל אחרות שנגע הפיצול אכל בהן.
למזלה של היהדות הספרדית, המיזם הפוליטי האלטרנטיבי לא צלח. קשה להפריז בעוצמת הנזק שהיה מוליד הפילוג שהיה מתקבע בשטח והיה הופך לשגרת קטטות במליאת הכנסת לעיני כל ישראל. אולם בערוגותיה של היהדות הספרדית צמחה פדרציה של קהילות הקוראות תגר זו על זו, פועלות זו נגד זו, ואינן מכירות זו בקיומה של זו.
מדוע עלה כך בגורלה? האם המנהיגות החדשה מייצרת כמויות כה גדולות של רגשות עצומים – מהם בעד ומהם נגד – או שמא סילוק העטרה הביא להתפרצות הרי געש כלואים? האם הכול פרסונלי, או שמא הכול תולדה של הִנָטֵל העטרה ועלות אביר הרועים לישיבה של מעלה? התשובה איננה רלוונטית כל כך; המסקנה, לעומתה, רלוונטית מאוד: המחלוקת הגיעה אל היהדות הספרדית.
טבעי שאין יורש מובהק למרן. מרן הרב עובדיה זצוק"ל, ענק היה בשיעור של דורות. גבהה קומתו התורנית גבוה מעל גבוה. הוא הגבר הוקם על, הוצנח משמים בנקודה קריטית בהיסטוריה של עדות המזרח, לקלוט גלים של עלייה ממרוקו ומעירק, מתוניסיה ומלוב ומשאר ארצות ולקרב משפחות ספרדיות שניתקו כאן משורשיהן היהודיים לאחר שאבותיהן שמרו על יהדותם לאורך אלפי שנים בארצות מוצאם. הוא המנהיג שהקים מחדש את ממלכת התורה הספרדית – שכללה עד להפצעתו את ישיבת פורת יוסף בלבד – והרחיבה למאות ישיבות, כוללים, תלמודי תורה ומרכזים רוחניים. הוא גאון התורה שיישר מעמקים, התיר עגונות, פתר ספקות והריץ תשובות לארבע כנפות תבל. מרן הרב עובדיה היה אפוא תופעה חד פעמית, ואך טבעי הוא שבפטירתו לפני שנתיים, נותרה גלימתו פורחת באוויר, מיותמת באין לובש לה, נעזבת באין מי שיימצא ראוי דיו לעטותה.
אלו סיבות מובנות, אך לא נסיבות מקלות. לראות את היהדות הספרדית הנחלקת שבטים-שבטים – זהו חלום בלהות. בוודאות ניתן לומר, כי לא לכך כיוון מרן.
שבטים-שבטים. דרעי וישי בימי טרום ההתפלגות (יונתן זינדל - פלאש 90)
פרנסים ראויים מנסים להמשיך את המפעל הפוליטי והממסדי, שאף הוא הצטמק ורע לו. גאוני עולם יושבים ראשונה במלכות. אך משימת האחדות, מטלת ליכוד השורות, עלתה בתוהו. נכשלו. לא הצליחו הכוחות הרשמיים לאחד כוחות עם מי שמסוגלים לכך, ולקרוא לאחדות המחנה. שנתיים לאחר פטירת מרן – האחד עוסק בהחרמת רעהו, השני בהחזרת מלחמה שערה, התנועה נגד התחנה, התחנה נגד התנועה, והבטאון מחפש את דרכו. הכול עוסקים בנקמות האתמול ואינם נושאים מבט אל האופק. אבא מסתכל מלמעלה ושואל: בניי, היכן הלכתם. ילדיי, למֶה התפלגתם.
ש"ס, בבת העין של מרן הרב עובדיה לכל הדעות, תצטרך לתת את הדעת לזקנה שקפצה עליה, לנסיבות שהניסו משורותיה קהלים עממיים וגם ישיבתיים. לראות כיצד להחזיר בנים אובדים אל שולחן אביהם. לפתוח את השורות, ללכד את ההמונים. להרחיב את המעגלים. לא שאלה אלקטוראלית בלבד יש כאן, אלא שאלה של קיום. זה הזמן לפעול שביארצייט הבא (מרן, כמדומה, אף השתמש בספריו במינוח האשכנזי 'יארצייט') יגדשו אלפי בני תורה ו'עמך' ספרדיים אצטדיון כלשהו.
שנתיים אחרי, ואף אחד כבר לא דוחף באצטדיון טדי, אלא חצרות דוחקות זו את זו ושופרות ותנועות מתגוששות זו בזו, ורבנים ופייטנים מוצאים עצמם בעין הסערה לבל ישתתפו באירוע זיכרון פלוני ובעצרת התחזקות פלמונית. הגיע הזמן להחזיר עטרה ליושנה באמת.
ירושלים של חומות, ושל בטון ושל שממה, ושל פחד ושל אימה. ירושלים של חרדה קיומית, של רחובות ריקים ושל כבישים פנויים. ירושלים של עיניים מפטרלות בחשש לכל עבר, של אנשים הנוסעים בתחבורתה במערוכים שלופים ובמוטות דרוכים. ירושלים שבה אין לדעת מתי יצוץ המפגע הבא ומהיכן, האם יחוסל בטרם יפגע בנפש, ומתי, למען השם, ייפסק כבר הטירוף.
ירושלים של עולים להר הבית כאילו אין הלכה ואין מחר, ירושלים של קהות חושים לדם, של אדישות למחזות שבעבר היו גורמים לכולנו לא להירדם חודשיים. ירושלים של חיילים שמוצבים זוגות-זוגות בקרנות רחובותיה בנשקים שלופים ובפנים איומות, של כתר נושם ושל סגר חונק. ירושלים של שוטרים מפטרלים בחוצותיה ושל ילדים מפוחדים ברחובותיה. ירושלים של היסטריה מפני כל סכין מטבח, של חרדה מפני כל בעל חזות לא מוכרת. ירושלים של אינתיפאדה שלישית לא מוכרזת, של טרור סכינים פרימיטיבי, של מנהיגות שמגלה אוזלת יד ולכל היותר מתבכיינת: "בממשלה שלי בונים פחות מאשר אצל אולמרט וברק".
כתר נושם. לוחמי מג"ב בכניסה לראס אל-עמוד, השבוע (הדס פרוש - פלאש 90)
וירושלים של עצרות תפילה, של חיזוק תורה ושל אינסוף יוזמות קטנות וגדולות של אנשים ציבוריים ופרטיים, להקדמת השבת, להגברת הלימוד, להעצמת האחדות, למיעוט ריב, להעלמת מדון ולשון הרע, לחלוקת תהלים ושלל מיזמים טובים בכל עיר ושכונה וחצר וקהילה ובניין.
בהלוויית הקדוש רבי ישעיהו קרישבסקי הרהרו רבים בפסוק מתוף הפטרת פרשת נח: "בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ, וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ. בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ, וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ד'". אם כה ממושך הוא השצף-קצף וכה גדול הוא הרגע-קטון, אין לתאר כמה כבירים יהיו הרחמים הגדולים וכמה נצחי יהיה חסד העולם. שרק נזכה כבר לזה.
(צילום התמונה הראשית: יונתן זינדל – פלאש 90)
